אנחנו חיים בעולם מסחרר, מכור לתפניות, רוטט כמו כספית. ההערכות הן שהמו"מ שאמור להיפתח היום בין איראן ובין ארה"ב יקרוס. שאין על מה לדבר. האייתוללה הזקן מטהרן לא רוצה ולא יכול, אישיותית, לוותר על יכולת גרעינית ו/או טילים בליסטיים, ובוודאי לא על מעורבות אזורית. ארה"ב לא רוצה, ולא חייבת לעשות פניית פרסה. ההפך. התוצאה עשויה להיות התנגשות חזיתית.
אך הערכות מלומדות נוטות להחוויר בימים אלה מול המציאות מוכת הדרמה. ברצותו, טראמפ יפקוד על מבצע רחב; האמריקאים לא בנו "ארמדה" כדי לצאת ידי חובתם ולהפציץ כמה האנגרים נטושים בבסיסי משמרות המהפכה. אך הנשיא גם יכול לצעוד לחדר הסגלגל ולהודיע לאנשיו: יורדים מכל הסיפור.
זה לא מתאים לנשיא האמריקאי הנוכחי; אפשר לומר עליו דברים רבים, ובדרך כלל הם גם נאמרים, אך עניין אחד ברור – הוא אוהב לעמוד במילתו. כשהוא מזהיר והאייתוללות מתעלמים, טראמפ זוכר. הנשיא הזהיר את האיראנים לא להרוג; הם הגיבו בהרג בממדים תעשייתיים. עד הדקה שבה שורות אלה נכתבות, הם לא באו להכות על חטא.
הקו של הממשל ברור: מלחמות לא, הישגים מהירים וקטלניים בהחלט כן. השבוע נזכר מקור ישראלי ברגע שבו הבין כי ארה"ב נתנה אור ירוק למתקפה הישראלית בחודש יוני: כאשר סטיב וויטקוף נשא נאום באירוע התרמה בניו-יורק. חברו הקרוב של הנשיא לא רק אמר שאסור שלאיראנים תהיה רשות להעשיר אורניום, אלא גם הוסיף בפני הקהל ש"איראן עם כמות גדולה של טילים היא איום קיומי כמו האיום הגרעיני". מלחמת 12 הימים החלה למחרת. היום, היכולת הבליסטית של איראן חזרה לכותרות.
מעבר לרצחנות המשטר, או האיום על שלום האזור, יש סיבות אחרות לשאוף לשינוי המשטר האיראני – או אפילו רק שינוי בתוכו. כדי להבין מהן, צריך לצאת מזווית החשיבה הישראלית המצומצמת.
בחשיבה האסטרטגית במערב יש כעת שני מחנות וחצי: מחנה אחד, המסורתי, רוצה ארה"ב מעורבת בעולם, שוטר עולמי, מעצמת-על יחידה. להפסיק מלחמות מיותרות? בוודאי. לעשות תעדוף אסטרטגי – אין שאלה. אך ארה"ב, עבור המחנה הזה, היא "האומה שאין בלתה" בזירה הגלובלית, אם לצטט את מדליין אולברייט. אפשר לקצר: זו איננה התפיסה השלטת באמריקה כעת.
סין סובלת מצימאון אדיר למקורות אנרגיה, כדי לענות על דרישות מגזר הייצור הענק שלה. היא ואיראן חברו יחד ליצור תרגילים כדי לחמוק מהסנקציות האמריקאיות ולהמשיך את הזרמת הנפט
מחנה אחר, בדיוק הפוך, רוצה ב-America First. זו איננה בדיוק בדלנות, ובוודאי שלא סגירת דלתות גמורה, אלא מיקוד באמריקה גופא. כל מעורבות עולמית דורשת הצדקה ובעיקר – המחשת רווח מיידי, אסטרטגי או מוניטרי. במובן מסוים, זו הרוח הכללית של תנועה MAGA. אך בתוך המחנה הזה יש פלג חשוב, שמרני ואסטרטגי: הכל נכון, הוא אומר, נתמקד באמריקה ורק באמריקה, אך עם סייג אחד: סין. סין קריטית, והיא-היא האיום האמיתי לארה"ב. הפלג הזה אומר – אל תשכחו מה חשוב. לא המזרח התיכון, ולא אוקראינה, אלא לבלום את הסינים. לצורך זה אפשר וצריך לעשות מעשים גדולים, וגם לומר לאירופים להסתדר בעצמם, כי אין אצלם שום דבר שיסייע בהגבלת השאיפות הסיניות.
