זה היה שבוע של הישגים חסרי תקדים, לצד נקודות שפל עבור הציבור הערבי בישראל. מצד אחד, הישג היסטורי של 19 מנדטים (11 למשותפת ו-8 לרע"מ, לפני ספירת המעטפות הכפולות), בנוסף לשיעור השתתפות שלא נראה כמוהו מאז סוף שנות ה-70. בכך הומחש כמעט מלוא משקלו של הכוח הערבי בזירה הפוליטית (שלישי אחרי הליכוד וישר!) ויכולתו לקבוע את גורל הבחירות, אם ייתפס כגורם לגיטימי בציבור היהודי.
מצד שני, זה היה שבוע של דחייה חסרת תקדים, על סף הדה-לגיטימציה של החברה הערבית. המגמה שהתפתחה בדחיפת גוש נתניהו מאז 7 באוקטובר באה לשיאה בחודשים שלפני הבחירות, ולוותה במהלכים כמו "סיורי שטח" שערך בן גביר ביישובים הערביים או דחיפת סמוטריץ' להקמת "מאחז" סמוך למג'ד אלכרום, דברים שבמידה רבה המריצו את האזרחים הערבים להצביע. בסקר של אתר "כול אל-ערב" שלשום עלה כי 91.6% מהאזרחים הערבים העידו שהמניע העיקרי שהוציא אותם לקלפיות היה "השאיפה להפלת ממשלת הימין בתמיכת בן גביר וסמוטריץ'".
עבאס, לאחר המדגם בסחנין. רע"מ התחזקה אך התקשתה לפרוץ את מרחבי ההשפעה שלה כפי ששאפו ראשיה שביקשו לתפוס אחיזה בקרב הנוצרים והדרוזים ולקרוץ לחברה היהודית
(Mahmoud Illean, AP Photo/Mahmoud Illean)
היממה שקדמה לבחירות ויום ההצבעה עצמו היו רוויים כבעבר איומים על "נהירת הערבים לקלפיות", שאליהם נלוו הפעם תמונות נשים עטויות חג'אב המצטופפות בתורים להצבעה (חלקן נערכו ב-AI), דיווחים לגבי מעצר בכירים ברע"מ בחשד לשוחד בחירות (חלק מתלונות רבות שמקדם הליכוד מאז יום שלישי בטענה לזיופים ולגניבת בחירות בחברה הערבית שמחייבים חקירת שב"כ ומשטרה, במטרה לערער על לגיטימיות תוצאות ההצבעה), תיאור המנהיגים הערבים כ"תומכי טרור ומצדדים בחיסול ישראל", והוקעת כל קשר פוליטי עימם בהיותם "גיס חמישי". ברקע מהדהדת גם עתה סיסמת הבחירות של נתניהו "ימין או פלסטין", שמחלקת את ישראל בחדות בין פטריוטים לבין שמאל וערבים, קרי אויב.
שיעור ההצבעה הדרמטי נולד מתוך אווירת חירום. התחושה הייתה שהפעם זה מבחן קיומי שיקבע אם יימצא פתרון לבעיות החברה הערבית, ובראשן הפשיעה, האלימות והרס הבתים, או שאלה יחריפו באמצעות מאמצי עקירה ודחיפה להגר. קמפיין עידוד ההצבעה כלל מאמץ נרחב ברשתות שכוון לדור הצעיר, לצד פעילות נמרצת של ראשי יישובים ועמותות ציבוריות, והניב ביישובים רבים שיעור הצבעה שחצה את ה-80%. אפילו בערים המעורבות, שם בד"כ שיעור ההשתתפות נמוך מהממוצע בציבור הערבי, נרשמה השבוע התעוררות, למשל בלוד וברמלה.
"מעבר לחרדה מפני 'הלחץ הדרומי' של בן גביר [הריסות הבתים בנגב] ו'הצפוני' של סמוטריץ' [המאחז במג'ד אלכרום], הונעו האזרחים הערבים הפעם גם מתחושת אובדן הביטחון האישי והמיאוס הקולקטיבי מהיקף הפשיעה שמציפה את הרחובות ומגיעה לכל אדם", מסביר בשיחה שלשום יוסף מקלדה, יו"ר ומייסד מכון סטט-נט. "חשוב להבחין בשיעור ההשתתפות הגבוה של צעירים, בעיקר כאלה שזו ההצבעה הראשונה שלהם, כמעט 50%, שמעיד כי גם הם חשים שהמצב הפך בלתי נסבל ורווחת בקרבם המוטיבציה לשנות אותו".
*
ההצבעה לשתי הרשימות הערביות תאמה את מפת מעוזי הכוח הוותיקים שלהן. הרשימה המשותפת, שכללה הפעם את בל"ד ויותר מהכפילה את עצמה (מ-5 מנדטים ל-11), הפגינה עוצמה בפרט בערים המעורבות (בחיפה 9.8%, ברמלה 12%, ובלוד 16.6%), ביישובים הגדולים בגליל (כפר כנא - 72.8%, אכסאל - 88%, שפרעם - 60%, נצרת - 73.3%, סח'נין - 66.2%, עראבה - 72.4%, וטמרה - 61.4%), וכן בצפון ובמרכז המשולש (אום אל-פחם, עירו של יו"ר הרשימה וחד"ש, ד"ר יוסף ג'בארין - 90.3%; טייבה - 83.6%; קלנסווה - 72.6%, טירה - 70.1%; ובקה אל-גרביה - 72.2%).
