לעידית סילמן, אבי דיכטר, מאי גולן, זאב אלקין, ניסים ואטורי, חנוך מילביצקי, אביחי בוארון, ניר ברקת, דוד ביטן, קטי שטרית, עמית הלוי, אריאל קלנר, ששון גואטה, גילה גמליאל, בועז ביסמוט, אסנת זוהר, אפי נוה, דרור קאפח, יולי אדלשטיין, בני גנץ, גלית דיסטל-אטבריאן, שרוליק איינהורן, אלי פלדשטיין, ניר חפץ, יוסי שלי, יוסי כהן, דני דנון, ארז תדמור, עופר גולן, נתן אשל, איציק זרקא ורמי בן-יהודה.
נו, היה שווה?
זה זמן חשבון הנפש השנתי, ובואו תעשו לרגע את שלכם: אז עבדתם בשביל בוס שאולי הדחקתם ואולי ידעתם - ואולי איכשהו חשבתם שכמו המוות עצמו, לכם זה פשוט לא יקרה - שמתישהו ישליך אתכם מתחת לגלגלים, או סתם יניח לכם להישמט, להיעצר, להיגמר.
ידעתם את זה. לפחות איפשהו באחורי מוחכם ידעתם. לא הייתה דרך שלא לדעת.
ובכל זאת המשכתם. בכל הכוח. ראיתם את הנזק ההיקפי העצום שהתחולל במשמרת שלכם - כלומר שלו, אתם הייתם רק פיונים צייתנים - כמעט בכל תחום אפשרי בישראל, והמשכתם. הכל קרס ב-7 באוקטובר, ולפניו ואחריו קרסו ביטחון הפנים, התחבורה, החינוך, התשתיות, הסביבה, החוק, המוסר, שיירי הסולידריות, יחסי החוץ, ולסיום-סיומת: נתב"ג, הים, המים עצמם. הכל ירד לטמיון ונשטף כמו באיזה סרט אסונות ראוותני, רק כזה שהתרחש באמת, במציאות הישראלית. ראיתם את זה קורה, קורס, והמשכתם לקום בבוקר לעבודה.
העבודה הייתה כאוס חסר תכלית, כמובן. העבודה הייתה להיות עבד נרצע. העבודה הייתה לעשות, לצייץ, לפמפם, להוציא ולהביא כל מסר או שקר שנמסרו לכם כנתינתם. העבודה הייתה לכבות את השכל הישר, את החשיבה העצמאית, לעבור לטייס אוטומטי, ופשוט להוציא לפועל את הכלום-ושום-דבר שהוטל עליכם בלי לשאול שאלות מיותרות.
העבודה הייתה לשרוד. עוד יום, עוד חודש, עוד שנה, עוד קדנציה.
אולי אמרתם לעצמכם מדי פעם משהו על "הניצחון המוחלט", על "השמאל", על "רעייתי"; אולי משהו מהסיסמאות החלולות, מהשקרים הנבובים, ממש עבד בשבילכם. אולי שיכנעתם את עצמכם לפחות לאיזה זמן.
ואז הזמן עבר. ואז הוא נגמר.
נו, היה שווה?
השאלה היא, כמובן, כמה זמן יכול אדם לעצום עיניים, להתעלם, להדחיק, לא לראות מרצון את מה שקורה סביבו, איתו, בגללו, על הגב שלו. כמה זמן יכול אדם לראות הרס וסבל ושכול בכל מקום, ולחשוב שזה לא קשור אליו בשום צורה, זה של אחרים, זה "המשפחות שלכם שנשרפו שם", כמו שאמרה פעם גלית דיסטל על, ובכן, השואה.
התשובה היא, כמובן, לא יותר מדי זמן.
בני אדם - גם היותר-איטיים שבהם (אני לא אמרתי שום דבר על ניסים ואטורי! זה אצלכם בראש) - הם עדיין יצורים חושבים, רואים, מרגישים, חווים. ואין בכלל ספק שכל מאות האנשים ששימשו, וחלקם עדיין משמשים, שטיחוני אמבט לרגלי נתניהו, מבינים מה באמת נגרם, התחולל וקרס בישראל בזמן שהם והבוס היו עסוקים עד מעל לראש בתועלת אישית.
זה לא משהו זר לי לגמרי; פעם אחת בחיי גם אני הייתי בסיטואציה שבה עבדתי עבור בוס מתעמר, משפיל, סוציופת, שגרם לכל מי שעבדו תחתיו סבל גדול ונזק נפשי ממשי, וכמובן שהוביל את המקום כולו, בחוסר כישרון ניכר, אל סף סגירה. ועדיין הגעתי מדי יום לעבודה, וביצעתי אותה, וראיתי את הבוס נוהג בבריונות, בשפלות, בכוחנות, כלפי עובדים אחרים, ולא התערבתי - לכל היותר ניגשתי לנחם אותם כשזה נגמר - ופשוט נאטמתי לכל זה, ומסיבה אחת פשוטה: שהייתי ממש צריך את הג'וב ואת הכסף. זה שילם את שכר הדירה שלי בניו-יורק, ולא היו שם עוד המון אפשרויות בשבילי, בארץ האפשרויות.
