כמו כולם, גם מייקל כהן - עיתונאי ניו-יורקי, לא עורך הדין המיתולוגי של דונלד טראמפ - זוכר את בוקר יום שלישי, 11 בספטמבר 2001, בפרטי פרטים וברזולוציות של דקות. "הייתי בן 30, זה גיל שבו עדיין יוצאים לבלות גם ביום שני", הוא נזכר, "ישנתי בדירה שלי בצ'לסי בלי שום כוונה לקום מוקדם. אמא שלי התקשרה ואמרה שקרה דבר נורא ושאני חייב להדליק את הטלוויזיה. לרגע עדיין הייתי בטוח שזה ההנגאובר. זה כמובן לא נראה אמיתי והרגיש כמו סרט".
אחר כך באו ימים, שבועות, חודשים שבהם לא היה הבדל בין יום ללילה, בין חושך לאור. האוויר היה עכור 24 שעות ביממה, השקט הכאיב לאוזניים יותר מהימים הרועשים ביותר בניו-יורק, והכל המשיך להרגיש כמו הזיה. כהן, היום תושב ברוקלין, זוכר גם את זה היטב. "בראש השנה של 2002, ארבעה חודשים אחרי הפיגועים, ישבנו וסיפרנו שוב את כל הסיפורים. תהינו אם יגיע הרגע שבו נפסיק לדבר על זה. האוויר היה מלא ריח של פלדה חרוכה ובכל פעם שהרוח שינתה כיוון, חטפת את זה בפנים. במשך חודשים היה קשה לנשום מכל כך הרבה סיבות".
חשבת שתתאוששו אי פעם?
"חבר שלי אמר אז 'נבנה מחדש ואולי נבריא, אבל לא נצחק יותר'. חשבנו שזה ישנה את ניו-יורק לנצח, אבל אני מסתכל על העיר היום, וזה לא שינה אותה. די מדהים כמה האירוע הזה נהיה קצת חור שחור, ממש כאילו משהו ששייך לחיים אחרים. אולי כי כל כך הרבה קרה מאז בניו-יורק ובעולם".
או שאולי היום ההוא נמצא עמוק בתהומות הדחקת הטראומה.
"אולי. רק כמה ימים אחרי הפיגוע, גיליתי שחבר שלי נהרג במגדלים. בתוך כמה שבועות נסעתי פעמיים לסטטן איילנד, פעם אחת לחתונה שלו ופעם להלוויה. במשך שנים הייתי עושה משהו לזכרו ב-11 בספטמבר, אבל לזמן שעובר באמת יש כוח עצום. האלמנה שלו התחתנה שוב ויש לה ילדים. עד יומי האחרון אזכור את יום 11 בספטמבר ברזולוציות הכי קטנות, אבל אתה ממשיך. החיים הם כאלה".
החיים הם אכן כאלה. מבין 342 מיליון אמריקאים, יותר מ-100 מיליון צעירים מדי כדי לזכור את 11 בספטמבר. יש להם אמנם מידע אין-סופי, ויז'ואל בלתי נתפס בעוצמתו ועדויות שומטות לסת, אבל מי שלא היה, מי שלא ראה, כנראה לא יכול באמת להבין, והמספר הזה כמובן רק יגדל.
ברגע שהתפרסמו התמונות מההתעללות באסירים בכלא אבו–גרייב בעיראק ב–2004, איבדה ארה"ב את שאריות התמיכה שהגיעה עם 11 בספטמבר, הפכה יותר ויותר מפולגת מבית, וראתה את יסודות האמון בדמוקרטיה מתערערים באופן חסר תקדים
האנשים הצעירים האלה גם לא הכירו את ארה"ב של לפני 11 בספטמבר, זו ששנות ה-90 שלה הרגישו כמו התממשות כל החלומות אבל אחרי 11 בספטמבר הן כבר נראו כמו שירת הברבור. הם לא יודעים שפעם לא היה צריך לחלוץ נעליים בשדה התעופה. הם לא יודעים שפעם לא היו מגנומטרים בכניסה למדיסון סקוור גארדן, ושהמשטרה המקומית בעיר שלהם לא תמיד נראתה כמו יחידה קרבית. הם לא יודעים שפעם הממשלה לא נכנסה לכל פינת פרטיות שלהם. הם אפילו לא יודעים שב-12 בספטמבר העולם אהב את ארה"ב כמו שלא אהב אותה מעולם, והיא הצליחה לבזבז את כל זה.
