זה קרה בצהרי השבת ההיא, 7 באוקטובר, בעיצומו של הקרב על משטרת שדרות. רכב פרטי פינה את רב-פקד מתי צרפתי שנפצע אנושות מירי צלף, אחרי שהוא ועמיתיו חיסלו כמה וכמה מחבלים. עם רגל מרוסקת וחור בחזה הוא הונח על הפצוע הקשה ששכב בספסל האחורי של המכונית. היה זה הרב חיים סאסי, המנהל החינוכי של ישיבת ההסדר בשדרות, שמתנדב באיחוד הצלה כחובש. כבר ברבע לשבע הוא יצא מביתו על האופנוע-אמבולנס שלו. בורא עולם, הגורל או שניהם כאחד גילגלו אותו לאזור תחנת המשטרה והוא נפצע ברגלו, ידו ופניו בעודו מטפל בפצוע ירי אחר, שלא שרד.
שני גברים זרים, מעולמות שונים, זה על זה, פצועים ומדממים, הפכו בתוך שניות ל"מחוברים", כפי שהם מגדירים זאת. כשהעבירו אותם מספסל המכונית לאמבולנס שניהם זעקו בשארית כוחותיהם "אל תפרידו בינינו". הפרמדיקים העבירו אותם לאמבולנס כשהם שוכבים על קרש גב אחד.
היום, 22 חודשים אחרי, הם לא מסוגלים להדגים את החיבור שנוצר ביניהם במהלך הנסיעה, וזה לא מפני שהם כבר הספיקו לשכוח את הפוזה המדויקת שבה נלפתו זה בזה – חיבור ששניהם חבים לו את חייהם. הם זוכרים כל פרט, יכולים לצייר את התנוחה, אבל לא יכולים לכופף את הברכיים.
מאז צרפתי חזר למדים וממשיך להילחם בפשיעה, וסאסי חזר ללבוש את הווסט הכתום של איחוד הצלה וממשיך להתנדב (בלי האופנוע שעליו הוא לא יכול לרכוב מאז הפציעה), אבל הם עדיין בשיקום. צרפתי בסורוקה, סאסי בתל השומר. תהליך השיקום, אומרים שניהם, הרבה יותר כואב מהפציעה.
השבוע, בפגישה לכבוד "האות לגבורה אזרחית" שהרב סאסי עתיד לקבל מהנשיא הרצוג ב-4 בספטמבר, הם נגעו לראשונה בנושא שלא דובר ביניהם מעולם – הסוף.
סאסי: "איך הרגשת כשהיית בסוף הדרך?"
צרפתי: "היה כיף, הייתי בסטלה מטורפת".
סאסי: "אני לא מבין בסטלה, אבל אני זוכר שנפצעתי ושכבתי בשלווה. לפני שאתה מת יש שלב שבו אתה משלים עם מותך. ברגע שהשלמתי התחלתי לחייך. אמרתי לעצמי שאם זה באמת הסוף שלי אז ימצאו אותי מת עם חיוך".
צרפתי: "נפצעתי קצת אחרי שמונה בבוקר וחיכיתי לפינוי במשך שלוש וחצי שעות. ישבתי מאחורי קיר בטונדה, נשענתי עליו והצלף כל הזמן מכוון עליי ויורה ומפספס. ידעתי שאסור לי לצלול, אני חייב לשמור על ערנות. אני לא מכיר את השירים של איל גולן, אבל פתאום בא לי הפזמון 'ואני בעיר נמל'. כדי לא להירדם שרתי מאות פעמים 'ואני בעיר נמל-נה-נה-נה'. ותוך כדי זה הידיים כבר לא זזות והרגל תקועה ומהפה התחיל לצאת קצת דם. כשכבר היה לי מאוד קשה לנשום הבנתי שזהו, זה הסוף. נשמתי לאט, ומסביב מלא יריות ופיצוצים ואתה מתחיל להתעופף".
