מי שמנסה לנתח את תוצאות בחירות האמצע של נובמבר 2026 דרך הקלישאות המוכרות של תנועת מטוטלת פוליטית בין שתי המפלגות הגדולות, מחמיץ את העיקר. מה שהתחולל השבוע בארצות-הברית אינו עוד גל כחול שגרתי, אלא ביטוי פוליטי מובהק לשבר חברתי-כלכלי עמוק, בין-דורי ומבני, שמערער את יסודות הרפובליקה האמריקאית.
במשך עשרות שנים נשענה הדמוקרטיה האמריקאית על חוזה יסוד פשוט: צעיר שישקיע בעצמו, ייקח הלוואות וירכוש השכלה אקדמית ויעבוד קשה, יזכה לניידות חברתית ויבטיח את עתידו. החוזה הזה נשבר לחלוטין. דור ה-Z האמריקאי מוצא את עצמו כיום לכוד בתוך פירמידה נעלמה: מחירי הדיור המאמירים הרחיקו את חלום הבית העצמאי, החובות על תוארי לימודים ממוסדות יוקרה חונקים את ההכנסה הפנויה, וברקע מרחפים חרדה קיומית מפני מהפכת הבינה המלאכותית (AI) וגלי הפיטורים ההמוניים בענפי התוכנה והמקצועות החופשיים, שמבטלים קומות שלמות של קידום בפירמידה הארגונית.
כאשר הסולם החברתי נשמט, הייאוש הופך לדלק פוליטי יצרי. בשמאל הפרוגרסיבי, תנועות סוציאליסטיות רדיקליות (DSA) מציעות פתרון מעמדי קלאסי של הלאמה, מלחמה בבעלי הדירות ותפיסת אמצעי הייצור מול קפיטליזם תאגידי דורסני.
בימין, לעומת זאת, תנועת ה"גרויפרים" (Groypers) והימין האלטרנטיבי מתעלים את החרדה לאפיק בדלני וקסנופובי: האשמת זרים בלקיחת מקומות העבודה, תוך סימון עשרות אלפי עובדים מיומנים מהודו שנכנסים על אשרות H-1B כמי שמחקו את אופק התעסוקה של הצעיר המתכנת, בוגר אוניברסיטה, הלבן.
אלא שבתווך, בין הקצוות הללו שנדמים כקוטביים לחלוטין, נוצר ציר הצטלבות מפתיע וקטלני: שניהם מסמנים את הממסד הישן בוושינגטון כאויב המרכזי. עבור שניהם, הממסד הזה מגולם בידי מערכת פוליטית שניתקה מגע ממצוקות האזרח, שופכת מיליארדים על פרויקטים מעבר לים, ובראשם מחויבות עיוורת לסיוע צבאי ולמלחמות חוץ שאינן נגמרות.
בור ללא תחתית
בנקודה המדויקת הזו פגשה המציאות הפוליטית את דונלד טראמפ. הנשיא, ששב לבית הלבן תחת הדגל של בדלנות צרופה ("America First") והבטחה לסיים את העימותים הבינלאומיים, מצא את עצמו מפר את החוזה היסודי ביותר מול הבייס שלו. במקום להתרכז בשיקום מבית, הממשל שקע במערכה צבאית מתמשכת ומסלימה מול איראן.
התפיסה שרווחה בבית הלבן, שלפיה מדובר במבצע צבאי קצר וכירורגי שלא ישפיע על המשק המקומי, התבדתה במהירות. המלחמה מול טהרן הפכה לבור ללא תחתית ששאב משאבי עתק, הציב נושאות מטוסים במוקדי חיכוך והצית משבר אנרגיה עולמי.
עבדול אל-סייד ואשתו שרה חוגגים ניצחון
(צילום: Jeff Kowalsky/AFP)
כאן התבררו גבולות הכוח של מדיניות החוץ והסחר של הממשל. הכישלון בהסדרת תזקיקי הנפט והסולר מרוסיה, ששובשה בעקבות המלחמה באוקראינה, יחד עם חומת המכסים הגורפת שטראמפ הטיל על בעלות ברית ותיקות כמו קנדה, מקסיקו והאיחוד האירופי, הפכו למלכוד כלכלי.
