לעדי היו הורים כמעט מושלמים, בית יציב וילדות נקייה מטראומות. כבת להורים מבוססים, היא קיבלה כל מה שרצתה. בעולם של טלטלות, ההורים של עדי דגמנו זוגיות יציבה. למרות זאת, בגיל ההתבגרות היא מצאה את עצמה ברחוב. שיכורה, מסוממת, הולכת ומאבדת את עצמה. עשר שנים עברו, והיא עדיין אבודה. ההורים שלי, לעומת זאת, היו כנראה בדיוק ההפך הגמור. ובכל זאת, מצאתי את עצמי כבר מגיל צעיר, אני יודע מאין באתי ולאן אני הולך.
מה בעצם קובע מהי הורות טובה? אם זהו התוצר, הילד? ומי מגדיר בכלל מהו ילד מוצלח? האם עורך דין מוצלח יותר מנהג אוטובוס? השאלה הזאת, מהי הורות טובה, מעסיקה אותי כמעט משחר ילדותי. עוד בטרם מלאו לי חמש, הבנתי שההורים שלי לא ממש רגילים. כלומר, הם היו רגילים עבורי משום שזו הילדות שהכרתי, אבל הספיק ביקור אצל החברים ביישוב עפרה כדי להבין שחוויית הילדות שלי קצת שונה.
יהודה שוחט מחפש הורים
מאז, אחת לאיזה זמן, חיפשתי לעצמי בשקט הורים חדשים. מעת לעת אימצתי לי כאלה: המוזיקאי אנדרה היידו ז"ל ורעייתו רות; משפחת ארליך בעפרה; משפחת מדר בתקופת התיכון; כל ההורים בעולם נראו לי נורמליים יותר מההורים שלי.
בחיפושיי האינסופיים אחרי הורים שאותם ראיתי כנורמליים, נעזרתי בראש פתוח. מבחינתי, כל אחד יכול היה להיות אבא, וכל אחת יכולה הייתה להיות אמא: הורים חד מיניים, זוגות בהורות משותפת, אמהות יחידניות, אבות יחידנים. סתם, לא סומך על גברים סטרייטים.
המסע הזה נעצר מבחינתי בערך בגיל 32, כשהפכתי להורה בעצמי. הסתכלתי סביבי ואז על עצמי, והבנתי שבסך הכל יצאתי די בסדר. ואם אני יצאתי בסדר, למה ילדים של הורים אחרים שנראו לי תמיד מושלמים, יצאו קצת יותר זועמים ומצולקים ומלאי חסכים?
לתפיסתי אני הורה מושלם, אבל ייתכן שגם ההורים שלי חשבו כך בזמן אמת. בעולם שבו גדלתי, יש רק אבא ואמא. בעולם שבו אני חי היום, יש אנשי חושך שמרשים לעצמם לנהל בגלוי קמפיינים שפוסלים כל הורות שאינה "נורמטיבית" בעיניהם. ובכן, לא. רגע לפני שאסגור את העשור הרביעי לחיי, הלכתי שוב לחפש הורים. הפעם כבר לא כאלה שיאמצו אותי, אלא כאלה שיהוו דוגמה לאחרים.
אוהד איתן נורי (37) ורועי אמויאל (34) סוגרים עוד מעט עשור ביחד. הם נשואים חמש שנים, ויחד עם גל הראל (45) הם אבות גאים לרנה ולריי. גל היא האמא בסיפור הזה, שחולקת איתם את גידול הילדים. הורות משותפת, קוראים למודל שעל הנייר נראה לי קורץ במיוחד מאז ששמעתי עליו לראשונה. היתרונות שבנישואין ובגירושין גם יחד.
"הכרתי את אוהד כשעמדתי לנסוע לקוסטה-ריקה ואתם לקנדה כדי להתחתן", היא מזכירה. "את התהליך התחלתי בכלל עם אילן, חבר ילדות של אוהד. אני מסתובבת בין החבר'ה", היא צוחקת, ואוהד מוסיף: "אמרנו לגל, 'תמצאי לנו מישהי כמוך'". גל ממשיכה: "מתישהו נפרדו דרכנו כי אילן החליט ללכת לאימוץ, ואז הכרתי את אוהד והיה בינינו קליק טוב. הכרתי את רועי, התחברנו, שמנו את ההצעה על השולחן והלכנו על זה".
