ברגע שאתה יורד מהמעבורת ויוצא מהטרמינל בסאוטה מתנפלים עליך מהגרים. הם לא מבקשים כסף או נדבה. הם מצביעים על הפה או מסובבים את כף היד על הבטן שלהם. רעבים. אנחנו מדברים על מאות בני אדם ב-20 הדקות הראשונות שלך בסאוטה, מובלעת ספרדית בצפון אפריקה, עיר של 84 אלף תושבים שבסוף יולי נכנסו אליה - או פלשו, תלוי עם מי אתה מדבר ‑ כ-80-100 אלף מהגרים לא חוקיים, רובם גברים, רובם ממרוקו, מיעוטם מהסאב-סהרה. רובם חזרו בתוך יום. נשארו בין 8,000 ל-12 אלף, לפחות רבע מהם קטינים ללא ליווי הורי (מהגרים נכנסו גם למלייה, עוד מובלעת ספרדית החולקת גבול קרקעי עם מרוקו, אבל במספרים נמוכים יותר).
קבוצות של מהגרים נמצאות בכל מקום בסאוטה. על ספסלים, בפארקים, בשדרות, בכיכרות, בחצרות בתים, על המדרגות, במגרשי משחקים. הם מסתובבים או עומדים חסרי מעש, טלפונים חדישים בידיהם, הבעת עיניהם כבויה. פעם בכמה דקות מתפתחת תגרה, ושוטרים מקומיים מפרידים בין הניצים. הסצנות הללו, כשברקע פסקול של סירנות ומסוקים שחגים תמידית בשמיים, מציירות תמונה אפוקליפטית, דיסטופית.
הכל מתרחש תחת עיניהם הפקוחות של חיילים ספרדים שנקראו לסאוטה. עשרות מכוניות משטרה וצבא, חלקן משוריינות ועם תת-מקלע על הגג, מפטרלות בעיר. נסיעה ברחובות מגלה עוד ועוד חבורות מהגרים. רובם, נדמה, הולכים ללא מטרה אמיתית. ידיהם תמיד מלאות באוכל או בשתייה, יריעות ברזנט, שקיות, זבל שאספו, צמיג שישמש להם כרית, כפות תמרים. גם הכתפיים עמוסות. כך הם בונים את אוהליהם, בתיהם הזמניים, בצפיפות נוראית, בלי תנאים סניטריים מינימליים. מרכז הקליטה היחיד בעיר, עם 500 מקומות, היה מלא עוד לפני הפלישה. עכשיו נמצאים בו 800 מהגרים לא חוקיים. 300 מהם נשים, 180 קטינות, חמש בהיריון. הנערים והגברים הצעירים שנדחים צריכים לדאוג לעצמם. הגפיים שלהם מלאות בחתכים ובצלקות, לא מטופלים. יש ההולכים לשכונת אל פרינסיפה הענייה והמוסלמית. שם לפחות יקבלו מבט חומל.
רוב מי שנדחו על ידי מרכז הקליטה הרשמי ירדו ל"פלייה דל טרמפולין" - חוף הטרמפולינה, שנקרא כך בגלל הסיכוי של המהגרים לקפוץ לאירופה (סאוטה שייכת לספרד ולאיחוד האירופי, אבל היא מנותקת מאמנת שנגן המאפשרת מעבר חופשי למדינות היבשת). על המצוק שממול לחוף, משקיפה על סלע גיברלטר, יושבת אחת השכונות הכי עשירות בעיר. התריסים בבתים מוגפים. התושבים עזבו את הבתים ואת העיר ביום שבו הגיעו עשרות אלפי המהגרים.
