זה היה לפני שנה בתור לקופה בדיוטי פרי. זוג הולנדים זרים, גבוהים, יפים, מעוצבים, לבושים מונוכרום מוקפד של אינטלקטואלים, שאת מבטם לא אשכח.
זה סיפור קטן, כגודלו של האדם המכווץ שהפכתי להיות ברגע שהם הבינו שאני ישראלית. דיברתי עם הבת שלי, שבשליחות הליפגלוס שדרשה שאביא לה לארץ, עמדתי בתור. אפילו היא, כשהייתה בגיל ההתבגרות, לא נתנה בי מבט כזה.
מה היה בו? אני לא באמת צריכה להסביר, נכון? כל ישראלי מכיר את המבט או חושש ממנו כשהוא טס לחו"ל: מבט נז"א.
באותו רגע, חדלתי להיות אדם פרטי והפכתי לכלל. לא אישה, לא ימין, לא שמאל, לא מאיירת, לא בדיאטה, לא אמא לילדים. סליחה, אולי אמא לילדים כן. אבל רק במובן שאני חשודה אולי כמי שילדה חיילים לצבא הכיבוש.
(איור: דניאלה לונדון דקל)
הוויכוח על מידת האטרקטיביות של ישראלים בחו”ל, תמיד גולש לשאלה אם מדובר באנטישמיות עתיקה או בביקורת על התגלגלותה העקומה של הציונות, אבל לא זה מה שתפס את תשומת ליבי. מה שתפס את תשומת ליבי באותו רגע, זו התוצאה.
חוסר היכולת של הזוג הזה, שהחזיק ביד שקית עם מוצרי טיפוח שלא נוסו על בעלי חיים, לראות בי שום דבר מלבד ישראלית. רציתי להגיד להם שאני "פרי פלסטיין", רק בלי הקטע של "פרום דה ריבר טו דה סי", אבל לא יצא לי קול. בגועל, הם התרחקו ממני שני צעדים.
בפסיכולוגיה חברתית יש שם לנטייה האנושית להכליל את בני השבט שנתפס כחוצני, זר או מאיים. "אפקט ההומוגניות של קבוצת החוץ", זה נקרא. שם מסורבל, אמת פשוטה. חשבו על חוסר היכולת שלנו להבחין בין סינים, קוריאנים, יפנים או שאר החוצנים שמהם אנחנו אוהבים להזמין משהו מוקפץ עם טופו.
עכשיו חשבו על הדוקטורט שיש לנו בנושא סממנים ישראליים ודקויות זהותיות. אנחנו הרי יודעים להבחין היטב על פי סוג הכיפה וקוטרה לאיזה זרם דתי משתייך האדם שמולנו, על פי הלבוש אם הוא מפרדס חנה, ועל פי גזע הכלב וסוג הרכב למי הוא מצביע. קרוב לוודאי שלאייל גולן.
מוזר כמה קל להבין את עלבון המחיקה וההכללה כשהוא מופנה כלפינו, וכמה קשה לזהות אותו כשאנחנו מביטים כך באחרים. ואם במקרה עוד לא הבנתם לאן אני חותרת, אז כן, ערביי ישראל.
מה שמעניין, כלומר מדכא, זה שהנטייה להכליל ולהפסיק לראות ניואנסים ובני אדם פרטיים מול העיניים, מחריפה בזמנים של איום מתמשך, חשדנות ואלימות. אני בכוונה לא קוראת לנטייה הזו "גזענות", כיוון שזו מילה שאיבדה מזמן את משמעותה, כמו המילה "דמוקרטיה". כולם צועקים על כולם שהם גזענים, עד שאין טעם להגיד אותה יותר.
נישאר רק עם העובדה שאחרי טראומה כמו 7 באוקטובר והאווירה ה"כיפית", של השנים האחרונות, הנטייה לראות תוויות ולדבוק בהכללות סטריאוטיפיות התגברה. זה מגובה בנתונים וזה מובן. הדריכות המחפשת את החריץ שדרכו תיפתח הרעה, רק מגבירה את הנטייה לחלוקה גסה: משלנו / לא משלנו. וכך, מאפיינים שאינם מסוכנים כשלעצמם - שפה, מבטא, מראה - עלולים לעורר בהלה.
