בשעה שלפני פרסום המדגם כבר עבר לי כל החשק ליום הבחירות הזה, חג לדמוקרטיה, או איך שלא תקראו לזה, וגם התחושה הנמרצת והאופטימית שליוותה את שעות היום, וגם הכוח למשדר הטלוויזיוני והתרועות שלפני המדגם וכל המופע המנצנץ והספירה לאחור.
לא. פתאום כל העסק נראה והרגיש לי כמו אירוע רפואי, לא פחות. כמו חדר המתנה לתוצאות בדיקה גורלית. אני עומד להתבשר אם הדבר הזה שהתגלה עומד להרוג אותי, או שיש עדיין דרך להסיר אותו ולרפא איכשהו. וחדשות כאלה אני מעדיף לקבל מרופא, ולא במדגם טלוויזיוני או שלושה; ואני מעדיף לקבל חדשות מכריעות כאלה באופן פרטי, בקליניקה סגורה, ולא עם המוני חברים זוללים וסובאים בסלון, שלכולם יש מה להגיד – וכולם צודקים – מול הבדיחות של "ארץ נהדרת", דפי המסרים המיידיים של עמית סגל, והרגעים המשוחררים ביותר של יונית לוי אי פעם – למה היא תמיד נראית הכי טוב כשהחדשות הכי רעות?
בקיצור, אני רוצה את הבשורה על עתידי – מה שלא תהיה, לטוב או לרע – בפנים רציניות. חתומות. אין בזה שום בידור מבחינתי. יש רק משהו גורלי מאוד.
אבל לא הייתה ברירה; הייתי עם החברים, התיישבנו מול המסך, צעקנו, ניתחנו, מחאנו כפיים לליאור שליין שאמר משהו כמו: ציבור עצום של ערבים אמר לנו הפעם שהם כאן, שהם רוצים להיות חלק, ויש גבול לכמה אפשר להתעלם מהם, אפילו אם נשים בצד את הגזענות המובנית של הישראלים, או לפחות של הפוליטיקאים שלהם.
זה היה ערב שיכול היה להיות ניצחון, אבל לא באמת; זה היה הפסד לא ידוע מראש, ובהתחלה, לפחות, גם לא הפסד בכלל – אבל גם לא, בשום דרך, ניצחון. לא ניצחון מהסוג שהיה, במילה אחת, מתבקש, הכרחי, כי איך אפשר שלא, כי חסר לנו שלא, כי אין לנו ברירה, כי 7 באוקטובר, כי יאללה תקווה.
ובכן, סלאמאת תקווה. לא היה שום ניצחון כזה.
מה כן היה? בשלישי בערב, לאף אחד לא היה מושג, מה שלא הפריע לכולנו לצעוק בקול רם בדיוק את המושג שלא היה לנו. נתניהו גמר, לא גמר, יפרו הבטחות, לא יפרו, ערבים, ברור, אבל אסור – כל הדבר הזה היה כמו לקבל מהרופא את האבחנה הבאה: אין לנו עדיין מושג בדיוק מה זה הדבר הזה, אנחנו ממשיכים להריץ בדיקות, אבל זה לא נראה טוב.
ובסוף, המופע הגדול של הפוליטיקה הישראלית בתצורתו הטלוויזיונית הקרנבלית עשה את הדבר שלו, ונראה כאילו כולם מתפרנסים יפה – מהסוקרים ועד אנשי הגרפיקה הממוחשבת – כשחומרי הגלם עדיין היו, למרבה הזוועה, החיים שלנו. חיי ילדינו. עתידם ועתידנו כאן. ניתוח ללא הרדמה.
זה היה, בסך הכל, ערב מדכא מאוד.
אבל הוא עוד היה שמח יחסית לבוקר שאחריו. בנוהל.
החברים שבאו מחו"ל כדי להצביע חזרו לשם במהירות. אני אזכור בעיקר את החבר שהגיע ואמר לי מיד: "איף, איזה מקום", וכשהתעצבנתי ושאלתי "איזה מקום?" – כי ידעתי בערך מה הולך לבוא עכשיו – הוא אמר:
"איך שאני מגיע לנתב"ג, 40 דקות עמידה בתור למזוודה, ואז תור של חצי שעה למונית, ועד שסוף-סוף מגיע תורי, פתאום כל הנהגים שם התחילו לריב ביניהם על משהו, צרחות, עניינים, וכל התור מחכה. ואז סוף-סוף אני נוסע, וכל איילון שלטים של בן גביר וליברמן, הכל מכוער פחד, ולמה איך שאתה נוחת במקום הזה אתה ישר נזכר כמה הכל פה מעפן?"
והתרגזתי עליו כי הסכמתי איתו ועדיין, לעזאזל, בשביל זה בדיוק באת, לא? המקום הזה שבור, מרוסק, לא תפקודי, ואנחנו נציל אותו, לא?
