השעה עשר בלילה ברחבה שמחוץ לחמ"ל ושתי התצפיתניות הג'ינג'יות עומדות ומנסות להיזכר באיזה צבע היו הסוכריות שהן שמו על עוגת יום ההולדת של יעל לייבושור ז"ל. "עשינו לה עוגת שוקולד", אומרת הג'ינג'ית הגבוהה יותר. "כן", אומרת השנייה, "ושמנו עליה סוכריות בצבע סגול ולבן, את זוכרת? אלו הצבעים שיעל הכי אהבה". "נכון", אומרת הראשונה, רב"ט ג', "לקח לי זמן להיזכר כי יום ההולדת האחרון שחגגנו היה דווקא של שי אשרם ז”ל".
הלילה מסביבנו שקט וכחול, אחד מלילות הסתיו הנדירים האלו שאין בהם שום רוח. כך שלא, אין שום בריזה שגורמת לי להרגיש כזו צמרמורת עכשיו, ולמרות זאת, השערות על הזרוע שלי סומרות. שתי הג'ינג'יות המקסימות האלו היו בערך בנות 16 ב-7 באוקטובר. שתי ילדות תיכון עם תחומי עניין של ילדות. הן בטח ניסו להכין בבית את טורטיית הקוטג' הוויראלית מהטיקטוק והתאכזבו לגלות כמו כולנו שזה יוצא נוזלי כמו ריר של בולדוג. והן בטח הצטיינו בלימודים או בצופים, הצבא תמיד בוחר לתפקיד הזה את הבנות הכי אחראיות וחכמות. הן לא הכירו אישית את יעל ז"ל או את שי ז"ל, ולא אף אחת מ-16 התצפיתניות שנרצחו. ובכל זאת, כבר שלוש שנים ברצף, הן והחברות שלהן בחמ"ל מקפידות לחגוג כל יום הולדת של כל תצפיתנית.
"יש לנו רשימה של כל תאריכי ימי ההולדת שלהן", אומרת ג', "ובכל פעם שלאחת מהבנות יש יום הולדת אנחנו אופות לה עוגה במיוחד בשבילה, וקונות גם נרות. ואז אנחנו עומדות פה בכניסה לחמ"ל כדי שגם הבנות שבמשמרת יוכלו לשמוע, אומרות כמה מילים על התצפיתנית, לפעמים אנחנו לוקחות משהו שהמשפחה כתבה עליה, לפעמים משהו שמצאנו עליה באינסטגרם, ומקריאות בקול. אנחנו בדרך כלל עושות את זה בתדריך של תשע בערב, כי אז כולן ערות, גם הבנות שיצאו מהמשמרת וגם אלו שנכנסות למשמרת הלילה, וככה כולן יכולות להשתתף".
עד כדי כך זה חשוב לכולן?
"בטח. הבנות האלו הן חלק בלתי נפרד מכולנו. הן חלק מהבסיס. את לא מרגישה את זה? הן כאן, ממש כאן איתנו עכשיו".
ולרגע אחד, באוויר השקט והעומד, אני יכולה ממש להרגיש את זה. שהן כאן, ממש איתנו, מיה ויאלובו פולו ונועה פרייס ושירת ים עמר וכל הבנות המופלאות שאינן. פשוט מסתובבות פה בבסיס, הולכות בשביל עם שיער רטוב אחרי שחזרו מהמקלחת. חיות ושמחות בדיוק כמו שהן היו אמורות להיות עכשיו.
דנה ספקטור והתצפיתניות
(צילום: יובל חן)
ואני נזכרת בעוד דבר, משהו שאייל אשל, אבא של רוני ז"ל, סיפר. איך ביום ההולדת של רוני שלו, כשהיא עוד הייתה בחיים, התצפיתניות ראו מחבל עומד ומניף שלט שכתוב עליו "מזל טוב רוני". זו הייתה הדרך שלהם להבהיר לבנות שהם יודעים עליהן פרטים אישיים, לערער את כל תחושת הביטחון שלהן. "זה ממחיש שחמאס ידעו הכל", אשל אמר, "הם ידעו איך נחל עוז נראה מבפנים וזה כבר לא סוד". ועכשיו, רוני שלו איננה כי לא הקשיבו לה ואף אחד לא התרגש ממחבל שמברך אותה ליום ההולדת בכוונות זדון, ובנות שהיו ילדות כשהיא נרצחה חוגגות לה כל שנה יום הולדת רפאים עם נרות שהיא כבר לא יכולה לכבות.
× × ×
"ההורים של יעל לייבושור באו לפה להיות איתנו בחגיגת יום ההולדת שלה", רב"ט נ', הג'ינג'ית השנייה, קוטעת את המחשבות שלי, "הם מאוד התרגשו. הם שמו שירים שהיא אוהבת במיוחד וגם הביאו לנו במתנה קופסה ענקית עם התמונה שלה. היו שם מלא משחקים בשבילנו, אליאס, טאקי, הכל".
יעל ליבושור ז"ל
(צילום: מתוך דף הפייסבוק לזכרה של יעל ליבושור ז"ל)
רגע, גם ההורים השכולים באים לבקר אתכן כאן?