דור חדש של מועמדים צעירים הפך את הסירוב לקבל את כספי הלובי היהודי למבחן של טוהר כפיים פוליטי, וגילה שהתנערות מישראל היא מתכון מנצח לגיוס המונים ומיקרו־תרומות במיליוני דולרים ברשתות החברתיות
שרשראות האספקה נחנקו, וחומרי גלם וחלקי חילוף התייקרו בצורה חדה. חקלאי בקנזס גילה שהטרקטור שלו מושבת כי מחיר הדיזל הפך לבלתי אפשרי וחלק חילוף פשוט מקנדה נתקע במכס. באותה שעה ממש, עובדת צעירה ברשת מזון מהיר באוהיו גילתה שמחירה של קציצת המבורגר פשוטה זינק בגלל התייקרות הבקר, ההובלה והאריזות המיובאות. הבוחר האמריקאי הרגיש שהמדיניות הבינלאומית מרוקנת לו את הכיס במישרין.
המחיר הזה הוביל למהפך במדינות של"האדום העמוק" דוגמת קנזס וטקסס.
הסתירה הזו בין ההבטחה למציאות הפכה לבלתי נסבלת. רק בסוף פברואר, בנאום מצב האומה, טראמפ עוד הציג בגאווה מחירי דלק של פחות משני דולר לגלון ונשען על סקרים מחמיאים של 60 אחוזי תמיכה. אך ברגע שפרצה המלחמה באיראן, ימי החסד הסתיימו. המשוואה השתנתה באבחה אחת: כשהדלק זינק, ההבטחה התפוגגה.
(צילום: Seth Wenig/AP)
טראמפ חזר וטען לאורך כל חודשי המערכה שאם שמו היה מופיע על פתק ההצבעה, הרפובליקנים היו מנצחים בקלות. בפועל, התברר שהוא היה "על הקלפי" (On the ballot) יותר מכל מועמד אחר. הוא לא היה המגן של מועמדי מפלגתו; הוא היה המשקולת שמשכה אותם לתחתית. טראמפ עצמו הכיר בכך מיד עם פרסום התוצאות, כשהודה בשפה רפה שההסתבכות מול איראן הייתה הגורם המכריע במפלה.
המפץ הגיע לקנזס
הזעם הציבורי הוביל להתעוררות חסרת תקדים. בחירות אמצע, שבדרך כלל מתאפיינות באדישות יחסית, הפכו לזירת התגייסות סוערת. כ-54 מיליון אמריקאים הצביעו בהצבעה המוקדמת בלבד, קפיצה של תשעה מיליון מצביעים בהשוואה ל-2022, בדרך לשיעורי השתתפות ארציים ששברו שיאים היסטוריים.
התוצאה היא תבוסה בעלת משקל היסטורי נדיר: זו הפעם החמישית בלבד בתולדות ארצות-הברית שבה נשיא מכהן מאבד את השליטה בשני בתי הקונגרס בבחירות אמצע. המפץ הפוליטי חדר עמוק אל תוך המעוזים השמרניים ביותר, כפי שמעידה בחירתו של סנאטור דמוקרטי בקנזס לראשונה זה 94 שנים.
אירוע בחירות במישיגן
(צילום: Julia Demaree Nikhinson/AP)
עם השבעת הקונגרס ה-120 בינואר הקרוב, השליטה המלאה בשני הבתים תעבור לידיים דמוקרטיות. טראמפ ייכנס לשנתיים של שיתוק פוליטי, כשהוא מוקף בוועדות חקירה לוחמניות שיבדקו את מהלכי המלחמה, החלטות הסחר וההתנהלות התקציבית, ויגררו אותו ואת הקבינט שלו לתהליכי הדחה.
אולם ההשלכה הגיאופוליטית הדרמטית ביותר נוגעת לבידודה של ארצות-הברית, וממנה ישירות לישראל. לאורך שנות כהונתו, הממשל נהג בבריונות מסחרית ובביטול מופגן כלפי בעלות בריתו המסורתיות. כאשר פרץ המשבר הגדול מול טהרן, וושינגטון גילתה עד כמה היא בודדה. מדינות אירופה, אסיה והמפרץ סירבו בתוקף להצטרף לקואליציה צבאית, לא שלחו כוחות ימיים לאבטחת נתיבי השיט, וסירבו לחלוק בנטל הכלכלי.
בפועל, ארצות-הברית יצאה למערכה הזו לצד שותפה פעילה אחת בלבד: מדינת ישראל בהנהגת בנימין נתניהו.
