המלחמה שפרצה לפני שלוש שנים אינה רק הארוכה בתולדות ישראל, אלא גם מהעזות שידע המזרח התיכון המודרני. היו קטלניות וממושכות ממנה (מלחמת איראן-עיראק למשל) אבל לא היה עימות בעל מנעד גיאוגרפי כה רחב וכל כך הרבה שחקנים ותפניות חדות. במהלך שלוש השנים התחוללו שינויים דרמטיים, דוגמת קריסת משטר אסד והמערכה הישראלית-אמריקאית נגד איראן, אבל למרות ההתפארות הישראלית ב"עיצוב מחדש של האזור", דברים רבים נותרו לא שינוי.
מחנה ההתנגדות היה ועודנו האיום המרכזי על ישראל, כשמולו לא התקיים עד 7 באוקטובר וגם לא כיום מחנה מתון וסדור של מדינות מוסלמיות, קל וחומר קואליציה חדשה שבה חברה גם ישראל. מחנה ההתנגדות שנשען על תפיסת "המוקאוומה" - שבמרכזה חתירה לנהל מערכות התשה א-סימטריות המבוססות על להט פנאטי - עבר שינוי דרמטי ערב 7 באוקטובר עם רכישת יכולות ודפוסי פעולה של צבאות סדירים (בפרט חיזבאללה) ופיתוח אמונה ביכולת לשתק את ישראל, לכבוש לה שטחים, ולהכריעה עד הכחדה.
מתקפת 7 באוקטובר נסכה במחנה ההתנגדות אופטימיות שהחזון האסטרטגי מתחיל להתממש, אך כל מה שקרה בהמשך היה מבחינתם בגדר אכזבה מרה: ישראל המוכה לא התפוררה והפגינה חוסן, בניגוד לקונספציה שלהם לגביה; הם, לעומת זאת, ספגו מהלומות קשות (הרס וקטל חסרי תקדים בכל החזיתות, חיסול רחב של הנהגות ומפקדים, כיבוש שטחים, ופגיעה תקדימית בראש המחנה - איראן); משטר אסד ששימש יסוד מרכזי בציר נפל; ולא התממשה תפיסת "איחוד הזירות", מה שלמעשה הציל את ישראל (בעיקר העובדה שחיזבאללה לא הצטרף במלוא הכוח למתקפת חמאס).
*
הכישלון החריף גרם לרבים להספיד את מחנה ההתנגדות ככוח וכרעיון, בעיקר לאחר מבצעי "חיצי הצפון" ו"עם כלביא" ובעקבות המחאה החריפה שהתפתחה נגד המשטר באיראן בסוף 2025. המהלומות החלישו את המחנה, אולם לא איימו על קיומו, ולמעשה תיעלו אותו לחשבון נפש שהניב כמה לקחים אסטרטגיים. בראשם, הצורך בשיפור התיאום הפנימי בין חברות הציר (העובדה שסינוואר הפתיע את שותפיו בעיתוי המתקפה מנעה מימוש מהלך מוצלח).
"ערב 7 באוקטובר הייתה פאודה בתוך ציר ההתנגדות בכל הנוגע לתפיסות יסוד שבמידה רבה הביאה לכישלון התכנית המקורית של אחדות הזירות", מסביר החוקר מוסא אל-סאדה.
מסקנה שנייה הייתה הצורך לחזור למאפייני היסוד של גורמי ההתנגדות, ובראשם ניהול מערכות א-סימטריות מבוססות עוצמה ארטילרית, התשה וגרילה, תוך חרטה על המיסוד הצבאי שתיעל את גורמי ההתנגדות הלא-מדינתיים לעימות חזיתי עם ישראל ובכך חשף את נחיתותם ואיפשר לפגוע בהם קשות.
חמאס בעזה
"שאגת הארי" בזירות איראן ולבנון נתפס כהוכחה לטענה וכתיקון. לתפיסת גורמי ההתנגדות מדובר בתפנית לאחר תבוסות ממושכות, שבה באמצעות עמידה איתנה ברוח "סבר וצומוד" נבלמה המגמה השלילית והומחש חוסר היכולת של האויב לממש הכרעה (לראיה, המערכה המתמשכת של האמריקאים נגד איראן וזו הקשה של ישראל וחיזבאללה). "מה שקרס אינו ההתנגדות כרעיון, אלא האופן שבה היא באה לידי ביטוי מעשי", מדגיש עלי זעיתר חוקר לבנוני המזוהה עם חיזבאללה, ומוסיף: "אי-אפשר לחסל רעיון באמצעות התנקשויות בבכירים שהופכים למיתוסים. החיסולים לא מותירים חלל והם מולידים את אלה שבאים אחריהם".
