כמו באותו בוקר של סוף ספטמבר 2023, גם ביום שלישי השבוע השמיים מעל נחל עוז היו אפרוריים. זה הזיכרון הראשון מהבוקר ההוא, עשרה ימים לפני התופת הגדול: הסגריריות שרבצה אז על שדות הקיבוץ ונמתחה אל גדר הגבול ומעבר לה, אל תוך המרחב הצפוף של השכנים משג'עייה. צבע השמיים ואוויר טוב שבישרו על בוא הסתיו. נסענו אז לצד חומת בטון גבוהה שהוצבה בעיקול הדרך כדי להגן על הנוסעים לקיבוץ מפני ירי צלפים מעזה ועצרנו רגע אחרי שעברנו את השער הצהוב. ניסינו להיזכר השבוע אם היה שומר בביתן, אם השער היה סגור ונפתח בדיוק כי אחד התושבים יצא במכוניתו, אבל לא זכרנו. מי שם לב לאותם פרטים קטנים, שוליים, בימים שקדמו לטבח. השער היה פתוח וזהו.
הזיכרון המשמעותי הראשון, המפגש הראשון, היה עם יניב זוהר. מפגש מקרי, לא מתוכנן. עמדנו רגע בצד הכביש בתוך הקיבוץ, מנסים להבין לאן פנינו, ופתאום הוא הגיח מאחד השבילים בצעידה בטוחה, הליכה של בוקר. שאול הצלם זיהה אותו מיד. זוהר, תושב הקיבוץ וצלם סוכנות הידיעות AP בעברו, היה באותם ימים צלם "ישראל היום" בדרום ושאול הוותיק הכיר אותו מסבבי הלחימה התכופים מול עזה שבהם נשלח מטעם המערכת לצלם באזור. הוא רכן לחלון הרכב, שמח לראותנו. אולי יצאנו לדבר איתו ואולי השיחה הייתה כשהוא עומד ואנחנו ברכב, מי זוכר.
אנחנו כן זוכרים שהיה מאוד לבבי, מאוד קולגיאלי. בשבועיים שקדמו למלחמה הגדולה חזרו העזתים להפגין בסמיכות לגבול, להבעיר צמיגים ולזרוק מטענים על הגדר. אלה לא היו אותה העוצמה ואותו סדר הגודל של הפגנות הגדר הגדולות של אביב 2018, אבל עדיין, האירועים היומיים חיממו את גזרת הגבול. הם התקיימו ברוטינה קבועה בקטע הגדר הסמוך לנחל עוז ועוררו בחלק מהתושבים חשש מפני הסלמה. זו הייתה הסיבה לבואנו, עוד כתבה על עוטף עזה, על עבודה בשדות הגזר ותפוחי האדמה כשבאוויר ריח חריכת צמיגים, על חרדת הורים וילדיהם, על איך חיים כך כשברקע כל הזמן קיים חשש לפיצוץ.
לקריאת הכתבה המקורית: אש תיענה בשמש
זוהר הקשיב וסבר שאנחנו צריכים לדבר עם אילן הרבש"ץ. "הוא אחלה בן אדם, אבל רק תדעו שאין כאן שום דרמה, הכל רגוע", אמר, או שאולי זה מה שהזיכרון והתודעה המתעתעים רוצים שנאמין שאמר. הוא היה רגוע, זה בוודאות אנחנו זוכרים, והמליץ על הרבש"ץ. הוא חייך חיוך קטן של צלם עיתונות שראה כבר הכל וקשה לרגש אותו כשהכתיב את המספר של רכז הביטחון. לא רשמנו כלום מדבריו ולא צילמנו, אבל הזיכרון שיש לנו ממנו הוא של איש לבבי שנכון לעזור. קבענו לדבר בהמשך היום, אולי להיפגש על תלולית עפר באזור גדר הגבול, שממנה אפשר לצלם את הפגנות העזתים. לחצנו יד או נופפנו לשלום והוא המשיך בצעידתו, יצא משער הקיבוץ ופנה ימינה, משם הדרך לוקחת אותך אל השדות הפתוחים.