צרפתי: "הוא דחף את היד לחור בחזה וצרחתי כמו ילדה עם קוקיות. הוא אמר 'חבק לי את הברך', והתחבקנו, היד שלו בתוכי ואני עליו, ואז שמעתי אותו אומר לנהג 'הוא לא גופה, הוא חי'"
סאסי: "ארבעה כדורים ולא כאב לי כלום, הייתי מפוקס, שמעתי מה אומרים עליי, חבשתי את עצמי והכל היה ברוגע ובשלווה. התחלתי להגיד 'שמע ישראל'. רבי עקיבא נפטר במילה 'אחד', אז חשבתי 'אם למות, אז כמו רבי עקיבא'. אני עוצם את העיניים, אומר את התפילה בכוונה רבה, פוקח עיניים ומתבאס מזה שאני עוד לא מת. חשבתי שאולי לא כיוונתי מספיק ואמרתי שוב 'שמע ישראל' ועדיין נשארתי בחיים".
רצית שזה ייגמר כבר?
"לא, ריחפתי בשלווה נעימה, אבל ידעתי שהכוחות שלי אוזלים. בהתחלה הרמתי יד עם אצבע למעלה, סימנתי לנהג שאני מחזיק מעמד, עד שכבר לא היה לי כוח להרים. יעקב, הבחור ששם אותי באוטו שלו, הוציא שמיכה מהבגאז' ופרש אותה על הספסל האחורי כי זה היה אוטו חדש, שלא יתלכלך. דיממתי מלא, מהפנים ומהרגל, היה לי לא נעים בגלל הריפוד, ופתאום יעקב שם עליי את מתי.
"היו בטוחים שהוא כבר אבוד. הכדור נכנס לו לחזה, קרע את הריאה ויצא. הבנתי שהוא הולך, שהוא תכף מת, אבל אז הוא התחיל למלמל 'אני אוהב את החיים, אני אוהב את המשפחה, אני רוצה לחיות'. אומר כמה מילים ומתנשף ונאנק מכאב. שאלתי אותו מה שם אמו, אמר 'מזל' ועשיתי לו 'מי שברך' ארוך, עם ליטופים בראש. ליטפתי ובירכתי וראיתי שהצבע שלו כבר אפור ושהוא משפריץ המון דם. הדופק שלו יורד, אבל הוא עוד חי, הוא עוד מדבר. ויחד איתו גם אני נחלש".
צרפתי: "במשך כל הנסיעה הרב בירך אותי וזה בא לי טוב. בעברי הייתי חרדי, למדתי בישיבת 'אוהל מועד' בירושלים. וכשישבתי מאחורי הבטונדה, תחת אש, הסתכלתי למעלה ואמרתי לו 'תשמע, תוציא אותי מכאן ואני מבטיח לא לעשן בשבת'".
סאסי: "כשראיתי שהמצב של מתתיהו בן מזל מידרדר הורדתי את התחבושות שהיו לי על הפנים, כרכתי אותן על האצבעות שלי ודחפתי אותן לתוך החור שבגב שלו, לנקודה שממנה הכדור יצא. אם הייתי עוזב את האצבע שלי לרגע הוא היה מת. לחצתי חזק".
צרפתי: "וכששכבתי מעל מתי, שחיבק אותי, החזקתי את הרגל שלו שכבר הייתה בפוזיציה לא הגיונית, לגמרי עקומה. מאינסטינקט עשיתי את זה, אני לא מבין שום דבר ברפואה".
נשיקה בפדחת
בעולם מקביל, ההכרזה על הענקת "אות לגבורה אזרחית" הייתה מהווה סיבה למסיבה או לפחות להרמת כוסית, אבל בחזית הבית של משפחת סאסי, בשכונה החדשה של שדרות, מתנוססת תמונת ענק של עלם חמודות. סמ"ר רונאל בן-משה, האחיין של אשתו אופירה, שנהרג לפני חודש באסון הפומ"ה.
צרפתי מתקרב לשער וקופא מול השלט. הרב סאסי מקדם את פניו בזרועות פתוחות, ולרגע הם שוב נאחזים זה בזה בחיבוק של כאב ועידוד. חיבוק ללא מילים. בהמשך, כשהרב יעבור כאילו במקרה מאחורי הכיסא של השוטר, הוא לא יתאפק וידביק לו נשיקה בפדחת. לרגע הם מתנהגים כמו אב ובן, ולרגע הם כמו אחים. הדבק שמחבר ביניהם הוא שמחת חיים.