25 שנה אחרי הפיגוע שכל הסופרלטיבים שהוצמדו אליו איכשהו עדיין מרגישים לא מספיקים, ארה"ב היא מדינה שונה לגמרי. אוסמה בן לאדן חוסל ב-2011 וגופתו הושלכה לים, אבל הפיגוע ההוליוודי שהוציא לפועל הצליח מעל ומעבר לחלומותיו, והוא מושך לארה"ב בשרוול עד היום, גם אם היא לא מוכנה להודות בכך.
אוסאמה בן לאדן
(צילום: Sygma/Getty Images)
× × ×
2,977 איש נהרגו בפיגועי 11 בספטמבר (לא כולל 19 המחבלים). טיסה מספר 11 של אמריקן איירליינס וטיסה 175 של יונייטד שפגעו במגדלי התאומים בניו-יורק הרגו 2,753 בני אדם, בהם 441 אנשי כוחות הצלה וכיבוי. טיסה 77 של אמריקן איירליינס, שפגעה בפנטגון, הרגה 125 עובדים ואנשי צבא בתוך המבנה ו-59 נוסעים ואנשי צוות שהיו על המטוס (184 הרוגים בסך הכל במתחם). טיסת יונייטד 93, שהחוטפים תיכננו לפגוע באמצעותה בקונגרס או בבית הלבן, רוסקה לקרקע בפנסילבניה בידי 40 נוסעים וחברי צוות אמיצים באופן בלתי נתפס.
25 שנה אחרי, כ-40 אחוז מהקורבנות בניו-יורק עדיין לא זוהו. לפני שבועיים זוהתה אישה שהצטרפה ל-1,654 האנשים שזוהו עד כה. אלפי אנשים מתו מאז בגלל מחלות הקשורות לרעלים העצומים שכיסו את ניו-יורק במשך חודשים. יותר מ-400 אלף איש בלואר מנהטן נחשפו לחומרים שהובילו לבעיות בריאותיות, חלקן קטלניות, אשר אובחנו שנים רבות לאחר מכן. ג'ון מורמנדו, היום בן 54, שעבד כמה רחובות מגראונד זירו, עבר כריתת שד כפולה לאחר שאובחן כחולה בסרטן השד, מחלה שהתגלתה אצל גברים רבים שחזרו לעבוד באזור הרבה יותר מדי מוקדם.
עאליה, מוסלמית תושבת ניו-יורק: "כל שנה ב-11 בספטמבר אני לוקחת צעד אחורה, על אף ששום דבר מזה לא היה באשמתי או באשמת המשפחה שלי, ועל אף שהיו כמה עשרות מוסלמים בין הקרבנות. אני עדיין מסתובבת עם הטראומה הזו של השנאה"
לאלה מצטרפות בעיות נפשיות חמורות לא פחות. "אחת ההשפעות המתמשכות ביותר היא הנזק לנפש האמריקאית", אמרה ג'נט נפוליטנו, לשעבר השרה לביטחון הפנים בממשל ברק אובמה, "אפילו אחרי פרל הארבור, הייתה הנחה שאנחנו איכשהו חסינים מפני התקפה, שמטוסי הנוסעים שלנו לא יהפכו לכלי נשק נגדנו. כל הביטחון הזה התרסק לגמרי".
ד"ר רוברטו לוקיני, פרופ' למדעי בריאות תעסוקתית וסביבתית, עדיין עובד עם כוחות ההצלה מהיום ההוא. מחקר אחד שהוא היה שותף לכתיבתו, מצא כי אנשים עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית כרונית (PTSD) הראו סימנים של הזדקנות מוחית מואצת. החוקרים ניתחו סריקות MRI של 99 אנשים שהשתתפו בחילוץ הגופות, כולם עכשיו באמצע שנות ה-50 לחייהם: 47 עם PTSD כרונית ו-52 בלעדיה. התברר כי בקרב משתתפים עם PTSD, גיל המוח המשוער היה בממוצע גבוה בכשלוש שנים מגילם הכרונולוגי. החוקרים מצאו גם כי משך הזמן שעובדי ההצלה שהו באתר השפיע על הקשר בין PTSD להזדקנות מוחית מואצת. "עובדי ההצלה נחשפו לענן אבק ופסולת עצום המכיל חומרים מסרטנים, תוך כדי שהם חווים גם טראומה פסיכולוגית עזה", כתב לוקיני, "המראות, הריחות וזיכרונות חושיים אחרים יכולים להישאר במשך זמן רב מאוד".