"כן, בטח, כל הזמן. בדיוק היום בבוקר היה פה בחמ"ל אבא של שיר אילת, והוא אמר שהוא ממש שמח לראות שיש לנו נשק, שהוא דאג לזה בעצמו, כי לבת שלו ולבנות האחרות לא נתנו. הבת שלו הייתה יפה ברמות, יש לה פרצוף שממש נחרת לך בזיכרון. בכל פעם שהורים או בני משפחה באים, אנחנו נזכרות למה אנחנו פה. מה הסיבה שבגללה שווה לשרת בתפקיד כל כך קשה, עם המון משמרות ומעט שעות שינה. בגלל הבנות האלו. בגלל ההורים שלהן. בגלל זה אנחנו כאן".
ועכשיו זו כבר לא צמרמורת, אלו הדמעות שמגיעות בלי הזמנה לעיניים. לא ידעתי שההורים השכולים באים לבקר את תצפיתניות נחל עוז החדשות באופן שגרתי. שהם מתייחסים אל הבנות כמו אל תזכורת מהלכת לילדות האהובות שלהן שאינן. נראה לי הגיוני יותר שזה יכאיב להם, אבל הבנות מספרות שנראה שההורים מוצאים לפעמים סוג של נחמה, לא שיש באמת נחמה, בלדבר עם הבנות שיושבות בעמדה שהבת שלהם ישבה בה. "למשל מה שאמרה לנו האמא של התצפיתנית שישבה על 76 כשהיא באה לבקר אותנו", אמרה מישהי קודם.
מה זה 76?
"זו העמדה שאני יושבת עליה. 76. והאמא סיפרה שהיא ממש התרגשה לבוא ולראות את העמדה, שזה עושה לה טוב לפגוש אותי ואת שאר הבנות שיושבות שם. היא אמרה 'אני מרגישה שאני אמא של 76. אמא של כל הבנות שישבו ויישבו אי פעם על העמדה'".
עם התצפיתניות שנחטפו היה לכן איזשהו קשר?
"המשפחות שלהן הגיעו לבסיס כשהן עוד היו בעזה, חטופות, והן היו בשיא המאמץ להחזיר את הבנות שלהן. זה היה קשר אחר מאשר עם המשפחות השכולות, והיה להן הרבה כעס על צה"ל וחשד כלפיו. הן דאגו לנו, רצו לוודא שמתייחסים אלינו טוב, שמקשיבים לנו".
מתוך סרטון החטיפה של התצפיתניות מבסיס נחל עוז
(צילום: צילום מסך)
את זוכרת את היום שבו הן חזרו?
"לא הייתי בנחל עוז עדיין, אבל אני כן יכולה להגיד שזה היה יום מיוחד ושמח בכל החמ"לים בכל הארץ, בעיקר אצלנו בעזה. אני חושבת שאם תשאלי כל תצפיתנית שהייתה בעזה כשהבנות חזרו, היא תגיד לך שזה היום הכי מרגש שהיה לה בשירות. שמענו עליהן כל כך הרבה בקורס ומהמפקדות שלהן, שגם אם לא הכרנו אותן אישית – הרגשנו שאנחנו מכירות אותן. בתקופה שבה הן היו חטופות היה צל קבוע שליווה אותנו, וביום הזה הצל נעלם ויכולנו לחזור לנשום".
מידת המחויבות של הבנות להנצחת מורשת נחל עוז מפתיעה אותי. אולי כי כשאמרו לי שאני נוסעת לחמ"ל של 2026, הדבר הראשון שסיפרו לי זה שהעבירו אותו מקום. כן, חמ"ל נחל עוז כבר מזמן לא בנחל עוז. צה"ל העביר אותו למחנה אחר, מחנה רעים. הבסיס הישן, זה שבו התחוללה אחת המתקפות הכי קטלניות וטרגיות של השבת השחורה, היה קרוב מאוד לגבול, כ-800 מטר משם. מחנה רעים כבר נמצא כחמישה קילומטרים מהגבול.
ויש עוד סיבה שבגללה בסיס נחל עוז הישן לא פעיל - הוא הוחרב כמעט לחלוטין. "אבל כן לקחו אותנו לביקור שם", אמרה קודם רב"ט ג', "צילמתי שם סרטון, את רוצה לראות?" היא פותחת את הסלולרי ומראה לי אותה עומדת בליבו של חדר מפויח שלא נשאר ממנו כלום. "הנה תראי, הכל מנופץ", היא אומרת והקול שלה נשבר טיפה, "וכאן היו העמדות, הפסקלים, כמעט הכל נמס מרוב שהאש כילתה הכל".
ההנצחה נוכחת כאן בכל פינה - למשל דלת החמ"ל שמכוסה במדבקות ההנצחה של הבנות שנרצחו. כולנו מכירים את המדבקות שוברות הלב האלו, התמונה של הילדה ולידה משפט שהיא כתבה או אמרה פעם וההורים בחרו כדי לייצג את דרכה. אבל הדלת של חמ"ל נחל עוז לא הסתפקה רק במדבקות האלו, מתנוססת שם גם תמונה ענקית של כל הקורבנות. והדלת הזו היא חלק מהשגרה של התצפיתניות, הן נכנסות ויוצאות ממנה כל היום בתדירות של משרתת מהסדרה “ברידג'רטון”, אז חשבתי שהן כבר למדו להתעלם ממנה. אבל אז ראיתי במו עיניי איך כל תצפיתנית שנכנסה למשמרת של תשע בערב נעצרה מול הדלת הזו, פשוט הסתכלה עליה לשבריר שנייה וחשבה משהו פרטי עם עצמה לפני שהתיישבה בעמדה. הדלת הזו הפכה למזוזה גדולה וקדושה, כזו שחייבים לתת לה כבוד לפני שעוברים בה.
