אלוף משנה אריק מויאל, מפקד חטיבת הנח"ל, זוכר את המרחק המדויק שעבר כשקיבל את הבשורה המרה. "תשעה קילומטרים ו-350 מטרים", הוא מספר. "יצאתי לריצת עשרה קילומטרים וכבר הייתי ממש לפני הש"ג כשגיסתי התקשרה. רק שמעתי את הקול שלה בטלפון והבנתי מיד – שאול נפל".
זה קרה באוקטובר 2024. אל"ם מויאל היה אז מפקד המכללה לפיקוד טקטי (המלט"ק) ואחיו הבכור, רב-סמל בכיר במיל' שאול ז"ל, בן 47, היה בשירות מילואים בלבנון. הכוח שלו, מחטיבה 228, נכנס למבנה בדרום לבנון ונתקל במחבלי כוח רדואן של חיזבאללה. שישה מלוחמי המילואים נפלו בקרב הקשה, בהם שאול.
"היה חשוב לי לאתר את ההורים ולספר להם בעצמי", נזכר אל"ם מויאל, "אבל", הוא אומר וגרונו נשנק לרגע, "הכי קשה היה לי לספר לאשתי".
רעייתו של אריק מויאל, אמונה, איבדה במלחמת לבנון השנייה את אחיה, סגן עמיחי מרחביה ז"ל, מפקד מחלקת החוד בפלוגה ג' בגדוד 51 של גולני, שנפל בקרב הגבורה בבינת ג'בייל. בן 24 היה בנופלו.
"מה הסיכוי?", שואל אל"ם מויאל. "בני זוג שכל אחד מהם איבד אח במלחמה. כשאני, כמפקד, שולח אנשים למשימה, אני מבין את המחיר ואת המשמעות. כשאומרים 'משפחה שכולה', אני יודע מה זה אומר. היו מקרים שהגעתי למשפחות של נופלים ומתוך כאב הטיחו בי: 'אתה לא באירוע'. לך תסביר שאתה כן באירוע. זה כאב שלא חולף. זה נוגס בכל איבר בגוף שלך. שאול היה 'צמד ברזל' שלי. הוא הבכור ואני נולדתי שלוש שנים אחריו. גדלנו באותו חדר, על מיטה נפתחת. הוא תמיד שמר עליי. כשהוא היה שמיניסט, אני הייתי חמשוש. הסיפור שלנו הוא הסיפור של עם ישראל: לשאול יש בן בצבא (לוחם בחטיבת כפיר – י"י, ר"ו) ובן שמתגייס בנובמבר. החתן שלו הוא קצין הנדסה בגדוד מילואים של גולני, שלחם כל המלחמה. הבן שלי – יעקב שמשון עמיחי – שקרוי על שם גיסי שנפל, יתגייס בעוד שנה. יש מחיר לחיים שלנו במקום הזה".
מתנסח היטב מויאל. חד, ישיר, לא משפיל מבט גם כשפחות נוח לו. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" הוא מספר על הקושי שאיתו מתמודדים מפקדי צה"ל בחזרה לשגרת משמעת אחרי תקופת לחימה ממושכת; על הסערה שהתעוררה כששלח לכלא לוחם שהיה עם פאץ' "משיח" על מדיו; על האכזבה הקשה שלו מהרוח הציבורית במבצע מרכבות גדעון ב'; ומה הוא, כתושב כפר תפוח בשומרון, חושב על אירועי הפשיעה הלאומנית ביו"ש.
מה שקורה שם נראה כמו אנרכיה, אובדן שליטה.