על החוף עצמו, בין כביש N354 לבין המים, נבנתה פאבלה עם לפחות 5,000 בני אדם שגרים בה. הצחנה כאן איומה, ערבוב של הפרשות וקיא. השמש הקופחת והאוויר העומד מכריחים אותך להתמודד איתה. לפעמים מגיעים אופנוענים עם אלות ביד ונוסעים במהירות בין האנשים. בשדרה המרכזית דוכנים של בגדים, מוצרי היגיינה ודגים שנתפסו באותו בוקר בים. גם סוחרי הסמים מציעים את מרכולתם. לרבים יש הבל פה עם ארומה של אלכוהול זול. בקבוקים מסודרים בצורת מלבן מסמנים את מקום התפילה.
רוב הצעירים לבושים בבגד ים. לפעמים גם חולצה. אתה יכול לזהות אותם ברחבי העיר, יחפים או נועלים סנדלים וכפכפים לא תואמים. הם חופרים לעצמם גומחות בעומק של 40 סנטימטרים וישנים בתוכן בצפיפות שאי-אפשר לתאר. קברי שינה המוניים. הם מתרחצים במקלחות של החוף, משפשפים את גופם בלי סבון במשך דקות ארוכות.
מתחם המהגרים בסאוטה
(צילום: Francis González/AP)
מאחורי אוהל הנשים והמשפחות יש עוד אוהל, מגודר. ישנה כאן קטינה שנאנסה ועוד מהגרת מבוגרת ממרוקו שנאנסה על ידי שבעה גברים במחנה. האלימות רוחשת בכל מקום, מחכה להתפרץ. רבים פה על הכל. על סנטימטר, על פירור, על הכבוד. בעיקר בלילה. השוטרים יוצאים מהמתחם לפנות ערב, וכמוהם מתנדבי הארגונים ההומניטריים שמגישים למהגרים ארוחה (גביע אטריות ולחם לבן), שתייה ומקום להטעין את הטלפון (הממשלה הספרדית סיפקה למהגרים שלוש אנטנות סלולריות כדי שיוכלו להתחבר לרשתות הוויי-פיי). בלילה המקום הופך למחנה נטול חוק ומועד לפורענות. כדי להעביר את הזמן הם מתחרים באגרוף, היאבקות או הרמת משקולות: הם מרימים זה את זה.
בלילה, במרפסת של החדר שלי במלון, רשמתי במחברת את כל הסיפורים ששמעתי מהמהגרים האומללים. הזיכרונות, הבריחה, השחייה, הגופות שצפו סביבם, הגעגועים להורים, הרעב, הצמא, הפשע. נזכרתי שעל כל פיסת קרטון, כל נייר שהיה בידם, הם כתבו את המילה Asilo , "מקלט" בספרדית. Asilo ,Asilo, בכל מקום. ואני רק יכולתי לחשוב לעצמי: הצילו, הצילו.
× × ×
בסוף השבוע הנוכחי מלאו חודשיים בדיוק לנהירה לסאוטה, אבל גם היום איש לא יודע למה פרץ שטף המהגרים בתזמון הזה ואיך. יש הררי ספקולציות ותיאוריות קשר. כתבה זו עוסקת בעובדות שאינן נתונות במחלוקת, ובעדויות: של תושבי העיר הקטנה שבלילה אחד הפכה ממקום פסטורלי למשבר שמאיים לפרק את אירופה; ושל המהגרים שהיו בטוחים ששחו אל החופש ואל היבשת המובטחת, רק כדי לגלות שאף אחד לא מחכה להם. להפך: כולם רוצים לבעוט אותם בחזרה. במקום אמפתיה למסע הייסורים שלהם, הם גילו לבבות של אבן, תושבים שסגרו בפניהם את החנויות כדי שלא יהיה להם מה לאכול ולשתות (אפילו בכסף), מה שיכריח אותם לחזור לביתם.
