הצעקות של הצבא ברמקולים החלו ב-2:30 לפנות בוקר. חדיג'ה אבו-סבאח, בעלה בהא וחמשת ילדיהם ישנו עמוק. התינוקת חור בת השנה התכרבלה בחיקה. קר כבר בחברון בלילות, הטמפרטורה יורדת ל-12 מעלות, ושמיכות החורף החליפו לפני כחודש את שמיכות הקיץ. ובאמצע הלילה ההוא, לפנות בוקר בין יום שישי לשבת לפני שבועיים, פתאום הידהדה מהרחוב בחוץ הכריזה: "כולם לקום ולצאת מהבתים. יאללה, לצאת מהבתים".
חדיג'ה אומרת שבעלה הציץ מהחלון וראה שהרחוב מלא רכבי צבא וחיילים. לפתע נשמעו דפיקות חזקות על דלת הברזל בכניסה לבניין שלהם: "צבא, צבא, לפתוח את הדלת". שאלנו מה עושים במצב כזה, והיא ענתה "נלחצים מאוד". החיילים נתנו להם עשר דקות לצאת מהבית, כך שבני הזוג הלומי השינה היו חייבים להתעשת מהר. "הילדים לא הבינו מה קורה ובכו, חלקם עשו פיפי במכנסיים", סיפרה. "חיילים עמדו למטה בכניסה וצעקו שוב ושוב 'יאללה, יאללה, לצאת, לצאת'. כשיצאנו לרחוב, חלקנו עם הפיג'מה עלינו, ראינו שבמקביל לכריזה ברמקולים שהיו על אחד הרכבים, החיילים עוברים גם בית-בית וחובטים חזק על הדלתות כדי להעיר את האנשים. מכל הבניינים בשכונה יצאו אנשים המומים, זקנים, ילדים על הידיים של ההורים שלהם, תינוקות, ואף אחד לא ידע לאן ללכת".
אבתיאז', חמותה של חדיג'ה, מתערבת בשיחה: "איך נדע לאן ללכת באמצע הלילה, ככה בקור של חברון? זה בית של המשפחה, יש לו חמש קומות, שש משפחות חיות כאן, אולי 40 נפשות, חלקן ילדים קטנים. חשבנו שרוצים להוציא אותנו מהבית כדי לעשות בו חיפוש, שישימו אותנו ברחוב, יחפשו חצי שעה או שעה וייתנו לנו לחזור. אבל כשיצאנו ועמדנו ברחוב אמרו לנו 'לכו מפה, ברא'.
"שאלתי קצין אחד מהצבא לאן נלך, והוא ענה לי: 'לא אכפת לי. זה שטח סגור עכשיו. אסור לכם להיות פה'. שאלתי שם לכמה זמן רוצים שנלך, ובתגובה צעקו עליי 'יאללה, ברא, לכי מפה, את מפריעה'. כלום לא לקחנו איתנו. לא בגדים, לא חיתולים לתינוקות, לא אוכל. שום דבר. עמדנו ברחוב והתחלנו ללכת. חלק מאיתנו בכו, חשבו שיותר לא נראה את הבית שלנו".
100 מלגזות לחילוץ
כל זה התרחש פחות מיממה אחרי שחמודה ופיראס אל-ג'עבה הגיעו אל המחסום הצבאי ליד צומת יהודה, בכניסה הצפונית לחברון, ופתחו בירי לעבר החיילים במקום. זה קרה לפני שבועיים בדיוק, בשעת בוקר של יום שישי, כששני המחבלים, קרובי משפחה תושבי העיר, הצליחו להרוג את סמ"ר רון יונתן רויטמן וסמל יובל שי סוילם ז"ל, ולפצוע עוד שלושה חיילים בטרם חוסלו בחילופי אש על ידי הכוח הצבאי שהיה במקום.