אז הורדתי ראש ופשוט ספגתי. ניסיתי לחשוב על זה כמה שפחות, והצלחתי להגיע מתישהו לדיסוננס הקוגניטיבי הזה, שבו אדם מסוגל להסתיר מעצמו את מה שהוא, כמובן, רואה. ולכבות את המצפון שלו, ולשים על אש קטנה את החינוך שקיבל, את הוריו, את הילד שהיה, את עקרונותיו הבסיסיים וכוונותיו הטובות, ופשוט להעמיד את עצמו למכירה ולהפוך אינסטרומנטלי לחלוטין עבור איזה קלגס נצלני.
בסוף לא יכולתי יותר.
באחד הימים שבהם שוב נחצה איזה גבול, קמתי ונטשתי את העבודה באמצע היום. הבוס התחנן שאחזור, הסביר שבלעדיי המקום יקרוס. הסברתי לו שהמקום יקרוס ממילא כל עוד הוא ימשיך בדרך הזאת, דרשתי ממנו לא מעט התחייבויות ושינויים מיידיים בכל הקשור ליחסו לעובדים - והוא עמד ברובם לזמן מסוים - ובסוף הצלחתי לחזור לשם לעוד זמן קצר ואז לעזוב לתמיד.
אני לא גאה בסאגה הזאת, אבל אני יודע שלפחות, מתישהו, נעמדתי על רגליי ועשיתי לזה סוף. לא יצאתי גדעון סער.
העניין הוא שכל האנשים ששמותיהם פתחו את הטור הזה הסכימו לוותר בקלות על עקרונות כלשהם, אישיות כלשהי, חוש צדק כלשהו, בוודאי אחריות, רק כדי, פשוט, להיות שם. להיות במקום הרקוב והמרקיב הזה, שאיזה טייטל, משרד, נהג וכיבודים הסתירו, בהצלחה חלקית, את ריקבונו. רובם הגיעו למחיקה עצמית מוחלטת רק כדי להפוך חלק ממכונת הרס ורעל.
חלקם לא הבינו ולא יבינו את זה. חלקם הבינו והמשיכו. אחרים מבינים עכשיו. המשותף לכולם - ולי אז בניו-יורק - הוא הנכונות לוותר על כל מי שאתה. להיות מנותק, חסר עקרונות, חוליות, דין וחשבון. ולחיות, כל הזמן, בפחד. הפחד שזה ייגמר.
רוצים שלום? גם אנחנו. חושבים שאין עם מי? באמת אין. אתם בעד מדינה דמוקרטית, יהודית וליברלית - או בעצם רק בעד אחד או שניים מהם? מקובל. בעד זכויות אדם אבל בלי ערבים? ברור
וכשאני מסתכל קצת על שתי מפלגות המרכז הגדולות שרצות לבחירות הקרובות (ואינשאללה ינצחו בהן), יש שם לא מעט אנשים מעולים, אבל יש בהן כרגע בעיקר פחד ועמימות. פחד להתחייב לאיזשהם עקרונות כלשהם בכלל. כי מה שאומרים לכם אצל איזנקוט וגם אצל בנט ולפיד הוא בערך דבר כזה:
רוצים שלום? גם אנחנו. חושבים שאין עם מי? באמת אין. מאמינים בחשיבות בית המשפט? בוודאי. אבל הם הלכו רחוק מדי וזקוקים לרפורמה? אין ספק. אתם בעד מדינה דמוקרטית, יהודית וליברלית - או בעצם רק בעד אחד או שניים מהם? מקובל. אתם בעד זכויות אדם ונגד גזענות, רק בלי ערבים? ברור, אסור שותפות עם ערבים, הם אמנם 20 אחוז מהאוכלוסייה אבל זה לא הופך אותם לפחות ערבים! וכמובן שאתם בעד משק קפיטליסטי, רק עם רגישות חברתית - אבל בלי ועדים! - ואתם בעד הסדרים מדיניים אבל לא עכשיו ולא בשבת, ולגבי שבת? תלוי מי שואל. אפשר ורצוי לשמור, אבל שיהיה פתוח.
אני מבין את זה; אנחנו בימי קמפיין, והמפלגות האלה פוחדות להתחייב לאיזו תפיסת עולם ערכית בכלל, ומעדיפות להיות מין מקס סטוק פוליטי; יש לנו הכל ובזול. מה שתרצו.
וזה רע. ואחרי ממשלת הליכוד האחרונה, זה נורא. ראינו מספיק - מעל הראש מספיק - פוליטיקאים ואנשי ציבור סילמניים שימכרו את עצמם ואותנו ללא הינד עפעף, מתים מבפנים, ממיתים מבחוץ, נעדרי נפש ולפיכך גם חשבון נפש. ונדמה לי שהגיע זמן העקרונות המובהקים, החד-משמעיים, הערכיים, בעיקר כי ישראל זקוקה בדחיפות לכיוון ולעשייה ולדרך ממשית. קונקרטית. מחייבת.
אז אם אתם פוליטיקאים, תגידו דברים קונקרטיים ועקרוניים. תגידו אותם בקול רם וברור, תעמדו מאחוריהם, תהיו בני אדם. ואם אתם ציבור בוחרים, תבחרו במפלגה שמציעה לכם עקרונות ממשיים והתחייבות אמיתית. ובני אדם.
זה ייתן לכולנו סעיף אחד פחות לחשבון הנפש של השנה הבאה.