בדעת הקהל האמריקאית נצרב דימוי הרסני שלפיו אזרחי ארצות-הברית נושאים בעלויות המלחמה, סופגים את האינפלציה ומשלמים על התייקרות הדלק כדי לתחזק שותפות בודדת ושנויה במחלוקת. התהליך הזה שחק עד דק את מנגנוני ההשפעה המסורתיים. איפא"ק (AIPAC), שבעבר הייתה מעוז של קונצנזוס ועוצמה פוליטית שאין לערער עליו, הפכה במערכת הבחירות הנוכחית לסדין אדום.
דור חדש של מועמדים צעירים הפך את הסירוב לקבל את כספי הלובי למבחן של טוהר כפיים פוליטי, וגילה שהתנערות מישראל היא מתכון מנצח לגיוס המונים ומיקרו-תרומות במיליוני דולרים ברשתות החברתיות. הקונספציה הישראלית, שנבנתה לאורך עשור שבו נתניהו הוביל מהלך של הימור כמעט בלעדי על המפלגה הרפובליקנית ועל הבייס האוונגליסטי המזדקן, ספגה בקלפי מכה אנושה.
עיוורון אסטרטגי
ההנחה שניתן להתעלם מהשינויים הדמוגרפיים המהירים של אמריקה ולסמוך על נאמנות אוטומטית של נשיא כזה או אחר התבררה כעיוורון אסטרטגי. בעוד שני עשורים, מוקדי הכוח בארצות-הברית לא יישלטו על ידי אוכלוסייה בעלת סנטימנט תנ"כי, אלא על ידי פסיפס של מיעוטים וצעירים שבוחנים כל ברית במשקפיים תועלתניים ומעמדיים.
ג'ינה הינוחוסה, שנבחרה למושלת טקסס
(צילום: Chip Somodevilla/Getty Images)
ישראל חייבת להמציא מחדש את מדיניות החוץ שלה מול וושינגטון. עלינו לאמץ את הגישה הפונקציונלית של מנחם בגין, שהבין בזמנו כי בריתות פוליטיות אינן נבנות על אהבה רומנטית אלא על אינטרסים משותפים, ויצר את הקשר ההיסטורי עם הנוצרים-הציונים.
היעד המרכזי של ישראל כיום חייב להיות הקהילות הצומחות של ההיספנים והאפרו-אמריקאים המתונים. מדובר בציבורים גדולים שמחזיקים בערכי משפחה, קהילתיות ויזמות, ורבים מהם חשים אי-נוחות עמוקה מול השיח הפרוגרסיבי הרדיקלי.
משרד החוץ והממשלה בירושלים חייבים להשקיע בסקרי עומק כדי לזהות מה מציק לקהילות הללו ברמת המחוזות וערי הפריפריה, ולבנות שיתופי פעולה אזרחיים, חקלאיים ועסקיים, שיציגו את ישראל כספקית פתרונות בתחומי המים, הבריאות והחדשנות.
החקלאי בקנזס גילה שהטרקטור שלו מושבת כי מחיר הדיזל הפך לבלתי אפשרי וחלק חילוף פשוט מקנדה נתקע במכס. עובדת צעירה ברשת מזון מהיר באוהיו גילתה שמחירה של קציצת המבורגר פשוטה זינק בגלל התייקרות הבקר, ההובלה והאריזות
במקביל, הזירה עברה מהמסדרונות הדיפלומטיים אל הרשתות החברתיות. עלינו להביא לכאן מיקרו-משפיענים, יוצרי תוכן, אמנים וזמרים מהקהילות הללו, לחשוף אותם לפסיפס התרבותי והקולינרי הישראלי, ולהעביר דרכם מסר אותנטי שאינו מתנצל ואינו נשען על מנגנוני תעמולה ו"הסברה" ישנים. הטיפול בתופעות של יריבים אידיאולוגיים חייב להיות מרוכז תחת רשות אחת שתפעל לעיצוב נרטיב במיטב היכולות והכלים שישראל מהמובילות העולמיות בהם.
בחירות האמצע הללו אינן רק תבוסה של טראמפ; הן תמרור אזהרה בוהק לישראל. אם ירושלים לא תדע לקרוא את זרמי המעמקים של אמריקה ולהתחבר לדור העתיד שלה, היא תמצא את עצמה מבודדת אף יותר מאשר אי פעם בהיסטוריה שלנו, לצד מעצמה ששינתה את פניה.
ד"ר קובי ברדה הוא היסטוריון פוליטיקה אמריקאית וגיאו-אסטרטגיה, המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ובית הספר הרב-תחומי HIT חולון