אני מבינה את הפחד הזה, אבל אין לי סימפטיה אליו. אז מפחדים. על פחד מתגברים. זה מוֹתַר האדם. אפשר לעשות תרגילים. למשל, נזכרים שהמקום הכי בריא במדינה הזו הוא המקום הכי חולה. בבתי החולים מתרחש נס הנורמליות וסטריאוטיפים מוחלפים בבני אדם; אפשר להסתכל על חברי הכנסת המעולים שלהם, שרובם, מבחינת אינטלקטואלית, ובמיוחד הומוריסטית, עולים על שלנו. אפשר להחליף את המילה "נוהרים" במילה "מעוניינים". אפשר לשאוב השראה מאנשים כמו יואב סגלוביץ. אפשר, חובה, לפרק את הכלל לפרט.
מה שאנחנו מכניסים תחת השם הקיבוצי "המפלגות הערביות" הוא אוסף של תפיסות עולם שונות ולעיתים מנוגדות. יש הבדלים בין מסורתיים לחילונים, בין מוסלמים לנוצרים, בין המכירים בישראל כמדינה יהודית לבין השואפים למדינת כל אזרחיה (תכלס, יותר מחמיא ממה שחושבים עליה החרדים האנטי-ציונים). ומה הקשר בין מפלגת רע"מ האיסלאמית לחד"ש החילונית והסוציאליסטית? למה כולם נכנסו תחת אותו סל הנקרא "איפה יש פה חומוס טוב בסביבה"?
אפשר לדמיין מציאות שבה מיעוט מתפזר בין מפלגות על פי השקפותיו ולא רק על פי השתייכותו הדתית או הלאומית. מי, אם לא אנחנו, יכולים לדמיין את זה. הרי אנחנו הצלחנו לשגשג בכל מקום בעולם ותחת כל עץ רענן, למעט פה. יהודי ארצות-הברית, למשל, הם מיעוט ובכל זאת מוצאים את מקומם במפלגות שונות. בבריטניה הגיעו יהודים להנהגת שתי מפלגות יריבות: מייקל הווארד בראש השמרנים ואד מיליבנד בראש הלייבור. הזהות היהודית המשותפת לא חייבה אותם להשתייך לאותו מחנה פוליטי.
אני מנסה לדמיין מה זה אומר לחיות באופן קבוע, שעה–שעה, תחת המבט המאשים הזה, מה זה אומר לחיות עם הידיעה שבארצי, במולדתי, אני תווית לפני היותי אדם
אבל כאשר החברה היהודית מתייחסת רק לערביותו של המיעוט הערבי ודוחקת הצידה כל זהות אחרת שהוא נושא - הזהות שבגללה ההוא נדחה תופסת מקום מרכזי בחייו ובהתגוננותו. סליחה, כן, אבל אני קוראת למשל את הרזומה של ד"ר מהא כרכבי סבאח, חוקרת חברה ומגדר מאוניברסיטת בן-גוריון, שנבחרה לכנסת במקום השמיני ברשימה המשותפת מטעם בל"ד, ולא מצליחה לחשוב מדוע לא תקבל היא את התיק שהשתינה עליו מהמקפצה מאי גולן, החשודה בעבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים.
הרגע הקטנטן הזה בשדה התעופה היה מכה קלה בכנף בחיים הפריבילגיים שלי. לא הוכיתי, לא חשתי סכנה אמיתית לחיי, וכשחזרתי לארץ לא פחדתי לדבר בשפתי. גם לא נאלצתי לשמוע שאני הסכנה הגדולה ביותר למדינת ישראל, שאני גיס חמישי, שגנבתי את הבחירות, שאני תומכת במחבלים ובהשמדת ישראל. אבל אני כן מנסה לדמיין מה זה אומר לחיות באופן קבוע, יום-יום, שעה-שעה, תחת המבט המאשים הזה, מה זה אומר לחיות עם הידיעה שבארצי, במולדתי, אני תווית לפני היותי אדם.
הצורך להקים יחד ממשלה בראשות איזנקוט - אני לא באמת צריכה להסביר למה אי-אפשר לתקן מדינה באמצעות מי שקילקלו אותה, נכון? - מחייב אותנו לעשות בדיוק את מה שאנחנו הכי מתקשים בו: לראות אופק אחר. דווקא עכשיו, כשהפחד מטשטש את היכולת לבחור בדרך חדשה, צריך להתאמץ עוד יותר. להתעקש על חיבורים, להבין מה האלטרנטיבות ולזכור מהן המשימות הכי חשובות כרגע.
אולי, הלוואי, שמתוך המציאות המסובכת הזאת, נתחיל לגשש את הדרך הארוכה, הקשה והמתגמלת אל הדו-קיום. זה אפשרי.
יותר מזה – אין לנו ברירה.