טכני ככל שזה יישמע, הבסיס להורות משותפת הוא הסכם. "זה השלב הכי קשה", מודה רועי, "אבל לא עושים ילדים בשביל לחיות על הסכם, אלא רק למקרי קיצון ולא לוויכוחים הקטנים. אנחנו לא נגענו בהסכם מרגע שחתמנו עליו".
זה בעצם כמו להתגרש לפני שמתחתנים.
גל: "הלוואי שכל זוג, גם סטרייטים, היו דנים בסוגיות האלה מלכתחילה, כי אז בפרידה לא פועלים מכעס ושנאה אלא מטובת הילדים. זה סטרט־אפ".
הם גרים בתל אביב, במרחק סביר זה מזו. "זה חשוב", אומר רועי. "עניין של נוחות".
ואיך המשמורת?
רועי: "כמעט חצי-חצי. הילדים אצלנו שני לילות בשבוע, ובכל סוף שבוע שני משישי בבוקר ועד ראשון אחרי הגן".
כדי לייצר עבור הצאצאים אווירה משפחתית מלאה, הם משתדלים אחת לזמן מה לערוך מפגש של כל ההורים יחדיו. "המשפחות שלנו ממש התחברו", מספר אוהד. "ההורים, הסבתות, הסבים. מאז שהילדים נולדו, עושים את החגים יחד והסבתות מארגנות".
אפילו לזוג קשה מאוד לגדל יחד ילדים בהסכמה מלאה, אז שלושה? איך בכלל מצליחים להסכים על הכל?
רועי: "אין מצב שמסכימים על הכל".
אוהד: "גם אנחנו רבים או מתווכחים. זו מערכת יחסים לכל דבר. אם נחזור לחוזה, כשאין הסכמה ההחלטה מתקבלת ברוב של שני קולות".
זה הוגן, הדבר הזה? הרי אתם מלכתחילה שניים וגל אחת.
רועי: "זה שאנחנו זוג לא אומר שהדעה שלנו זהה. יש מקרים שאני או אוהד מסכימים עם גל".
גל: "היו לי חששות כבחורה אחת אבל לרוב, כשאנחנו עוסקים בסוגיה שאין עליה הסכמה, הם מוצאים פשרה ולא ארגיש שזה שניים נגדי".
עוד חיסרון: אם חלילה תתגרשו, יהיו פתאום שלוש צלעות.
גל: "ומה קורה כשזוג סטרייטים מתחתנים ומתגרשים, ומתחתנים עם אחרים?"
אוהד: "רועי ואני שותפים וחולקים שלושה עסקים ביחד. אם זה יתפרק, העסקים יעבדו כמו שצריך וגם המשפחה. זו החלטה שקיבלנו, לשים את הילדים שלנו במקום הראשון ולא להפריד ביניהם לעולם. גם אם חלילה ניפרד, נצטרך להתאים את עצמנו אליהם".
גל, איך זה משפיע על הזוגיות שלך?
גל: "אין, ואני לא מחפשת כרגע. הייתי נשואה בעבר, ואחרי הגירושין לא מצאתי מישהו להתאהב בו. בשביל להתאהב צריך לפתוח את העיניים, והעיניים שלי לא פתוחות. אני עסוקה מאוד. הילדים שואבים, יש עבודה. בעיניי, להביא ילד מזוגיות כשאני לא מאוהבת או סגורה עליה, זה לקשור את חיי לבן אדם לכל החיים".
בישראל כמו בישראל, לכל אחד מהילדים יש רק אבא אחד רשום – זה שמזרעו נולד. "מבחינתנו אין משמעות מי האבא הביולוגי", אומרת גל. "גם בבית החולים זה לא כמו פעם. שניהם קיבלו צמיד ונכנסו".
רועי, אוהד וגל לא מסתפקים במשפחה הקטנה שלהם, ובנו מערך שלם כדי לסייע גם לאחרים שבודקים את האפשרות להביא כך ילדים. הפלטפורמה שלהם גם מאפשרת מעין שידוכים, בהתאמה אידיאלית, בין אבות לאמהות. "היום שלושתינו עסוקים בזה", מספר אוהד. "יש לנו חברה לייעוץ עוד משלב ההיכרות. אנחנו בונים ממש מאגר, כולל אבחון מלא על ידי אנשי מקצוע".