התצפיתניות על רקע דלת החמ"ל
(צילום: יובל חן)
מסתבר שבנחל עוז של מחנה רעים לא צריך תאריך מיוחד כדי לזכור את מה שהיה פעם. ההנצחה של בנות נחל עוז הישן היא לא משהו רשמי ונפרד שעושים פעם בשנה, היא מתמשכת וטבעית כמו לקום בבוקר ולהיזכר שהיום יום ההולדת של נועם אברמוביץ ומעניין אם היא הייתה אוהבת פאי פקאן או עוגת תפוחים. וזה לא רק שהבנות חוגגות לכולן יום הולדת. הן ממש מתעקשות להמשיך לקיים באדיקות את כל המסורות של החמ"ל ההוא. ככה זה כבר שלוש שנים, כל מחזור חדש מקבל מהמחזור שמשתחרר את המורשת הזו, להמשיך את דרכו של נחל עוז האגדי, וכולן מתגייסות לכך כאילו מדובר באחד מעשרת הדיברות. למשל, מסורת ה"טי טיים", שעת התה, שזו ארוחה שהן מקיימות פה כל יום שישי. האמת היא שבכל בסיס של תצפיתניות יש ארוחת שישי מושחתת כזו. כל סופ"ש בת אחרת מקבלת אחריות על התפריט, היא קובעת את הקונספט של הארוחה, קונה את המצרכים, ואז מבשלת אותה עם חברות ומגישה לכולן. אבל רק בנחל עוז של פעם קראו לארוחה הזו "טי טיים", וככה קוראים לה גם היום. הבנות כל כך מתלהבות מהמסורת הזו, שהן ממש משקיעות את כל הזמן שלהן, וגם את כל הכסף המסכן של ההורים, בשביל להעמיד את ה"טי טיים" המושלם.
"כל פעם הקונספט אחר", אומרת רב"ט נ', "היה קונספט של אסייתי, איטלקי, מקסיקני, טוב, זה הכי קל, רק שמים בשר על טורטייה, הייתה ארוחה ביתית עם קוסקוס עננים שמישהי הכינה בידיים, והארוחות הכי שוות הן תמיד של מי שמשתחררות או אלו שנגעו בקיר".
נגעו במה?
"נגעו בקיר, כלומר עברו חצי מהשירות שלהן".
× × ×
בתוך החמ"ל יושבות ארבע הבנות שאחראיות על המשמרת של תשע בערב עד אחת בלילה. לא שאוכל לזהות אותן אי פעם במסדר זיהוי, כי הן כבר יושבות על המסכים. הגב שלהן מופנה אליי, העיניים שלהן על העמדה, וכל מה שאני רואה מהן זה ארבעה זנבות סוס ארוכים, שניים חומים כהים, שניים בהירים דבש. וכולם אסופים בגומייה כדי שאף שערה לא תחמוק לעיניים בטעות ותפריע להן לצפות.
הן לרגע לא מסתובבות לאחור, לא מזיזות את העיניים מהעמדה, שמשקיפה על גזרה כלשהי ברצועת עזה. רק שעכשיו לילה, כולם ישנים ואין בן אדם אחד שמסתובב ברחובות, אז כל מה שרואים זה כלום, ועוד כלום בגוׂני אפור מבאסים של ראיית לילה. "מה זה, עכברוש?" אני אומרת לפוניטייל מספר 3, רב"ט ע', והיא צוחקת ואומרת, "לא, זה כלב קטן ושחור. כל הרחובות שלהם מלאים בכלבים עכשיו. אבל אל תדאגי, יש גם עכברים".
הנה עוד דבר שהשתנה אחרי 7 באוקטובר, היחס של הבנות לעזתים. "באמת, מה שלום העזתים בימים אלו?" אני אומרת עכשיו. "הם חיים טוב מאוד, בואי נגיד", אומרת רב"ט ע', "הם חיים רגיל"."איזה רגיל?" אומרת רב"ט א' שנמצאת במסך הימני, די רחוק ממנה, "כל הבתים שלהם הרוסים, הם מסתובבים בזבל, תראי את הר הזבל הזה שהם בנו, בבוקר רואים איך הם ממש חיים שם, אוכלים משם". "די, מה את מגינה עליהם", ע' אומרת, "גם הר הזבל שאת רואה פה, זה פשוט בגלל שהם מגעילים. כל היום מתעסקים בהריסות ומוציאים משם דברים, בוזזים. אבל אל תדאגי להם, הם חיים רגיל, יש להם בית ספר למשל. אולי הם חיים פחות בנוחות כי פוצצו להם את הבית והם חיים באוהל, אבל הם חיים ממש בטוב יחסית למה שהם עשו לנו. לפעמים אנחנו רואות אותם עושים משהו יומיומי, משחקים בכדור, או נוסעים על רולרבליידס, וזה כל כך מרגיז, כי באיזה זכות יש להם שגרה בכלל? הם הביאו את זה על עצמם, שיגידו תודה שיש להם אור וחשמל ומים".