הרב חיים סאסי (52) הוא טיפוס צבעוני וכובש. בוגר ישיבה תיכונית ("אחרי שהועפתי משתיים, הייתי שובב") שחלם לגדל עדר פרות ברמת הגולן ("עניין אותי לעשות משהו יותר פרקטי"). האופציה של השתמטות משירות צבאי אפילו לא עברה לו בראש. "למדתי בישיבת הסדר ונכנסתי מסלול של חמש שנים. שנת ישיבה ואחריה שנה וחצי רצופות בצבא. או שאתה בשירות פעיל או שאתה כוח כוננות של הצבא שנמצא בישיבה.
"התגייסתי לגבעתי, עשיתי קורס מ"כים ואהבתי את השירות שלי, אבל לקורס קצינים לא יצאתי מפני שכבר היינו בהכנות לחתונה. זה לקח זמן, יותר מעשור, אבל השלמתי את הקורס. את דרגת הסגן קיבלתי מהמג"ד אחרי לבנון השנייה. את דרגת הסרן קיבלתי מאלוף זיני".
בשובו ללימודים, בישיבה בקריית ארבע, הוא הרגיש שמצא את מקומו. "פתאום עולם התורה קסם לי. התחלתי להשקיע, הוסמכתי לרבנות, עשיתי רב שכונה ורב עיר בקהילות שונות בארץ". לפני 25 שנה עמדו לפניהם שתי אפשרויות – לצאת לשליחות בארה"ב עם שלושת ילדיהם, או לעקור לשדרות. הם הגיעו לשדרות והתאהבו בה. "לא באזעקות", הוא מגחך, "אנחנו חיים בין סבבים, אבל שדרות, ברוך השם, ממוגנת. אפשר לחיות בה נהדר". מאז נולדו להם שם עוד שלושה ילדים.
סאסי: "איך הרגשת כשהיית בסוף הדרך?" צרפתי: "היה כיף, הייתי בסטלה מטורפת". סאסי: "אני לא מבין בסטלה, אבל אני זוכר שלווה"
לפני תשע שנים סיים סאסי קורס חובשים של איחוד הצלה. "בסביבה שלנו היה רצף של אסונות שגרמו לי לחשוב 'אולי יכולתי להציל נפשות אילו ידעתי מה לעשות'. בסופר, ראיתי ילדה נחנקת, בבית הכנסת היה אדם מבוגר שהתעלף, חשבתי 'איזה בזבוז זה שאני עומד בצד'. עשיתי קורס של שמונה חודשים, קיבלתי אופנוע שמכיל את כל הציוד שיש באמבולנס. ואני חולה על אופנועים. הייתי".
גם רב פקד מתי צרפתי (49), תושב באר-שבע מבטן ומלידה, הוא לא לובש מדים קלאסי, כזה שעוד כילד התחפש לשוטר. "בכלל לא הייתי בכיוון הזה", הוא מספר. "השתחררתי משירות בנח"ל, רציתי לעשות טיול, המצב הסוציו-אקונומי בבית לא איפשר את זה אז יצאתי לעבוד. קצת בבניין, קצת בבתי מלון, קצת בחוות סוסים.
"ב-98', סוף המאה הקודמת, מפקד היס"מ אמר לי 'בוא תנסה משטרה' ועניתי 'עזוב, אני לא בכושר'. כשמשתחררים מקרבי פורקים כל עול, אכלתי המון. אבל ניגשתי לגיבוש, עברתי והתקבלתי לתפקיד לוחם ביס"ם (יחידת סיור מחוזית) נגב. הקמתי את צוות האופנועים ביחידה, יצאתי לקורס מדריכים ללוחמה בטרור, אני קצין לוט"ר, ובמקביל עשיתי תואר ראשון בקרימינולוגיה, חוק ומשפט בחיפה".
