ד"ר אראלה למדן (81), אמא לחמישה וסבתא ל־13, נולדה וגדלה בבית הילדים בקיבוץ "נגבה". הזיכרון הראשון שהיא זוכרת מהילדות זה את בית הילדים, המקום העיקרי ששימש לה כבית מהרגע שנולדה ועד להפכה לנערה ויצאה לחיים עצמאיים. מבחינתה, גם בגלל שלא ידעה שום דבר אחר, הילדות שלה הייתה מושלמת והחיים בבית ילדים היו פתרון נהדר. עד שנולד לה הילד הראשון, והיא הייתה חייבת למסור אותו, כמו שמסרו אותה, לבית הילדים של הקיבוץ.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מאותו הרגע, כל האידיאל של החיים המשותפים הפך אצל למדן לסיוט אחד גדול — והטראומה מלווה אותה עד היום. "אני ודרורי, בעלי, גדלנו בלינה וחינוך משותף", משתפת למדן, סוציולוגית חינוכית שעוסקת בטיפול NLP, מביתה בקיבוץ נגבה. "הייתה לי ילדות נפלאה ונהדרת, ביום ובלילה. אני זוכרת שלפני שנולדו לי הילדים התפללתי שילדיי ונכדיי יזכו לחינוך איכותי כמו שאנחנו קיבלנו, שהיה בו חיבור לטבע ולקהילה הקיבוצית. יש לי רק זיכרונות טובים ומרגשים משם.
"היינו שלוש אחיות ואח. אחותי מירה, הצעירה ממני בחמש שנים, אמרה שהיו לה פחדים קשים בבית הילדים, שהיא הייתה יורדת בלילה לשירותים וחוזרת למיטה של ילד אחר כדי לא להיות לבד ומתכסה מעל הראש. אחותי הצעירה עזבה בגיל 16. לי לא זכור אף זיכרון כזה. רק חינגות בלילות עם לחם וריבה, צוחקים, רוקדים, שרים, שום פחדים ולא צרחתי בלילה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"אבל אז, בגיל 23, הפכתי לאמא של תומר, הבכור שלי. ילדתי אותו בבית חולים ברזילי. זו הייתה מחלקה חדשה של יולדות והרגשתי כמו מלכה כשמסביבי יולדות נשים מקריית־מלאכי וקריית־גת ואשקלון. הן חוזרות לבתים שלהן עם התינוקות ובקושי יודעות מה לעשות, ואני ידעתי שיום אחרי שאני חוזרת לקיבוץ יש כבר מי שמקבל אותי, לוקח את תומר לבית הילדים, מכבס לי, מארגן לו מיטה, בגדים ומזון. הרגשתי נינוחה שאני לא צריכה לעשות כלום".
אבל כשהצעד הזה התרחש בפועל, כשהשמש שקעה ביום החזרה לקיבוץ, גם בלב של למדן נעשה חשוך. "אף אחד לא היה צריך לבשר לי מה לעשות, השיטה הייתה ברורה ונפרדתי מתומר. אבל אז הגיע הלילה, ואמרתי לעצמי: איך אני משאירה את הקטנצ'יק הזה בבית תינוקות עם שומרת והולכת הביתה? מה יהיה אם הוא יבכה? ואם יצטרך שיחליפו לו ואף אחד לא ישמע? אם יהיה רעב? תינוק בן יום צריך את אמא שלו.
"הלילות היו לי מאוד קשים. הייתי לוקחת מזרן ושמה מתחת למיטה שלו כדי שיהיה לי שקט, למרות שהמטפלות לא אהבו ולא הסכימו. כשהמצב שלי כבר ממש הידרדר דרורי בעלי, איש הפטנטים, שם לי מיקרופון בתוך המיטה של תומר בבית הילדים ומהרדיו הייתי שומעת אותו נושם ובוכה ומסתובב במיטה וככה העברתי את כל הלילות, בקושי ישנה".
עם הזמן התרגלת?