ריאד מאריש: "כמה שעות אחרי הפיגוע הגיעו דחפור וג'יפים של הצבא ואיתם סמוטריץ', שעשה סרטון ברקע הבית שלי. עד שאחד הקצינים אמר 'תתקפלו, באנו להרוס אותו'"
זמן קצר לאחר הפיגוע הגיעו לזירה בנימין נתניהו וישראל כ"ץ. פחות משבוע לפתיחת הקלפיות, ראש הממשלה היה ממוקד כולו בבייס הימני. עם קסדה לראשו ואפוד לגופו הצהיר שבכוונתו ליישם בחברון את מודל הפעילות הצבאית במחנות הפליטים בצפון הגדה, וחתם: "נפנה את התושבים, נעבור בית-בית, נוציא שם את כלי הנשק, וכל תשתיות הטרור יטופלו וייהרסו".
עוד לפני הצהריים התחילו לזרום לאזור הפיגוע דחפורים צה"ליים ואזרחיים שהצבא שכר. יש מתחם עסקים גדול צמוד למחסום, הכולל תחנת דלק, חנות נוחות, חנות מוצרי קוסמטיקה ואת משרד ההנהלה של חברת הקרמיקה וההשקעות "אל-קודס", שהמתחם נמצא בבעלותה. כשבאנו לשם ביום שלישי השבוע מצאנו שמכל המבנים שהיו במקום נותרו רק תחנת הדלק ושתי החנויות הצמודות לה. כל שאר המבנים ‑ מחסני ענק, מפעל לעיבוד שיש ואבן לבניין, ומתחם המשרדים ‑ נהרסו, נמחצו תחת כפות הדחפורים, הפכו לעיי חורבות.
מצאנו את בעל הבית יחיא קוואסמה שבור, ישוב על הספה במשרד של תחנת הדלק שעליה הוא ישן מאז הלילה שלאחר הפיגוע, ולא יודע את נפשו. "מי שעשו את הפיגוע הזה אלו שני בחורים שלא קשורים אליי או למשפחה שלי", מחה, "הם גרים לפחות שלושה קילומטר מפה. שעתיים אחרי הפיגוע התקשר אליי קצין מהמינהל האזרחי ואמר 'תפנה את כל מה שיש לך במחסנים'. אמרתי לו שאין לי קשר לדבר הזה ואני לא מכיר את האנשים שעשו את המעשה, אבל הוא ענה 'תתחיל לפנות עכשיו, מהר'. שאלתי מתי לפנות, עכשיו זה יום שישי, לא עובדים, והמחסנים מלאים סחורה. והוא, כבר נגמרה לו הסבלנות. הוא ענה 'עכשיו תפנה, מהר-מהר, חבל על הסחורה, הורסים הכל היום'.
מנאל דענא
(צילום: שאול גולן)
"אנחנו חברה שעושה עסקים עם הרבה חברות ישראליות, המון. מאילת עד מג'דל שמס. אנחנו מביאים קרמיקה ושיש מאיטליה. יש לנו כלים סניטריים, אסלות, כיורים, משטחי שיש, טונות, מאות טונות של סחורה. כל מה שאתם רואים כאן בחוץ היה בתוך מבני תעשייה. עשינו קריאה בפייסבוק ובווטסאפ שכל מי שיש לו מלגזה שיבוא לעזור לנו ושיבוא מהר, הכי מהר שהוא יכול. יותר מ-100 מלגזות עבדו פה להוציא את הסחורה לפני שהרסו את המחסנים".
סופיאן קוואסמה, אחיו של יחיא, משמיע לנו הודעות קוליות שקיבל בווטסאפ מישראלים שעובדים איתם. "החברות הכי גדולות אצלכם בתחום הקרמיקה והאינסטלציה קונות מאיתנו ועושות איתנו עסקים", הוא אומר ומוביל אותנו בין שברי הבניין שבו היו פעם מחסני ענק. "ההריסות שאתם רואים כאן זו עבודה של 50 שנה. ישראל הרסה כאן מקום שפירנס עשרות משפחות. מעולם לא התעניינו בפוליטיקה, רק בעסקים. אנחנו עושים עסקים בעשרות מיליונים עם ישראלים.
