מאז 7 באוקטובר, וביתר שאת בשנה האחרונה, שבה הקצינה מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני והאלימות היהודית באיו"ש הולכת וגוברת, מתפתח משבר חריף ביחסים עם העולם הערבי. מבעד למצג היחסים ההדוקים עם מדינות רחוקות, ובראשן מרוקו, בחריין ואיחוד האמירויות, שנשענים ברובם על הממד הביטחוני, יש שבר עמוק עם השכנות שאיתן נחתמו הסכמי שלום. אחד החריפים והפחות-מדוברים הוא עם ירדן, שהסכם השלום עימה נתפס במידה רבה כמובן מאליו או כלא מספיק חשוב, והוא אינו מלווה בדיון מעמיק בשאלה מה יהיו ההשלכות אם יתערער.
שלוש השנים האחרונות הביאו לשפל חסר תקדים את היחסים עם הממלכה, שכבר ידעו עליות ומורדות מאז חתימת הסכם השלום ב-1994. המלחמה ברצועה לוותה בהחזרת השגריר הירדני לעמאן ובסירוב כניסה לזה הישראלי, כשברקע הפגנות ענק קבועות נגד ישראל ברחבי הממלכה, ובשנתיים האחרונות היו אף שני פיגועים במרחב הגבול שנרצחו בהם חמישה ישראלים.
כמו עם יתר מדינות ערב, מאחורי הקלעים מתנהלים יחסים ביטחוניים פוריים שכוללים שיתוף פעולה נגד איומי טרור, ואף מעורבות תקדימית של כוחות ירדניים בסיכול מתקפת הטילים והכטב"מים שביצעה איראן בעקבות תקיפת הקונסוליה שלה בדמשק באפריל 2024.
בפומבי הירדנים מכחישים את הדבר (כמו גם האמירותים שנבוכים מהאאוטינג שעושים להם ישראלים בנוגע לפריסת מערכות כיפת ברזל באיחוד האמירויות במהלך מבצע "שאגת הארי"), והרחוב ממשיך להיות ספוג באווירה עוינת שממחישה את הפער בין הצמרת והנעשה בחדרי חדרים לבין השטח.
מלך ירדן עבדאללה השני
מלך ירדן עבדאללה השני
מלך ירדן עבדאללה השני
(צילום: Hasnoor Hussain/Pool Reuters/AP)
בחודשים האחרונים המתיחות בין שתי המדינות הוחרפה, משתי סיבות מרכזיות. הראשונה, כאמור - ההסלמה באיו"ש המלווה בהכרזות גורמי קואליציה (לפני הבחירות ואף לאחריהן) על הצורך בעידוד הגירת פלסטינים, סיפוח שטחים בגדה, חיסול הסיכוי להסדרה עם הפלסטינים והגדרת הרשות כאויב, כמו ואף יותר מחמאס. אמירות אלה לא נתפסות בעמאן כסתם התלהמות שגרתית אלא כאיומים של ממש שמשקפים שאיפה למימוש הרעיון עתיק-היומין של הפיכת ירדן למולדת חלופית עבור הפלסטינים ופתרון בעייתם בשטח הממלכה ועל חשבונה.
דריכות מיוחדת התעוררה דווקא בעקבות קריאות מכיוון גוש השינוי, ובראשן הצעת ליברמן ערב הבחירות לפריסת צבא ירדן באזורי A ו-B בגדה והחלת ריבונות ישראלית בשטחי C. הרעיון הפך מיד לכלי ניגוח פוליטי פנים-ישראלי, בעיקר האשמות בקואליציה נגד ליברמן על כוונתו להכניס צבא ערבי לאיו"ש.
בממלכה עצמה התקשו להבין כיצד הועלה הרעיון באוב, ואיך בדיוק ממלכה שמתמודדת עם אתגרים קיומיים קשים מבית מסוגלת לקבל שליטה על עוד שלושה מיליון פלסטינים שרובם נולדו לאחר 1967 ואינם חשים זיקה מיוחדת לכתר הירדני.