ואיך זה קשור לאיראן? ובכן, בשנת 2025 הגיעה איראן לשיא תפוקת נפט ביחס לשנים האחרונות. היא עברה את מחסום שני מיליון החביות ליום. רוב הנפט הזה (למעלה ממיליון וחצי חביות) זורם לסין. זו סובלת מצימאון אדיר למקורות אנרגיה, למרות קפיצת הדרך הענקית שעשתה באנרגיות מתחדשות, רכבים חשמליים ועוד. איראן מספקת יותר מ-15% ממה שסין שותה יומיומית כדי לענות על דרישות מגזר הייצור הענק שלה. איראן וסין חברו יחד ליצור שורה של תרגילים כדי לחמוק מהסנקציות ולהמשיך את הזרמת הנפט.
טהרן מחזיקה כעת בערך בשמינית מרזרבות הנפט העולמיות, אך ונצואלה במקום הראשון. המדינה הדרום אמריקאית מחזיקה בכ-20% מהרזרבות העולמיות. ולמי היא מספקת נפט?
בינגו, לסין. המבצע שהביא את ניקולס מדורו לארה"ב גרר אחריו סוג של שינוי משטרי פנימי; האמריקאים מצפים מסגניתו של הדיקטטור העצור, רודריגז, לרפורמות מקיפות. ציפייה ספציפית של הנשיא האמריקאי בוטאה בפשטות בראשית ינואר: שליטה אפקטיבית של ארה"ב בשוק האנרגיה של ונצואלה.
שימו לב למהלך של טראמפ. לפני כמה ימים הודיע הנשיא כי הגיע להסכם עם הודו. ארה"ב תפחית את מכסי המגן שהטילה על ההודים, ובתמורה ראש הממשלה מודי יפסיק לקנות נפט מרוסיה. אז מאיפה יגיע נפט שהודו כה צריכה? מוונצואלה, עכשיו תחת משטר יותר פרו-אמריקאי, ואולי גם מארה"ב. ברוכים הבאים למשחק האסטרטגי הגדול.
ומה קורה לסין? היא מאבדת את ונצואלה. עכשיו, איראן קרובה וחשובה יותר לשוק האנרגיה של סין. האם בייג'ינג תיקלע למשבר עמוק אם קווי הנפט שלה לרפובליקה האיסלאמית ייקטעו? כנראה שלא. יש לה שדות נפט משלה, ספקים אחרים, ואנרגיה ירוקה וגרעינית מתרחבות. אך היא תחוש בלחץ משמעותי וגדל; זה לא נעים לאבד שני מקורות נפט בשנה. טראמפ יחגוג ניצחון; הוא יוכל להגיד כי הממשל שלו הצליח לקטוע רבע מאספקת הנפט לסינים. שעכשיו הם ירדפו אחריו, בכל שאר הנושאים שעל הפרק - מטייוואן ועד למתכות נדירות. בנוסף, ההשפעה האזורית של בייג'ינג במזרח התיכון תיחתך. חלפו הימים שבהם הסינים פינטזו על חבירת סעודיה ואיראן, שתיהן יחד, לגוש שלהם. אמריקה איז באק, ובעצם – מעולם לא עזבה.
אין פה כוונה לטעון שהפעולה האמריקאית באיראן, אם תגיע, נובעת משיקולי נפט. יש מגוון סיבות: הסירוב האיראני לסגור את תוכנית הגרעין והמשך ההפרות של טהרן, בניית הכוח המחודשת כולל האיום הבליסטי, הדרך המזוויעה שבה דוכאה המחאה נגד המשטר וביצוע הרג המוני תוך כדי התעלמות מאזהרות הנשיא טראמפ, התמיכה הנמשכת של משטר האייתוללות בטרור אזורי, הדרך שבה האיראנים משמשים כבסיס כוח אזורי לסינים וגם לרוסים, יריביה של ארה"ב. אך מי שמתעלם מאנרגיה – אנרגיה שהופכת לקריטית, לאור הצורך של תעשיית הבינה המלאכותית בחשמל בכמויות עצומות – לא מבין את התמונה כולה.
(הערה: הסוקרים לא דגמו בבקעת הירדן, גוש עציון ומעלה אדומים)
סיפוח זוחל במהירות / את הרגעים האחרונים של ההתנתקות ב-2005 חוויתי בבית הכנסת הספרדי בנווה דקלים, אחד המעוזים האחרונים של המתנחלים בגוש קטיף. בדרך כלל זוכרים מאותו יום את תפילת הנערות בבית הכנסת המקביל (הניגון של "תפילה לעני כי יעטוף"). אך מה שראיתי לנגד עיניי איננו רק המחאה או ההתנגדות הפיזית, אלא גם השבר הפנימי בתוך תנועת ההתיישבות. היה רגע אחד זכור במיוחד: כאשר צביקי בר חי, מראשי מועצת יש"ע, דיבר עם הנערים המתבצרים והודיע ש"ניצמד לבית הכנסת" אך אסור להרים יד, ואסור "להרים רגל" בהוראת הרבנים. היו שריקות, והוא החל צועק במגפון על התלמידים שהוא יוציא את כולם החוצה בעצמו מהמקום, כי "זה לא מגרש כדורגל".