בעיה נפשית קשה אחרת היא אשמת ניצולים. סטפן הורלאכר, אז סוחר אג“ח גרמני צעיר שעבד באזור, היה מתחת למגדל הדרומי כשראה חלק מלהב המנוע של המטוס השני טס ישירות לעברו. הוא הספיק לזוז, ובמקום זאת החתיכה הכבדה פגעה בעוצמה אדירה בגבה של אישה בשם דבי סנט ג‘ון. דבי הייתה האדם הראשון שאושפז ב-11 בספטמבר והאחרונה ששוחררה לאחר 18 חודשים ו-50 ניתוחים. באחד הראיונות שנתן לציון 25 שנה לאסון, אומר הורלאכר: "אני הייתי צריך להיות במקומה".
הצעירים לא הכירו את ארה"ב של לפני 11 בספטמבר. זו ששנות ה–90 שלה הרגישו כמו התממשות כל החלומות, אבל אחרי 11 בספטמבר הן כבר נראו כמו שירת הברבור. הם לא יודעים שפעם לא היה צריך לחלוץ נעליים בשדה התעופה. הם לא יודעים שפעם לא היו מגנומטרים בכניסה למדיסון סקוור גארדן
× × ×
הביטוי Never Forget ("לעולם לא נשכח") הפך לנדר אמריקאי שניסה לומר לא רק "לעולם לא נשכח את 11 בספטמבר", אלא גם "לעולם לא נשכח את 12 בספטמבר" - היום, ואחריו שבוע וחודש ושנה שבהם החברה האמריקאית שמה בצד את הוויכוחים הקטנים והמטופשים, וגם את הוויכוחים הגדולים, ומצאה דרך להתאחד. אבל 25 שנה אחרי, ארה"ב זוכרת רק את 11 בספטמבר, ולא את הימים שאחריו, וגם עכשיו לא מסוגלת להביט באופן מפוכח על האופן שבו הגיבה לאסון.
"המון אנשים רצו נקמה", נזכר מייקל כהן, "זו נראית לי תגובה טבעית לגמרי לעוצמת טראומה כזו. זה גם אחד הדברים שאני משתגע מהם בתגובות ל-7 באוקטובר, חוסר היכולת להבין את רגש הנקמה שבא אחרי שעושים לך דבר כזה, אבל יש הבדל ביני לבין האנשים בשלטון. כעסנו ורצינו נקמה, אבל אני זוכר שחשבתי שטוב שהאנשים בשלטון יודעים מה הם עושים ויתנהלו באופן מפוכח. באמת שחשבתי שדיק צ'ייני וקולין פאוול (בהתאמה, סגן נשיא ארה"ב ומזכיר המדינה - צ"ש) יודעים מה הם עושים. מעולם לא עשיתי טעות גדולה יותר".
היציאה למלחמה באפגניסטן זכתה לתמיכה של כמעט מאה אחוז מהאמריקאים. זו גם הייתה הפעם היחידה בהיסטוריה שבה הפעיל נאט"ו את סעיף 5, האומר כי התקפה על אחת מחברות הברית היא התקפה על כולן. הטאליבן פורק בתוך כמה חודשים ואז החליטו ג'ורג' בוש ודיק צ'ייני לצאת למלחמה גם בעיראק, בלי שום הצדקה או בסיס. החיבוק האמיץ של העולם לאמריקה החל להתרופף. "קצת השתגענו עם כל המלחמה בטרור ומלחמת עיראק", אומר כהן, "אם תראי את הנאומים של ג'ורג' בוש שלושה ימים אחרי 11 בספטמבר, כל המסגור של 'אנחנו במאבק לשמירת הציוויליזציה' היה מטורף".