יפעה סימס, 39, מנהלת מיזם "עסק שווה" של הג'וינט, מייצגת את המודל ההפוך. היא החליטה להביא לעולם ילדה לגמרי לבד, בלי עזרה מידידים. "הדבר הראשון שאומרים לי זה, וואו איזו אמיצה'" היא משועשעת.
למה?
"כי הבאתי ילדה לעולם לבד".
למה?
"כי רציתי ילדה, ורציתי את הילדה הזאת. יצא לי טוב".
הילדה, להלן עידן, נמרחת על יפעה ומתפנקת. "ככה זה כל הזמן", מחייכת יפעה באושר. "אמא, אני אוהבת אותך", מחבקת אותה עידן.
אבל למה בעצם לבד, אם אפשר ביחד?
"החלטתי שזה מה שאני רוצה. בתחילת שנת ה-30 לחיי עבדתי על עצמי שאני מחפשת מישהו, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא הכיוון. יצאתי לדרך ממוקדת מטרה וחדורה".
תרומת זרע זה נורא טכני, לא?
"אין לי שום יחסים עם התורם, זה נכון. אבל גם לא חסר לי. פתחתי תיק בבנק הזרע באסף הרופא, אמרתי למנהלת שם מה אני רוצה. ממש כמו במכולת. נותנים לך קטלוג, רק קחי ותבחרי".
את יודעת שסביר להניח שיש לה איזה מאה אחים שהיא בכלל לא מכירה.
"בסדר. היא תצטרך לדעת להיות עירנית, כשזה יהיה רלוונטי. בעיניי, היתרונות במקרה הזה גדולים מהחסרונות".
אילו עוד חסרונות?
"אני מפרנסת יחידה. קמה בלילה לבד, מחליפה טיטולים לבד. כל העול נפל עליי. היו רגעים קשים, אבל כאלה יש לכל הורה. היה איזה לילה שהיא בכתה עד חמש בבוקר בלי הפסקה. התקשרתי לאמא שלי, ביקשתי שתבוא. מניחה שאלה צרות של כל אמא".
רק שאת לגמרי לבד.
"ובגלל זה נולדה לי ילדה מתחשבת שלא חולה הרבה. הסברתי לה את המצב..."
ואיך זה מסתדר עם העבודה?
"יש לי משרה עצמאית, ואני גם חולקת עם אחותי. שתינו היינו בהריון יחד והיא גרה שני בניינים ממני. גם ההורים שלי גרים קרוב".
ממש קומונה.
"בדיוק. אנחנו כל הזמן בסידורי עבודה, מי מוציא ומתי".
אם כבר קומונה, למה לא הורות משותפת?
"בחנתי את זה במשך דקה שלמה ומיד הורדתי מהפרק. רק המחשבה לחלוק עם מישהו את הילד שלי. זה מורכב בזוגיות עם אהבה, ועל אחת כמה וכמה כשאין רגשות. אני לא מתחברת למודל הזה, של ילד בחוזה או בהסכם".
גם עידן מתחברת מאוד לקונספט. בערב היא ניגשת לאמהּ, ונוזפת בה. "אני מעוצבנת", היא אומרת. "כי אני רוצה עוד אח או אחות. יש הרבה תינוקות בחוץ, למה את לא מכניסה אחד לבטן?"
יפעה מביטה בבתה ברוך, ומשיבה: "חיכיתי לך הרבה, ועכשיו מחכים לאח או אחות".
מצד אחד, ניכר שיפעה היא אמא טוטאלית, והיחסים בינה לבין בתה קרובים ובריאים. מצד שני, מה יהא עלינו? בשלב הבא, לא יהיה בכלל צורך בגברים – כל אישה תוכל ללכת למכולת, לקנות זרע מהונדס גנטית ושלום. "לא חשבתי על זה", יפעה צוחקת. "לי זה לא משנה. אני לא צריכה לריב עם אמא שלו או לסבול מהשטויות שלו".
מצד שני, אין את מי להאשים שהכלים בכיור, שיש ערימות של כביסה או גרוע מכך – שהוא כיבס את הסדינים הצבעוניים עם החולצות הלבנות. לא שזה קרה לי.