אילן הרבש"ץ ענה מיד. "אני בדיוק יוצא מהבית", אמר, את זה אנחנו זוכרים בוודאות, "ניפגש מחוץ למוסך של הגד"ש (גידולי השדה, ע"ש), אני מתדלק שם את הטנדר, נשב ונדבר". בפנקס מהכתבה ההיא, תחת הכותרת "עוד סיבוב בעוטף" שתחתיה מתחתי שני קווים, רשמתי: "אילן פיורנטינו, 38, יליד הקיבוץ. חייכן, הכין קפה".
"מפסיקים רק במלחמה"
הגענו למחרת יום כיפור, שלושה ימים לפני ערב חג סוכות ראשון, בדיוק לפני שלוש שנים. ממרחק הזמן אנחנו זוכרים רק את פני האנשים שפגשנו, את המחוות הקטנות, הרגעים הקצרים שחלקנו יחד. היו שיחות, הדברים נכתבו בפנקס. כל תחנה בכתבה הזו, כמו בכתבות אחרות, מתוארת ביובש הכרחי, אחר כך הדברים יעובדו לרשימה מסודרת ויישלחו למערכת. אתה קורא את הדברים בחלוף שלוש שנים ומחפש בהם סימנים מקדימים שאולי יכלו לשמש נורת אזהרה בוהקת. האם מי מהאנשים שפגשנו חששו מהגורל האכזר שתקף אותם כעבור עשרה ימים בלבד? היו חששות, היו תהיות לאן פני האזור, אבל לא משהו יוצא דופן.
שלמה אברבנאל
(צילום: שאול גולן)
וישנו גם זיכרון נוסף מהכתבה ההיא וזו האימה שבאה בעקבותיה, שבוע אחר פרסומה. הידיעה שחלק גדול מהאנשים שפגשנו אך לא מזמן כבר אינם. נרצחו באכזריות בבתיהם או נפלו בקרב כשהגנו על יישובם. עכשיו כשאנחנו שוב בנחל עוז מתברר באיזו אכזריות נלפתו הגורלות של האנשים שפגשנו ולאן הובילה המלחמה את מסלול חייהם.
שאלנו אז את פיורנטינו על השגרה בצל ההפגנות על הגדר, מרחק 780 מטר בלבד מהקיבוץ. כך זה מופיע בכתבה ההיא: "הרבש"ץ של נחל עוז אמר שהעבודה בשדות לא פסקה לרגע מאז החלו ההפגנות על הגדר. 'כמו בשלט שראיתם בכניסה, עובדים פה כרגיל עד התלם האחרון, מפסיקים רק במלחמה. אחר הצהריים אנחנו מריחים קצת עשן צמיגים, קצת גז מדמיע, וממשיכים הלאה'". עשרה ימים אחר כך, ב־7 באוקטובר, קצת אחרי 6:30 בבוקר, כשהחלה ההפגזה הכבדה מעזה לעבר יישובי העוטף וליתר חלקי הארץ, צילצל הטלפון של פיורנטינו.
גדי ירקוני
(צילום: שאול גולן)
עכשיו אנחנו בבית של יפעת פיורנטינו־קסלר, אחותו של אילן, שגרה בית לידו ב"שכונת שדות" שבחלק הדרומי של הקיבוץ, לא הרחק מהשער הפונה אל השדות ואל הגבול. "על הקו הייתה יסמין, אשתו של יניב זוהר", היא מספרת. "אריאל, הבן שלהם שהיה אז בן 13, יצא לריצת בוקר לבד ויסמין ביקשה מאילן שייצא ויביא אותו כי יש הרבה אזעקות וירי ומסוכן בחוץ. היו המון־המון אזעקות וילדים אצלנו בקיבוץ רגישים לזה. אילן ישר יצא לחפש אותו. הוא מצא אותו על הכביש ההיקפי ליד השער האחורי הצהוב, הנה שם", היא מצביעה ממרפסת ביתה, "לא רחוק מהבית שלנו. משם הם רצו לבית של אילן. משפחת זוהר גרה בקצה השני, ליד השער הראשי של הקיבוץ, איפה שפגשתם את יניב בזמנו, ואילן כנראה הרגיש שאין טעם לרוץ תחת אש עם הילד עד לצד השני. אשתו שרון הייתה בממ"ד עם שלוש הבנות שלהם והוא צירף אליהן את אריאל. 'הוא נשאר איתכן, אני יוצא'. וזהו, הוא יצא להילחם".