סאסי: "שירת בבאר-שבע ולמדת בחיפה? וואלה, אתה באמת לוחם על".
אחרי שורה של תפקידים ותואר שני בניהול ומדיניות ציבורית בבן-גוריון, קודם צרפתי לתפקיד קצין אג"ם בתחנת שדרות. בתקופת המחאות נגד הרפורמה הוא נעדר מהבית 39 שבתות רצופות. "בהפגנות שלי היו אפס אירועי אלימות, אפס עצורים, אפס מעוכבים. מארגני ההפגנות באו לבקר אותי בבית חולים". בבית, בבאר-שבע, חיכו לו אשתו ושני ילדיו. "אשתי, אפרת, היא עורכת דין בתחום הפלילי ויש לה משרד גדול", הוא מתגאה.
סאסי מחייך: "ככה זה עובד אצלכם? אתה עוצר והיא משחררת?"
עם המחבל במיטה
דרכם של השניים הצטלבה כבר זמן קצר לפני 7 באוקטובר. סאסי, מתוקף תפקידו כמנהל החינוכי של ישיבת ההסדר, היה מעורב בהכנות לאירועי שמחת תורה, מאירועים המרכזיים בעיר. צרפתי, מתוקף תפקידו, כקצין משטרה, היה זה שחתם על האישורים לאירוע.
"זה היה שמחת תורה הראשון שלנו בבית הכנסת החדש, והמון אורחים הגיעו לשדרות", מספר סאסי. "התכוננו לשמחה מטורפת שבה כל העיר רוקדת. בשבת בשש בבוקר כבר עמדתי בחוץ עם הקפה מרוב שהייתי באורות, נרגש ומתלהב. באזעקה הראשונה שמתי את הקפה באדנית, ונכנסתי להתארגן ליציאה".
משפחת צרפתי חזרה רק יומיים קודם מחופשה בעין גב. מתי היה אמור להתייצב בתחנה בארבע אחר-הצהריים "כדי לקחת את הפיקוד והאחריות על חגיגות שמחת תורה. מי שלא מכיר את הצביון של שדרות יתקשה להתחבר לאווירה. יותר קל להבין מה תפקידה של המשטרה בהופעה הראשונה של שלמה ארצי באצטדיון".
באזעקה הראשונה, צרפתי לא התעורר. "אשתי בכוונה לא העירה אותי. באזעקה השנייה קמתי, ראיתי שהמשפחה שלי בממ"ד, האקדח שלי היה בכספת במשרד שלי בתחנה, שם הפקדתי אותו לפני החופשה. ב-6:40 יצאתי מהבית".
בשלב הראשון הוא סגר את כביש 34 מיד מרדכי לשער הנגב והכריז על בידוד המרחב. "זה משהו שאנחנו מכירים, לא עשיתי שום דבר שהוא מעבר לזה", הוא מצטנע. "שטויות", גוער בו סאסי, "סגרת את הכבישים הראשיים לשדרות, זה ראייה אחרת, ראייה מלמעלה. אתה מספר את זה בטבעיות, אבל היו כאן הרבה מח"טים שלא הבינו את זה".
סאסי: "אמרתי 'שמע ישראל'. רבי עקיבא נפטר במילה 'אחד', וחשבתי 'אם למות, אז כמו רבי עקיבא'. אני עוצם את העיניים, אומר את התפילה עד הסוף ומתבאס מזה שאני עוד לא מת"
"נסעתי ברכב משטרתי קטן כזה", ממשיך צרפתי, "הגעתי לשדרות, עליתי לכיוון המשרד שלי, יש לי חנייה שמורה של קצין אג"ם, ושם חיכה לי המחבל הראשון. מחבל איכותי, עם סרט ירוק על הראש, עם קלאץ', סכין, אקדח ונעלי קומנדו, שירה ברכב חמישה כדורים. אני מתעסק בירי כמעט 20 שנה ואני יודע לזהות מקצוען. הבנתי שאני נמצא באירוע מסוג אחר ועשיתי מעבר אוטומטי, מקצין אג"ם חזרתי להיות קצין לוט"ר.