"דווקא יש משהו מאוד שקט במקום הזה".
מבחינת שירלי שלפמן (22), סלי היא האמא היחידה שלה, על אף שלא היא זו שהביאה אותה לעולם. "מבחינתי, אמא זה תואר נרכש. אמא זו מי שדואגת לך מאז שאתה קטן, שנמצאת לצדך", היא אומרת. "כששואלים אותי אם אמא שלי מסרה אותי לאימוץ, אני עונה שזו לא אמא אלא האישה שילדה אותי".
אמא זה לב ולא רחם.
שירלי: "כן. ככה גם אמא הסבירה לי שהגעתי לעולם. היא אמרה שאפשר להגיע דרך הבטן ודרך הלב, ואני הגעתי דרך הלב. היא גם דאגה שהגננות בגן יסבירו את זה".
סלי, בדרך כלל הריון ולידה הופכים נשים לאמהות. מה הפך אותך לאמא?
שירלי: "היא תתחיל לבכות עכשיו..."
סלי מתחילה לבכות: "שירלי הפכה אותי לאמא ביום שקיבלנו אותה".
שירלי: "הדאגה שלה, האהבה שלה. העובדה שכשאני צריכה אותה, הייא נמצאת שם עבורי".
סלי: "מאוד אוהבת אותך".
זה קרה ביום שלישי. אחרי שש שנים של המתנה, סלי קיבלה טלפון מהשירות למען הילד. "היד שלי רעדה", היא בוכה, ולא בפעם האחרונה בשיחה. היא הייתה אז בת 39, אחרי שהתייאשה מהאפשרות להביא ילדים באופן ביולוגי. "חזרתי מאחד הפרופסורים הגדולים, שאמר לי שחבל על הכסף כי ילדים לא יהיו לי", היא משחזרת. "חזרתי הביתה וסיפרתי את זה בבכי לאבי ז"ל, שאמר: 'יש דרכים אחרות להיות אמא'".
כבר בגיל צעיר מאוד, שלוש וקצת, ידעה שירלי שהיא מאומצת. סלי מאמינה שצריך לשים הכל על השולחן. כשהגיעה לגיל 20, היא כבר פתחה את תיק האימוץ שלה ואף נפגשה עם האישה שהביאה אותה לעולם. "זה היה נטו מתוך מחשבה על העתיד, ולדעת אם יש מחלות גנטיות או ענייניים", היא אומרת. "מבחינתי יש לי רק אמא אחת".
באופן מוזר נראה שאין אצלך את החסך הזה של הרבה ילדים מאומצים, ששואלים את עצמם למה מסרו אותם.
"נכון. כי אני מבינה, ושמחה שזה מה שקרה".
סלי: "אני ובעלי אף פעם לא אמרנו שום דבר רע על האישה שילדה אותה. לא רציתי ששירלי תגדל עם כעס".
את מרדכי (מוטי) ישראל כהן, הכירה מוריה עוד לפני שסיימה את התיכון. "הייתי בת 17 וחצי", היא נבוכה. "ואני הייתי בן 25", הוא משלים אותה. יחד הם הביאו שני ילדים תוך שלוש שנים. אני לא מתרגש. אמא שלי הייתה בת פחות מ-18 ואבא שלי בן קצת יותר מ-30 כשהם הכירו. זה לא מבטיח נישואים בריאים, וגם לא אומר בהכרח שהם יהיו כושלים. כמו תמיד, זה תלוי בזוג עצמו.
הם הכירו ברשת, כשמוריה שלחה הודעה קבוצתית ומוטי היה בטוח שהוא הנמען היחיד. במשך תקופה חרש את הפייסבוק בחיפוש אחרי הפרופיל שלה, עד שמצא. משם זה התגלגל".
מוריה: "כשהתכתבנו ודיברנו, בכלל החלטתי לשדך אותו לאחותי. נפגשנו, הבאתי את אחותי איתי אבל בסוף התאהבתי בו בעצמי".
חודשיים בלבד אחרי שהתחילו לצאת הוא כבר הציע לה נישואים. בתוך חצי שנה כבר היו נשואים, וכשמוריה הייתה בת 20 היא כבר הייתה אמא לשניים. "זה די כיף להיות אמא צעירה", היא טוענת. "היה לי ניסיון מהאחיינים שלי, כשהייתי עוזרת לאחותי הגדולה. אמנם בהתחלה זה קשה, בטח כשמוטי היה במג"ב והיו תקופות שהוא לא חזר הביתה".