כמו אצל רוב בני הדור הזה, 7 באוקטובר עורר אצל התצפיתניות זעם עצום כלפי הפלסטינים. אי-אפשר לשרת בגזרה כזו, לזכור מה קרה לבנות שקדמו לך שם, ולא להרגיש כעס מטורף על האנשים שיצאו משם כמו נחיל סדיסטי לטבוח בהן. אבל הקשיחות שבה הן מדברות על העזתים גם מפתיעה, כי מדובר בחבורת הבנות הכי רגישה ומלאת אמפתיה שיצא לי לפגוש. התפקיד הזה הוא סוג של תמי 4 משוכלל, הוא פשוט מסנן את עצמו. אם שובצת ל"תצפי" ואת לא בן אדם שיודע איך להיות חברה מדהימה - את פשוט תעופי ממנו בספיד. "בתפקיד הזה את מאוד תלויה בחברות שלך", אמרה רב"ט ל', "יחסי החברות פה בין הבנות זה הכל. לא סתם אומרים שתצפיתניות לא מוציאות גימלים אף פעם. זה נכון, כי אם את תוציאי גימל את יודעת שתיקחי מחברה שלך את ימי הבית שלה, ואת לא תעשי את זה בחיים. נגיד עכשיו שאני סגרתי כיפור, חברות שלי מהבית אמרו לי - מה את פראיירית, למה את לא מוציאה גימלים. הן לא מבינות שאני לא יכולה להוציא גימלים כי בגללי מישהי פה לא תצא הביתה לרגילה שלה".
רב"ט ע': "הגישה היא 'את התצפיתנית ואת זו שיודעת הכי טוב'. וגם תראי כמה לעומק אנחנו צופות, איזה מרחק יש בינינו לבינם, שלא היה קודם. היום יש את הקו הצהוב שחוצץ בינינו. אנחנו מרגישות פה הרבה יותר ביטחון ממה שהבנות של פעם הרגישו"
הישיבה על המסך נעשית בשיטת ה"סופר גלו". את משאירה את הסלולרי שלך בחוץ, במדף מיוחד, אתגר לא פשוט לדור שכל חיי הנפש שלו מאוחסנים על ענן, ואז את נכנסת לחמ"ל ואת נשארת דבוקה אליו ולא משנה מה, אסור לך לזוז ממנו לשנייה, אפילו לא כדי ללכת לעשות פיפי. "אני אפילו הגעתי לבית חולים בגלל זה", אומרת ל', "מרוב שהתאפקתי בכל המשמרות, נהייתה לי דלקת בכליה ואושפזתי".
בשביל זה יש בנות שהן כונניות. כדי שאם מישהי צריכה לשירותים יבואו להחליף אותה.
"כן, אבל את לא מבינה את רמת המחויבות שלנו אחת לשנייה. הכוננית הזו היא גם חברה מאוד טובה שלי, אני יודעת בדיוק כמה היא חיכתה לבשל לעצמה פסטה או לדבר עם החבר שלה בטלפון, ולכן עדיף לי להתאפק, אני לא אקח לה את שעות החופש שהיא צריכה ואקרא לה".
וככה הגעת לבית חולים.
"כן, אבל הבנות פה לא שכחו אותי לרגע, כל יום הן היו שולחות לי הודעות ודואגות לשלומי, וזה לא מובן מאליו, אלו בנות בלופים של משמרות, את לא מצפה שהן יזכרו לסמס לך כל בוקר. זה ריגש אותי ברמות מה שהן עשו בשבילי בבית חולים, וההתלהבות שלהן כשחזרתי לפה - אני לא אשכח את זה בחיים".
רב"ט ע': "אחרי שהכרתי את הבנות פה, את לא רוצה לצאת מפה. הבנות שיושבות פה הן באמת החברות הכי טובות שלך. בסופו של דבר יש לנו פה משמרת של ארבע שעות להעביר ביחד, ואת צריכה לדבר איתן. ואנחנו מדברות על הכל. אנחנו יכולות לדבר עשר שעות על מה נאכל כשנסיים משמרת, ובסוף לא לאכול כלום. אז גם אם את עכשיו כועסת עליהן, את הולכת לישון, קמה לעוד משמרת - ואת תדברי איתן הכי רגיל. ככה זה. אנחנו חיות פה אחת עם השנייה, אין לנו אופציה לריב. לא שאין ריבים, אבל אנחנו כמו אחיות פה, גם הריבים פה כמו של אחיות".
מה זה ריבים של אחיות?
"נגיד, אסור לנו להתקלח שתיים באותו הזמן, אז רבים מי מתקלחת קודם. או מי הולכת להכין אוכל ומי נשארת תורנית חמ"ל, זה ממש כמו בבית עם אחות. אנחנו נפגשות אחת עם השנייה גם בסופ"שים שלנו בבית".