ג'ורג' בוש
(צילום: Jonathan Alpeyrie/Getty Images)
המטרות המוצהרות, הן באפגניסטן והן בעיראק, נראו פשוטות: להפיל ממשלות אוטוקרטיות עוינות ולהחליף אותן במדינות דמוקרטיות מתפקדות שימנעו מארגוני טרור לצמוח, אבל עיראק כלל לא הייתה קשורה לטרור. לפני המלחמה ארגון אל-קאעידה לא נכח בעיראק, אבל כשהאמריקאים עזבו ב-2011, כבר היו בה עשרות ארגוני טרור ודאעש.
לאלה הצטרפו כישלונות אסטרטגיים וערכים שנפגעו, וארה"ב סבלה מנזק עמוק וארוך טווח למהימנות הפוליטית והמוסרית שלה: מעצרים ללא משפטים, חטיפות, עינויים, black sites של ה-CIA, הכלא בגואנטנמו. "השימוש בעינויים היה באמת בניגוד לערכים שלנו, והוא לא היה יעיל", אמרה נפוליטנו, "סוגים כאלה של החלטות לא רק משנים את התפיסה העצמית שלנו, אלא גם משנים את התפיסה של ארה"ב בעולם". ברגע שהתפרסמו התמונות מההתעללות באסירים בכלא אבו-גרייב בעיראק ב-2004, איבדה ארה"ב את שאריות התמיכה שהגיעה עם 11 בספטמבר, הפכה יותר ויותר מפולגת מבית, וראתה את יסודות האמון בדמוקרטיה מתערערים באופן חסר תקדים.
בשבועות שלאחר הפיגועים, אמון הציבור בממשלת ארה"ב הגיע לשיא שלא נראה מאז עידן טרום ווטרגייט. הדמוקרטים התייצבו מאחורי הממשל הרפובליקני ובין 60 ל-70 אחוז מהאמריקאים אמרו שהם יכולים לסמוך על הממשלה בוושינגטון "שתעשה את מה שנכון לעשות". מלחמת עיראק, "חוק הפטריוט" (Patriot Act) שאיפשר לממשל לרגל אחר אזרחיו "בשם הביטחון" והמשבר הפיננסי של 2008 ריסקו את כל זה.
11 בספטמבר הביא בסופו של דבר את דונלד טראמפ?
כהן: "זו דעה די רווחת, אבל אני חושב שהכעס בחברה האמריקאית החל להיבנות עוד לפני כן, גם עם הכניסה של פוקס ניוז בשנות ה-90 וגם אחרי הבחירות של שנת 2000. אני חושב שהעלייה של טראמפ קשורה יותר למשבר הפיננסי של 2008. כך או אחרת, הכל חוזר לג'ורג' בוש, שבגלל טראמפ כולם שכחו איזה נשיא נורא הוא היה ואיזה נזק עשה לאמריקה".
נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ
(צילום: Kent Nishimura/AFP)
× × ×
כאשר יגיע היום זוהרן ממדאני לטקס הזיכרון בגראנד זירו, הוא עשוי לעבור רגעים לא נעימים. בחודשים האחרונים התארגנו כמה עצומות של קרובי משפחות קורבנות, ניצולים ואנשי כוחות חילוץ לשעבר, שדרשו ממנו לא להגיע לטקס. מדובר כמובן בגזענות נטו - ממדאני היה בן תשע ב-11 בספטמבר 2001, וגם אם לא, אין לו שום קשר לפיגועים - אבל עצם הדרישה מבהירה עד כמה מצד אחד הפיגוע היה אסון גם עבור הקהילה המוסלמית בארה"ב בכלל ובניו-יורק בפרט, ומצד שני שינה אותה לחלוטין. את השינוי הזה אפשר לראות עכשיו בפריחה הפוליטית והתרבותית של מוסלמים באמריקה.
זוהראן ממדאני
(צילום: Jose Perez/Bauer-Griffin/GC Images/Getty Images)
עאליה (השם המלא שמור במערכת) הייתה בת חמש כשהמטוסים פגעו במגדלים. הוריה הגיעו לארה"ב ממצרים והיא נולדה בקווינס. היא לא יודעת אם זיכרונות 11 בספטמבר הם הראשונים שלה, אבל הם אלה שנצרבו הכי חזק. "אמא בכתה בלי הפסקה", היא מספרת, "אבא לא הלך לפתוח את המכולת שלו שבועיים, ואפילו לא יצא מהבית. בפעם הראשונה שיצא, חזר אחרי כמה שעות בדמעות כי החברים הכי טובים שלו אמרו לו שהם לא רוצים יותר שום קשר איתו".