"מי שמוביל את זה הוא קומץ שלא מעיד על השאר. אין ספק שהצבא צריך לטפל בזה. הם, מבחינתם, בטוחים שהם גורמים לנו להיות שם בכוחות גדולים ולהיכנס לכפרים. 'אנחנו דוחפים אתכם לנצח', זה המוטו שלהם, 'בזכותנו אתם עושים את מה שאתם עושים'. אני בהחלט רואה בזה חלק ממשבר 7 באוקטובר. אם לפני 7 באוקטובר אחת השכנות שלי בתפוח הייתה שואלת אותי 'מה נעשה אם פתאום התושבים של כפר יאסוף יסתערו עלינו?', הייתי מבטל אותה בחיוך: 'מי יסתער? נראה לך?'. היום אני לא אגיד לה את זה. 7 באוקטובר נתן לנו שיעור כואב מאוד בצניעות ובענווה. גם עכשיו, כשהחטיבה שלי נמצאת באיו"ש, לוחם יכול לשאול על היערכות לכך שיפעילו עלינו רחפנים. אני יכול לבטל אותו ולשאול: 'מי יירה עליכם רחפן ביו"ש?'. אוי ואבוי. הכל אפשרי. לכן אנחנו פועלים שם כל לילה בסריקות, גם בלי מודיעין ספציפי, לאחיזה טובה בשטח".
סערת הפאץ'
לפני כשלושה וחצי חודשים נקלע מויאל לסערה ציבורית כששלח ל-30 ימי מאסר את אחד מלוחמי החטיבה, שבניגוד לפקודות ענד על מדיו פאץ' עם הלוגו "משיח" במהלך סיור של הרמטכ"ל אייל זמיר באיו"ש.
הרמטכ"ל העיר לך אחרי שראה את הלוחם עם הפאץ'?
"אף אחד לא אמר לי שום דבר, אבל זה היה אירוע שדרש טיפול מיידי. הלוחם הזה, עוד בסיור לפני הגעת הרמטכ"ל, היה בעמדה שלו כשהיא מלוכלכת, הוא עישן והיה עם פאץ' על המדים. הוא קיבל הוראות מה לעשות, אבל כשהרמטכ"ל הגיע הוא שוב היה עם פאץ'. פאץ' אחר. היה לו קודם פאץ' עם גולגולות, והוא החליף לפאץ' של 'משיח'. זו כבר ממש התרסה. ללוחם הזה כבר היו עבירות משמעת קודמות. זה היה המשפט החמישי שלו. לכן הייתי מאוד שלם עם ההחלטה שלי. למשמעת יש חשיבות עצומה. לוחמים נפלו בגלל בעיות משמעת. היום, אחרי תקופת לחימה ארוכה כל כך, יש כבר מפקדים שחוששים לפקד. כבר לא יודעים מה לדרוש. במקרה של הלוחם הזה, זה גם עבד היטב. זמן קצר אחר כך הגעתי למסדר ואחרי שסקרתי אותו אמרתי 'כולם נראים טוב'. אז אחד הלוחמים ענה: 'ברור. אחרי מה שעשית לזה עם הפאץ', מה אנחנו, דפוקים?'".
עם אחיו שאול ז"ל. "הוא היה צמד ברזל שלי"
(צילום: אלבום פרטי)
"כשאחי נפל, הכי קשה היה לי לספר לאשתי", אומר מויאל. רעייתו, אמונה, איבדה בלבנון השנייה את אחיה, סגן עמיחי מרחביה ז"ל. "מה הסיכוי? בני זוג שכל אחד מהם איבד אח במלחמה"
ברשתות החברתיות עלו תגובות קשות נגדך בגלל העונש ללוחם.
"ראיתי את התגובות ושמעתי את הקריאות. 'המח"ט מושחת', 'המח"ט קפלניסט'. מפקד תחנת המשטרה באריאל התקשר אליי ואמר שיש כוונה לערוך הפגנה מול הבית שלי. התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שכנראה יגיע שוטר, כי אולי תהיה הפגנה. היא אמרה שאם ככה אז היא הולכת מהר לטפל בגינה, שלא יראו שהיא מוזנחת".
והפגינו?
"כנראה שאחרי שבדקו ב-waze איפה זה כפר תפוח, פחות זרמו להגיע לשם".
הרבה בעיות משמעת צפות עכשיו, למשל המרד בגבעתי.