צפיתי במנהיגי ההתיישבות הוותיקים, מחנן פורת ועד זמביש, וראיתי אנשים שמנסים לנהל את האירוע באחריות. אך הנערים ניסו באמת ובתמים לעצור אותו. ההתנתקות, העקירה, הייתה רגע מפתח של חילופי דורות: דור שלם נשבע שבפעם הבאה זה לא יקרה. לא יעבור. עבר זמנם של הממלכתיים למיניהם.
חשבתי על הרגע הזה כאשר הבטתי בנתונים של שני חוקרים, פרופ' סיון הירש הפלר ופרופ' גלעד הירשברגר מאוניברסיטת רייכמן. הם ערכו סקר עמוק ומקיף בקרב אוכלוסיית המתיישבים ביהודה ושומרון כחלק מעבודת קבוצת "תמרור", קבוצת מחקר אקדמית שעוסקת בסכסוך הישראלי-ערבי ובוחנת, בין היתר, את עמדות ההתיישבות באיו"ש בשנים האחרונות. זה סקר יסודי: למעלה מאלף נשאלים, מדגם מייצג ענק ביחס לגודל האוכלוסייה, עם 700 מתוכם שרואיינו פנים אל פנים. זה איננו סקר שמייצג את עמדות "המתנחלים מעבר לקו הירוק", אלא קבוצה מתוכם – מאוד מסוימת. הדגימה לא נעשתה ביישובים חרדים מעבר לקו הירוק, ביישובי בקעת הירדן או במעלה אדומים ואזורי התיישבות הצפויים להיות מסופחים לישראל בכל הסדר קבע (לדוגמה: אלפי מנשה). ובמילים אחרות: הם לא עשו סקר בקרב אוכלוסיית המתנחלים, אלא בקרב אוכלוסיית המתנחלים ביישובים קטנים יותר ואידיאולוגיים (ולכן יותר ימניים, משמעותית, מלכתחילה). החוקרים כן חילקו את היישובים האלה, בין כאלה שהם יותר מזוהים - לשיטת הנשאלים עצמם – ב"איכות חיים" ויותר "אידיאולוגיה", אך כאמור, זו חלוקה בקרב אוכלוסייה שהיא יותר ימנית ואידיאולוגית מלכתחילה. חריג אחד חשוב הוא העיר אריאל, שנדגמה.
מאז 7 באוקטובר הציבור היהודי הקצין כולו בעמדותיו כלפי הסכסוך. המתנחלים – החוקרים לא משתמשים במונח הזה, אלא ב"מתיישבים" – הקצינו הרבה יותר. לפני מתקפת חמאס, חצי מהמתיישבים האידיאולוגים אמרו שאסור להתפנות, גם אם זה יוחלט במשאל עם (!) ויגובה בהחלטת ממשלה. היום זה 65%. אחד מכל ארבעה מתנחלים מהקבוצה הזו (לפי החוקרים) סבור שרק "הרבנים" יכולים לקבל החלטה על גבולות המדינה. 90% מהמתנחלים שנשאלו אומרים כי לא ישתתפו באלימות נגד פינוי אפשרי; אך אחד מכל ארבעה אומר כי יתמוך באנשים שיתנגדו באלימות לפינוי יישובים יהודיים; זו הכפלה של מגבי האלימות מאז 7 באוקטובר. פרופ' הירש הפלר אומרת כי "אמנם רוב המתנחלים מתנגדים לאלימות במקרה של פינוי, אך ישנה עלייה משמעותית בתמיכה באלימות לאורך זמן".
החוקרים: "בעוד שבשיח הציבורי נוטים למסגר אלימות יהודים כלפי פלסטינים בגדה כ'עשבים שוטים', מהנתונים עולה שחצי מהמתיישבים שנדגמו מעניקים לגיטימציה למעשים לא חוקיים ואלימים"
האם תעדיף ממשלה שנבחרת באופן דמוקרטי גם אם מדיניותה איננה מקובלת עליך? קצת יותר מחצי מהמתיישבים בישובים הללו – שוב, הקטנים יותר, האידיאולוגיים יותר- מסכימים לכך, לעומת שלושה רבעים מהציבור היהודי-הישראלי בכללותו. זה פער גדול, שמומחש שוב באופן ניכר סביב נושא הר הבית. בציבור הישראלי, גם בציבור היהודי הישראלי, דרישות לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית הן נחלתו של מיעוט. 25% סבורים שצריך להקים בית כנסת בהר הבית, אחת הדרישות היסודיות של תנועות המקדש למיניהן.