"קצת. לא היה לי שקט עד שהוא התחיל לגדול. ואז ארז נולד אחרי שש שנים, והרגשתי שחייבים לשנות את השיטה. הלכתי עם עוד בן קיבוץ שתמך ברעיון ועברנו קיבוץ קיבוץ, אדם אדם, ושיכנענו אנשים למה השיטה הזו נכונה ולמה לא. זה לקח זמן אבל בסוף בוועידת הקיבוצים הצלחתי לשכנע לעבור ללינה משפחתית, ואז כבר פרצה מלחמת המפרץ".
ארז, בנה השני של אראלה למדן, כבר בן 53, נשוי עם שלושה ילדים וגר בקיבוץ שדה יואב, יושב מהצד ומקשיב לאמו. בניגוד לה, הוא לא אהב בתור ילד לגדול בבית הילדים. לא הייתה לו פינה שקטה והוא היה בוכה המון, בשקט, כדי ששאר הילדים לא יחשבו שהוא תינוק. היום כאבא הוא אומר שלעולם לא היה מרשה לדבר כזה לקרות.
"ברחתי אינספור פעמים לבית ההורים והחזירו אותי לבית הילדים. לא ידעת מה לעשות בתור ילד קטן, קראת לשומרת והיא לא יודעת לתת את המענה שאתה צריך. זה היה מאוד קשה. אני זוכר פעם אחת שממש בכיתי ומישהו מהקיבוץ שמע את הבכי והתביישתי. אז התחבאתי שלא ימצאו אותי ויידעו שאני 'הבוכה'"
"כמו אמא, גם אני נולדתי לדבר הזה, בית ילדים", מספר ארז. "לא ידעתי משהו אחר. זה מה שהיה. אהבתי מאוד את החברותא, את החיבור לטבע של הקיבוץ, את הביחד, אבל הקשיים היו יותר גדולים ממה שאהבתי. הבכי בלילה כשאתה יכול לקרוא רק לשומרת. ברחתי אינספור פעמים לבית ההורים והחזירו אותי לבית הילדים. לא ידעת מה לעשות בתור ילד קטן, קראת לשומרת והיא לא יודעת לתת את המענה שאתה צריך. זה היה מאוד קשה. אני זוכר פעם אחת שממש בכיתי ומישהו מהקיבוץ שמע את הבכי והתביישתי. אז התחבאתי שלא ימצאו אותי ויידעו שאני 'הבוכה'. צריך להבין שהיו חברות בבית הילדים, כמו בכל בית ספר. אם אתה מהחברה אז סבבה לך ואם אתה לא בחברה, אז לאן תלך? להורים? אי־אפשר".
מעולם לא ישנת עם הוריך בבית?
"מעולם. לא חשבתי על זה יותר מדי בתור נער. אבל כשנולדו לי ילדים אמרתי, וואו, איך אפשר לחשוב למסור אותם ללינה משותפת? זה נגד הטבע. לא מבין איך אפשר לעשות את זה. אבל אני יודע וזוכר את התקופה, כמה רוח התנועה וכמה הקולקטיב היו פועלים לפי מה שרשום בספר. הקולקטיב שלט על הכל. אם הייתה לי אפשרות לחזור אחורה ולתקן אז כן הייתי חוזר לבית של ההורים ומבקש לישון רק שם. היו חוויות טובות כמו זה שבין ארבע לשמונה ההורים היו חייבים לקחת הפסקה ובאמת באמת להיות איתנו, לשחק איתנו, מה שלא קורה היום אפילו, אבל ככלל הדבר הזה היה משהו לא בריא. אני גאה באמא שהיא נאבקה לשנות את השיטה".