מוטי: "במיוחד כשהשתתפתי במבצעים כאלה ואחרים. זה נתן לי המון סיפוק, השירות, אבל מצד שני הרגשתי שאני מאבד איפשהו את המשפחה. לכן החלטתי שאני יכול לתרום גם במקום אחר".
הם מתגוררים בקריית מלאכי – לא רחוק מאחד מ-28 הבתים שבהם גרתי בעצמי – ומוטי עבר לשרת במשטרת התנועה באזור, כדי להיות יותר עם הילדים.
איזה יתרונות יש להורות צעירה, אני תוהה. "שיש לך את הכוח לגדל אותם והם כאילו חברים שלך", מודיעה מוריה. "אפשר ללכת איתם לגני שעשועים ולשחק איתם".
מוטי: "וגם לעתיד, כשהילדים גדלים אתה לא מבוגר מדי. עוד יש לך כוח לעזור".
ומה החסרונות?
"אולי שהייתי צריכה לעצור את החיים לכמה שנים, אבל זה משהו שאפשר להשלים. כמו עכשיו, שאני לומדת את המקצוע שלי – איפור. תכלס, אין חסרונות".
הרגשתם שיש לכם מספיק ניסיון?
מוריה: "זה יתרון של חברה דתית".
מוטי: "גם אני מגיע מבית מסורתי שהתחזק בהדרגה. ואגב, גם אמא שלי התחתנה בגיל 17".
מן העבר השני, וידאל קדוש (57) ורבקה (63) שרגא הפכו להורים רק בעשור החמישי לחייהם. היא הייתה אז בת 49, והוא בן 43. "לא הסכמתי לעשות ילדים לבד", מסבירה שרגא. "ואני הגעתי למערכת היחדים הזאת כגרוש, ובעבע בי הצורך למשפחה".
הם התחתנו ב-2002 ואז יצאו לפרויקט חייהם. שלוש שנים של טיפולים שונים ועבודה קשה, עד שנולד בנם היחיד. "הגיל לא הטריד אותנו", אומרת שרגא. "היה ברור לנו שאנחנו הולכים להיות הורים. נקודה. חוץ מזה, זה לא גיל מבוגר!"
וידאל: "האמת שאף פעם לא חשבנו על זה".
רבקה: "אף אחד לא מבטיח שום דבר. כבר נתקלתי בילדים בני גילו שאבא שלהם נהרג בתאונת דרכים, והייתה לי בת דודה בת 35 שנפטרה והשאירה שלושה תינוקות. במקביל, אני רואה אנשים שחיים עד גיל 106".
יש יתרונות בהורות מאוחרת?
וידאל: "יכולת הכלה, דברים שאני לא רואה אצל זוגות צעירים. אנחנו בוגרים יותר ויש לנו את ניסיון החיים שמוביל אותנו".
רבקה: "גם כלכלית אתה יותר מבוסס. עברנו כבר את המרוץ אחרי הדירה הראשונה. כל אחד מאיתנו בנה את הקריירה שלו. וגם: הוא עשה אותנו הרבה יותר צעירים, שמר על החיוניות שלנו. כשהחברות שלי כבר גידלו נכדים, אני קפצתי בקפצובה. וידאל יוצא איתו לטיולים, ישן איתו באוהלים ועוד. אנחנו גם משקיעים יותר".
חשבתם להביא עוד ילדים?
שרגא: "ניסינו, אבל לא יכולתי יותר. היום אני מצטערת שלא חשבנו אחרי הילד הראשון על פונדקאות".
וידאל: "אנחנו אומרים תודה על מה שיש".
איזה הורים אתם?
רבקה: "מאוד שונים".
וידאל: "עושה המון טעויות ולומד תוך כדי. אין לנו את הפריבילגיה ללמוד מההורים שלנו, כי הם מבוגרים מאוד או לא בחיים. הכל נופל עלינו. זה אחד החסרונות של הורות בגיל מבוגר. אבל בכנות, יש בזה יותר יתרונות. אני רואה את כל החבר'ה הצעירים, שעבורם כל קושי הכי קטן זו סערה ומשבר".