ואיכשהו, תמיד כשחברים שעזבו לחו"ל מגיעים לכאן ומעירים על המקום הזה ומה נהיה ממנו, האינסטינקט הראשוני שלי הוא לרדת להגנה ולהגיד: כן, אבל תראו, אנחנו עובדים על זה. עובדים קשה. זה בדרך להשתנות. המקום הזה בר-ריפוי, המקום הזה עוד יהיה מה שקיווינו, והמקום הזה הוא עדיין ההימור הנכון בשביל אנשים כמונו, שנולדו כאן.
עכשיו הם כולם חוזרים לארצותיהם המאומצות, ואני לא רשאי, או יכול, להגיד להם שום דבר כזה. אם מישהו מהם יגיד לי שההימור על ישראל נכשל, שהלכנו על ירוק והכדור נפל על אדום, אני לא אוכל לסתור אותו. אם הם יגידו שהבית – בית הקלפים, הנייר, הקריפטו, הבגידות והדמים של נתניהו – תמיד מנצח, אני לא אוכל שלא להנהן. אם הם שוב יגידו – כמו שהם אומרים לפעמים – "אני ראיתי כבר לפני עשר שנים לאן זה הולך" אני לא אוכל שלא להגיד "גם אני, אבל לא חשבתי שזה ימשיך ללכת לשם, בטח לא אחרי 7 באוקטובר".
כי אני אדע בוודאות שאם אחרי 7 באוקטובר נתניהו לא נחל תבוסה מפוארת, זה בכל מקרה הפסד נורא ואיום שלנו בבחירות, ומהסוג שאני לעולם לא אצליח להבין.
אז אני רק אשב שם בשקט, והמטוס שלהם ימריא, כרגיל, לא דרך דמעה שקופה אלא דרך מסך דמעות.
ותמיד יהיו לנו גם החברים שעזבו את ישראל לפני מיליון שנה לטובת איזה ואלי עשוי סיליקון, והם נוחתים כאן אחת לשנה-שנתיים למשך שבועיים שבהם הם קורעים את תל-אביב ומסעדותיה ברמה שמאיימת על מלאי הדגן והקטניות של ישראל, וכשאנחנו מארחים אותם באיזה ערב, כמעט תמיד, בשלב מסוים, הם הופכים פתאום רציניים ואומרים לנו משהו כמו: תשמעו, כל פעם שאנחנו פה אנחנו רואים כמה המקום מידרדר, פשוט נורא, הכל נהיה רק יותר גרוע, אנשים אלימים נורא, הכבישים גמורים, הכל מוזנח, והמחירים פה, פיי.
זה היה ערב שיכול היה להיות ניצחון, אבל לא באמת; זה היה הפסד לא ידוע מראש, ובהתחלה, לפחות, גם לא הפסד בכלל - אבל גם לא, בשום דרך, ניצחון. לא ניצחון מהסוג שהיה, במילה אחת, מתבקש
ואנחנו, באינסטינקט, מתכווצים קצת ומהנהנים לעברם ואומרים להם: כן, המצב לא משהו, איזה כיף לכם שאתם תכף טסים בחזרה, והם עונים: כן, מחכים כבר לחזור הביתה.
ותמיד שנאתי את הטקס הקטן הזה ואמרתי לעצמי בלב: בסדר, תחזרו הביתה, אנחנו נישאר כאן ונמשיך לנסות לתקן ולהאמין שזה אפשרי, שיכולה להיות פה ישראל אחרת. כי עם ממשלה סבירה וישראלים סבירים – ויש המון מהם, למעשה יש רוב מהם – אנחנו יכולים להגיע להישגים אדירים, ובראשם הפיתוח הישראלי הדחוף מכולם: נורמליות.
ועוד אמרתי לעצמי בראש: חכו, חכו. עוד יבוא יום שבו אנחנו נתארח אצלכם, נשב באחד הערבים באיזו מסעדה בפאלו-אממו ונגיד לכם: תשמעו, המקום פה אצלכם נורא הידרדר, באמת. הכל מת אחרי עשר בערב, חצי מהחנויות סגורות, כוס קפה בעשרה דולר, לא יודעים איך אתם חיים פה. והם יהמהמו כזה: כן, נכון, מתי הטיסה שלכם חזרה? ואנחנו נענה: בשבת. מתים כבר לחזור.
היום הזה, אני חושש, כבר לא יגיע אף פעם.
לגבי סקרים וסוקרים – וכן, אני מסתכל על כולכם, כולל כולם: איפה למדתם את המקצוע, באקדמיה על שם ריקי קיטרו? למה ואיך אתם מועילים למישהו יותר מדף הורוסקופ יומי? וברצינות עכשיו (למרות שגם עד עכשיו הייתי רציני): הדבר הזה צריך למות. או להשתנות מהיסוד. המדגם של עשר בערב, עם כל הטקס בישבן ובאולפן, הוא לא יותר מפייק ניוז, לפחות נכון לעשר בערב.
מוכרחה להיות דרך אחרת, לפחות בשביל הסקרים והתחזיות. כי לגבי המקום הזה – הוכרע שנשארים באותה דרך. כולנו – או לפחות מחצית מאיתנו – יודעים היטב לאן היא מובילה.