לינה משותפת היא לא רק לינה, אלא בעצם שיטת חינוך וגידול ילדים, שהייתה נהוגה ברוב הקיבוצים בארץ ישראל עד שנות ה־80. במסגרת הלינה המשותפת ילדי הקיבוץ היו ישנים בלילות יחדיו במבנים ייעודיים, שנקראו בתי ילדים, במנותק מהוריהם. בתי הילדים היוו מעון קבע לילדים, בו גם אכלו, התרחצו ולמדו בשנות בית הספר היסודי. ברוב הקיבוצים המשיכו ללון במשותף עד ההתגייסות לצבא. מעבר ללימודים ולמילוי צורכיהם הבסיסיים, על הילדים הוטלו מטלות נוספות, על פי גילם, כגון ניקיון בית הילדים ועבודה בענפי המשק השונים. הילדים נפגשו עם הוריהם בשעות אחר הצהריים למספר שעות, וחזרו לבית הילדים בשעות הערב לקראת השינה. את ארגון הילדים לשינה ביצעו המטפלות או המחנכת, שדאגו להשכיב את הילדים במיטות ולכיבוי האורות.
כבר לאחר הקמת המדינה עלו בקיבוצים ערעורים על שיטת הלינה המשותפת, ובשנת ה־70 וה־80 התופעה כמעט נעלמה. הסיבות קשורות לתהליך הכללי של התרופפות הקיבוצים, שנבע מחילופי הדורות, אך בעיקר להבנה שהדבר הוביל לקשיים פסיכולוגיים הן אצל ההורים והן אצל הילדים.
בשבת הקרובה ישודר בכאן 11 סרטן של איילת דקל ואוריין צ'פלין, "ארבע שעות ביום". הסרט משחזר את החיים בקיבוץ בזמן שהשיטה לגידול ילדים הייתה בלינה משותפת, והנשים שמרואיינות בכתבה זו מופיעות בו. "אני כבר מגיל שלושה ימים גדלתי בבית הילדים והילדות הזו הייתה דבר ברור מאליו", מספרת אוריין צ'פלין (49), דור שלישי בקיבוץ שריד, כותבת הספר "ארבע שעות ביום" שעליו מבוסס הסרט. "עד כיתה א' בכלל לא ידעתי שיש ילדים שחיים אחרת. אני לא מסתובבת בעולם עם תחושה שהייתה לי ילדות לא טובה, אבל עם זאת לא הייתי רוצה להיות אמא שצריכה להכניס את ילדיה לבית התינוקות".
מינה מצקביץ' (96) הייתה תומכת גדולה של בית הילדים ועד היום, במבט לאחור, היא מגוננת על השיטה. היא נולדה וגדלה בקיבוץ שריד, בו היא עדיין מתגוררת. "כשאני הייתי תינוקת וכשהם היו תינוקות, העבירו מבית חולים ישר לבית התינוקות", מסבירה מינה, מהפנטת בעיניה הכחולות ושערה הלבן, ומצביעה על ילדיה, הגר הבכורה ודידי הקטן, שגדלו וחונכו בבית הילדים לצידם של עוד שני אחים.
5 צפייה בגלריה
"לא זכור לי שהייתי מתגעגעת לאמא". מינה מצקביץ' עם ילדיה דידי והגר
(צילום: אלעד גרשגורן)
"לא היה מקום בבית של ההורים", מספרת מינה. "גרו בצריפים בגודל חדר. אבל לילדים דאגו שיהיה בית טוב. האידיאולוגיה הייתה שההורים צריכים לעבוד בבניית הארץ והקיבוץ ואין להם זמן לטפל בילדים. אז שמו את כולם עם מטפלת בזמן שההורים עבדו. כשאמא הייתה אמורה להניק אותי היא הלכה בשעה קבועה, הניקה, וחזרה לגן הירק. היינו חיים ממה שיש, בצנע, אבל זה לא היה עוני, זו צורת חיים שהייתה בכל הארץ. לא היה למי להשוות אז זה היה מובן שככה זה.
"בבית הילדים לא היינו עושים כמעט כלום, אפילו צעצועים לא היו לנו. היינו מכינים קוביות מעצים ומשחקים. אבל הזיכרונות שלי משם היו מאוד טובים. אני מאוד אהבתי את החיים שלי שם. אף פעם לא ידעתי שיש משהו אחר, זה היה מובן לי שככה חיים. לא זוכרת שהייתי מתגעגעת או מחפשת את אמא".
כשנולדו לך ילדים, והיית צריכה למסור אותם, איך הרגשת?