"אחרי כמעט שלוש שנים של לחימה אנחנו עומדים מול אתגרי פיקוד לא פשוטים. חשוב לזכור שיש לזה גם סיבה ביולוגית. כשהייתי מפקד המלט"ק אפילו הבאתי איש מקצוע שהרצה על זה לחניכים שם. במצב לחימה, ההורמונים אדרנלין וקורטיזול בשמיים, והגוף ממשיך להפריש אותם כל עוד הוא חש סטרס וסכנה. לכן יש הרבה יותר אגרסיביות מיותרת. ולא תמיד הטיפול בבעיות משמעת הוא לדרוש יותר משמעת. לפעמים אולי דווקא חופשה זו דרך הטיפול. לתת לאדרנלין לשקוע. מעבר לכך, בשטח, במלחמה, מהלוחם הפשוט עד דרג מח"ט, אתם כל הזמן יחד. אוכלים את אותו קבנוס. אצל המפקדים הזוטרים יותר, מ"מ או מ"פ, זה הרבה יותר בולט. הם צמודים ללוחמים. נלחמים לצידם, ישנים לצידם. בתנאים כאלה אין דבר כזה, דיסטנס. וכמפקד אתה מתרגל לזה, מפספס, מתפשר. אני, בשכונת דרג' תופאח בעזה, הייתי בשירותים באחד הבתים שישבנו בהם שם, כשפתאום אחד הלוחמים הסיט לי את הווילון ושאל: 'המח"ט, מתי אתה מסיים?'. אז אם לי זה קורה, אז בטח שלמפקד המחלקה שישן איתו באותו חדר. זה מה יש. אתה חי איתם, מזיע איתם, במלחמה זה בסדר, אין ברירה אחרת. מ"מ יכול לומר לי: 'ניהלת מצוין את האירוע הזה'. איפה חוץ מאשר בלחימה יכול לקרות דבר כזה? אני כמ"מ יכולתי לתת משוב למח"ט שלי?".
"צריך לעשות לציבור תיירות הריסות, שיבינו איך המקומות האלה נראים. כשמפקד האוגדה שאל את המג"דים מה מטריד אותם, הם השיבו: 'למה לא המשכנו עוד פנימה?'"
וכשמסתיימת הלחימה?
"עכשיו המ"מ או המ"פ צריכים לא לפחד לחזור לפיקוד, ולא לפחד לחזור ולדרוש מהלוחמים משמעת. זה חשוב, וזה מציל חיים. צריך גם להבין שמעכשיו כל הלוחמים חדשים. אני שומע לפעמים תלונות של הורים שהילדים שלהם נשפטו ונענשו: 'איך עושים לו את זה? לחם בעזה, לחם בלבנון'. הוא התגייס במארס. הוא לא היה בעזה ולא בלבנון. המחזור האחרון שלחם, נובמבר 23', עכשיו בחופשת שחרור. אלה חבר'ה שכדי להתגייס קיצרו את הלימודים בישיבה, עזבו את הגרעין, או חתכו את הטיול בחו"ל, כדי להתגייס כשהם יודעים שהם מתגייסים לתוך מלחמה. אצל אלה מהם שלא משתחררים ושנשארים לפיקוד, צריך לשמר את התובנות המבצעיות שהם צברו מהמלחמה. לדרוש מהם עוד תרגילים גדודיים. את זה אנחנו עושים נהדר עכשיו בתעסוקה ביו"ש. לזכות מפקד האוגדה (תת-אלוף קובי הלר) והאלוף (אלוף פיקוד המרכז אבי בלוט) אני יכול לומר שהם מאפשרים לנצל את התעסוקה הזו גם לאימונים".
מה חשבת על האירוע בגבעתי, שבו לוחמים דתיים סירבו לצאת לפעולה עם פרמדיקית בנמ"ר?
"גם אני, בתעסוקה עכשיו ביו"ש, יכול כל יום ליפול באירוע של נהגת עם ביינישים (בני ישיבות). זה יכול לקרות לי כל יום. יש לי מחלקת ביינישים מצוינת, אבל לפעמים נעשות טעויות בשיבוצים. לפעמים לא שמים לב לרגישות. חוץ מזה, לא כל החיילים זהים. חייל מפה לא תמיד דומה לחייל אחר, כל אחד מגיב אחרת לאותה סיטואציה. ובטח ברצועה, כשהקורטיזול בשמיים. בתמרון בצפון לא היה לנח"ל רופא אחד. רק רופאות. שמעתם על לוחם אחד אפילו שלא הסכים שרופאה תטפל בו? גם בעזה, 80 אחוזים מהרופאים היו רופאות. כשאחד הלוחמים שלי, סמ"ר צ'אלצ'או דמלאש ז"ל, נפל בצפון הרצועה, הגעתי לדבר עם לוחמי הגדוד. גיליתי ששתי מחלקות ישנו שם באותה קומה עם פרמדיקית. אני אפילו לא ידעתי מזה, עד כדי כך זה לא היה עניין. בסופו של דבר זה חונה על רגישות. לדעתי זה לא היה מה שבאמת גרם לסירוב. קרה שם משהו אחר שאני לא מספיק יודע. אני יכול להגיד שבנח"ל אין את זה עדיין, אבל אני אשמח אם תהיה לי פלוגה של חרדים בחטיבה".