"עשיתי פרסה במקום, נכנסתי בתחנת אוטובוס, ורציתי לזרוק את האוטו שלי, כי אוטו זה מלכודת אש, אבל אין לאן לזרוק את האוטו, מלא מחבלים מסביב. נסעתי לכיוון כיכר הרואה ובדרך זיהיתי שני שוטרים שלי, דניס ונעמה. לקחתי מדניס 16-M, וביקשתי ממנו שיסגור את הכיכר כדי ליצור איזשהו אזור סטרילי, אבל דניס לא הקשיב".
כלומר?
"הוא ראה את המפקד שלו רץ והתחיל לרוץ אחריי. עלינו באיגוף דרך חניית הסטודנטים. מאוחר יותר סיפרו לי דברים שלא זכרתי, שכאן חיסלתי שני מחבלים ושם שלושה. החלפתי מחסניות, פעלתי כמו רובוט, כל מחבל קיבל שני כדורים לבטן וכדור לראש".
לפתע הוא נעצר ונע על הכיסא בחוסר נוחות. "קשה לי עם זה", הוא מודה. "לא חונכתי להרוג, חונכתי להגן. גם היום, בשעות הקטנות של הלילה, כשאני מתהפך במיטה, אני רואה את הפרצוף של המחבל שבו יריתי מטווח 50 מטר מפני שזה מה שהייתי חייב לעשות".
צרפתי התקרב לבניין המשטרה שבו התחולל קרב גבורה בין שוטרים למחבלים. יחד עם ניצב אמיר כהן, מפקד מחוז דרום, וסנ"צ מרטין קוזמיצקס, הם החליטו להסתער לעבר התחנה. במהלך ההסתערות, מרטין נפצע אנושות מפגיעת אש, צרפתי הצליח לחסל את המחבל שירה בו לפני שנפצע בעצמו.
"התקרבתי למחבל, נתתי לו כדור אחד בראש, וצלף שהיה על גג התחנה ירה לי כדור אחד בחזה, בצד שמאל", הוא מתאר. "נפלתי אחורה והוא ירה לי כדור ברגל. כשהתחילו לגרור אותי למקום מחסה עוד העברתי הנחיות להסתערות.
"במלחמה שלי על תחנת שדרות התגריתי בגורל, חמש-שש פעמים עשיתי את זה ויצאתי בנס. שמונה מהפקודים שלי לא יצאו משם", הוא אומר, מונה את השמות ומתאר ברגישות את האופי של כל אחד מהשוטרים שאיבד בקרב.
"שמו אותי ליד איזושהי מיגונית, בטונדה שהפכה לנקודה חמה כי המחבל כל הזמן ירה לשם. שלוש וחצי שעות הייתי זרוק שם ואף אחד לא יכול היה להתקרב אליי בגלל היריות. הוצאתי את הטלפון, צילצלתי לאשתי ואמרתי 'קיבלתי כדור בחזה וכדור ברגל, אני אוהב אתכם מאוד ואני אעשה הכל על מנת להישאר בחיים'.
"ליד המיגונית היה חול אז לקחתי חופן ודחפתי אותו מתחת לבית השחי. יד שמאל ורגל ימין כבר לא היו בפעולה. הגיע רכב ממוגן שניסה לחלץ אותי, אבל הצלף פתח באש מטורפת. ואז דחפו אותי איכשהו לרכב של יעקב, שבו כבר שכב הרב סאסי".
הכרת אותו?
"בשמו, לא באופן אישי, והחיבור בינינו נוצר תוך שנייה. הוא ניהל את הכל. אני רק עשיתי את מה שהוא אמר לי לעשות. הוא דחף את היד לחור שבחזה וצרחתי כמו ילדה עם קוקיות. הוא אמר 'חבק לי את הברך', והתחבקנו, היד שלו בתוכי ואני שוכב עליו, ואז שמעתי אותו אומר לנהג 'הוא לא גופה, הוא חי'. ברגע הראשון לא קלטתי שהוא מדבר עליי".