"ילדתי בגיל 20 את הבת הבכורה שלי, הגר. לשים את הגר בבית הילדים זה היה מצוין. מישהו אחר כבר יעשה את העבודה. לא הייתי מבושלת בכלל להיות אמא, הייתי ילדה בעצמי הרבה זמן אחרי. אני חושבת שהבת שלי כן סבלה אבל המטרה הייתה לחנך דור חדש. דור צברי חזק שיודע לעבוד ולהתפרנס והאידיאולוגיה הייתה מעל הכל. מתי ראיתי שזו הייתה ממש שגיאה? כשהגר ילדה את הבן הרביעי שלה, עמית, וכבר לא הייתה לינה משותפת. ראיתי כמה זה נפלא שהוא גר איתה בבית ורציתי גם".
דויד מצקביץ' (72), המכונה דידי, אבא לשלושה וסבא לארבעה, מרגיש שככה היה צריך לנהוג באותם שנים, אבל לנכדים שלו לא היה מאחל לגדול ככה. "בשבילי לגדול בבית הילדים היה כיף חיים, אני לא מצטער ואין לי שום שריטה מהדבר הזה. היה נורא שמח. אבל אצל הילדים שלי, לא הסכמתי שזה מה שיהיה. לא יודע, לא התאים לי שייקחו לי אותם. גיליתי כמה שזה טוב לי שהם לצידי".
הגר (75) נולדה בקיבוץ ומתגוררת בו עד היום. יש לה ארבעה ילדים, כולם גדלו בבית הילדים, ותשעה נכדים. "אני הייתי גם ילדה וגם אמא בדרך הגידול הזו ויש לי הרבה מה לומר עליה", מספרת הגר ומסתכלת על אמה, שנראה שקשה לה לשמוע את הדברים. "בתור ילדה קטנה אני לא זוכרת משהו מיוחד אבל כשהייתי בת 12 התחילו לי פחדים. הייתי רצה באמצע הלילה להורים שלי. אבל אמא הייתה באה איתי בחזרה לבית הילדים, מאמינה גדולה בשיטה. היא הייתה יושבת לידי עד שאני נרדמת. הקושי תמיד הגיע בלילה.
"כשאני הפכתי להיות אמא היה לי מובן מאליו מה צריך לעשות. שהילדים הולכים ממני. לא הייתה לי בעיה עם זה. לא כל הבחורות בשריד עשו ככה, היו לי בנות כיתה שנלחמו לעבור ללינה משפחתית ולא אישרו להן. זה היה חריג, נחשבת מוקצה אם נלחמת. שני הילדים שלי נולדו וגדלו בבית הילדים. לבת הגדולה שלי הפרידה כל ערב לא הייתה פשוטה. כשהבת השלישית שלי נולדה לא היה מקום בבית הילדים. שלושה חודשים היא ישנה אצלנו בבית וזה היה ממש כיף. שבר את ליבי להחזיר אותה, אבל לא עלה בדעתי שאעשה מלחמות".
במה את מרגישה שהלינה המשותפת הכי פגעה?
"בקשר שלי עם האחים שלי. אנחנו לא מתנהגים כמו משפחה שגדלה ביחד. אני בטוחה שאם היינו גדלים באותו בית זה היה אחרת. גם עליי בתור אמא, אני לא יושבת ומתחרטת, אבל אני חושבת שהפסדנו קטע ענק מהחוויה של האימהות".
מינה, מה את מרגישה שנחסך ממך?
"בחיים לא אמרו לי שאוהבים אותי. אמא שלי לא רצתה אותי כי כמוני, היא הייתה עדיין ילדה. וזה דבר שאת לא יכולה להשתחרר ממנו. אני לפעמים מתעללת בבת שלי הגר רק בגלל זה. לא מתוך רצון רע".
את אמרת לילדים שלך שאת אוהבת אותם?
"זה היה ברור", עונה מינה.
הגר: "אז לא. זה לא היה ברור. אמא הייתה עובדת כמטפלת בזמן שאנחנו היינו בבית הילדים, וזה הרגיש שהיא הרבה יותר מחוברת לילדים שהיא מטפלת בהם מאשר לנו".