× × ×
אני ממשיכה לבהות איתן בנופי הלילה הריקים. אלוהים, איך אפשר לא להעריץ את הבנות האלו, כמה סבלנות ומחויבות לאזרחי העוטף יש להן לבהות במשך ארבע שעות באוקיינוס הכלום האפרורי הזה בלי לאבד ריכוז לשנייה. "עדיף ככה", אומרת א', "כל לילה שאני משתעממת זה לילה שהתושבים פה באזור יכולים לישון".
התצפיתניות בחמ"ל
(צילום: דובר צה"ל)
סמל ע' נזכרת באירוע מטלטל מהחורף האחרון. "ראינו על המסכים את הכוחות שלנו בפעילות, הולכים לכיוון הקו הצהוב, ופתאום פתחו עליהם בירי ופצעו את המ"פ. כשאת רואה דבר כזה את דואגת לכוחותינו, אבל את לא נותנת לעצמך להרגיש. כשאת יושבת במשמרת את מנתקת את עצמך, אנחנו מתכוננות כל הזמן לנורא מכל, לכל תרחיש, ומתאמנות איך להישאר קרות רוח באירוע ולנהל אותו טוב. אז את מנסה להבין מי ביצע את הירי, מחפשת את המחבלים על בניינים. ואסור לך להרגיש פחד או חשש, את מנתקת את עצמך. יש לנו גם ליווי של קב"ניות פה, אם קורה משהו חמור. לעזור לנו לעבד את מה שקרה".
כי לפעמים את מגלה אחרי שתיפקדת מדהים בזמן אמת שכן נשארו לך רגשות קשים.
"כשאת רואה את האויב בעיניים שלך ומבינה שהוא מסוגל לפגוע - זה הדבר הכי מפחיד שיש. הרבה פעמים התפקיד נכנס לשינה. הוא עוטף אותנו, מלווה אותנו כל היום, הוא חלק מהזהות שלנו".
כל הבנות מסכימות איתי שהעבודה ממש קשה, רפטטיבית. בגלל זה, אף אחת מהן לא פינטזה להיות תצפיתנית בימים הרחוקים האלו של לפני הגיוס. ובכל זאת, כשהן קיבלו את השיבוץ הזה רובן הסכימו לו כמעט בלי בעיה. 7 באוקטובר העלה מאוד את מעמדה של התצפיתנית והדגיש את החשיבות העצומה שלה בצה"ל, זה המתיק את הגלולה של לקבל תפקיד שנחשב עד אז לא משהו בכלל. "אני אומרת לאנשים שאני מנחל עוז הכי בגאווה שיש", אומרת רב"ט ע', "כאילו, אני מספרת לאנשים שאני מנחל עוז הרבה לפני שהם שואלים אותי משהו בכלל. ואני בכלל גרה עשר דקות מהקריה, יכולתי לעשות יומיות ולחזור ברגל הביתה, אבל אני לא רוצה, אני רוצה את המשמעות שאני מקבלת פה".
רק אחת מהן שקלה לסרב כשהיא שמעה ששמו אותה בתפקיד. "כשקיבלתי את השיבוץ לא יכולתי להאמין", אומרת רב”ט נ’, "בכלל חלמתי להיות מש”קית ת"ש. וביום הגיוס, ממש כשהעלו אותנו לאוטובוס לסיירים, לא הסכמתי לעלות. כל הבנות כבר היו על האוטובוס ורק אני למטה, בוכה מלא. ואז פתאום, ברגע האחרון ממש, הייתה לי תחושת בטן לא מוסברת. ממש הרגשתי שאני חייבת לקחת את התפקיד הזה. שזה מה שאני אמורה לעשות. עליתי לאוטובוס בתחושה שלא משנה מה יהיה, אני מקבלת את הבחירה הזו באהבה ועושה את הכי טוב שלי מעכשיו".
וזה באמת מה שקרה?
"לאט-לאט את פשוט מתאהבת בזה".
רב"ט ל': "אנחנו ראינו מפה איך מחזירים את הארון של רן גואילי מעזה. ישבתי במשמרת והם יצאו בשיירות של רכבים והחזירו את רן. זה היה מרגש ועצוב ברמות. בנות שהיו לפנינו גם הספיקו לראות את החטופים החיים חוזרים הביתה, את התצפיתניות שנחטפו חוזרות, הרי אנחנו במחנה רעים, ולכאן החזירו את החטופים. אז ברור שכשאת יושבת בעמדה ורואה דבר כזה, זה משנה אותך".
ובכל זאת, כשרואים אותן ככה, יושבות וצופות בכתמי הרורשאך הכהים האלו, אי-אפשר שלא לחשוב על הבנות שקדמו להן. גם הן ישבו כמוהן מול הפסקל לילות שלמים ובהו בגושים שלא ברור מה הם בדיוק, חמוש שמתקרב לגדר או שיח עגבניות שזז ברוח ורק נראה מאיים בחושך. גם הן, בדיוק כמו הבנות שיושבות על המסכים לידי, לא ויתרו וצימצמו את העיניים וצפו שוב ושוב בתמונה עד שהן הצליחו לנתח בדיוק מה הן רואות.