משל האבוקדו
מויאל, 46, אב לשמונה, נולד וגדל בבאר-שבע. השני מבין ארבעה אחים. "חניך ב'בני עקיבא', מדריך בתנועת הנוער 'עזרא', צולל, מטייל, רוכב על אופנועים", הוא מספר. את שירותו הצבאי החל בקורס טיס, אבל חתם ויתור בשלב "צ'ק 15" – הטיסה האחרונה מבין 15 טיסות המבחן בשלב הראשוני של הקורס. "היום כבר לא עושים את זה, אבל אז הודיעו מיד אחרי 'צ'ק 15' לאיזה תפקיד אתה מיועד. ברגע שאמרו לי שאני מיועד להיות מכונן (איש צוות אוויר שסיים קורס טיס ואחראי על הפעלה ובקרה של המערכות במטוסי תובלה כבדים – י"י, ר"ו), החלטתי לוותר. הצטרפתי למחזור של סיירת נח"ל שהיה שבועיים לפני סוף אימון מתקדם, עשיתי איתם תרגיל פלוגתי ועוד שנה מסלול".
מויאל עם חייליו במסע. "בעבר לא התייחסו אלינו ברצינות. היום יש גאווה גדולה"
(צילום: דובר צה"ל)
לקורס קצינים הוא יצא בשנת 2002, בדיוק במהלך מבצע חומת מגן. "לא רציתי לצאת לקורס ולהחמיץ את הלחימה", הוא נזכר. "אבל מח"ט הנח"ל אז הבטיח לי: 'ב-100 השנים הקרובות יהיו כאן עוד מלחמות'. זה היה יאיר גולן. היום אני משתמש במשפט הזה כדי לשכנע לוחמים אצלי בחטיבה".
בנח"ל הוא עשה את כל קשת התפקידים – מ"פ גדוד, מ"פ סיירת, סמג"ד, קצין אג"מ של החטיבה עד לתפקיד מפקד גדוד 931, בתקופה שבה דן גולדפוס (כיום אלוף, מפקד מיפקדת העומק) פיקד על החטיבה. תפקידו הראשון מחוץ לנח"ל היה קצין המבצעים (קמב"ץ) של פיקוד הדרום, תחת האלופים הרצי הלוי (לימים הרמטכ"ל) ואליעזר טולדנו שהחליף אותו. "תקופה סוערת", הוא מתאר. "חיסול אבו אל-עטא, בלוני תבערה, מבצע שומר חומות". בסיום התפקיד הועלה לדרגת אלוף משנה ובאוגוסט 2021 קיבל את הפיקוד על חטיבת מנשה (ג'נין), באחת מתקופות הפיגועים הסוערות, שהובילה למבצע שובר גלים.
"מפקד תחנת אריאל התקשר אליי ואמר שמתכננים הפגנה מול הבית שלי. כשהודעתי לאשתי היא אמרה שאם ככה אז היא הולכת מהר לטפל בגינה, שלא יראו שהיא מוזנחת"
"לדעתי אני אחד המח"טים המבוגרים בצה"ל, אם לא המבוגר ביותר", הוא מחייך. "אני בדור שקצת עצרו את הקידום שלו, כי רצו לבגר את שדרת הפיקוד. בסוף נהיינו כמו אבוקדו שמחכים שיתרכך כדי לאכול אותו: קשה, קשה, קשה – רקוב. היינו צעירים מדי, עד שהפכנו למבוגרים".
