"תגיד משהו אופטימי"/ "צריך אחדות"
כל השבוע אני מסתובב עם הראש חצי באדמה, וחצי מעליה. כל השבוע אני נע, כמו מאני-דפרסיבי פגום, בין דיפרסיה לבין אולי-יהיה-בסדר. כל השבוע אני נאלץ לזייף מול אנשים שניגשים אליי ואומרים: "תגיד משהו אופטימי" - כי משום מה אני נחשב אצלי בשכונה, בקרב הדמוגרפיה העיקרית שלי כיום (פנסיונריות וקפלניסטיות מוותיקות היישוב שלא הייתם מאמינים בכלל אילו קללות מטונפות עלולות לצאת להן מהפה אם רק תזכירו את ההוא-שאסור-לנקוב-בשמו) - לסוג של מש"ק אקטואליה ואופטימיות.
אז אני אומר להם את הדברים האופטימיים שלי ("אה, יש גם תרחיש שבו איזנקוט מרכיב ממשלה עם רע"מ מצד אחד, ועם יהדות התורה מצד שני. וזה בסדר גמור והלוואי שזה יקרה"), אבל אז אני ממשיך להיות עם הראש באדמה וטיפה מעליה, כי אין לי מושג מה באמת יקרה. ואני מפחד.
אולי כי יותר מדי פעמים הלכתי לישון עם - לא חשוב מי, הכניסו פה את אחד השמות לבחירתכם (בוז'י? אנחנו אשכרה חשבנו מתישהו שבוז'י הוא מישהו ללכת לישון איתו?) - והתעוררתי עם נתניהו. למעשה, אני כבר רגיל כל כך להתעורר עם נתניהו - הגבר המתעלל של חיי. אבל היי, כבר התרגלתי להתעורר לצידו ולצפות לגרוע מכל. כלומר לכרגיל, שאני בטח אהיה די בהלם להתעורר עם מישהו אחר ולנסות להבין איך הוא אוהב את הקפה שלו.
אבל כרגע, כל מה שאני רוצה בשלב הראשון הוא להיות מסוגל בכלל להתעורר.
לא בטוח שזה יקרה, כי אני שומע את כל האנשים הטובים - והנאיביים להחריד - סביבי, שמנסים להרדים אותי ולהגיד דברים יפים ושפויים ומופרכים כמו "אחדות" או "רוטציה" או "צ'אנס אחרון ואז הוא פורש/ מתמנה לנשיא/ עובר למיאמי ונאסף אל בניו" - ורוצה להגיד להם:
תגידו, אתם התחלקתם על השכל הבריא לשעבר שלכם? כלומר, אתם רוצים אחדות עם הבן אדם האחד שהדבר האחרון - באמת האחרון, והלא חביב - שהוא מוכן, אי פעם, לשמוע עליו, ורואה בו, במקרה הטוב, כלי אינסטרומנטלי זמני שיאפשר את המשך שלטון היחיד חסר המעצורים שלו - הוא "אחדות"? אתם רוצים אחדות עם הבן אדם החי היחיד שהקדיש את חייו הבוגרים לעבודה האומנותית המרשימה בכל הזמנים בענף הפילוג, השיסוי וההפרדה? אתם באמת רוצים אחדות עם מי שמרוב אחדות מפרסם אימאג' של פצצות אטום על תל-אביב, ושמעריציו קוראים לי לעלות על הרכבת הקרובה לבירקנאו?
(איור: גיא מורד)
כי אם זה מה שאתם רוצים, אני מציע שיחה דחופה עם הנסיינים בני גנץ, אבי גבאי, ציפי לבני, שאול מופז, בוז'י הרצוג ויאיר לפיד. כולם ניסו, בדרכים שונות ובזמנים שונים, להתאחד עם האיש, וגילו שכמו באיחוד המפורסם של סיימון וגרפונקל באייטיז, גם הם הולכים לגמור גרפונקל.
אז לא. כשאני שומע "אחדות", אני לא אופטימי. "אחדות" היא שם קוד ל"עשינו את כל הסיבוב הזה - לגיהינום ומעבר לו ובחזרה - רק כדי לצאת מהצד השני בדיוק עם האיש שהכניס אותנו לסיבוב, וכבר מתכנן לנו את הסיבוב הבא".
תודה, אבל לא תודה.
"שיעבדו יחד"/ "יישבו יחד"/ "זה מה שהציבור רוצה"
וואלה? כי נדמה לי שגם אני קצת ציבור, ואני לא זוכר שרציתי דבר כזה, וגם נדמה לי שהיה פה, כמעט עד הרגע האחרון, מועמד בשם בני גנץ שביטא בדיוק את הרצון הזה, ופרש בדקה ה-90 כי הבין שאין בציבור אפילו מנדט בודד שרוצה בדבר הזה.