שישה מכל עשרה יהודים ישראלים מתנגדים למיזם בית הכנסת, רעיון שמהווה סטייה מכל המדיניות הישראלית מאז 1967, מנוגד לרוב פסיקות הרבנים, ובוודאי הרבנות הראשית, ויכול להבעיר את המזרח התיכון. אך מעבר לקו הירוק, זו תמונת מראה. אצל המתנחלים האידיאולגים מדובר ב-54% שתומכים בכך.
סוגיית הר הבית הפכה לעניין דרמטי מעבר לקו הירוק, בהתנחלויות המבודדות יותר. המשיבים אמרו ששינוי בסטטוס קוו צריך להיעשות במחיר של פגיעה בשלום עם ירדן (80% מקרב המתיישבים האידיאולוגים ו-52% מקרב מתיישבי איכות חיים), או ביחסים עם מדינות המפרץ (79% מקרב המתיישבים האידיאולוגים ו-51% מקרב מתיישבי איכות חיים). המגמה, אומרת הירש הפלר, היא הקצנה של ממש.
אם מדברים על הקצנה, בשנת 2025 היו לפי מערכת הביטחון 845 אירועים של פשיעה לאומנית וטרור יהודי באיו"ש. נהרגו או נרצחו ארבעה פלסטינים (שוב, לפי ספירת צה"ל). נפצעו כ-200. האירועים הם יומיומיים, מאורגנים ואף מיוחצנים לציבור הרחב. הם מתחילים בכתובות גרפיטי והריסת רכוש, ממשיכים להצתות, הטרדות ומעשי אלימות בבתי פלסטינים, התקפות טרור של ממש וניסיונות שנראים מאורגנים מאוד למרר את חייהם ולהוביל לעזיבת קהילות פלסטיניות שלמות. במקרים רבים הצבא עומד מנגד – ולפעמים נראים אנשים במדי צה"ל מסייעים, או מלווים את התוקפים. השבוע, הרמטכ"ל אייל זמיר נאלץ לומר במפורש בטקס החלפת מתאם פעולות הממשלה בשטחים כי "על מפקדי וחיילי צה"ל ושאר ארגוני הביטחון החובה המשימתית והערכית לפעול מיד ולא לעמוד מנגד כשהם מזהים מעשים בלתי חוקיים של קבוצות אלימות ולהגן על אוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת". בשנת 2025, תקיפה מכוונת נגד כוחות הביטחון אירעה בממוצע פעם-פעמיים בשבוע.
הטענה היסודית של ההתיישבות מול הגל המתגבר הזה היא שמדובר במספר מוגבל של צעירים, בעייתיים, אולי כמה עשרות, שמוציאים שם רע למתנחלים כולם. הסקר של שני הפרופסורים שובר את הסיסמאות הללו. בערך חצי מהמתיישבים האידיאולוגים מסכימים או מסכימים מאוד עם האמירה כי "בעת הנוכחית, מאבק אלים של יהודים נגד פלסטינים בגדה עשוי להיות מוצדק". רק קצת יותר משליש סבורים שצריך להעניש על אלימות של מתיישבים כלפי פלסטינים. כל השאר לא חושבים כך. למעשה, כמעט מחצית מהמתיישבים שמוגדרים אידיאולוגים בידי החוקרים לא מסכימים שאלימות כזו צריכה להיענש בכלל.
וכך מסכמים שני החוקרים: "בעוד שבשיח הציבורי נוטים לעיתים למסגר את תופעת האלימות של יהודים כלפי פלסטינים בגדה כתופעה של 'עשבים שוטים' או 'מיעוט שבמיעוט', הדבר אינו משקף את הלכי הרוח של ציבור המתיישבים בגדה. הנתונים מציירים תמונה שונה שלפיה שיעור לא מבוטל, כמחצית מן המתיישבים במדגם, מעניק לגיטימציה למעשים שאינם חוקיים ואלימים, ובמקביל היעדר תמיכה גורפת בענישה ובמנגנוני הרתעה. אלו מספקים רוח גבית להמשך התופעה ולהעמקתה - כך שמה שנראה לעין כקצה הקרחון נשען על שכבת תמיכה סמויה, עמוקה ומטרידה בהרבה". ¿