ב-7 באוקטובר 2023, בשעה 22:00 בערב, היו אמורים מויאל ורעייתו לטוס לגואה שבהודו, לחופשה קצרה. "אחרי התקופה המאתגרת כמח"ט מנשה, הייתי בין תפקידים, לפני שהייתי אמור לקבל את הפיקוד על המלט"ק", הוא מספר. "ב-11:00 בבוקר הייתי בתפילה כשבאו והודיעו לי מה קורה בעוטף".
בשל החשש שגם חיזבאללה צפוי לפלוש מצפון, התבקש מויאל לעלות צפונה, אבל כבר ביום ראשון הוא חזר כדי להיות אחד מנושאי הארון בהלווייתו של אל"ם יהונתן שטינברג ז"ל, מח"ט הנח"ל שנפל בקרבות 7 באוקטובר. "חבר שלי", אומר מויאל בכאב.
מה קרה במלט"ק?
"המלט"ק למעשה פוזר. ב-7 באוקטובר כולם רצו ליחידות שלהם. עם אקדחים, נשקים אישיים, כל החניכים קפצו קדימה. רק בפברואר 2024 חזרו הלימודים".
ומה אתה עשית עד אז?
"ממני ביקשו לשמש כסגן מפקד אוגדת המילואים 252, שנכנסה ללחימה ברצועה. אלה היו ימים קשים מאוד. אנשי מילואים שהאמון שלהם נשבר. אבל שם ראיתי איך האוגדה הזו קמה כמו עוף החול. איך מה שאנשי הקבע של האוגדה תיחזקו במשך שנים – הימ"חים, הטנקים – הכל עבד. נלחמנו שם רצוף עד פברואר, ואז חזרתי למלט"ק שנפתח בעצם מחדש".
ביוני 2025, במהלך מבצע עם כלביא, סגר מויאל מעגל אישי כשקיבל את הפיקוד על החטיבה שבה גדל – הנח"ל.
עם נשקו של סמ"ר אור מזרחי ז"ל. "סגרנו מעגל"
(צילום: דובר צה"ל)
חזרת לחטיבה אחרי שלושה תפקידים בחוץ. איזו חטיבה מצאת?
"כבר בחפיפה עם צוקרמן (תא"ל יאיר צוקרמן) הוא אמר לי: 'זו לא אותה חטיבה'. שנינו גדלנו בנח"ל. בשנים קודמות הרגשנו אסקופה נדרסת. לא התייחסו אלינו ברצינות כמו לחטיבות האחרות. היום, כשאני יושב עם מפקדים, כולם מדברים על לוחמי הנח"ל ב-7 באוקטובר. ההגנה על כרם שלום, הראשונים שחתרו למגע, הראשונים שנכנסו ברגל לעזה. גשם, קר, סערה, הלוחמים נכנסים. לוחמי החטיבה היו פורצי דרך בהמון דברים במלחמה הזו. מבצעים מיוחדים עם השייטת, בית חולים שיפא. התחושה היום היא של גאווה גדולה, והפיקוד נותן לחטיבה את המקום שראוי לה. הסלוגן של חטיבת הנח"ל הוא 'היתרון האנושי'. לכולם יש את אותו אמל"ח, אבל ההבדל הוא באנשים – פיקוד מלפנים, מצוינות, חתירה למגע. נמצאים בכל מקום ורוצים להצטיין ולהגיע להישגים. אנשים נהדרים. כבר מחזור גיוס שביעי ברציפות שאנחנו מובילים במוטיבציה לגיוס אלינו. לא מזמן ביקרתי באחד הגדודים ופתאום ראיתי פרצוף מוכר – בחור ששירת בדובר צה"ל ומילא טופס 55 (בקשת העברה) כדי להיות לוחם בנח"ל. באחד ממסעות הכומתה האחרונים ראיתי בין המלווים בקילומטרים האחרונים את און, איש מילואים שהיה המ"כ של אחי, בהיתקלות שבה הוא נפל. 'מה אתה עושה פה?', שאלתי אותו. והוא ענה שהבן שלו הוא אחד הלוחמים שמסיימים את מסע הכומתה הזה. יש לנו היום כבר 'בנים של'. דור שני ושלישי לחטיבה. חיכינו לזה וזה הגיע. ככה בונים מסורת ומורשת".