בכל פעם שנפתח מקלט חדש מתפתח מרוץ מטורף של מהגרים שמגיעים מהחוף, מהיערות, מאיפה לא, בניסיון להשיג קצת פרטיות וצל. אין סחורה נדל"נית מבוקשת יותר מצל
מעט רקע: ספרד שולטת במובלעות סאוטה ומלייה מאז המאה ה-16, והשאירה אותן בשליטתה גם לאחר עצמאות מרוקו ב-1956. הרשויות והאזרחים במרוקו רואים בהן שטחים כבושים והגבולות הסובבים אותן נחשבים לזירת התקוטטות בין המדינות. מרוקו שולטת בוויסות מספר האנשים שמגיעים לגבול ומואשמת שהיא משתמשת באזרחיה כנשק מול ספרד כדי להשיג מאוויים כלכליים ופוליטיים. המקרה הזכור ביותר היה ב-2021, כשמרוקו הזרימה יותר מעשרת אלפים מהגרים לגבול לאחר שספרד הכניסה לטיפול בשטחה את בראהים עאלי, אזרח ספרדי ואחד ממנהיגי הבדלנים בסאב-סהרה.
ספרד חייבת שיתוף פעולה כדי שמרוקו תעצור עבורה כניסה של מהגרים, סמים וטרוריסטים. עד מגפת הקורונה היא נהגה לתת לאזרחים מרוקאים להיכנס לשטחה דרך הגבול כדי לעבוד או כדי לקנות סחורות. נכנסו בבוקר וחזרו בלילה. בקורונה הגבול נסגר ולא נפתח מחדש. אלפי מרוקאים איבדו את פרנסתם.
באוקטובר 2025 הצטרפו צעירי מרוקו להפגנות דור ה-Z ברחבי העולם ויצאו למחות נגד הממשלה שלהם, שלה ייחסו שחיתות ובזבוז כספים, למשל על אירוח המונדיאל ב-2030, על חשבון חינוך ובריאות. לכאורה, מרוקו חווה שגשוג כלכלי חסר תקדים: היא מייצרת מיליוני מכוניות לפיג'ו ולסיטרואן, עשרות מיליוני תיירים נוהרים אליה מדי שנה ומשקיעים מאוהבים בה. אלא שחצי מהאוכלוסייה בת מתחת ל-35, ושיעור האבטלה בגילים אלה הוא כ-35 אחוז (פי שלושה מבאוכלוסייה הכללית). השכר השנתי הממוצע בפנידק, עיירה מרוקאית הצמודה לסאוטה מעבר לגבול, הוא 4,800 יורו. בסאוטה הוא 36.8 אלף. הצעירים לא רואים עתיד במדינתם ו-71 אחוז הביעו את רצונם לעזוב.
בינואר האחרון הניע ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ’ס תוכנית חדשה הנוגעת למהגרים. הוא סוציאליסט שרוצה להפוך למנהיג השמאל החדש באירופה, ולכן פועל לא פעם בניגוד לשותפיו הבכירים באיחוד. אוכלוסיית ספרד מזדקנת וזקוקה לידיים עובדות, אז הוא הציע הגרלה שתעניק אישורי שהייה ועבודה לחצי מיליון מהגרים שהגיעו באופן חוקי ונשארו אחרי תפוגת האשרות שלהם. הרעיון הוא שבמקום שינוצלו ויעבדו בצורה לא פורמלית, הם יהפכו למשלמי מסים. מיליון מהגרים מילאו בקשה, רובם מדרום אמריקה, נוצרים, דוברים את השפה, עם תרבות דומה.
ביולי האחרון החלו להצטבר האירועים שיובילו בסופו של דבר לפלישה. באמצע יולי ביקר סאנצ’ס באלג'יריה, יריבתה המושבעת של מרוקו, לשיחות על הידוק היחסים ועל קנייה מוגברת של גז. לקראת סוף יולי התפרסמה החלטה של בית המשפט העליון בספרד שלפיה חל איסור לגרש מהגרים שלא עברו מחסום פיזי (לכאורה דרך הים) לפני שנערך להם שימוע. זהו הנדבך החשוב בפרשה. ייתכן שהוא הבעיר אותה.