יפעת פיורנטינו־קסלר
(צילום: שאול גולן)
עשרה ימים קודם, אחרי שקיפל את הגזייה והחזיר אותה לטנדר, שלח אותנו פיורנטינו לחבר "שהוא כמו אח", עמיר פוטרמן, בן הקיבוץ שהכשיר בדיוק חלקה גדולה לזריעת גזר מרחק 200 מטר מהגבול. פוטרמן החקלאי הסביר על סדר הפעולות לפני הזריעה וסיפר על החיים בקיבוץ בצל המלחמות, האזעקות ועשן הצמיגים שמגיע לבתים מכיוון הגבול כל יום בערב. השבוע כשהתקשרנו אליו הוא נזכר מיד בפגישתנו בשדה: "אני זוכר אותה טוב מאוד. שאלת אם אני לא מפחד מההפגנות ועד היום אני זוכר מה הייתה התשובה שלי. אמרתי שאני לא מפחד מההפגנות אלא ממה שעלול לבוא בעקבותיהן. חייתי ונשמתי את הגבול הזה יום יום והיה לי ברור שתוך זמן קצר כל האזור יתפוצץ. ממש ככה הרגשתי. אחרי חג סוכות, לפני חג שני, סגרתי לנו חופשה באילת, לי, לאשתי ולשלוש הבנות שלנו. מהרגע להרגע. בשלישי סגרנו ובחמישי נסענו. כל מה שרציתי היה לצאת בחג סוכות שני מהקיבוץ. מה שנקרא צחוק הגורל".
משדה הגזר של פוטרמן המשכנו אז לגבעת תצפית לעזה ממערב לנחל עוז, לשם הגיעו חברי הוועדה לתשתיות לאומיות לראות בדיוק איפה מתוכנן לקום שדה הפאנלים הסולריים הכי גדול בארץ ואחד הגדולים בעולם, במקום שבו נמצאים שדות הגזר ותפוחי האדמה בצמוד לגבול. פיורנטינו הרבש"ץ נתן לחברים סקירה ביטחונית ואחריו דיבר אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב. כך תוארה הסיטואציה בכתבה: "ליבשטיין נעמד על תלולית כשהוא חשוף לגמרי לעזה וגדי ירקוני, ראש המועצה אשכול, נזף בו, 'אל תהיה לנו גיבור, עשה טובה רד משם'".
ליבשטיין פרש בפני הנוכחים תוכנית מלאה בכוונות טובות, על גבול הפנטזיה. ירקוני מאשכול וליבשטיין משער הנגב תיכננו שדה פאנלים במקום הגזר ותפוחי האדמה, שייצר חשמל לעוטף ולשכנים מעבר לגבול, בעזה. הרציונל היה כלכלי כמובן אבל הייתה בו גם מחשבה על עתיד משותף. מתוך הכתבה: "הם לא ייעלמו מפה וגם אנחנו לא ניעלם מפה", הסביר ליבשטיין, "לכן חייבים לחשוב על מיזמים שיועילו לשני הצדדים וישפרו את איכות החיים שלנו ושל השכנים שלנו. זו זריעה של חלום, שהשטח שצמוד לגבול יהיה בעוד כ־15 שנה יצרן האנרגיה הגדול במדינה".
זה באמת נשמע טוב מדי. לא בכדי ניתנה לכתבה ההיא הכותרת: "אש תיענה בשמש".
"מיציתי את החיים שם"
15 תושבים נרצחו בנחל עוז ב־7 באוקטובר ושמונה נחטפו. פיורנטינו נהרג בקרב מול עשרות המחבלים שפשטו על הקיבוץ, ממש מחוץ לביתו. שרון אשתו ושלוש הבנות ניצלו יחד עם אריאל זוהר. הוריו של אריאל, יניב ויסמין, נרצחו בביתם עם שתי הבנות, קשת ותכלת. סבו, חיים ליבנה, אביה של יסמין, נרצח גם הוא באותו יום בביתו, לא הרחק מבית בתו ונכדיו. אריאל חי כיום במרכז הארץ אצל קרובת משפחה.