*
מבחינת ישראל מלחמת שלוש השנים מציבה פרדוקס כבד. אויביה הוכו קשות, היא עצמה הפגינה תעוזה ויכולות חסרות תקדים (למשל מבצע הביפרים וחיסול הנהגות כל גורמי ההתנגדות, לרבות צמרת השלטון בטהרן), תפסה שטחים בשלוש זירות ומספחת גם ללא הכרזה את איו"ש; ורקמה ברית אסטרטגית תקדימית עם וושינגטון שהתגלמה ב"שאגת הארי". עם זאת, לא מומשה הכרעה או ההבטחה שלא הוגדרה מעולם במערכות ישראל להכחדת האויבים (לרבות המשטר באיראן), מה שמחייב הטפה למלחמה מתמשכת בלי סיום מוגדר, ולהבטחה שמתישהו ימומש ניצחון מוחלט, שדיוקנו רווי אשליות או מעורפל מאוד.
למרות ההישגים הצבאיים, אף אחד מהאיומים לא התאדה ובחלק מהזירות אף אולי הוחרפו. המשטר באיראן שרד, ומונהג בידי אליטה קיצונית יותר בראשות משמרות המהפכה, ממשיך בייצור טילים וייתכן שיפנה להאצת תוכנית הגרעין; חיזבאללה וחמאס הוכו אך שרדו והם דומיננטיים בזירות שבהן הם פועלים; מחנה ההתנגדות כולו פועל להשתקם ומפגין הישגים כמו ההצלחות האחרונות של החות'ים; ולא נוצרו בריתות אזוריות חדשות, שבהן משתבחים מנהיגי ישראל, בעיקר בשל חשדנות ערבית עמוקה וקושי להציג בפומבי קשרים ביטחוניים עימה, לצד עוינות גוברת מצד הקהלים.
יתרה מזאת, מעמדה הבינלאומי של ישראל רעוע באופן חסר תקדים: היא נתפסת כמדינה שאיבדה את האיזון האסטרטגי שאפיין אותה, עוטה כעת צביון קיצוני, לפרקים משיחי, ומתאפיינת בהתמכרות להפעלת כוח ובחיפוש אובסססיבי אחר אויבים ומלחמות. כפועל יוצא, מתפתח בידוד בינלאומי גובר, שמוסבר לאזרחי ישראל בנטיות אנטישמיות או בנאיביות מערבית.
ישראל הפגינה תעוזה ויכולות חסרות תקדים, תפסה שטחים בשלוש חזיתות ומספחת גם ללא הכרזה את איו"ש. אבל היא לא מימשה את ההבטחה - שמעולם לא הוגדרה במערכות עבר - להכחדת האויב, מה שמחייב הטפה למלחמה מתמשכת בלי סיום מוגדר
גורמי ההתנגדות מגדירים את המפולת המדינית של ישראל כאחד ההישגים הגדולים במערכה. מאמר מערכת באתר חמאס מהשבוע ממחיש זאת: "הנושא הפלסטיני ניצב בסדר היום העולמי יותר מבעבר וההכרה במדינה פלסטינית התרחבה תוך בלימת הנורמליזציה ובידוד ישראל כפי שהשתקף באולם הריק שמולו ניצב נתניהו בנאומו באו"ם. נבואת סינוואר אינה סיפור שנחתם אלא מתפתח כל העת לרעת ישראל".
התפיסה הרווחת אפוא במחנה ההתנגדות היא כי מתקפת 7 באוקטובר הייתה נקודת מפנה בתולדות הסכסוך, צו אלוהי שאין להתחרט עליו. המערכה אמנם לוותה במכות קשות ובשגיאות, אך אלה היו מהמורות במסע ארוך שיסתיים בניצחון ומחייב לתכנן את המשך המאבק בישראל.
האופטימיות של מחנה ההתנגדות נובעת גם מהעמקת השסעים הפנימיים בישראל. אויבי ישראל מתבשמים במיוחד מהדיווחים על הגירה שלילית שממדיה מחריפים, השיח הקיצוני, סירוס השיח הביקורתי שנתפס כמקור עוצמה, התפוררות הלכידות והחזון המשותף, כפי שמגולם במשבר חוק הגיוס, וכן הקלקולים במישור הפוליטי והציבורי שבראיית האזור כולו מערערים את הטיעון שישראל היא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" ומבשרים על השתלבותה בג'ונגל האזורי.
על רקע כל זאת הכרחי לתהות כמה ההישענות על כוח והצלחות צבאיות בלבד מהווה מתכון לשיפור המצב האסטרטגי (הדבר נראה כתגובת-נגד פוסט-טראומטית להישענות המוחלטת על הסדרה והכלה לפני 7 באוקטובר, שבה דבקו מקבלי ההחלטות שמכהנים גם כיום), והאם לא הגיעה העת להתעורר מאשליות - ובראשן האמונה ביכולת להעלים אויבים - ובמקום זאת לפתח ראייה מורכבת והפעלת כוח מאוזנת שיצילו את ישראל ממפולת אסטרטגית שסבירותה מתחזקת ומעטים מבחינים בהתקרבותה.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל־אביב, מחבר הספר "דור המבול"