"מה יצא לממשלה שלכם מההרס הזה? מה הרווחתם מזה? 70 מיליון שקל בסחורות היו לנו במחסנים. פיזרנו אותן ביותר מעשרה מקומות מהר-מהר. עכשיו לך תדע איפה נמצא כל דבר. היו לנו המון משטחים של לוחות שיש בעובי שישה מ"מ. זה מאוד עדין, צריך להזיז לאט, בעדינות. מהלחץ והמהירות המון לוחות נשברו. זה נזק אדיר, אדיר. הנה, תשמע, חברים מישראל שואלים בווטסאפ, 'אהלן סופיאן, שמענו מה קרה, תגידו מה אתם צריכים. כל מה שאתם צריכים אנחנו כאן'. מה יש לי לענות להם. למה הענישו אותנו ככה על משהו שאין לנו קשר אליו?"
חדיג'ה אבו־סבאח והתינוקת חור
(צילום: שאול גולן)
עשינו חשבון לצד הריסות המחסנים. 11 ימים נמשך מבצע צה"ל ושב"כ בחברון, שבמהלכו נסגרו 327 חנויות, בתי מסחר ומפעלים; סגירה כפויה שלפי נתוני עיריית חברון גרמה להפסד כלכלי הנאמד ב-12 מיליון שקל ביום. 15 מבנים נהרסו, כולל בתי מגורים. אחד מהם נמצא כקילומטר פנימה אל תוך העיר, כלל לא קרוב למקום הפיגוע. ריאד עיזאת מאריש, בעל הבית שעכשיו הוא גל אבנים עצום, הראה לנו תמונות של הנכס לפני ההריסה. וואו, איזה בית, אמרנו לו בהתפעלות אמיתית, וליבו נחמץ עוד יותר. "בניתי אותו ב-25 שנה של עבודה קשה וחיסכון", אמר, "20 שנה עבדתי בערב-הסעודית בבנייה, ופה אני עובד בתעשיית האבן. חסכתי שקל לשקל כדי לבנות למשפחה בית חלומות. הבית יושב על אדמה פרטית של המשפחה שלי. המינהל האזרחי הוציא צו הריסה כי לא קיבלנו אישור לבנות, אבל בית המשפט נתן עיכוב ביצוע כדי שנשיג אישור. זה היה בעבודה. ופתאום ביום שישי ההוא, כמה שעות אחרי הפיגוע שלא היה פה בכלל, הגיעו דחפור וכמה ג'יפים של הצבא ויחד איתם הגיע בצלאל סמוטריץ' שעמד שם ועשה סרטון ברקע הבית שלי", הוא מצביע על קבוצת עצי זית הצמודה לשטח הבית. "לא הבנתי מה הם רוצים כי אף אחד לא אמר לי כלום. לא הבנו למה באו כל האנשים האלה, ואיתם שר מהממשלה, עד שאחד הקצינים אמר 'יאללה, תתקפלו, באנו להרוס את הבית'".
איקס בחזית הבית
"מע-סלאמה יא דאר, מע-סלאמה יא דאר", נשמע קולו השבור מבכי של ריאד בסרטון שצילם מחוץ לביתו, רגעים לפני הריסתו. "שלום בית, היה שלום, בית", הוא התקשה להיפרד עד שלוחם מג"ב רעול פנים האיץ בו בגסות לעזוב את המקום וצווח עליו "יאללה, יאללה". בנקודה הזו הפסיק לצלם.
שמיכת ילדים ורודה מבצבצת מבין ההריסות. כורסת הטלוויזיה המתכווננת לכודה תחת קורות בטון, לייסטים מעוכים של אלומיניום וצנרת מזגנים. "הבת הגדולה שלנו, ד"ר מיאר, סיימה רפואת שיניים בהצלחה ואמורה להתחתן עוד שבועיים", סיפר. "תיכננו לעשות חלק מהחתונה פה בבית. מה נעשה עכשיו? נתנו לנו עשר דקות לעזוב. אמרו 'אם יש לכם זהב, תכשיטים, תעודות, ניירות חשובים ‑ קחו הכל מהר ותעזבו'. יצאנו מהבית כולנו בבכי".
איפה אתם עכשיו?