רע"מ התחזקה אמנם בשלושה מנדטים, אך התקשתה לפרוץ את מרחבי ההשפעה המסורתיים שלה כפי ששאפו ראשיה שביקשו לשנות את זיהויה הוותיק עם התנועה האיסלאמית, לתפוס אחיזה גם בקרב הנוצרים והדרוזים, ולקרוץ לחברה היהודית שיוצגה בידי סגלוביץ', מספר 2 ברשימה. מעוזי הכוח העיקריים של הרשימה הם עדיין יישובי הבדואים בנגב (83.6% ברהט, 86.6% בכסייפה, ו-72.3% בלאקיה), ובצפון (למשל ביר אל-מכסור וזרזיר), וכן בכפר קאסם שבמשולש, בירת הפלג הדרומי והרחם שממנו צמחה התנועה האיסלאמית (73.4% תמיכה ברע"מ).
שיעור ההצבעה למפלגות הציוניות היה מוגבל, בין היתר לאור תחושת הדחייה. הדבר ניכר אפילו בהצבעה לדמוקרטים ששילבה אישה מוסלמית (סומיה בשיר), אך בה בעת איכזבה רבים בגלל תמיכת גולן בפסילת אבו-שחאדה, יו"ר בל"ד. המפלגה אמנם זכתה לשיעור תמיכה גבוה ביחס ליתר המפלגות הציוניות, אך בהיקף מזערי (בכפר קאסם 2%, בטייבה 1.6%, בנצרת 3.1%, ובאום אל-פחם 0.8%).
כל התרחישים יחדדו את הדילמה: מדינה שהיסוד הישראלי שקול ליהודי ומאפשר גם למיעוטים להשתלב, או מדינה שאופייה היהודי מנכר כל מי שאינו יהודי ומחריף את דימויה בעולם של מדינה עם אי־שוויון מובנה
בקרב הדרוזים נרשמו שתי מגמות בולטות: הראשונה שיעור השתתפות נמוך מזה של המוסלמים והנוצרים (72.74% בעספיא, 67.3% בדלית אל-כרמל, 61% בחורפיש, 62.5% בירכא ו-65% בג'וליס), והשנייה הצבעה רבה יותר למפלגות ציוניות, בפרט אלה ששילבו נציגים מטעם העדה, ובראשם ישר (64% בעספיא, 55.6% בדלית אל-כרמל, 30% בחורפיש ו-30% בירכא), וישראל ביתנו (18.5% בדלית אל-כרמל, 31.4% בחורפיש, 25% בירכא ו-25.2% בג'וליס). זאת, לצד הישגים נאים לליכוד, כנראה עקב הכרזת נתניהו ערב הבחירות ששוחח עם נשיא סוריה א-שרע כדי להזהירו מפגיעה בעדה הדרוזית במדינה (10.4% בדלית אל-כרמל ובחורפיש, 25% בירכא ובג'וליס).
*
כמו כל המערכת הפוליטית הישראלית גם הציבור הערבי עומד בשלב הזה בפני שלושה תרחישים אפשריים, והוא ניצב למעשה בטבורו של הפלונטר הלאומי. הראשון, והאופטימלי מבחינת הערבים, הוא חזרה על "ניסוי" 2022-2021, של השתלבות רע"מ בקואליציה, תוך שהרשימה המשותפת מעניקה רשת ביטחון לממשלה בהנהגת גוש השינוי, דבר שעליו רמזו ג'בארין וטיבי, שהכריזו על הושטת יד לראשי הגוש ונכונות לנקוט צעדים תקדימיים. בתרחיש כזה, יתמקדו הערבים כמו כל הגוש בהחלפת יו"ר הכנסת ובקידום ועדת חקירה ממלכתית וחוק הנאשם, תוך חילוץ הישגים, בפרט מאמץ למיגור נגע הפשיעה.
שני התרחישים האחרים הם בגדר סיוט עבור רוב הערבים. הראשון הוא הקמת ממשלת אחדות שמנטרלת את ההישג ההיסטורי ומותירה אותם עם ייצוג פרלמנטרי תקדימי אך בלי השפעה על קבלת החלטות. השני הוא הליכה לבחירות חוזרות, כשברור לראשי המפלגות הערביות, כמו למנהיגי גוש השינוי, כי יתקשו לשחזר את ההישג הדרמטי. בשני המקרים תחלחל לאזרחים הערבים ההכרה הקשה שאין סיכוי לקדם השתלבות, שותפות והשפעה בישראל.
שלושת התרחישים משקפים את התחדדות הדילמה של ישראל בין זהותה היהודית לישראלית, שמתוכה ייוולדו דגמים שונים של המדינה: מדינה שבה היסוד הישראלי שקול ליסוד היהודי, ומאפשר גם למיעוטים שאינם יהודים להשתלב. או מדינה שאופייה היהודי, לא פעם גם הדתי (ולא בהכרח הציוני), מנכר כל מי שאינו יהודי, ומחריף את הדימוי של ישראל בעיני העולם כמדינה המבוססת על אי-שוויון מובנה ותפיסות אמוניות, שגם כך מתעצם נוכח הכאוס והאלימות המשתוללים בחודשים האחרונים באיו"ש. כל זאת, בנוסף לסכנת ערעור היציבות הפנימית במדינה שבאופן מודע וכמעט רשמי דוחה למעשה חמישית מאזרחיה. התרחיש השלישי, קרי סיבוב נוסף של בחירות, הוא בגדר הימור, שסביר כי יגלם עבור הציבור הערבי בפרט ומדינת ישראל בכלל, יותר נזקים וסכנות מאשר הזדמנויות.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר באוניברסיטת ת"א. מחבר הספר "דור המבול"
