אני לא רוצה, חלילה, לקרוא לזה בשמות, אבל בשבוע שעבר בנימין נתניהו אמר לתומו (או לתום של מישהו אחר, כי תומו שלו לדעתי מעולם לא התקיים) שהוא אף פעם לא נתקל בגבורה אזרחית כמו זו שגילו הישראלים שנחלצו להצלת מטוס פליי דובאי. אף פעם.
"גבורה אזרחית שאני לא זוכר כמותה... אין דבר כזה ולא היה כזה", אמר ראש הממשלה.
לא היה כזה, אומרים לכם.
לא היו שום ישראלים שירדו ב-7 באוקטובר, דרך מראות זוועה של גופות ומכוניות שרופות, עד למתחם הנובה כדי להציל ולחלץ את הילדים שנלכדו שם; לא היו עוז דוידיאן, רמי דוידיאן, ישראל זיו, נעם תיבון ויאיר גולן, שהצילו מאות צעירים; לא היה ענר שפירא ז"ל, ששימש מגן אנושי לעשרות הקורבנות שהתחבאו במיגונית המוות והשליך בידיו החשופות כעשרה רימונים בחזרה החוצה; לא היו משה ואליעד אוחיון ז"ל מאופקים, שניהלו קרב פנים אל פנים מול מחבלי חמאס; לא הייתה לירון ברדה ז"ל, שהעניקה טיפול ראשוני לפצועים במתחם הנובה ונרצחה בזמן שהיא מטפלת בהם.
(איור: גיא מורד)
לא, לא. שום גבורה אזרחית כזאת לא הייתה.
אז אני לא רוצה, חלילה, לקרוא בשמות לשכחה המוזרה של נתניהו, או להתבטאויות המשונות שלו, כי נדמה שהוא באמת משחרר אותן בחופשיות וללא שום בקרה ("תקפו אותנו עם כפכפים", מישהו?). אני יכול רק לתהות אם הבן אדם בשלב זה בכלל ער או מודע עד הסוף למה שהוא פולט, או שהוא פשוט מדבר בלי לחשוב, או ש – מבלי לקרוא לזה בשמות – ייתכן שהאיש כרגע קצת פחות מחובר לישראל, ויותר מרחף בעולמו שלו?
המחשבה הזו צצה אצלי לאחרונה בתכיפות הולכת וגוברת לגבי אנשים מהמחנה שלא סבור שאולי יש איזה מחיר לשלם, אחריות לשאת בה, לפחות ועדה להקים, על מחדל 7 באוקטובר, ואפשר בהחלט להמשיך לשלוט כאן במלוא הזחיחות כאילו האסון מעולם לא קרה, ואפילו לדרוש ממשפחות החטופים להתנצל עליו. והמחשבה שלי הולכת משהו כזה: ייתכן שהם – מבלי, חלילה, לקרוא לזה בשמות – לא לגמרי מחוברים?
לפני שבועיים, למשל, נחשפתי לריאיון של אחד משופרות ושופרי ראש הממשלה הראשיים, פאנליסט "הפטריוטים" איתמר פליישמן, שהתראיין בתוכניתו של עמרי אסנהיים. הוא דיבר שם בפתיחות על פרצי הזעם והדיכאון שלו, על האופן שבו "יש ימים שאני נגעל מעצמי", על החרטה שהוא חש בעקבות דברים שאמר בשידור, על הבושה שהוא מרגיש לגבי התבטאויותיו בנושא משפחות החטופים – ואחרי כל זה, מיד למחרת, חזר לפאנל "הפטריוטים" כדי להמשיך בדיוק מהמקום שבו מעולם לא הפסיק.
עכשיו, אתם צופים בפליישמן ולא יכולים שלא לשאול את עצמכם עד כמה האיש – כמו כל פאנל "הפטריוטים" העולץ במופגן לנוכח כל אסון לאומי – מחובר לעצמו ולישראל הפצועה והמדממת של פוסט-7 באוקטובר.
כלומר, ייתכן שמשהו שם לא עד הסוף ער למציאות החיים כאן והרגישויות הנלוות? ייתכן שלמרות שפליישמן דווקא מבין ויודע ולכן "נגעל" מעצמו, הוא ממשיך בזה כי משהו אצלו, נו – לא יודע מה המילה, אל תכניסו לי מילים לפה. אבל אני יודע שבאיזשהו מקום, צר לי עליו. צר לי על כל אדם שאיזשהו פיתול סבוך באישיותו מביא אותו לעסוק במשהו שמגעיל אותו, שהוא מתחרט עליו, מכה על חטא, ועדיין הוא ממשיך להתחפר, מתוך איזו אובססיה או ענישה עצמית שסיבתה לא ידועה, בדיוק בזה.
קצת כמו גלית דיסטל-אטבריאן, ששלושה חודשים אחרי 7 באוקטובר הביעה חרטה כנה ("אני מרגישה שיש לי פה חור בתוך החזה כי הייתי מאלה שהדהירו תשעה מיליון אנשים אל התהום... יצרתי שנאה... ואני מבקשת סליחה") ואז חזרה לייצר שנאה על טורבו, להאשים את "אחים לנשק" ולטעון שאחריות הממשלה לטבח "לא רבה בכלל".