אשרף יוספי: "למרוקו אני חוזר רק מת. תן לי רולס–רויס וארמון ואני לא חוזר. אין לי שם עבודה. אם היו פותחים את הגבולות, חצי ממרוקו הייתה עוזבת"
× × ×
ב-30 ביולי חגג מוחמד השישי, מלך מרוקו, את יום הכס לציון השנה ה-27 לעלייתו לשלטון. משלחות עברו מולו וקדו בעוד הוא ישוב על כיסא מזהב עטוי גלבייה מוזהבת. הוא נאם על השגשוג הכלכלי, ובעוד הוא מדבר עשו את דרכם עשרות אלפי צעירים מרוקאים - ברכבות, באוטובוסים, במוניות ובתאי מטען של משאיות ‑ אל סאוטה ומלייה, בהם כמה אלפי עבריינים ששוחררו על ידי המלך במסגרת החגיגות.
רבבות עברו למובלעת דרך הים, ועשרות טבעו למוות. כששוטרי הגבול איבדו שליטה החלה גם הפלישה הקרקעית. העולם חזה במראות בתדהמה. מדינות אירופה נזכרו בנדידת המהגרים של 2015 ונתקפו אימה. עשור שהיבשת מנסה להתגבר על הטראומה, להדק את הגבולות החיצוניים, להחמיר בתקנות מבקשי המקלט, לגרש שוהים לא חוקיים. ועכשיו זה. "לפני עשור, כשבאו מיליון ומשהו מהגרים, כל מקרה מוות, כל גופה שנפלטה לחוף, היו כותרת בחדשות ובעיתונים", אומרת פרנצ'סקה גונזלס, תושבת סאוטה. "היינו בוכים ומתאבלים על האסון. הפעם מתו 141 אנשים ביומיים, חלקם תינוקות וילדים, ולאף אחד לא אכפת".
ההגירה הקהתה את החמלה המקומית בעיר שלמחצית מתושביה שורשים מרוקאיים. הפלישה גרמה להם לקחת את החוק לידיים. הם סגרו את החנויות ואת הלב. אלה שהגיעו ממרוקו לא יכלו לקנות אוכל ושתייה או למצוא קורת גג אפילו תמורת תשלום. כנופיות מקומיות יצאו עם אלות לגרש את המהגרים ממרכז העיר. שוטרים וחיילים שהוזעקו למקום הכו את המהגרים ודחפו אותם בחזרה לגבול. אלה פרצו דלתות של בתי ספר כדי למצוא צל או מקום לישון, ואלה הסתובבו עם גז מדמיע ושרפו מקומות מאולתרים שבהם ישנו המהגרים.
לאט-לאט התגבשו חיי שגרה עבור מי שנשארו: רישומים, שימועים, החלטות. רק עם קטינים חסרי מלווים הפרוצדורה שונה כי אותם אי-אפשר להחזיר. "אני אמות לפני שאחזור למרוקו", אמר לי אבו-כאבר נאג'י, בן 26, שהסתתר ביער בסאוטה. אחרים הקימו מחנה בבית הקברות, מתחת לגשרים.
בינתיים התחיל משחק ההאשמות: המקומיים בסאוטה מאשימים את מרוקו, ומסתמכים על עדויות מהגרים שלפיהן שומרי הגבול בצד המרוקאי עודדו, הנחו ואפילו הכו בהם כדי שיעברו את הגבול. ספרד כולה מאשימה את סאנצ'ס, את מדיניות ההגירה שלו ואת הקו הפייסני שנקט כלפי מרוקו. המודיעין הספרדי טוען שהעביר אזהרות על פלישה המונית הן לרשויות בסאוטה והן לאלה שבמרוקו. סאנצ'ס האשים את ישראל ורוסיה בשתילת דיסאינפורמציה שהביאה את ההמונים לחשוב שהגבול פתוח. אחרים האשימו את דונלד טראמפ ואת משולש הקשר ארצות-הברית-ישראל-מרוקו, שכביכול רוצות לנקום בסאנצ'ס על המדיניות התקיפה שלו נגדן. וכמעט כולם האשימו את הרשתות החברתיות.