"יום אחד ראיתי בן אדם שהתנהג מוזר והייתי בטוחה שהוא חמוש", סיפרה רב"ט ל' קודם, "הוא לבש מעיל ארוך, אבל אני ראיתי מתחת למעיל שמתנדנד לו משהו שם. התחיל ויכוח מסוים בחמ"ל, ממש הייתה התלבטות אם הוא חמוש או לא, אבל אני התעקשתי, כי בתפקיד הזה יש גם המון אינטואיציה, את מרגישה בבטן אם מישהו מסוכן או לא. בסוף הקשיבו לי, סגרו עליו והוציאו רחפן. הוא באמת היה חמוש".
רב"ט ג': "יש לנו רשימה של כל תאריכי ימי ההולדת של התצפיתניות שנרצחו, ובכל פעם שלאחת מהבנות יש יום הולדת אנחנו אופות לה עוגה במיוחד בשבילה. ואז אנחנו עומדות פה בכניסה לחמ"ל, אומרות כמה מילים עליה או לוקחות משהו שהמשפחה שלה כתבה"
וככה גם היה אצל התצפיתניות של נחל עוז, הן דיווחו על כל דבר שהן ראו. כל האימונים המוזרים האלו בבקרים, אפילו סתם פלאח עם חמור, אבל אחד כזה שחזר בכל בוקר לאותה נקודה והרגיש להם באינטואיציית התצפיתנית החכמה שלהן חשוד. וזה כל כך מרתיח את הדם, להבין כמה קשה היה להן לאסוף את המידע הזה. הן עברו כל כך הרבה לילות בלי שינה בשבילו, ישבו מול העמדה עם כוס סטנלי ורודה ומלאה בקפה כדי לא להירדם, הידקו על פרק היד שלהן גומייה בכוח עד שהיא הכאיבה להן, הכל כדי שלא להתעפץ. ממש כמו שראיתי שהבנות עושות פה. ומה עשו האנשים שהן העבירו להם את הזהב המודיעיני הזה שהן עבדו כל כך הרבה לילות ושבתות ושעות כדי להשיג? ביטלו אותו בהינף יד.
אני נזכרת בקולות שלהן ששמעתי בהקלטות האחרונות. צועקות בקול ניחר "פרש טורקי", ו"הם על הגדרות", נשארות מקצועיות עד הרגע האחרון, אבל בקול שלהן כבר שומעים את הבכי של ההשלמה העצובה והמפחידה עם המוות, כי הן מבינות שהסוף שלהן כבר כאן. ואם אני לא יכולה לשמוע את זה, איך מרגיש הפצע הפעור הזה של הפקרת התצפיתניות אצל הבנות שמשרתות בתפקיד הזה היום? במפתיע או שלא, הבנות מתקשות להביע את דעתן על ההפקרה שהתרחשה לפני שלוש שנים והביאה כזה גורל מחריד לבנות שקדמו להן. הן חיילות טובות ומסורות, באמת שצה"ל בוחר את הבנות הכי איכותיות לעבודה הזו. אז הן מעדיפות להאמין בצבא שלנו, לא לומר עליו מילה רעה.
מה שכן, כולן מתעקשות שהיום זה אחרת. "אני ממש מרגישה שהיום כבר מקשיבים לנו", אומרת ע', "כל דבר קטן שנראה לנו חריג, המפקדים שומעים אותנו, פונים ללוחמים והם ישר מעלים רחפן כדי לבדוק. הגישה היא 'את התצפיתנית ואת זו שיודעת הכי טוב'. וגם תראי כמה לעומק אנחנו צופות, איזה מרחק יש בינינו לבינם, שלא היה קודם. היום יש את הקו הצהוב שחוצץ בינינו, יש רצועה גדולה שמפרידה אותנו מהם, אנחנו מרגישות פה הרבה יותר ביטחון ממה שהבנות של פעם הרגישו".
ואתן מרגישות שסומכים עליכן יותר?
"סמל ע': "חד-משמעית זה נכון".
נראה לי שאני צריכה לדבר עם ההורים שלכן. אין לי ספק שהם מתו מפחד כשהם שמעו על השיבוץ שלכן לנחל עוז.
רב"ט א': "ברור. הם עד היום לחוצים. מפחדים שזה יקרה עוד פעם".
רב"ט ל': "גם אמא שלי מפחדת, בכל הורה יש טיפת פחד, אבל אצלי לפחות הם באים בגישה שאם יש בנות אחרות שעשו את זה, ועוד שילמו כזה מחיר, מה הבת שלי שונה מבת של מישהו אחר?"
ועדיין, אני יושבת פה ועדיין יש בי איזה פחד שעוד שנייה נראה זרם של נוח'בות נוהר לגדר.
רב"ט א': "אני לא אומרת שזה לא מפחיד. יש לפעמים סיוטים בלילה. לא מזמן חלמתי שאני רואה הסתובבות שגרתית, ואני חושבת שזה בסדר, שזה מקום שזה הגיוני שיסתובבו שם אנשים, ואז פתאום אני רואה חמישה מחבלים שמסתכלים עליי ישר בעיניים לתוך המצלמה ומחייכים. ואז הם מתחילים לרוץ לכיוון שלי".
רב"ט ע': "מה שקרה שם יושב איתנו בחמ"ל כל הזמן. שתדעי, אנחנו יכולות לשבת פה וממש לראות סרטונים של התצפיות מ-7 באוקטובר. יש פה בתיקיות הקלטות של מה שהן ראו באותו היום בעמדות. את רואה אותם באים, שורפים חתיכה של הגדר, ופשוט נכנסים. את רואה את זה וישר מזהה את הגזרה שלך".