אז לא בטוח בכלל שזה מה ש"הציבור", "העם" או "הבוחר" רוצה, או שזה דברו, בהנחה שאמר את דברו (לדעתי הוא יותר מילמל את דברו, ולפחות הסוקרים לא הבינו הרבה מהמלמולים). ומעבר לזה, כשאומרים לי "שבו יחד", אני מסתכל קצת על הנבחרת שממול ותוהה עם מי בדיוק יש לי לשבת: עם מירי רגב? יואב קיש? אמיר אוחנה? ואיפה אני אמור לשבת עם הכישרונות האלה - בפקק? בכיתה נטולת מורים? למרגלות אסון מירון? אתם מבינים, זה קצת קשה לעבוד עם אנשים שיכולתם המקצועית הגדולה והמוכחת ביותר עד היום היא לחרב את העבודה באופן אסוני, או לא להגיע לעבודה בכלל.
אז קצת כמו בכל בחירת נבחרת, ייתכן שהקפטן של הקבוצה שלנו לא אמור לבחור ספציפית בשחקנים הכי גרועים שישראל ראתה אי פעם בטענה ש"זה מה שהציבור רוצה".
זה לא הציבור שרוצה את זה. זה אדם אחד בלבד שרוצה: קפטן נבחרת הלוזרים. והציבור, אם אני מבין נכון, רוצה משהו אחר: להתקדם.
"מצביעי נתניהו הם פשוט אנשים שחושבים אחרת ממך"
זה דווקא נכון. הם, למשל, חושבים שהעובדה שאין להם בקריית-שמונה חדר מיון או רכבת או תקציב שיקום ופיתוח הגיוני או, במינימום, ביטחון בסיסי - זו לגמרי סיבה לבחור שוב באנשים שהבטיחו להם, חזור והבטח, את הדברים האלה ממש, וקיימו אפס מזה, אבל אל דאגה; מתישהו בקדנציה הבאה האנשים האלה יערכו ישיבת ממשלה חגיגית בקריית-שמונה, ויבטיחו שוב את הדברים האלה - והפעם הם יתכוונו לזה לא פחת מאשר בפעם הקודמת!
או זה, לפחות, מה שהאנשים האלה חושבים.
אז אני - אם לצטט את שרה נתניהו בגילומה של עלמה זק - חושב אחרת.
כשאומרים לי "שבו יחד", אני תוהה עם מי בדיוק יש לי לשבת: עם מירי רגב? יואב קיש? אמיר אוחנה? ואיפה אני אמור לשבת עם הכישרונות האלה - בפקק? בכיתה נטולת מורים? למרגלות אסון מירון?
"תפסיק כבר לכתוב על פוליטיקה ותחזור לכתוב כמו פעם"
האמת היא שאין דבר שאני רוצה יותר. כי הרצון הזה יכול להתנסח גם כ"שיהיו פה כבר, לעזאזל, חמש דקות של רגיעה. חמש דקות שבהן הפוליטיקה לא תהיה הדבר הראשון והאחרון שעליו נצטרך לחשוב מדי יום. חמש דקות שבהן מותר ואפשר יהיה לגעת בחיים עצמם - או לפחות בשטויות שרוב החיים מורכבים מהן - מבלי שבאופק יבצבץ איזה מפרש שחור של מלחמה עם איראן, עם עצמנו או עם איזה גוש - כל גוש. המילה עצמה צריכה לצאת מהמחזור, זו לא מילה טובה".
אז כן. צריך ואף דחוף להקדיש טור - ומחשבה - לאימוצם של האלווין וכריסמס למסורת החגים השנתית של ישראל (אני בעד, ואם מוכרחים אפשר לתת בתמורה את ל"ג בעומר ושליש פסח), ולתחום הרפואי המתפתח של אלרגיה ל-AI (רבים סובלים מזה!). ומה עושים עם ילדים גדולים אחרי שגידלת אותם להיות לחלוטין חסרי כישורי חיים, ולארמדיל שבתוכו יסתתר אבי שושן בעונה הבאה של "הזמר במסכה".
אבל כדי להגיע לכל זה, הפוליטיקה תהיה חייבת לחזור לגודל הטבעי שלה. משהו שצריך לשים עליו עין, אבל לא שריפת יער משתוללת שמאיימת לכלות הכל. מותר לנו לחלום, ולפעמים - ואולי אפילו בחודשים הקרובים - חלומות מתגשמים.
הנה, אמרתי משהו אופטימי.