האלימות במחנה המהגרים רוחשת בכל מקום, מחכה להתפרץ. רבים פה על הכל. על סנטימטר, על פירור, בעיקר בלילה, אחרי שהשוטרים והמתנדבים יוצאים מהמתחם
× × ×
סאוטה (או "סבטה", כמו שקוראים לה המהגרים) היא עיר של כ-20 קמ”ר ומאז שהגיעו המהגרים החלה בה תנופת בנייה. האיחוד האירופי שפך 109 מיליון יורו כדי שספרד תבנה עוד ועוד מרכזי קליטה, בעיקר לקטינים, ותחזק את הגבול. "שנים אנחנו מתחננים שישקיעו בנו יותר כסף בחינוך ובעיקר בבריאות, ותמיד ענו לנו שאין תקציבים", אומרת לי גונזלס. "ופתאום יש עשרות מיליונים לבנות ערי מקלט עם תשתיות חדשות. אני צריכה לשלם בכל חודש לאינטרנט, והם מקבלים בחינם. הם מסתובבים פה בצורה חופשית, אבל כשלקחתי את הבת שלי לבית הספר היום היו שם חיילים ששמרו על הכניסות. בכל פעם שהבנות שלי יוצאות לחוג או לים אני צריכה ללוות אותן ולהזכיר להן להתלבש צנוע.
"פלשו לנו הביתה, גנבו לי את החופש, והאיחו דה פוטה סאנצ'ס הזניח אותנו. הוא בא לבקר יום אחד וחזר לחופשה שלו. אני בחיים לא אסלח לבן זונה הזה שהפך אותי לאישה רעה שסוגרת את הלב שלה בפני ילדים רעבים. הייתי חייבת לעשות את זה, אני יודעת, אבל אני אצטרך לחיות עם התמונות של הילדים האלו, עם החול על הפנים והשיער. אני רוצה שיחזירו לסאוטה את הפסקול שהיה לה קודם, של שקט, של גלים נשברים אל החוף. אבל אני יודעת שזה לא יקרה בקרוב".
מדובר בעיר עם שייכות קולקטיבית וגאווה לוקאל-פטריוטית. “אני יכולה להיות מרוקאית או ספרדייה, אבל אני קודם כל סאוטית, מקרלית”, מוסיפה גונזלס ומתייחסת לכינוי של התושבים המקומיים לעצמם. מדי שנה מתקיים בעיר פסטיבל ב-2 בספטמבר, אבל הפעם הוא בוטל והתושבים יצאו להפגנות. פעילי ימין ספרדים שרצו לרכוב על הגל הגיעו לעיר כדי להגביה את הלהבות, וגורשו על ידי המקומיים. מאוכזבים הם הלכו לאחד ממחנות האוהלים וניסו להעלות אותו באש.
הכיכרות בעיר מכוסות בביטויים פטריוטיים: דגלי סאוטה תלויים מהמרפסות, פסלים ב"כיכר גבירתנו מאפריקה" עטופים בדגל ספרד, ואינספור שלטים וכרזות. אחת מהן, על בניין העירייה, אומרת: "סאוטה לא למכירה, אנחנו נגן על סאוטה". זו הסיסמה השנייה הכי פופולרית במאבק. הכי פופולרית היא "פדרו סאנצ'ס איחו דה פוטה".
בנאומיו מאז טען סאנצ'ס שהוא לא ידע מאומה מראש (גרסה שכאמור הופרכה על ידי המודיעין הספרדי), שהשוטרים המרוקאים לא שיתפו פעולה (גרסה שהופרכה בדוח שהגישה המשטרה הספרדית לשופטת חוקרת), ושהוא לא נוטש את סאוטה. אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד: לקח לו כמעט חודשיים כדי להתחיל להניח תשתיות לגבול ימי אמיתי.