אז מבלי, חלילה, לקרוא בשמות לדבר שמניע – ברצונה או שלא – את דיסטל-אטבריאן, אני יכול לטעון, במינימום, שיש פה איזה קונפליקט פנימי?
בדיוק כמו סיפורו העצוב של אלירן סימן טוב, הבחור שהחליט להסתער על מוני מושונוב בשאלה הקיומית "למה אתם מסרבים למות?" זה אותו סימן טוב שנעצר מוקדם יותר השנה בחשד שירק על אהוד אולמרט ושהספיק גם לתקוף את מאהל משפחות החטופים והנרצחים מול הכנסת, וצדק מושונוב כשענה לו, בשקט, "אתה מבין מה אתה עושה?" כי מושונוב הוא איש מבוגר ומנוסה מספיק כדי להבין בדיוק מה עומד מולו; בחור צעיר ומסובך שלא בטוח שמבין עד הסוף מה הוא עושה ומה – לא בחוץ, אלא עמוק בפנים – מניע אותו.
זמן קצר אחר כך, פורסם שסימן טוב עלה לבמה בערב סטנד-אפ חובבים בתל-אביב וניסה, ללא הצלחה רבה, להצחיק את הקהל. הוא ירד מהבמה די מהר ואמר "זהו, נראה לי שאפטור אתכם מנוכחותי", ואז נטפל עם מצלמה לכתב תרבות של "הארץ" שנכח במקום, והעלה את הסרטון.
גם זה, בגדול, סיפור עגום, לא חשוב איך תספרו אותו לעצמכם. גבר הולך לאיבוד דרך מפלצת. מישהו שמנסה את הדרך המקובלת, מנסה לעשות משהו נורמטיבי בעולם, להצליח במשהו, אבל מגלה שהדרך היחידה לצבור את אלפי הצפיות שלו היא סרטוני שנאה.
ברור שהטירוף, במידה מסוימת, בלתי נמנע. 7 באוקטובר הוציא אנשים מאיזון, וההבנה שמי שהובילו את המדינה לטרגדיה יכולים להיבחר מחדש עשויה לדכא ולהטריף את המוח והלב
אני לא יודע מה בדיוק סוג הסיבוך הפנימי של סימן טוב, אבל אני חושד שהוא לא לגמרי שונה מזה של פליישמן ודיסטל-אטבריאן, ו... אם אנחנו כבר כאן, אפשר להזכיר לרגע את טלי גוטליב? לא? טוב, בסדר, לא חייבים.
אבל תראו; אפשר להמשיך ללכת מסביב לדבר, רק שנדמה לי שבאופן צפוי למדי, סימנים של גבוליות כלשהי הולכים ומתרבים סביבנו ככל שהבחירות מתקרבות, כשמחנה נתניהו משמש מקום חניה נוח לכל מי שבאיזשהו אופן יצאו מהגריד ומעולם לא שבו. אבל זה זולג גם הלאה והרחק משם, ומגיע כמעט לכל מקום.
אפילו כשאתם מסתכלים על חילופי הציוצים בין שני עיתונאים מבוססים כמו עמית סגל ושלומי אלדר, אתם תוהים למה הם מאפשרים לעצמם לצאת ככה מאיזון; סגל מצייץ שאלדר (ורותי יובל) צריכים לעשות "חשבון נפש נוקב" על אסון 7 באוקטובר – כאילו הם תרמו לו משהו מלבד החשיפה העיתונאית המשמעותית שהביאו; אלדר בתמורה מצייץ: "האם העובדה שאתה בן של מחבל מורשע עיצבה את תפיסת עולמך" ורומז לאינטרסים כלכליים מאחורי הסיקור של סגל.
קשה לחשוד בי בחיבה לסגל או בחוסר חיבה והערכה לאלדר, ועדיין, כשחילופי דברים מגיעים למקומות כאלה, אתם חוזים ביציאה כללית מאיזון, בקצף מהשפתיים שמבצבץ ככל שרגע ההכרעה מתקרב.
וברור שהטירוף הזה, במידה מסוימת, בלתי נמנע. 7 באוקטובר לבדו הוציא ומוציא מספיק אנשים מאיזון, וההבנה שמי שהובילו את המדינה לטרגדיה האיומה מכולן יכולים להיבחר מחדש אפילו מבלי להעיף מבט נוסף לאחור עשויה לדכא ולהטריף את המוח והלב. אבל מוכרחים לדעת ולזכור שהמקום הזה זקוק עכשיו, יותר מאי פעם – בטח בחוד החנית המנהיגותי, הציבורי, התקשורתי – לאנשים מאוזנים דיים. לאנשים פקוחי עיניים ולב. לאנשים מחוברים לישראל הממשית, הפוסט-טראומטית, הזקוקה לריפוי. זה לא זמן הטירוף, וההגאים לא אמורים להיות בשום ידיים גבוליות. זה הזמן להיאחז, לפחות לבינתיים, בכל מה ומי שמציעים את המשאב הנדיר ביותר בישראל כיום: שפיות.