פוטרמן החקלאי לא חזר לגור בנחל עוז עם אשתו והבנות. "החלטתי שמיציתי את העניין הזה של לחיות שם", אמר השבוע מביתו החדש בקיבוץ בית ניר. "יש לי בקיבוץ משפחה, חברים והמון זיכרונות, במיוחד עם אילן. גדלנו יחד מגיל אפס, אותו מחזור. חבר שהוא כמו אח. אהדנו את מכבי תל־אביב, היינו מנויים ונסענו יחד למשחקים בבלומפילד. הוא אהד את פיורנטינה באיטליה וכדי שיהיה לנו על מה להתווכח אני אהדתי את מילאן. אני ממש מתגעגע אליו".
אילן פיורנטינו ז"ל
(צילום: שאול גולן)
יניב זוהר ז"ל
(צילום: מהאלבום הפרטי)
אופיר ליבשטיין ז"ל
(צילום: שאול גולן)
ליבשטיין, ראש מועצת שער הנגב, נהרג בקרב מול מחבלים בקיבוצו כפר עזה, גם הוא ממש מחוץ לביתו. ירקוני, הקולגה מהשכנה אשכול, כבר לא ראש המועצה, אבל ממשיך לקדם את מיזם השדה הסולרי. הוא עוסק בגידול הידרופוני של חסה לאליק בקיבוץ נירים שבו הוא גר, ושוקד על הצעה מסודרת להקמת הפרויקט הסולרי שתונח בפני הממשלה הבאה. "גם אני וגם אופיר האמנו בשיתוף פעולה עם עזה מתוך תפיסה שצריך להיות להם טוב כדי שגם לנו יהיה טוב", אמר השבוע, "היום אני כבר לא פועל מהמקום הזה. אני לא חושב יותר על עזה. היום אני חושב רק על טובתנו".
פגשנו אז בכתבה ההיא גם שני פועלים עזתים שעבדו במשק של שלמה אברבנאל במושב תאשור, לא הרחק מנתיבות. אחד מהם, אמין ברכה מדיר אל־בלח, סיפר שהשכר שהוא מרוויח בישראל מפרנס בעזה את משפחתו ואת משפחות שני אחיו, "20 נפשות, הייתם מאמינים? אבל ברוך השם אין תלונות".
השבוע סיפר אברבנאל שהוא לא יודע בוודאות מה עלה בגורלם של השניים. המשטרה אספה את הפועלים העזתים שעבדו במשקי הדרום בימים שלאחר פרוץ המלחמה ולאחר מעצר של מספר שבועות הם הוחזרו לרצועה. "ניסיתי לברר מה איתם אבל לא הצלחתי", הוא אומר, "רק שמעתי שהם בחיים".
אשתו של פיורנטינו ז"ל לא חזרה לקיבוץ עם הבנות. הוא הובא לקבורה זמנית בבית העלמין של שדה אילן בגליל התחתון וב־10 באפריל השנה הובא למנוחות בבית העלמין של קיבוצו, מול הגבול עם עזה. את ארונו ליוו רבש"צים מכל העוטף ומסע הלוויה עבר ליד ביתו, שעליו יצא באותו הבוקר להגן. יפעת, אחותו ושכנתו, חזרה לקיבוץ עם בעלה ושלושת ילדיהם. "אני ואילן חיינו ממש כמו בקומונה", סיפרה בדמעות השבוע. "תראה כמה שהבתים שלנו קרובים. גידלנו את הילדים שלנו יחד, ארוחות ערב משותפות, מקלחות משותפות, פעילויות משותפות, הכל יחד עד השינה. להגיד לך שאני ממש רגועה לחזור לגור כאן יהיה לא נכון, אני לא רגועה. קשה לי גם להיות פה כשאילן לא פה. סמכתי עליו, הוא השרה עליי ביטחון. אני ממש מתגעגעת אליו".