בינתיים, תושבים רבים בעיר נהנים מ-300 מיליוני היורו שזרקה עליה ספרד בשירותי אוכל, לינה ורפואה למהגרים. "אנחנו לא תמימים", אומר אלברטו פרז המקומי. "אנחנו יודעים שיש בעיית ילודה ושההגירה מחזקת את הכלכלה, ממלאת את המחסור בידיים עובדות ומגבירה את תשלומי המסים. אנחנו מבינים שזו הדרך היחידה קדימה, אבל אנחנו גם מבינים שזה משנה את הזהות שלנו. אנחנו מוכנים לקבל הגירה בתנאי שיש לנו שליטה על הגבולות. מה שקרה פה ביולי שבר את האמון. מפלגת הימין הקיצוני בספרד עלתה בכלום זמן מאפס ל-20 אחוז. פה בסאוטה היא לא קיבלה תמיכה, אבל אני בטוח שבבחירות בשנה הבאה זה ישתנה. כולם מדברים על זה שהמדיניות של סאנצ'ס גורמת לעידוד הגירה לא חוקית".
הפגנה במדריד למען סאוטה
(צילום: Pedro Nunes/Reuters)
את זה אומרות גם מדינות שחלק מהן, כמו איטליה, החזירו את הבדיקות בגבולות הים והאוויר למגיעים מספרד. לא רק ממשלי הימין יצאו נגד סאנצ'ס, אלא גם המדינות הסוציאליסטיות מסקנדינביה. זו הייתה מחאה צינית ופופוליסטית. לספרד נכנסים פחות מהגרים לא חוקיים מאשר לאיטליה. ובכלל, מדיניות ההגירה של האיחוד עובדת. השנה נכנסו אליו 74 אלף מהגרים לא חוקיים, 35 אחוז פחות מבשנה שעברה.
× × ×
"השמועות התחילו לרוץ כבר יום לפני שחצינו את הגבול", אומר אנוואר סעידי, בן 20, במקור מטנג'יר וכעת במחנה בחוף הטרמפולינה. כמו רבים פה, הוא מדבר אנגלית לא רעה בזכות העבודה שלו עם תיירים בבתי קפה. על ההתארגנות לפלישה הוא מספר: "בקבוצות בווטסאפ ובפייסבוק טענו שהגבול פתוח למי שבא מהים. הייתה הרבה אינפורמציה ‑ לאן להגיע, איפה לקנות ציוד, מאיפה לשחות. יותר מאוחר הגיעו תמונות של אנשים שהגיעו לסאוטה, אוכלים גלידה, מסמנים וי, ואף אחד לא עושה להם כלום. רק אחר כך הבנו שזה היה מבוים וכנופיות מבריחים שכרו אנשים מקומיים כדי לצלם את זה לטיקטוק.
"עזבנו הכל באמצע יום עבודה. הלכתי להגיד להורים שאני עוזב כי אין במרוקו כסף או עתיד ושאנסה להביא גם אותם לספרד. הם לקחו אותי לחבר שהביא את אחיו הקטן. הוא ספר ועזב לקוח באמצע התספורת. לקחתי מסרק ושקית פלסטיק לטלפון, ולבשתי חולצה של לאמין ימאל מנבחרת ספרד. אמרתי לעצמי שאם אני מגיע עם החולצה הזו וצועק 'ויוה אספניה' אף אחד לא ישלח אותי בחזרה. עלינו על ארגז של משאית עם עוד 100 אנשים, ירדנו ליד הגבול והתחלנו לשחות. היה ים רגוע בהתחלה, אבל זו שחייה לא קצרה, שישה-שבעה קילומטר, שש שעות בים. אני יודע לשחות, אבל אנשים שלא יודעים תופסים אותך ומושכים אותך למטה. אתה בהישרדות. אתה מתחיל לראות גופות צפות לידך. עוד ועוד גופות. אבל אין ברירה, אתה ממשיך. החבר שלי איבד את אחיו. עד היום הוא לא יודע איפה הוא. הוא לא מעז לדבר עם ההורים.