"בבית של אחי. יש שם חדר קטן. בינתיים נהיה אצלו".
מהבית ההרוס של ריאד נסענו לבית של חדיג'ה, שאליו היא חזרה ביום שני אחרי 11 ימים. הרמטכ"ל אייל זמיר ביקש לסיים את המבצע כעבור שלושה ימים, אבל נתניהו סירב לקפל את הכוחות יומיים לפני פתיחת הקלפיות. במבצע לקחו חלק יחידות של צנחנים, מגלן, דובדבן, מילואימניקים של סיירת גבעתי ופלוגה של מג"ב איו"ש. ארבעה כלי נשק נמצאו בכל הימים הללו. לא הישג שאפשר לנפנף בו. לגבי הריסות המבנים מסר דובר צה"ל כי הן "נועדו לעצב מחדש את השטח".
סופיאן קוואסמה
(צילום: שאול גולן)
סופיאן קוואסמה: "מעולם לא התעניינו בפוליטיקה, רק בעסקים. מה יצא לממשלה שלכם מההרס הזה? מה הרווחתם? למה הענישו אותנו ככה על משהו שאין לנו קשר אליו?"
537 משפחות פונו מבתיהן בשתי שכונות, דיר-בחא ואל-ג'לדה. בסך הכל 3,361 בני אדם, מהם 232 תינוקות, 326 קשישים ו-32 נכים ובעלי מוגבלויות. מי שלא ראה במו עיניו אקסודוס לילי שכזה יתקשה להכילו רגשית. היציאה ההמונית לרחוב בקור, הגירוש הפתאומי ללא כל התראה, חוסר האונים ואי-הידיעה לאן ללכת, השכנים מהבית הסמוך שנותנים בך את אותו מבט מושפל כשלך, זו באמת זוועה שקשה לדמיין. הצבא ריסס איקס בחזית כל בית שבו נערך חיפוש. חדיג'ה אומרת שיש שכנים ששברו להם רהיטים וארונות. "לנו היה מזל", היא מתנחמת. "מצאנו את הבית הפוך, בלגן גדול, הוציאו את כל הבגדים והשמיכות מהארונות, פיזרו את המזרנים, הספות היו הפוכות, אבל תודה לאל לא שברו כלום".
חמותה אבתיאז' אומרת שהם היו בחרדה בכל הימים ששהו מחוץ לביתם: "חשבנו שיעשו כאן מה שעשו בעזה ומה שעשו במחנות בג'נין וטול-כרם, שיהרסו את כל הבתים. נתנו עונש לכולם, ואנחנו בכלל לא מכירים את הבחורים שעשו את הפיגוע. חדחג'ה, הבן שלי, הלך עם הילדים לדורא, שם בן אדם טוב נתן להם מקום לישון אצלו. אני הייתי אצל אחת הבנות שלי. יש לה חדר בבית ואני ובעלי ישנו שם. היינו באי-ודאות, היו כאלו שאמרו שיהרסו לנו את הבית, היו שאמרו שנחזור רק עוד שנה".
מנאל דענא, תחקירנית "בצלם" בחברון, גבתה עדויות מתושבים ובעלי עסקים באזור. לפי דיווחי התושבים, חיילים גרמו נזק לרכוש בבתים שבהם שהו, וגם בבתי עסק שברו מחשבים והשחיתו ציוד. גם אליה הגיעו חיילים באחד הלילות בשבוע שעבר, למרות שהיא לא גרה באזור שפונה מתושביו. "ברור לי שהם יודעים מה אני עושה", היא אומרת. "הם באו כדי להפחיד ולהשפיל אותי מול עיני ילדיי. יש לי נכד בן שמונה חודשים שנבהל מהביקור הלילי של החיילים ובכה. אחד החיילים צעק עליו שיפסיק לבכות. חיילות איימו עליי בנשק וערכו עליי חיפוש. לא הייתה להם שום סיבה לבוא אליי הביתה. הסיבה היחידה היא העבודה שלי. זו הייתה המטרה שלהם בפעולה הזו, להטיל על כולנו אימה".