רק להציל חיים
בבוקר השבת ההיא, הרב החובש דהר על האמבולנס-אופנוע לטפל בפצוע ירי בתחנת הדלק. לדבריו, "בעבר החזקתי בבית שכפ"ץ קרמי, קסדה ונשק ארוך, וב-4 באוגוסט, חודשיים לפני 7 באוקטובר, כל חברי כיתת הכוננות של שדרות קיבלו הוראה להחזיר את הנשקים שלהם. למה? כי כבר לא צריך אותם, כי יש מכשול תת-קרקעי שמגן על כל העוטף, אני לא יודע למה. אמרו להחזיר אז החזרתי. ויצאתי מהבית כמו שאני, רק עם אקדח".
זה סוג של גבורה?
"מי חשב על זה. אמרתי 'אני הולך לטפל בפצועים, אני לא הולך להילחם'. הבן שלי רצה לתת לי את האפוד הקרמי שלו ואמרתי לו 'אני לא רוצה שיתבלבלו ויחשבו שאני מחבל'. נסעתי לאורך רחוב משה רבנו, עברתי כל צומת בזהירות, ובקשר שמעתי שחובש של איחוד הצלה ננעל במחסן של תחנת הדלק ויש לו פצועים והוא שואל מי יכול לבוא לעזור לו. אמרתי 'כפיר, אני בדרך אליך'. הבחור המסכן נסע לתדלק בגלל שאשתו כבר הוקפצה למילואים, ונקלע להתקפת מחבלים".
5 צפייה בגלריה
סאסי עם הרגל החבושה על קורקינט של "איחוד הצלה". "הייתי חולה אופנועים" | צילום: יובל חן
בדרך, נקלע לאירוע תופת, סמוך לכביש 232 המוביל מחוץ לעיר. "היה שם פצוע ברכב של חברת שמירה. הנהג עשה רוורס, ירו עליו והוא נתקע גבוה, על האנדרטה לזכר הנופלים של שדרות, עם כדור בראש. הורדנו אותו, טיפלתי בו, חזרתי לכביש, באתי לפנות ימינה, ואז חטפתי ירי. ראיתי שלפניי כבר יש רכבים פגועים, עם דלתות פתוחות ומנוקבות, אז שמתי את האופנוע באמצע כדי לחסום את היציאה מהעיר. המחבלים שרצו ביציאה, כל מי שהיה יוצא היה חוטף כדור. לאנשים שברחו משדרות אמרתי 'תפנו לצד השני'. כאילו שאני שוטר".
לכיכר הגיע יעקב בר יוחאי, "הבחור שחילץ אותנו. בחור זהב. אגדה. הלום קרב. הקופסה שלו נדפקה אחרי האירוע של עידו אביגל, הילד משדרות שנהרג בממ"ד. הוא היה היסטרי, והשוטר שניגש אליו אמר לו 'סע אחריי לתחנת המשטרה, זה המקום הכי בטוח בשדרות'. משטרת שדרות זו אימפריה, מבנה ענק, שלט שתמיד מואר. הם נסעו ואני ירדתי לכיוון הצומת וראיתי, מרחוק, מחבל שנורה ונופל. דיווחתי למוקד של איחוד הצלה 'מחבל נהרג, נגמר אירוע', ומישהו ענה לי 'מחבל אחד? יש פה טנדר שלם'. ואז הבנתי שטעיתי, שזה אירוע מסוג לגמרי אחר".
סאסי נתן גז באופנוע. "המשכתי לטפל בפצועים וכל מי שנגעתי בו מת. שישה פצועים עם כדור בודד בראש. היה אחד שחצי מהגולגולת שלו הייתה חסרה. הוא דיבר איתי עם העיניים. שמתי לו חמצן, פתחתי לו אינפוזיה, ומה עוד יכולתי לעשות? התקשרתי למגן דוד, 'יש לי פצוע קשה', אמרו לי 'אין פינוי פצועים, תסתדר לבד'. את הפצוע הזה, עם החצי גולגולת, ספרתי במניין המתים שלי ורק אחרי ארבעה חודשים שלחו לי תמונה מבית לוינשטיין. הוא עדיין משתקם".