"כשהגעתי לחוף זה היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי, אבל הוא עבר בתוך שנייה. ברחתי מהחיילים והאלות שלהם, עברתי דרך הטיילת, קפצתי מעל המעקות. לא יודע מאיפה הייתה לי אנרגיה. אחר כך הסתתרתי מהכנופיות של אלה עם כיסוי הראש והאלות, ומהשוטרים שקראו ברמקולים בערבית שאחזור למרוקו. ואז הבנתי שאף אחד לא מחכה לי פה ואני צריך לדאוג לעצמי. הבטן שלי קירקרה 48 שעות. זה כאב שאני לא יכול לתאר. לפני שהגענו היינו בטוחים שמספיק רק לעבור את הגבול ולהמשיך לברצלונה ולמדריד או לוולנסיה. לא ידענו שגם מפה צריך אישור מיוחד להמשיך בספרד”.
הוא מוציא את הטלפון שלו ומראה לי בפייסבוק הורים שמבקשים סיוע באיתור הילדים שלהם שיצאו לספרד ומאז אף אחד לא שמע מהם. חלקם כנראה מתו, חלק מסתתרים ביערות. "לפעמים הם רק בני עשר או 12", אומרת מריה-לואיזה ויאדן, עובדת סוציאלית מקומית. "יש כאלה שאנחנו מצליחים לאתר וליצור קשר עם המשפחות במרוקו, אבל המשפחות אומרות שהן לא רוצות אותם בחזרה. כולם שואלים אותנו איפה הלב שלנו, אבל איפה הלב של ההורים".
בין רבבות המרוקאים שניסו להגיע לסאוטה באותו יום הייתה פאתן בן עומר אל-עזיזי, כדורגלנית בת 26 שניסתה לשחות וטבעה למוות. ביום שבו הגיעו המודיעים לבית אמה, הגיע גם מכתב המאשר את בקשת בתה לוויזה לספרד.
× × ×
הפירוש שנתנו המהגרים המרוקאים לפסיקת העליון בספרד היה מוטעה. נקבע בה שאסור להחזיר בלי שימוע מהגרים לא חוקיים שלא עברו גבול פיזי, ולמרות החדירה מהים, זה לא המקרה. בנוסף, מרוקו נחשבת באיחוד למדינה בטוחה, ובגיר שמגיע ממנה לא זכאי למקלט מדיני.
המעבורת שמגיעה לסאוטה מכילה שורת טנדרים, כמעט כולם עם לוחיות רישוי מצרפת, הולנד וגרמניה. "אלו האנשים הכי שנואים בעיר", אומר לורנצו רומרו מסאוטה. "הם באים לכאן, נותנים שירותים למהגרים, ממלאים להם סוללות, קונים להם גז מדמיע כדי להילחם בשוטרים, מלמדים אותם להכין בקבוקי תבערה, עושים לנו כאוס, ואז חוזרים לבית שלהם. אנחנו לא רוצים אותם ולא את רעולי הפנים מהימין הקיצוני. אנחנו נפתור את הבעיה הזו לבד".
בימים הראשונים לפלישה האלימות הייתה חד-צדדית מכיוון המשטרה. בחלוף הזמן המהגרים התחילו להגיב. התיזו גז מדמיע, השליכו בקבוקי תבערה, הציתו מכוניות משטרה וצבא. הייאוש וחוסר הבהירות מולידים אלימות. בכל פעם שנפתח מקלט חדש ומסודר לכ-900 בני אדם מתפתח מרוץ מטורף ולפרקים אלים בין מהגרים שמגיעים מהחוף, מבית הקברות, מהיערות, מאיפה לא, בניסיון להשיג מיטה הגונה, תנאים סניטריים, קצת פרטיות וצל. אין פה סחורה נדל"נית מבוקשת יותר מצל.
היו גם כאלה שהגיעו עם כסף, או עם אשראי באפל פיי בנייד. חלקם כבר בספרד "האמיתית". מבריחים עם סירות מנוע שמבחינת בטיחות אסור להן לשוט במזרקה, מעבירים מדי לילה מהגרים לצד הצפוני של המצר. זה עסק יותר משתלם מסמים: 12 עד 14 אלף יורו לגולגולת.