*

כל המתרחש בשטחים מקרין ישירות על ירדן, ולפיכך כל שינוי במדיניות ישראל בזירה הזאת נתפס ברצינות ואף בחרדה עמוקה. זה הרקע לשני נאומים חריגים בחריפותם שנשא מלך ירדן עבדאללה - בעצרת הכללית של האו"ם בסוף ספטמבר ובפתיחת מושב הפרלמנט בעמאן בתחילת נובמבר - ובהם האשים את ישראל ב"תיאבון התפשטות שמציב את האיום הגדול ביותר על יציבות האזור" (לצד איו"ש ועזה הוא הדגיש גם את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית בסוריה, ואותת שמדובר בהתהוות איום בגבולה הצפוני של הממלכה). המלך הוסיף שישראל הופכת למדינה ללא רסן החותרת במודע לשינוי המציאות בגדה, לעקירה רחבה של הפלסטינים ולחיסול הסיכוי להקמת מדינה פלסטינית.
"מניתוח יותר ממאה הצהרות של בכירים ירדנים ברבע השלישי של השנה משתקפת החרפה ממשית בגישה כלפי ישראל", מסביר בשיחה ד"ר אופיר וינטר, מומחה לעולם הערבי. "מעבר לחרדה המוכרת בדבר דחיקת הפלסטינים לגדה המזרחית שתערער את המאזן הדמוגרפי העדין גם כך בממלכה, בולט החשש מהפרת הסטטוס-קוו בהר הבית, סוגיה רגישה במיוחד בעיני ירדן שרואה עצמה כבעלת אחריות היסטורית במקום. הירדנים מעודדים לחץ מערבי על ישראל והם משולבים בקבוצת מדינות מוסלמיות (לצד מצרים, סעודיה והאמירויות) שמפרסמת בקביעות גינויים חריפים נוכח התנהלות ישראל בירושלים".
במקביל, עוקבים בממלכה אחר חיזוק הנוכחות של צה"ל לאורך הגבול המשותף והקמת האוגדה החדשה (96) שנפרסה בגזרה. ההסבר הישראלי הוא הצורך להיערך לאיומים ממזרח, כמו חוליות טרור או מפגעים עצמאיים שיפעלו בהשראת דאעש, נהירה המונית (כפי שקיווה סינוואר שיקרה כשפתח במתקפה), או אף פשיטה רחבה לפי דגם 7 באוקטובר שתבוצע בידי המיליציות השיעיות בעיראק או כוחות חות'יים שהחלו להתבסס במדינה. כל זאת, לצד סיכול הברחות נשק המוצא דרכו לארגוני טרור באיו"ש ולגורמים פליליים בחברה הערבית בישראל. לשת"פ הביטחוני עם ירדן חשיבות רבה בהתמודדות עם כל האתגרים האלה.
ביקור הרמטכ"ל בבקעה בשבוע שעבר
ביקור הרמטכ"ל בבקעה בשבוע שעבר
ביקור הרמטכ"ל בבקעה בשבוע שעבר
(צילום: דובר צה"ל)
בירדן, מנגד, מקנן חשש שפריסת צה"ל בבקעה מגלמת מזימה אפלה שאינה חלק מתוכנית הגנה אלא ממאמץ התקפי, בפרט תמיכה בדחיפת הפלסטינים לשטח הממלכה. זו הסיבה שמבוצע מעקב קפדני אחר ביקורי בכירים מהדרג המדיני והצבאי בגזרה, כמו זה של הרמטכ"ל אייל זמיר בשבוע שעבר שסקר בין היתר את בניית המכשול שנבנה לאורך הגבול עם ירדן (בשלב הראשון כ-80 ק"מ בבקעת הירדן ולאחר מכן לאורך כל 500 הק"מ של הגבול בין שתי המדינות), והכריז כי יעד האוגדה החדשה הוא הגנה וסיכול טרור.
לליבוי שיח "המזימה" תורמים גם הפלסטינים. כך, החוקר חסן מליחאת טוען ש"האיום המוגזם שמעלה ישראל מפני איומים מכיוון ירדן נועד לתרץ סיפוח של הבקעה, ריקונה מפלסטינים, ועיבוי ההתיישבות היהודית בה כדי להקים חיץ בין שתי הגדות".

