אישה יושבת עם פינצטה מול מראה מגדילה, עסוקה באופן מדיטטיבי בניכוש עשבים שוטים, מרימה את הטלפון וטראח: "בַּרַּא! בַּרַּא!", צורח לה עבריין מורשע לתוך האוזן, "סמי אבו-שחאדה, בַּרַּא!"
לא שלום, לא מה שלומך, לא רזית - ישר תוקפנות. לא קשה. לא איום בחבל תלייה מוזהב, אלא יותר כמו קריאה לסילוק חתול ממסעדת אל-באבור, אבל בכל זאת, למה מגיע לי לקבל את איתמר בן גביר באוזן? יש חוק ספאם בישראל. ברושור של פיצה בתיבת הדואר זה ספאם וטלפון מבן גביר לא? עניתי לטלפון כי חשבתי שזה השליח של הסופר, לא של ברוך גולדשטיין.
(איור: דניאלה לונדון דקל)
בשבוע שעבר, במסגרת התעמולה שמאיימת להטביע אותי, ראיתי גם את סמוטריץ' מהדס על סוס במרחבי איו”ש, מגלם את ג'ון וויין, או את פוטין, או את בלעם בדרך למואב - כל אחת ושמש האסוציאציות שלה. הוא הגיע כדי לראות במו עיניו, לא את בית משפחת טובאסי השרוף בכפר ג'אלוד, אלא את 104 היישובים שאושרו בכהונת הממשלה, המחסלים כל עתיד של היפרדות. כיף.
השבוע, במסגרת התעמולה, התרוממו מול עיניי, על איילון, ארבעה בני גנצים בזה אחרי זה. כל גנץ, בניגוד לגנץ האמיתי, דומה לגנץ שבהמשך הדרך. אותה בלורית, אותו מבט קוממיות וכמעט אותו סלוגן: "כשהתפרקנו - הוא בחר בנו", "כשהופקרנו - הוא בחר בנו", "כשטבחו בנו - הוא בחר בנו", "כשנלחמנו - הוא בחר בנו".
סליחה. מה? מי זה הוא? גנץ? גנץ בחר בנו מכל העמים? ברצינות. לא חבל על הכסף? לא עדיף לפרסם – אם כבר אנחנו תקועות חצי חיים בפקק על איילון – ארבעה מתכונים של חציל?
השבוע, במסגרת התעמולה, ראיתי גם את יאיר לפיד מהדק פתק בחירות אל טורסו שרירי. האם היד המונחת על הלב היא אותה יד שהתפנתה לכתוב אחרי 7 באוקטובר את הספר האוטוביוגרפי "מלחמה וחלום"? כי באמת, מה נדרש מראש אופוזיציה בזמן מלחמה וחלום בלהות, חוץ מלספר על הילד הבודד והשמנמן שהוא היה ומה לימד אותו הדלאי לאמה? "אנחנו משפחה", הוא מלטף אותי בקולו ומראה לי את פתק "ביחד" שעליי לשלשל, "ועכשיו המשפחה צריכה שתחזרו הביתה". בהיריון יש בדיקה כזו שנקראת "העמסת סוכר". נזכרתי בה.
השבוע, ראיתי גם את אפי איתם. סליחה, את עופר וינטר. גם הוא בעד "יחד". לא חס וחלילה כדי לחזור הביתה - "לחזור" זו מילה תבוסתנית - אלא כדי להתקדם קדימה. לכבוש, לנשל. לגרש. להתיישב בעזה. כעוף החול התרומם מחדש מושג ה"ניצחון מוחלט", מושג שאפילו שופרות הביביזם הוציאו כבר מהלקסיקון. "אני רוצה לראות בצה"ל גנרלים שהם סוסים דוהרים - ולא פרדות עצלות", כתב.
תעמולת בחירות, עוד מאז ימי "הוא זכאי! הוא זכאי!" ו"מה אתה עשית בשביל מדינה", הייתה תמיד חומר גלם נחות. שטחיות ופופוליזם הם חלק מדרישות התפקיד. אבל הפעם, אולי בגלל המחנאות, הנואשות, האימה, התעמולה צללה מטה ועוד מטה כמו טיסת פליי דובאי אל המכנה המשותף הנמוך מנומך.