באיזה גיל הבנת מה קרה?
"די הרבה שנים אחר כך. היה לי מזל שהגננת הייתה אישה נפלאה ולא הרגשתי שום דבר רע, אבל מאוחר יותר בבית הספר היו עלבונות בלי הפסקה ואיחולים איומים".
כמו?
"הלוואי שייפול עלייך הבית שלך, אבא שלך מחבל וצריך להרוג אותו, היו כל כך הרבה שבשלב מסוים הפסקתי לשמוע. כל שנה ב-11 בספטמבר אני לוקחת צעד אחורה, על אף ששום דבר מזה לא היה באשמתי או באשמת המשפחה שלי, ועל אף שהיו כמה עשרות מוסלמים בין הקורבנות, ועל אף שכשראיתי את הצילומים בפעם הראשונה בכיתי ימים שלמים. אני עדיין מסתובבת עם הטראומה הזו של השנאה, רק כי המשפחה שלי שייכת לאותה דת של 19 מנוולים שיכולים לצמוח בכל דת".
עאליה למדה באוניברסיטת עילית, והיא בתחילת דרכה כעורכת דין. היא עדיין גרה בניו-יורק, הצביעה לממדאני וחושבת שהוא ראש עיר מצוין, אבל היא מגלגלת עיניים כשמדברים איתה על כך שעכשיו זה "הרגע" של הקהילה המוסלמית בארה"ב. "אנחנו מיעוט כל כך קטן", היא אומרת, "לא יכול להיות לנו 'רגע', ולעולם לא ישכחו לנו מעשים שלא עשינו".
מוסלמים הם אכן רק כאחוז אחד מאוכלוסיית ארה"ב, אבל הם מטפסים עכשיו בחלקים רבים של החברה האמריקאית, באופן דומה לזה של היהודים בשנות ה-60 וה-70. כמעט 35 אחוז מהמוסלמים בארה"ב הם בני 18 עד 29, והיום יש יותר קומיקאים מוסלמים, יותר סטודנטים ויותר צעירים שהולכים לפוליטיקה. הם גדלו בשנים שאחרי 11 בספטמבר וראו כיצד משטרת ניו-יורק וה-FBI התייחסו לקהילה שלהם. פשעי שנאה נגד מוסלמים, או כאלה שאנשים חשבו בטעות שהם מוסלמים, זינקו במאות אחוזים. אלפי גברים מהמזרח התיכון ומדרום אסיה נעצרו. סוכנים חדרו לקהילות ערביות-אמריקאיות וריגלו במסגדים, בקמפיין הבחירות ב-2016 דונלד טראמפ שיקר שוב ושוב כי "אלפי מוסלמים חגגו את נפילת המגדלים ב-11 בספטמבר". צעירים מוסלמים ראו את כל זה והחליטו להיכנס לפוליטיקה, ואת הפירות הם קוצרים עכשיו.
פרחים על אנדרטת פיגועי 11 בספטמבר
(צילום: Mario Tama/AFP)
מייקל כהן הוא מתנגד קולני לממדאני, ודווקא חושב שהניצחון שלו לא מבשר על טרנד. "בחודשים הראשונים אחרי 11 בספטמבר הייתה הרבה איסלאמופוביה בכל מיני מקומות, אבל בניו-יורק עצמה דווקא פחות", אומר כהן, שכתב שלושה ספרים פוליטיים והיסטוריים ועומד בראש פרויקט מחקר במכון סטימסון למדיניות חוץ, "לזכות ממשל בוש ייאמר שהם עשו מאמץ גדול להרגיע את הרוחות ולהבהיר שאנחנו לא במלחמה נגד האיסלאם. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם 9/11 היה תחת טראמפ".
חשבת אז שיכול להיות לניו-יורק ראש עיר מוסלמי?
"אני מופתע שממדאני ניצח בבחירות, אבל אני לא יודע אם זה אומר משהו לגבי המרחק שעבר מאז 11 בספטמבר. אני חושב שהניצחון של ממדאני קשור יותר לזה שהוא רץ מול אנדרו קואומו, שהיה מועמד פשוט נורא, אבל כן, גם עבר הרבה זמן וכיוון הרוח השתנה".