*

הסיבה השנייה למתיחות היא המים. מאז חתימת הסכם השלום מתקיים הסדר שבמסגרתו ישראל מעניקה לממלכה הסובלת מחוסר כרוני במים 55 מיליון קוב בשנה. עוד 50 מיליון קוב סופקו במסגרת הסכם שנחתם ביולי 2021, אך לא חודש זה כשנה. ראוי להדגיש כי ב-1994 המים שסיפקה ישראל מילאו צורך של ארבעה מיליון תושבים שחיו בממלכה, אבל כיום חיים בה 12 מיליון, ובהתאם גם גובר הצורך. החומרה שבה רואים הירדנים את הנושא באה לידי ביטוי בנאום המלך בפרלמנט שבו הכריז: "המים, המים, המים! ביטחון המים שלנו מצוי בעדיפות לאומית ולא נאפשר שצימאון הירדנים יהיה בן ערובה. אין מקום למיקוח, פשרות או ויתורים". בהקשר הזה הושק שלשום "מוביל המים הלאומי", המיזם הגדול בתולדות ירדן (בעלות 6.6 מיליארד דולר) שיכלול התפלת מי ים בעקבה והזרמתם צפונה לאורך 417 ק"מ, אבל סיום העבודות צפוי רק לקראת סוף 2030.
לשיבוש הקשה בנושא אספקת המים מתווספות צרימות נוספות בהיבטי שת"פ אזרחי: הסכם שנחתם ביולי 2023 להעסקת 500 פועלים ירדנים בתחום החקלאות באזור הערבה לא מומש, ומעל תעסוקת 2,500 אחרים בתחום המלונאות באילת מרחף איום בדמות קולות בעיר הטוענים שהם מהווים סיכון ביטחוני.
ד"ר אופיר וינטר: "מניתוח יותר ממאה הצהרות מהתקופה האחרונה של בכירים ירדנים משתקפת החרפה ממשית בגישה כלפי ישראל. בין היתר חוששים בממלכה מהפרת הסטטוס–קוו בהר הבית"
את המשבר מנהל המשטר בעודו מתמודד עם זירה פנימית עוינת לישראל. "הפער בין הרחוב למשטר לגבי ישראל ידוע, אבל מעמיק באחרונה", מסביר בשיחה פרופ' רונן יצחק. "בירדן גוברים הקולות לביטול ההסכמים הכלכליים עם ישראל, בפרט בתחום הגז, במקביל לדרישה לצמצום הנוכחות הצבאית של ארה"ב בשטחה בטענה שהיא מסבה נזק (למשל מתקפות איראניות נגד בסיסים אמריקאיים בשטח הממלכה). הדבר מהווה מקור לערעור מתמשך על הלגיטימציה של הכתר, ומלובה בעיקר על ידי האחים המוסלמים, שהוצאו אל מחוץ לחוק בממלכה, אך ממשיכים לפעול ולהשפיע, גם באמצעות נציגים בפרלמנט".
ברקע מסלים המצב הביטחוני בירדן, כפי שבא לידי ביטוי בשני פיגועים בהשראת דאעש: טבח במתפללים בכנסייה בכרכ שבדרום הממלכה, שבו נרצחו תשעה אזרחים, ורצח איש כוחות הביטחון בדקירות בלב עמאן. התגובה הירדנית כללה תקיפה נגד יעדי דאעש בדרום סוריה - איתות לא-שרע, שעימו דווקא מקיימת עמאן יחסים חמים, ואיסור השימוש בטלגרם בטענה שמופצים דרכו תכנים הפוגעים בביטחון הלאומי.