כמעט לאיש מהמהגרים בסאוטה אין תעודה מזהה. לפני ששחו אליה הם עשו “חרגה” ‑ שרפו את הדרכון שלהם. "אני רוצה להגיע לגרמניה ולהיות נהג משאית", אומר אשרף יוספי. "אם היה לי לאן לחזור, לא הייתי בא. מפה אני חוזר רק מת. תן לי רולס-רויס וארמון במרוקו ואני לא חוזר. אין לי שם עבודה ואני צריך לחזור להורים של החבר שלי ולספר להם שהוא טבע אחרי שהם הסיעו אותו לגבול. אם היו פותחים את הגבולות, חצי ממרוקו הייתה עוזבת. מי שחזר עשה את זה רק כדי להתכונן לניסיון הבא. תבין, ספרד היא חלום שאנחנו רואים מולנו. אנחנו רואים אנשים שנולדו וישר זכו בלוטו. אבל אנחנו רעש עבורם. אין לנו פנים. אף אחד לא שואל אותנו למה באנו אלא איך אני משאיר אתכם בחוץ".
חידה גדולה עדיין מרחפת מעל ראש הממשלה סאנצ'ס, אמן ההתחמקויות, שבמהלך כהונתו כבר חמק מפרשות שחיתות, מאחריות לאסון השריפות הענק בקיץ, ואולי גם ממשבר סאוטה. לפי תחקיר בינלאומי מהקיץ האחרון, מרוקו השתמשה בתוכנת פגסוס כדי לפרוץ לנייד האישי שלו, ולפי גורמים ביטחוניים מחזיקה עליו מידע רגיש. מנהיגי האופוזיציה בספרד מדברים על כך בגלוי וקוראים לו בוגד. "למה אתה כל כך מפחד ממרוקו?" קרא מנהיג האופוזיציה בפרלמנט לעבר סאנצ'ס. "מה כבר יש להם עליך?"
רמון קאודויז’ה, איש צבא לשעבר בספרד, אמר לי: "הצבא שלנו היה מוכן לפלישה כזו, אבל אף אחד לא נתן לו הוראה לעצור את זה. הסיבה היא שסאנצ'ס ניסה לפייס את מרוקו שמחזיקה אותו בביצים. בתגובה אפשר לפגוע בהם, למשל בשיט הסחורות. אבל הוא לא ממנף עליהם כלום".
ראש ממשלת ספרד פדרו סאנצ'ס
(צילום: Jorge Guerrero/AFP)
× × ×
בחמשת הימים ששהיתי בסאוטה הלכתי לגבול כמה פעמים. מדובר באחד המכשולים המושקעים שראיתי. קיר גבוה כפול לאורך קילומטרים, גדר תיל, כוחות גדולים של משטרה, צבא ומשמר הגבול, לא מהסוג החומל, מגדלי שמירה, אמצעי מעקב אלקטרוניים. מפלצת בטון וברזל ופלדה, וגם חוקים נוקשים ושמירה הדוקה, בעיקר על הגבול הימי הפרוץ (ספרד מממנת, מאמנת ומציידת את מרוקו במאות מיליונים כדי שתהיה שוטרת יעילה מהצד השני של הגבול).
הבטתי במפלצת הזו שוב ושוב, נפעם מהעובדה שהובסה על ידי הרצון האנושי. זה גבול שמפריד בין התקווה לבין הפחד הקמאי ממנה בצד השני. וכשהם נפגשים, כמו תערובת מימן וכלור הנחשפת לשמש, מתרחשים פיצוץ גדול, אסון הומניטרי, טראומות לכל החיים, עיר שהתהפכה על צירה, הורים שלא יודעים איפה ילדיהם, 141 קורבנות, בהם תינוקות וילדים, שקבורים בבית הקברות המוסלמי בסאוטה, ואף אחד לא עצר לשנייה לכבד את המוכנות שלהם למות ולא לחזור למרוקו, למות על התקווה לחופש.