גם היום רואים עזתים מתקרבים לגדר או שהם לא מעיזים?
סמל ע': "בטח, מה שאנחנו הכי מתמודדות איתו עכשיו זה חציות של הקו הצהוב. לפני חודש בערך היה מחבל חמאס שחצה את הקו הצהוב עם סכין. זה היה בצהריים, רב"ט ע' ישבה על העמדה, היא זיהתה אותו במצלמה שלה והכוחות תפסו אותו. אם לא היינו תופסות אותו, הוא היה מגיע לגדר. אחרי זה גילו שהמטרה שלו לא הייתה לפגע, הוא פשוט רצה לברוח. וזה קורה המון. חלק מהעזתים מחפשים חיים טובים יותר, חלקם אומרים 'אין לי מה להפסיד, אני מעדיף שיהרגו אותי מאשר להמשיך ככה'".
זה מפחיד?
"בגדול לא. כי זה לא מאיים כמו שזה היה פעם. הקו הצהוב מאוד רחוק מהגדר".
כחלק מתיקון האמון שנשבר בין צה"ל לתצפיתניות, לוקחים אותן לסיורים בגזרה שלהן בעזה, כדי שיכירו את הלוחמים ויפתחו איתם יחסי עבודה קרובים. הן גם מסתובבות עם נשק צמוד כדי שאף אחת לא תמצא את עצמה שוב חסרת ישע. "להגיד לך שאם עכשיו יהיה איזה אירוע אני הראשונה שארוץ עם הנשק ואסתער? ממש לא", אומרת רב"ט ל', הפלפלית בחבורה, "אבל כן מחזק אותי שאם יקרה פה משהו רע, אני אוכל לתת את הנשק שלי למישהו והוא יוכל להילחם".
איך אזרחים מגיבים לרצועות הנשק שלכן שכתוב עליהן נחל עוז?
רב"ט ל': "אנשים מחבקים אותנו ברכבת, אומרים לנו תודה. ובכלל, מרגישים שזה מוערך, התפקיד שאנחנו עושות, אם זה מאנשים ברחוב ואם זה מהמשפחות שגרות בעוטף. יש עמותה שנקראת 'עוטף עזה למען התצפיתניות' שאחראית עליה משפחה ממש מתוקה, משפחת אזולאי משדרות. האבא, יוגב, מריץ פרויקט שנקרא 'אמץ תצפיתנית'. משפחות מכל העוטף מאמצות תצפיתנית ומשלמים כדי שיהיו לה מתנות בחגים, ויהיו לה פינוקים לאכול, המשפחה שולחת לנו מכתבים ומשלוחי מנות בפורים. יוגב בא לפה עם הילדים שלו, ומביא לנו מתנות כל הזמן, ואת מרגישה שרואים את המאמץ שלך. זה מרגש מאוד".
× × ×
אני יוצאת החוצה, מגלה שם להפתעתי שהבנות שדיברתי איתן קודם, אלו שסיימו את המשמרת, עדיין נמצאות ברחבה, ערות לחלוטין. ולא רק שהן ערות, הן הספיקו בזמן הזה לבנות סוכה. עכשיו הן שמות שיר של אגם בוחבוט, שרות איתה ומכינות קישוטים.
למה אתן עדיין ערות? לא בא לכן ללכת למגורים?
"לא", אומרת אחת מהן, "אנחנו פה למקרה שהבנות שעושות עכשיו משמרת ירצו שנחליף אותן. וגם בא לנו לבנות להן סוכה, שייצאו ויראו אותה מוכנה וידמיינו איך נעשה בה את ה'טי טיים' בסופ"ש".
הייתי בחמ"לים אחרים של תצפיתניות וזה היה שונה. הבנות שסיימו משמרת הלכו מהחמ"ל ישר לחדר.
רב"ט נ': "אנחנו עושות הכל ביחד פה. אם למשל אנחנו עושות 'טי טיים', אז אנחנו עורכות את השולחן פה בחוץ, ברחבה, כדי שאלו שיושבות על העמדה יוכלו לשמוע אותנו שרות. ואם הן פתאום רעבות, אז מי שנמצאת בחוץ תתנדב להיכנס ולבוא להחליף אותן, כדי שהן יוכלו גם ליהנות. וככה זה גם בכל ארוחת חג".
אתן חושבות שזה קשור למסורת שאתן ממשיכות של נחל עוז? החברות הזו?
"יכול להיות, מהרגע שהגענו לפה כולנו הרגשנו את אותו העצב. על הבנות שהיו והחיים שלהן שנקטעו ככה. וגם התחושה של השליחות מחברת בינינו. זה כמו שהן כתבו, 'נחל עוז זה הבית', אז נחל עוז זה עדיין הבית, ואנחנו משפחה".
חשבתן כבר מה תעשו ב-7 באוקטובר?
רב"ט ע': "נתחלק לקבוצות, וכל קבוצה תלך לבקר קבר של בת אחרת. ככה נהיה בכל האזכרות ולא נפספס אף אחת".