דידי: "אני מעולם לא נתתי שיחבקו או ינשקו אותי. ככה גדלתי וככה זה היה. עם הנכדים שלי אני מפצה, הם יודעים שאין דבר כזה שהם עוברים בלי לחבק אותי".
ננסי פלד (70) נולדה בקנדה והגיעה לקיבוץ הזורע כמתנדבת, התחתנה עם בן קיבוץ וילדה ארבעה ילדים. בתור עולה חדשה, כל עניין הקיבוץ היה לה זר, ובטח המחשבה לשלוח את הילדים לישון בבית אחר. אבל היא, שרצתה להיות כמו שאר הצברים הגאים, עשתה את מה שהוטל עליה. היום היא סוף־סוף מרשה לעמה להרהר על העבר.
"עליתי מקנדה בגיל 26, ופגשתי את בעלי שהוא בן קיבוץ", מספרת ננסי והמבטא עדיין ניכר בקולה. "היה שונה ממש לעלות ולגור בקיבוץ, אבל אהבתי. על בית הילדים שמעתי מהרגע הראשון, ואפילו עבדתי בו תקופה לפני שנכנסתי להיריון. אני נחשבת צעירה מבין הנשים שמתראיינות פה, בתקופה שלי הילדים היו גרים בבית שלושה חודשים ורק אז עוברים ללינה משותפת. לא חשבתי אז, לא הייתי מרדנית, בדיעבד אני מצטערת על הדברים האלה אבל אני לא מסתובבת עם הרגשה לא טובה, כי לא ידעתי בכלל שאפשר להתנהל אחרת. הייתי פה לבד, המשפחה הייתה בקנדה. אין ספק שזה היה הזוי לעלות על אופניים באמצע הלילה להניק ואז לחזור לחדר, אבל כולם עשו את זה".
אדם (35), בנה של פלד, מספר: "אני זוכר בעיקר את הטלפון של השומרת לילה, אישה חסרת פנים, שבאה לבית הילדים כשבכינו. זה כל פעם מישהי אחרת, בגלל זה אין לה אצלי בראש פנים. אתה בוכה לתוך השפופרת או האינטרקום ובאים לראות מה איתך. אמא שלי מהנהנת אז אני מניח שהיא מאשרת את הדברים שלי ולא דמיינתי".
ננסי: "נכון, היו ילדים שקראו להורים וזה היה מגיע למרכזייה של חדר שומרת, שתי שומרת ישבו שם. סמכתי על השומרות אבל התברר לי שהן לא תמיד עושות את העבודה. אצל אדם הייתה בקבוצה ילדה בת שנתיים שכל הזמן ברחה לחדר ההורים, והחליטו לנעול את הדלת מבחוץ כדי שהיא לא תברח. כשגילינו את זה ממש התעצבנו, לא הסכמנו שזה יקרה".
אדם, אתה היום מבין למה היה צריך את זה?
"תראי, יש לי שני ילדים וזה הזוי לי מאוד הדבר הזה. אין בזה שום דבר רגיל. אורח החיים הקיבוצי השיתופי עם הזמן נהיה יותר ויותר משונה בעיניי. משוגע לחשוב שאנשים התנהלו ככה. לא סתם זה מדובר ונחקר בכל העולם, אין לזה אח ורע. אורח חיים שנולד מתוך כורח של סיטואציה. זה שירת את המדינה ואת הקהילות כי היה להם צורך אמיתי להתמודד עם הקשיים בהקמת המדינה. אני בטוח שאם הייתי אבא בתקופה ההיא הייתי מכניס את הילדים לבית ילדים, זה מה שנהיה נהוג. כולם עשו את זה, היה נראה טבעי ולגיטימי ובהרבה מקומות נכון".
ננסי: "עם הזמן שעבר והמבט אחורה אחרי שהילדים חזרו הביתה, הבנתי שהיה משהו עצוב בדברים שפיספסנו בגידול שלהם. יש צביטה בלב שאני מרגישה עד היום".