מהשיקום למילואים בצפון
כשמדובר על איכות לוחמי החטיבה, אינספור סיפורים יש באמתחתו של מויאל. "מדי יום שישי אני נוהג להתקשר לפצועים ולשאול לשלומם. לא מזמן התקשרתי לאחד מהם, והוא אומר לי: 'אני במילואים בהר דב'. 'אבל אתה פצוע', אמרתי לו. והוא ענה: 'החלמתי ויצאתי למילואים'. זה בדיוק הנרטיב, גאוות היחידה. או כשבאחת ההיתקלויות שלנו, מג"ד הסיירת דאג. 'רק שלא יכתבו שגם אני הייתי כאן', הוא אמר לי. 'אמא שלי חושבת שאני באיו"ש'. הוא אח שכול, שאיבד את אחיו ב-7 באוקטובר. לגבורה הזו, לפיקוד מלפנים, יש מחיר. 15 מפקדים איבדה החטיבה במלחמה: שישה סרנים, שישה רבי-סרנים, שני סגני אלופים ואת המח"ט שטינברג ז"ל".
ועל כל ההשקעה העצומה הזו, כמה מתוגמלים המפקדים אצלך?
מויאל נאנח. נקודה רגישה. "אין לי בעיה למלא את השורות עד תפקיד המ"פ השני. האתגר הוא תפקיד המ"פ השלישי. זה כבר קשוח מדי עבור חלק. הספיק להם. אולי צריך לבנות מסלול אחר, ולא רק מ"פ מסלול, מ"פ גדוד, ומ"פ סיירת/קומנדו. לקראת תפקיד המ"פ השלישי יש מי שרואים איך מעריכים, מוקירים ומתגמלים את אנשי המילואים, ומעדיפים להשתחרר מקבע ולהמשיך כאנשי מילואים. כל ארבעה חודשים אני מפסיד לפחות אחד כזה, שלא פעם הוא גם פוטנציאל למג"ד. במקרים האלה אני בדרך כלל מביא מישהו מבחוץ, ממגלן או משלדג, כדי לרענן את החטיבה, וגם ליצור חיבור, שירצו לחזור אליה בתפקידים הבכירים הבאים. יש גם קצינים שחוזרים מלימודים, טעמו את האזרחות, וזהו – רוצים להשתחרר. בטח אחרי שלוש שנים כאלה, להמשיך לשרת כמפקד קרבי בצה"ל זה מאוד לא פשוט.
"אם לוחם ישאל אותי על היערכות לכך שיפעילו נגדנו רחפנים באיו"ש, אני יכול להתייחס אליו בביטול? היום הכל אפשרי. לכן אנחנו פועלים שם כל לילה, גם בלי מודיעין ספציפי"
"יש גם את נושא הזוגיות. איך אפשר לבנות זוגיות או משפחה ככה? שניים מתוך ארבעת המג"דים שלי לא נשואים. גם למי שכבר כן בעל משפחה זה ממש לא קל. אירועים כמו 1 בספטמבר – מפספסים. הם בעזה או בלבנון. בזמנו גם אני לא הייתי יוצא מהבופור כדי ללוות את הילד ליום הראשון בגן או בבית הספר. גם מבחינת תקציב אני לא יכול לפרגן להם בכלום. אפילו לא לשלוח מגש פירות למפקד שיוצא עם משפחתו לנופש אחרי תקופה ממושכת בלחימה. אנחנו לא מושחתים ולא בזבזנים, ויש לנו אחריות גדולה מול המשאבים. הגישה שלי היא שבמלחמה צריך לתת ליחידות הלוחמות הכל, את כל הדרישות, אבל בשגרה, כמו עכשיו באיו"ש, לא צריך כבר. תופעות שהתרגלו אליהן בחטיבות הסדירות במלחמה, כמו טבחים במילואים, או נהגים במילואים. זהו. כבר לא צריך. ימי מילואים עולים המון, ואם אנחנו לא במלחמה, החטיבה יכולה להסתדר בלעדיהם".