רב"ט ל': "אני הייתי פה ב-7 באוקטובר בשנה שעברה. וזה הרגיש ממש עצוב, אבל את גם מרגישה סוג של ניצחון. כי את ניצחת, את פה. לא משנה מה ניסו לעשות לך, את עדיין שומרת פה, בנחל עוז".
כמעט אף אחת מכן לא שכלה מישהי קרובה בנחל עוז, מאיפה ההקפדה הזו שלכן להנציח את התצפיתניות שנרצחו בכל דרך?
רב”ט נ’: “אנחנו יודעות שאנחנו חייבות לחיות את זה ולהמשיך את זה הלאה. כל יום כשאת נכנסת לחמ”ל, ורואה את המדבקות האלו עם הפנים שלהן על הדלת, את נעצרת שנייה, וזה נכנס לך ללב. גם אם את הכי עייפה, אנחנו יודעות שמה שאנחנו עושות פה הוא בסופו של דבר הרבה יותר גדול מאיתנו, אנחנו עומדות כולנו מסביב לשולחן ב’טי טיים’ ושרות את השירים שלהן, וזו הרגשה אחרת”.
רב"ט נ': "יום אחד ראיתי בן אדם שהתנהג מוזר והייתי בטוחה שהוא חמוש. התחיל ויכוח מסוים בחמ"ל, אבל אני התעקשתי כי בתפקיד הזה יש גם המון אינטואיציה, את מרגישה בבטן אם מישהו מסוכן או לא. בסוף הקשיבו לי והוציאו עליו רחפן. הוא באמת היה חמוש"
לבנות יש כבר מלא שירים חדשים שהן כתבו, אבל הן תמיד מקפידות לשיר גם את כל השירים שהתצפיתניות שנרצחו כתבו. “את רוצה לראות את כל השירים שלנו?” אומרת אחת הבנות ומטילה בחיקי שלושה קלסרים כבדים שכולם מפוצצים בשירים שהבנות אספו מכל המחזורים. אני מדפדפת בקלסר אחד ואז אני רואה את זה. שלושה-ארבעה דפים שונים מהשאר. הם שחורים כמעט לגמרי ונראים שרופים. על חלק מהם מרוח חומר לא מזוהה ואדמדם שאני לא רוצה לחשוב מה הוא. “מה זה”, אני שואלת, “למה הדפים האלו ככה?” “החמ”ל נשרף כולו”, אומרת נ’, “אז רוב הספרים והמחברות ממש נשרפו עד עפר. אבל הספר עם כל השירים של הבנות לא נשרף לגמרי, מישהו שהגיע לשם ישר אחרי הטבח ראה אותו וצילם. מאז הספר נעלם, ההורים מחפשים אותו בכל מקום ולא מוצאים. אבל לנו יש את התצלומים, אז הכנסנו את הדפים השרופים לקלסר”.
ועם זה היא חוזרת לעמוד ליד הדלת של החמ”ל ולשיר בקול. אני נשארת עם מחברת שבתוכה ארבעה דפים שחורים. דפים שבקושי רואים את המילים שעליהם. ופתאום אני מבינה את הטירוף הזה שהבנות המופלאות האלו מצליחות לתפקד בו. כמה לא נורמלי, כמה מקברי, שבחורה בת 19 תעמוד ותשיר שיר שכתבה בחורה שנרצחה, מתוך דפים שחורים שהיו היחידים ששרדו את האש.
אביב חג'ג' ז"ל
(צילום: מהרשתות החברתיות)
“איזה שיר נשיר?” מישהי צועקת עכשיו. “בלונים!” אומרת אחת מהן. “בלונים” הוא שיר שכתבו הבנות של פעם על הבלונים שנשלחו מעזה. ועכשיו הבנות שרות ביחד, אלו שברחבה עומדות וצורחות בחוץ את השיר, והבנות שבתוך החמ”ל מצטרפות אליהן מבפנים. הקולות שלהן מעופפים בלילה הכחול והשקט הזה, וזה כל כך מרגש, לראות את קבוצת הבנות המדהימות האלו שרה שיר של מישהי ששירתה פעם בתפקיד שלהן, שנפלה בתפקיד שלהן.
אני מדפדפת ונתקלת בשיר שקוראים לו “מרגה”. ברשימת הקרדיטים של הבנות שכתבו את המילים מופיעים דניאלה גלבוע ואביב חג’ג’ ז”ל, וגם התאריך, אוקטובר 22’. בדיוק שנה לפני. ופתאום נהיה לי כבד לנשום, לחשוב איך הן ישבו ביחד, דניאלה, שבטח לא העלתה על דעתה שיום אחד יחטפו אותה לעזה, ואביב היפהפייה, מלאת הרגש, הילדה שבגן אהבה את הצבע השחור כי היא אמרה שעצוב לה שהוא נשאר אחרון בקופסה ואף אחד לא בוחר בו. ושתיהן כתבו מילים מסתלבטות על כל אחת מהבנות בחמ”ל, ושרו אותן בקול. איך הן בטח חשבו שעוד שנייה זה נגמר, והנה, הן יוצאות לטיול במזרח או בדרום אמריקה. זה מה שהן חשבו אז, שנה אחת לפני שהכל הפסיק להיות מצחיק.