סרטון התעמולה של ש"ס הוא השיא. באיחור של חודש ראיתי איך מודה החייל הקרבי, ששב הביתה אל שולחן השבת, לאחיו, לוחם המשנה המשתמט, על ששמר עליו בעזרת תפילותיו האמיצות. כאם לקצין במילואים ולחובשת קרבית, אני אומרת לכם שהייתי לוקחת את אחד הספרים החומים ודופקת לו אותו בראש.
אבל ביקורת התעמולה הקצרצרה הזאת - יש עוד זוועות - מפספסת את העובדה שתכלס, אין יותר דבר כזה שנקרא "תעמולת בחירות". התעמולה היא המציאות והמציאות היא תעמולה. אירועים, מקומות, עובדות, אנשים, חגים, מועדים, פריחת החצב - הכל מולאם לצורכי בחירות ונבחן דרך פריזמת הכדאיות ומאזן הגושים.
ביום ראשון ניסה השופט נעם סולברג, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, לשרטט היכן נעשה בחומרי המציאות שימוש פסול לצורכי תעמולה. לפניו הונחו שש עתירות שעסקו בנאומים ובפרסומים של נתניהו - ממסיבת עיתונאים ועד פורום הפיקוד הבכיר של צה"ל, ממוצב בדרום לבנון ועד טקס סיום קורס קצינים - והשאלה שחזרה בכולן הייתה פשוטה למדי: מתי ראש הממשלה עושה את עבודתו, ומתי המועמד נתניהו לוקח את העבודה, את הבמה, את החיילים, את המצלמות ואת מערך ההפצה של המדינה, והופך אותם לחומר גלם בקמפיין שלו. בחמש משש העתירות קבע סולברג שהגבול נחצה.
הדוגמה המזוקקת ביותר היא ביקור ראש הממשלה במוצב צה"ל בדרום לבנון. עצם הביקור, קבע סולברג, היה לגיטימי: ראש ממשלה רשאי לבקר לוחמים, לחזק אותם ולהודות להם. אלא שבדרך מהמוצב לרשתות קרה נס עריכתי: תכלית הביקור נשרה ומה שנשאר היו הישגי הממשלה והעומד בראשה. תעמולה במימון לשכת העיתונות הממשלתית ובעזרת תפאורת חיילים ולוקיישן מוצבים.
אין משפט, מילה, הברה, שאינם קמפיין בחירות כרגע. החיים שלנו הם קמפיין. המוות שלנו הוא קמפיין. עמיחי אליהו עושה סרטון תעמולה בין קברי חללי צה"ל - אז גם הזיכרון שלנו הוא קמפיין
עתירות כאלה הן חשובות מאוד ומיותרות מאוד. חשובות, כי הן חושפות את מנגנון הרמייה, ומיותרות, כיוון שאי-אפשר לרוקן סירת פופוליזם עם כפית. והרי אין משפט, מילה, הברה, שאינם קמפיין בחירות כרגע. החיים שלנו הם קמפיין. המוות שלנו הוא קמפיין. באתר הנובה, גיא ההריגה, חגגו את שמחת תורה. עמיחי אליהו עושה סרטון תעמולה בין קברים של חללי צה"ל בהר הרצל - אז גם הזיכרון שלנו הוא קמפיין.
האם מירי רגב תעמוד לדין על חיבוק? ודאי שלא. מותר לשרת התחבורה להסתחבק, ללקק וגם להכין דגים מרוקאיים ליניב חיון. אבל הם לא מאותו צד של הסיפור: הוא גיבור. את שרה כושלת. 174 נוסעים כמעט התרסקו אל מותם, לכאורה בעקבות כשל של המשרד שעליו את ממונה. הפריים הזה הוא הנדסת תודעה שנועדה למזער את הנזק שגרמת למפלגת השלטון לקראת הבחירות.
והשקרים. השקרים הבוטים.
אם בנימין נתניהו יאמר מחר בבוקר, שגדי איזנקוט הלך אתמול על המים בדרכו להתנצר, יאיר גולן ירד ב-7 באוקטובר לנגב חומוס ואת חמאס חיזקה עובדת ניקיון של שרה'לה, זה יישמע לא פחות מופרך מהשקרים שבתוכם אנחנו מתבוססים. השקרים מתוצרת השלטון, הם כל כך נבזיים, כל כך בוטים, שרק הם לבדם, עוד טרם בחירות, גורמים לאדם שפוי לאבד תקווה, לא בישראל, גרוע יותר - במין האנושי. מי צריך פינצטה כשאפשר לתלוש את השערות עם הידיים.