אר-פי-ג'י מתחת למיטת תינוק
אחרי שקיבל מויאל את הפיקוד על חטיבת הנח"ל, יצאה החטיבה מבית חאנון שברצועה ועברה לאיו"ש. משם שבו הלוחמים לעזה, לשכונת דרג' תופאח. "עשינו שם מבצעים, החזקנו את פרוזדור נצרים והתחלנו את מבצע מרכבות גדעון ב' תחת אוגדה 99", מתאר מויאל - ועוצר. "החזרה לשם הייתה הרגע הכי קשה. כולם אמרו: 'אתם סתם נלחמים, אתם סתם הולכים'. ניסינו לנתק את הלוחמים מהרוח בחוץ. חזרנו ואמרנו להם כל הזמן: 'אנחנו מחזירים את החטופים'. אבל הרוח מבחוץ החלישה ברמה הכי גדולה שיש. 'דשדוש', זו הייתה המילה. 'אתם מדשדשים', 'סתם עוד מבצע', 'זה לא יעבוד, זה לא ילך', 'כל הזמן להכניס ולהכניס כוחות'. אבל אנחנו המשכנו כל הזמן לדחוף את הלוחמים: 'אנחנו מחזירים את החטופים'. ובאמת, בין השאר הרבה בגלל הלחץ הצבאי הזה, החטופים חזרו".
אלוף משנה אריק מויאל, מפקד חטיבת הנח"ל
(צילום: דובר צה"ל)
אחרי הסכם הפסקת האש ברצועה והחזרת החטופים נותרו לוחמי החטיבה על הקו הצהוב, בקו מזרח רפיח. "חיסלנו שם כמעט 90 מחבלים בחודש וחצי", מספר מויאל. "סיימנו שם בדצמבר 2025, וממש יום לפני שעזבנו הצלחנו לחסל גם את מפקד גדוד מזרח רפיח, שחיפשנו אחריו הרבה זמן. ב-7 באוקטובר נפל בקרב גבורה בכרם שלום סמ"ר אור מזרחי ז"ל, לוחם סיירת נח"ל. מפקד גדוד מזרח רפיח הסתובב מאז עם הנשק של אור. באותו יום סגרנו מעגל וחיסלנו באותה היתקלות את המג"ד, את סגנו, את אחד המ"פים ואת בנו של בכיר חמאס רזי חאמד".
בסרטון שהפיצה חטיבת הנח"ל לאחר האירוע נראה אל"ם מויאל מציג את נשקו של אור, מספר על חיסול ארבעת המחבלים ומבטיח: "זה מה שקורה למי שמתעסק איתנו. או שהוא ייכנע, או שאנחנו נהרוג אותו".
וכשאתה שומע גם עכשיו את הקולות מבחוץ שמבקרים וטוענים שלא הושג שום ניצחון?
"הלוחמים האלה קמים כל בוקר, יודעים שהם יכולים להיהרג, ויוצאים להסתער. בלבנון, בעזה, מול רחפני נפץ. כל יום מחדש. זה סוד הקסם של הניצחון. לפני 20 שנה, כשהיה איזשהו אירוע, היתקלות, נסוגו אחורה. היום רק רצים קדימה. לפעמים אפילו צריך לעצור אותם. ובראש – המפקדים. היום כבר לא חוששים, לא ממחנות פליטים ולא משום תופעה אחרת. מאמינים שמסוגלים. אני, שרק לפני כמה שנים הייתי מח"ט מנשה, מסתובב היום באיו"ש ולא מאמין. מסתובב בלבנון ולא מאמין. בעזה אותו דבר. נכון, יש מחיר, אבל להגיד שזה לא ניצחון? צריך אולי לעשות לציבור תיירות הריסות, כהסברה, שיבינו איך המקומות האלה נראים. לפני שבוע היה לנו פורום מג"דים של האוגדה. מפקד האוגדה שאל את המג"דים מה מטריד אותם. ומה הם השיבו? 'למה לא כבשנו גם את הכפר הזה?', 'למה לא המשכנו שם עוד כמה קילומטרים פנימה?'. זה השיח היום. כמות הכפרים שהשמדנו, המחבלים שהרגנו, והאמל"ח שמצאנו – בכל הזירות, זה משהו בלתי נתפס. אלה כמויות כל כך גדולות שאפילו לא מספיקים לספר הכל. אז מה אנחנו עושים פה? כשמוצאים עוד מיטת תינוק שמתחתיה 20 אר-פי-ג'י ושלושה קורנטים – זו התשובה".
