1. קודם כל ולפני הכל (שזה אותו דבר אבל מחזק את המסר), נגיד את זה: הלוואי שמשאלותיכם יתגשמו. אני לא קמצן, הייתי בשמחה אומר גם "הלוואי שמי שאתם רוצים שינצח באמת ינצח”. אבל הבעיה היא שאי-אפשר לאחל לכולם לנצח, זה לא ממש עובד ככה. אז נאמר זאת אחרת: הלוואי שהמנצחים ישמחו - אבל לא שמחה לאיד; הלוואי שהמפסידים ידעו לעשות זאת בכבוד; והלוואי שאם התוצאה תהיה מעורפלת נהיה מספיק הוגנים להכיר בכך.
בוודאי שמתם לב שכל ריאיון עם פוליטיקאי בחודשים האחרונים החל בשלוש דקות חפירה על מה יקרה אם הצד שלו לא יצליח להשיג איקס מנדטים, אם במקרה כזה ילך עם ההם או יחבור להוא או ירצה עוד בחירות. ותמיד הפוליטיקאי המסכן באולפן אומר אבל רגע, אני רוצה לנצח, למה אתם לוקחים אותי לשם. אבל זה לא עוזר לו כי זה מה שעושים פרשנים, משום מה.
ואני הקטן רוצה לומר: מחוּל לכם. נדריכם מותרים. כל ההבטחות שנלחצתם לקיר האולפן כדי להבטיח, אינן תקפות בעיניי החל מיום שלישי בעשר בערב. עד אז, מה שהיה חשוב לכם הוא להביא כמה שיותר קולות. מכאן והלאה, מה שצריך להיות חשוב לכם הוא להקים קואליציה כמה שיותר מתוקה.
עוברי אורח בתל אביב מול לוח מודעות במערכת הבחירות השנייה במדינה, 30 ביולי 1951
(צילום: טדי בראונר/לע"מ)
2. הלוואי שמי שינצח לא ירגיש שהוא קיבל את המדינה במתנה. שזהו, שעכשיו היא שלו. שלו מהבית. שיבין שהוא לא קיבל רישיון לדרוס. להתנפל. לתקוף. להשיג הכל מהר. כאן ועכשיו. הלוואי שמי שינצח ייקח את זה לאט. בשום שכל. בחוש מידה, ובעיקר בחרדת קודש. יפנים שהוא קיבל את המשימה: שהוא לא רק נבחר ציבור, הוא גם משרת ציבור. במערכת בחירות יש צורך להשתמש באגו, להשוויץ ולספר מי אתה. במערכת בחירות צריך לפעמים לפעול בגאווה. כשהיא מסתיימת, צריך לנהוג בענווה.
3. הלוואי שנסלח זה לזה על מה שהלך כאן. הלוואי שמיום רביעי הקרוב נתחיל מחדש. ניזכר מי אנחנו באמת. אני לא תמים; אין לי כוונה כמה ימים לפני ההליכה אל הקלפיות לנסות לעורר אצל מישהו את התדר הזה. אני אחכה בסבלנות ליום רביעי. אבל תדעו שזה יגיע, הרגע שבו נצטרך לאסוף את עצמנו ולברר אם הפערים בינינו הם משהו שלא כדאי לנסות גם לגשר עליו מתישהו. אבל עזבו. אתם במוד מלחמה כרגע. לגיטימי. רק אם אפשר, בישורת האחרונה - לא להגזים. לא להגיד דברים שלא נוכל להחזיר חזרה. לא להתחרע. זה גם לא יעזור. הרי אלה שעדיין מתלבטים בין הגושים הם לא אנשים שהדרך לשכנע אותם היא בגידופים. אני מכיר את המתלבטים האלה. רבים מהם הם מה שנקרא "אזור החיוג שלי". אלה לא אנשים שישתכנעו כי מישהו קילל את הצד השני חזק מדי. אם כבר להפך - גישה כזו מרתיעה אותם. הם נקרעים מבפנים. רוצים לשכנע אותם? דברו חלש. באמת.