*

חוסר החשיבות שמקרינה ישראל לגבי הקשר עם ירדן הוא עוד ביטוי לתפיסת הביטחון החדשה של הממשלה היוצאת שלכאורה מייצגת הטמעת לקחי 7 באוקטובר, ובראשם: הפעלת כוח מתמשכת, אחיזה בטריטוריות שנכבשו בשלוש גזרות עימות (עזה, לבנון וסוריה), הסתמכות על כוחות רחוקים (בפרט הודו ו"הציר ההלני") או בדלניים באזור (סומלילנד) והעדפתם על הקשר עם מדינות שכנות שהקשר עימן מידרדר. לגבי מצרים, זכורות ההתרעות - החשודות כחלק מקטארגייט - בדבר "מהלך התקפי צפוי נגד ישראל", ואת הסעודים סמוטריץ' מזמן שלח לרכוב על גמלים במדבר נוכח התניית קידום הנורמליזציה בדיון בנושא הפלסטיני. ברקע ישנם שיקולים פוליטיים של שרידות הממשלה, ומניעים אידיאולוגיים של ביצור האחיזה באיו"ש כיעד עליון.
האוחזים באותה התפיסה מרגיעים את עצמם ואת הציבור כי ההכרזות החריפות של מנהיגי ערב, לרבות ירדן, הן רטוריקה שנועדה לרצות את הרחוב, וכי כל עוד מתקיימים יחסים ביטחוניים הדוקים ונשמרת ההבנה שאיראן היא אויב משותף - אין סכנה, ולראיה, העובדה ששום מדינה לא ניתקה את יחסיה עם ישראל לאחר 7 באוקטובר.
החוקרת הירדנית ד"ר נאדיה סעד אלדין: "בעמאן מפוכחים. אין אשליה שאיזנקוט ישנה דרמטית את המדיניות, אבל יש אופטימיות זהירה, כי רבים במחנה שלו רואים בקשר עם ירדן נכס אסטרטגי"
נוסף על כך גוברת ההתרסה כלפי ירדן. כשהמלך טען בנאומו באו"ם לפגיעה בזכויות הפלסטינים, הגיבו בישראל: "משעשע לשמוע את המלך מתרעם על הנושא נוכח העובדה שאביו שלל זכויות מפלסטינים בגדה המערבית לאחר שניתק את קשריו הממשליים עם האזור ב-1988. ספר לנו עוד על משפט בינלאומי". מדובר בגרסה המזרח-תיכונית לבוז כלפי כל גורם שמעלה ביקורת על התנהלות ישראל בנושא הפלסטיני, למשל האשמת הבריטים בפשעים מהתקופה הקולוניאלית בעקבות הסנקציות המוטלות בגלל המתרחש באיו"ש ובעזה, או הספרדים בגין כיבוש קטלוניה ומניעת עצמאות מהחבל. בכל המקרים מומלץ שהזחיחות והבוטות יפנו מקומן לניתוח מפוכח של ההשלכות שיהיו להידרדרות היחסים עם אירופה ולבידוד כלכלי ומדיני גובר במערכת הבינלאומית, לצד השאלה אם בכל תרחיש היחסים עם מדינות ערב יישמרו.

*

תוצאות הבחירות בישראל מתקבלות בירדן בסקפטיות מהולה בתקווה. החוקרת ד"ר נאדיה סעד אלדין מסבירה: "בירדן מפוכחים, ומייחלים לרע במיעוטו. מקווים שכל ממשלה שתקום תרכך את המדיניות כיום באיו"ש ובהר הבית, ושלא תכלול את סמוטריץ' ובן גביר שמגלמים סיוט קיצוני עבור הירדנים. אין אשליה שאיזנקוט, אם ימונה לראשות הממשלה, ישנה דרמטית את המדיניות הנוכחית, אבל יש אופטימיות זהירה הנובעת מכך שרבים במחנה שלו רואים בקשר עם ירדן אינטרס אסטרטגי, כך שייתכן שימתן את הגישה בנושא הפלסטיני, מה שיסלול את הדרך לשיפור היחסים עם הממלכה". בהקשר הזה מחדד בשיחה שלשום החוקר ד"ר איימן חניטי: "יחסים יציבים הם אינטרס עבור שתי המדינות ומתחייב שיפור דרמטי אחרי תקופה קשה וארוכה. יש להפעיל מחדש קבוצות עבודה במגוון תחומים, ליזום פרויקטים משותפים ולאשרר את הסכם המים מ-2021", לצד טיפול בסוגיות נוספות שנתפסות כקריטיות בעמאן: הר הבית והגדה, אך גם מיתון הפעילות הישראלית בסוריה המעוררת חששות כבדים בירדן, וכן שכנוע הממשל האמריקאי להרחיב את הסיוע הכלכלי לממלכה".
בינתיים ממשיך לשרור ערפל כבד סביב שאלת הממשלה שתיוולד. מומלץ כי בכל תרחיש וכל ראש ממשלה שימונה יראה לנגד עיניו את מצב היחסים הנוכחי עם ירדן - ועם העולם הערבי כולו - כבעיה חמורה ואת תיקונם כיעד אסטרטגי. הכרחי שיתקיימו בהקדם ביקורים רשמיים ופומביים בקהיר ובעמאן, ובמקרה של ירדן יהיה נבון לחתום מפגש עם המלך במחוות, ובראשן אשרור הסכם המים. כל זאת לצד חידוש נוכחות השגרירים בשתי המדינות ומסגרות השת"פ (ולא רק הביטחוני), באופן שימחיש את ההבנה שהקשר עם הממלכה הוא נכס אסטרטגי.
ד"ר מילשטיין הוא חוקר בכיר במרכז דיין, אוניברסיטת ת"א