× × ×
"האומה נושאת אליך את עיניה הבודדות", שרו סיימון וגרפונקל ב"גברת רובינזון" לאגדת הבייסבול ג'ו דימאג'יו, בשורה שמכנסת בתוכה את החשיבות שמייחסים האמריקאים לגיבורי התרבות שלהם ברגעים קשים. 11 בספטמבר העמיד את הקשר הזה במבחן הגדול ביותר שלו, ואמריקה הסלבריטאית בסך הכל עשתה את העבודה.
עשרה ימים אחרי הפיגוע הובילו טום הנקס, ג'ורג' קלוני וג'וליה רוברטס משדר התרמה חסר תקדים שגייס יותר מ-200 מיליון דולר; החזרה של דיוויד לטרמן לשידור רק שבוע אחרי הפיגועים, כולל מונולוג שבו קרא למחבלים "לוזרים", נתנה אישור לאמריקאים לפחות להתחיל לנשום; האלבום The Rising של ברוס ספרינגסטין מ-2002 היה כולו שיר עידוד לאמריקה; והשיר My City of Ruins, שאותו ספרינגסטין בכלל כתב שנה לפני הפיגועים, הפך לשיר של 9/11: “דלת הכנסייה נפתחה לרווחה/ אני יכול לשמוע את נגינת האורגן/ אבל הקהילה איננה“.
פיגועי 11 בספטמבר
(צילום: Spencer Platt/AFP)
להוליווד עצמה היה קשה הרבה יותר להתמודד עם 11 בספטמבר. ראשית, מדובר באחד האסונות המצולמים ביותר בהיסטוריה, ויש בו הכל, משידור ישיר של רגעי הפיגוע ועד צילומי אנשים קופצים מהחלונות. אין סרט קולנוע שיכול להפוך את האירוע עצמו לדרמטי יותר, אין מסך ירוק שיכול להתחרות במה ששודר ב-CNN באותו בוקר. זו סיבה אחת שבגללה במשך 25 שנה הוליווד נגעה מעט מאוד ישירות ביום הקטסטרופלי עצמו. הסיבה השנייה היא הפחד המצמית מלהיכשל. רק סרטו השקט והמצמרר של פול גרינגראס "יונייטד 93" הצליח לעמוד ברף הבלתי אפשרי.
מה שהוליווד כן עשתה, כמו תמיד, היה לראות לאן נושב מצב הרוח הלאומי, וללכת איתו. סדרות כמו "24" ו"הומלנד" התייסרו עם תופעות הלוואי המוסריות של "המלחמה בטרור"; שני סרטיה של קתרין ביגלו, The Hurt Locker ו-Zero Dark Thirty, עסקו ישירות במלחמת עיראק ובמבצע לתפיסת בן לאדן; גל סרטי גיבורי-העל דווקא לא התבייש לרפרר ל-11 בספטמבר. סצנת השיא של "הנוקמים" מ-2012, שבה הנוקמים מסכלים ניסיון של חייזרים להרוס את ניו-יורק, לא הייתה מעודנת מאוד.
אולי הסרט הכי 11 בספטמבר שייצרה הוליווד הוא "האביר האפל" של כריסטופר נולאן מ-2008, שבו באטמן נלחם בג'וקר שהתנהגותו הרצחנית אינה הגיונית ליריבו הבטוח במוסריותו. באחד הציטוטים הרבים מהסרט שנכנסו לקאנון, אומר אלפרד, משרתו הנאמן של באטמן: "יש אנשים שלא מחפשים שום דבר הגיוני. אי-אפשר לקנות אותם, להציק להם, לדבר איתם בהיגיון או לנהל איתם משא ומתן. יש אנשים שרק רוצים לראות את העולם נשרף“.
בן לאדן לא היה הג'וקר, הוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה ולמה, אבל 25 שנה אחרי 11 בספטמבר, העולם עדיין מלא באנשים שרק רוצים לראות אותו נשרף. לפחות מרילין וולס - קצינה שאחרי שנפצעה קשה מהפגיעה הישירה בפנטגון הצילה עשרות אנשים כשהובילה אותם בזחילה החוצה ולבסוף קפצה מהחלון בקומה הרביעית - עדיין בחיים.