הוא נסע למחסן הציוד של איחוד הצלה, שבשכונה הישנה. "אני במלחמה. מזעיקים אותי לתחנת המשטרה. מפקד המחוז, אמיר כהן, אומר להלום הקרב ההיסטרי 'אני צריך אותך לטובתי' ובבת אחת הבנאדם התאפס והתחיל לתפקד על מאתיים. מאז ה-7 הוא בנאדם אחר. הוא כיוון אותי לעבר השוטרים שנסוגו לתחנת האוטובוס. הגעתי לשם אחרי שמתי והחבר'ה שלו סיימו את חלקם.
"התכופפתי מעל מרטין, השוטר הפצוע שאליו הוזעקתי, לקחתי דופק וחטפתי כדור בברך. נפלתי עליו. כולם צעקו לתפוס מחסה מאחורי הפח הכחול שעמד שם, ניסיתי לסחוב את מרטין לשם וחטפתי כדור ביד. מרטין נשם את הנשימות האחרונות שלו ונפטר.
"חיכיתי שיחלצו אותי. אמרתי למישהו מהשב"כ שהיה שם שאני צריך תחבושות והוא הוציא את ציוד העזרה הראשונה מהטנדר של המחבלים, קשר אותו לבקבוק מים וזרק אותו אליי. שמתי לי חוסם עורקים, שמתי תחבושות על הפנים. שכבתי בצד, על המדרכה שמאחורי הפח הכחול. לדעתי, עד היום יש שם כתמים מהדם שלי.
"אמרתי ליעקב 'אני יודע שאין פינוי פצועים, אבל יש לך אוטו, קח אותי לבית חולים'. הוא הסכים, נתן את האקדח לרונן הרבש"ץ שהיה פצוע והושיב אותו מקדימה. אותי הוא שם מאחורה. יעקב התניע, בא לנסוע, ואז אמרו לו 'חכו שנייה, מחלצים עוד שוטר'".
השוטר שחולץ היה צרפתי. "כששמו אותי עליי כבר הייתי מבואס לגמרי מהפצועים שמתו לי בידיים. חיבקתי אותו", מספר סאסי, "וביקשתי שהוא יהיה הפצוע האחד, הראשון, שאצליח להציל. הרי זה היה כל מה שרציתי. להציל חיים".
הרכב שפינה אותם עצר במחסום המשטרתי בכוכב מיכאל. "היו שם מלא אמבולנסים ומישהו בא להוציא אותנו", מספר סאסי. "אמרתי לפרמדיק, 'אתה לא יכול למשוך אותו ממני, הוא מחזיק לי את הרגל, בלעדיו אין לי רגל, ואני מחובר אליו עם האצבעות'. רק אחרי שהעלו אותנו לאמבולנס הפרידו אותנו. שמו אותי בספסל בצד והתחילו לטפל בי, כנראה שנראיתי להם אקזוטי, אז אמרתי 'עזבו, לכו אליו, יש לו חור בגב'. וזה מה שהם עשו".
"החלפתי שלושה אמבולנסים", מספר צרפתי, "וכל מעבר היה מלווה בכאבי תופת. ספרתי את הדקות. מתי אגיע לבית חולים? לחדר הלם? מתי ירדימו אותי? כשהגעתי לברזילי התברר שכבר אין מיטות, אז האחות חיברה שני מגשים גדולים של חלוקת תרופות והשכיבה אותי עליהם. אני זוכר שהיא קרעה לי את הבגדים מהר-מהר. ואז נרדמתי והתעוררתי אחרי שישה ימים.
"העבירו אותי לסורוקה, לניתוח. הצלעות שלי מטיטניום, היד שלי מטיטניום, לא פשוט, אבל אנשי הצוות בסורוקה ידעו להכיל את אינסוף הפצועים שהגיעו אליהם. כדי להוריד אותי מהמיטה לכיסא הביאו מנוף".