4. יהי רצון שתוצאות הבחירות יתבהרו במהרה. יש לי חשש כזה שבכלל לא נדע מה קורה. יהיו מפלגות שיהיו על הקשקש ונאלץ לחכות לקולות החיילים ולקולות הימאים, אם יש עדיין דבר כזה. ואולי יהיו איזה עשרה מנדטים שלא נדע מה קורה איתם בעצם במשך כמה ימים, כמו משחק כדורגל שנמשך ל-120 דקות כשאתה עייף אבל כבר התחלת לצפות בו, אז מה תפסיק עכשיו? העיניים נעצמות אבל השקעת כל כך הרבה זמן, עכשיו להירדם?
אגב, יש לי זיכרון, אולי מקורו בכך שלא הבנתי אז את המציאות הפוליטית טוב מספיק, אבל הזיכרון הוא כזה: אני באימון טנקים בצפון, הבחירות בין פרס לנתניהו נגמרו צמוד ממש, ולמעשה מחכים לראות אולי קולות החיילים יֵשנו את הספירה. יש פער של נניח 20 אלף קולות, ואי-אפשר להכריז על מנצח עד שלא סופרים גם אותם. ואין סלולרי ואין לנו כל כך דרך לדעת מה קורה - וזה גם לא מעניין את רובם משום מה - אבל אני הולך מדי פעם לאיזה רדיו נידח לשמוע בחדשות אם הבחירות כבר נגמרו. עכשיו, אני בהחלט מביא בחשבון שלא פירשתי אז נכון את הסיטואציה, וזה היה משהו פורמלי בלבד - אבל התחושה הייתה שהתשובות למבחן מתעכבות. הלוואי שלא נחווה את זה הפעם.
הלוואי גם ששום צד לא ימציא תירוצים ויחפש לערער על התוצאה, גם אם היא לא תהיה לרוחו.
הלוואי שהמנצח לא ירגיש שהוא קיבל את המדינה במתנה. שזהו, שעכשיו היא שלו. שיבין שהוא לא קיבל רישיון לדרוס. שיפנים שהוא לא רק נבחר ציבור, הוא גם משרת ציבור
5. אוקיי, אמנם החלטתי שלא אומר למי אני אצביע אבל אוסיף לתפילות שלי גם את זה: הלוואי שהמפלגה החרדית החדשה תביא תוצאה משמעותית, על אף שיש דיבור על זה שהיא תפרוש (אולי זה כבר קרה, אחרי שהטור ירד לדפוס). אני אישית לא אצביע לה, ואני מבין שהיא לא צפויה לעבור הפעם את אחוז החסימה. אבל אם יש משהו היסטורי באמת בבחירות האלה, אם יש משהו מרגש, הוא החרדים האלה שרוצים להיות ישראלים, שקמו ואמרו - עד כאן. תמיד היה ידוע שחרדים לא "בוחרים" אלא רק "מצביעים", שמים פתק לפי ההוראה שקיבלו. והנה באו האנשים האלה ואמרו: זה נגמר. גם לנו מגיע לבחור. ומגיע שיהיה פה אחרת.
ולסיום, הלוואי שנזכור שהילדים שלנו מסתכלים עלינו. אנחנו לא לבד פה. ואגב גם לא לתמיד. הילדים שלנו שומעים איך אנחנו מדברים על אנשים שחושבים אחרת מאיתנו, איך אנחנו מקללים את הטלוויזיה, איך אנחנו מתייחסים לאדם שהדביק סטיקר של המפלגה הלא נכונה על הדלת.
אני לא מציע להיות אדישים. אי-אפשר. יש הרבה על הכף. אבל הלוואי שהילדים שלנו יסתכלו עלינו ויחשבו לעצמם: וואלה, גם בבחירות שההורים שלנו חשבו שהן גורליות הם שמרו על קור רוח, היו מעורבים אבל אדיבים, נלחמו עבור מה שהם מאמינים אבל לא שנאו. כנראה שאפשר גם אחרת. אמן.
שבת שלום.