ההבטחה שקוימה
הפרק הראשון בשיקום שלו הסתיים ב-1 בינואר 24', אז השתחרר מבית החולים ועבר לשיקום יום. "ב-1 באפריל קיבלתי תפקיד של קצין אג"ם בחטיבת סה"ר (סדר-הגנה-ריבונות), שתפקידה למנוע את 7 באוקטובר הבא. במקביל, מדי יום ביומו אנחנו נלחמים בארגוני פשע וממגרים את הפשיעה כדי לגרום לכך שיהיה יותר נעים לחיות כאן".
באוגוסט הפציעה הסתבכה. "קיבלתי זיהום מאוד משמעותי באגן, עברתי 24 ניתוחים באגן, חוץ מהניתוחים ברגל. בסך הכל הייתי מאושפז כמעט שנה וחצי, עד ל-1 במאי 2025. וב-1 ביוני החלטתי שאני חוזר לעבודה".
למה כל כך מהר?
"זה הייעוד שלי, זה מה שאני יודע לעשות בחיים, היה לי חשוב לחזור לשגרה למרות שמדי בוקר אני חייב להתייצב בסורוקה, להחלפת תחבושות בחור המזוהם שאמור להיסגר לבד. זה נראה רע, זה ממש מגעיל, אבל זה מה שיש. במלחמה מול איראן אשתי אשכרה נעלה את הבית כדי שלא אצא. הייתי בין הראשונים שהגיעו לסורוקה. חזרתי כשוטר למחלקה שבה חייתי במשך שנה וחצי, אבל לא הייתה מחלקה. נפל טיל בחדר והכל התרסק".
מילאת את ההבטחה שלך? הפסקת לעשן בשבת?
"אני לא מעשן בכלל כי יש לי חור בריאה, אבל מאז 7 אני לא מדליק אש בשבת, ואם בשבת אנחנו קופצים למסעדה אני לא מזמין את מה שהתבשל עכשיו. גם כל המשפחה איתי. בבית שלנו אף אחד לא מדליק אש בשבת".
הרב סאסי פונה להלל יפה. "הרגל שלי עוד לא מחזיקה אותי", הוא מעדכן. "כבר נפלתי, שברתי את הירך ואת הקרסול, שוב הייתי מושבת, שוב חזרתי לשיקום, זאת דרך ארוכה. אני מבין את הפצועים שנשברים באמצע. בשיקום נפגשתי עם המון חבר'ה צעירים, ולמרות שאני בא מהעולם התורני אני לא מפסיק לשאול את עצמי למה אני חי וזה שעמד סנטימטר ממני נהרג. אשמת הניצולים זה תיק כבד".
הוא חזר ללמוד בישיבת ההסדר בשדרות ולתפקידו שם. "זו ישיבת ההסדר הכי גדולה בארץ, יש לנו 720 בחורים ומדי שנה אנחנו מגייסים לצה"ל מחזור של 180 בחורים, שרובם חוזרים לישיבה".
עמדתו בעניין גיוס חרדים ברורה: "אין שום סתירה בין הערכים. יש לנו חובה דתית ללמוד תורה בצורה הכי רצינית שאפשר, ויש לנו חובה לאומית להגן על המדינה והעם. החבר'ה של הישיבה שהולכים להתגייס עושים את זה כציווי דתי, לא בגלל פקודת מטכ"ל. הם מרגישים שליחות דתית בזה שהם הולכים להציל את עם ישראל. מתי סיכן את חייו בהגנה על הישיבה ועל אנשים שהשקפת עולמם שונה משלו מפני שבמלחמה, וגם בשלום, לא עושים חשבון. אנחנו עם אחד שצריך להיות חזק ביחד".
איך, לדעתך, יש לנהוג באלה שמסרבים להתגייס?
"זה כמו לשאול מה אעשה עם אנשים שלא מניחים תפילין. אני מתפלל שהם יניחו תפילין, אני מאוד רוצה שהם יניחו, אבל אם לא – הם אלה שמפסידים מצווה חשובה. מבחינתי, זה פשוט מאוד. לא מעניין למה ההוא לא מניח תפילין ולמה ההוא לא מתגייס. אני מתגייס והבנים שלי מתגייסים פשוט כי המדינה צריכה אותנו ומפני שאנחנו מבינים שזאת השליחות שלנו". ¿
