בשבוע הבא תחגוג מיקי את יום הולדתה ה-50. עדיין לא ברור מי יוזמן לחגיגות, אבל ברור מי לא. אמא שלה.
שמונה שנים חלפו מאז שהחליטה לנתק איתה את הקשר - אחרי עשרות שנים של מערכת יחסים רעועה שידעה עליות ומורדות. בעיקר מורדות.
"כשנולדתי אמי הייתה בת 19 ואבי בן 21. הייתי הבת הבכורה שלהם, פרסונה נון גרטה ממש מהרגע הראשון. אבא שלי מאוד רצה בן והוא הביע אכזבה עמוקה כשגילה שנולדה לו בת. כדי לפייס אותו אמי נכנסה להיריון נוסף וילדה בן. ההפרש ביני לבין אחי הוא 11 חודשים. כשהייתי בת 5 נולד אחי הצעיר ואני הייתי על תקן אמא שלו: לחתל, להאכיל, לטפל, לשחק. הוא ממש החליף את הבובות שהיו לי, גם כשלא רציתי. בחוויה שלי הייתי על תקן הלכלוכית בבית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"גדלתי בתחושה של אפליה קשה מאוד ביני לבין אחי האמצעי. תמיד היה ברור שהוא הבן המועדף. אני הייתי 'המטומטמת' והוא היה 'הגאון'. במציאות, שנינו למדנו בתיכון פרטי בחיפה. אני סיימתי את הלימודים, אותו העיפו. כל דבר שעשיתי - עשיתי לתפארת אבל זה אף פעם לא הספיק. נשארתי בצל של אח שלי. אמא שלי הקפידה להבהיר לי שלא יצא ממני כלום ושחבל על המאמץ".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בראשית שנות העשרים לחייה התגרשו הוריה, ומיקי ניתקה את הקשר עם אביה, לבקשת אמה. "שנים לא דיברתי עם אבא שלי בגללה", היא מספרת. "כשהם התגרשו היא ממש קרעה את המשפחה לגזרים, חייבה אותנו לבחור בינה לבינו. אנחנו הילדים בחרנו בה ולימים שאלתי את עצמי, רגע, למה בעצם אני לא מדברת עם אבא שלי? הרי הוא לא עשה לי כלום. חזרתי להיות איתו בקשר. בגיל 24 התחתנתי וכשהילדות שלי נולדו הייתי צריכה לשמור בסוד את הביקורים אצלו עם הנכדות".
בגיל 28, כשהיא כבר אם לשתי בנות, התחילה לימודים אקדמיים. "בער בי להבהיר שאני לא באמת מטומטמת. סיימתי שני תארים, הגשתי הצעה לדוקטורט ומילאתי את הקיר בתעודות רק כדי להוכיח לעצמי שאני אדם חכם. בגיל 33, אחרי שנולדה הבת השלישית שלי, נכנסתי למשבר עם שאלות קיומיות נוסח מי אני, מה אני ולאן אני הולכת. הפצעים שלי דיממו ולא יכולתי יותר להדחיק אז הלכתי לטיפול".
מה הוביל לניתוק הקשר באופן סופי?
"לפני שמונה שנים התארחנו אצלה בליל הסדר. הבנות חגגו עם אביהן אז הגעתי לבד, אחי הצעיר הגיע עם שלושת ילדיו ואחי האמצעי הגיע עם בת זוגו. באמצע הארוחה הוא הכריז שהיא בחודש השלישי להריונה. אני זוכרת את זה כאילו זה קרה אתמול. אמא שלי קמה בהתלהבות מהשולחן וצעקה משפט שחרך לי את הלב: 'אני סוף סוף סבתא! אני סוף סוף סבתא!'. הייתי בהלם. נחנקתי מהביס. הרי בשלב הזה היא כבר הייתה סבתא לשישה נכדים. אחי הצעיר ואשתו היו אדישים לאמירה הזו או לפחות נראו כך, אבל מבחינתי זו הייתה נקודת השבירה. אומנם לא הגבתי אפילו במילה בזמן אמת אבל בלב כבר החלטתי: אני לא אדבר יותר עם אמא שלי לעולם. חיכיתי שתסתיים ארוחת החג ונסעתי הביתה ממררת בבכי. ממש התאבלתי. כשהגעתי הביתה שלחתי לה סמס בו כתבתי: 'היחסים שלנו נגמרו'. היא לא ענתה.
"לפני שנה וקצת התקשרתי אליה כדי להתייעץ איתה לגבי סבתא שלי שהיא כבר בת 96 וסיעודית. כשהיא ענתה קראתי לה 'אמא' והיא ירתה מיד 'לא, אין לי בת יותר'. זו הייתה השיחה האחרונה"
היו ניסיונות להתפייס מאז?
"ארבע שנים אחר כך, בערב יום כיפור, כתבתי לה מכתב ארוך. ביקשתי ממנה סליחה אם התנהגתי לא בסדר, כתבתי שאני סולחת על האימהות שחוויתי ממנה והשארתי את הדלת פתוחה. היא לא הגיבה למכתב הזה מעולם.
"לפני שנה וקצת התקשרתי אליה כדי להתייעץ איתה לגבי סבתא שלי שהיא כבר בת 96 וסיעודית. זו הייתה אמורה להיות שיחת טלפון מאוד קונקרטית. כשהיא ענתה קראתי לה 'אמא' כי ככה אני רגילה והיא ירתה מיד 'לא, אין לי בת יותר'. זו הייתה השיחה האחרונה.
"היום אני כבר לא מנסה. עברתי תהליך מייסר, התאבלת, חפרתי בזה, שאלתי את כל השאלות ועיבדתי את זה מכל הכיוונים. אני מבינה את ההשלכות של ההחלטה ולגמרי שלמה איתה".
היום היא גרושה, מתגוררת בכפר סבא עם שלוש בנותיה (24, 22, 17). "לפני 12 שנה החלטתי להתגרש מאבי בנותיי ושילמתי על הגירושים האלה מחירים כבדים. כשהייתי נשואה מי שקיבל על עצמו להיות ההורים שלי היו ההורים שלו. מבחינתם, כשהתגרשתי ממנו, התגרשתי גם מהם. הם כעסו עליי מאוד והם לא בקשר איתי עד היום. בשש השנים האחרונות אני מגדלת את הילדות לגמרי לבד. אבא שלהן ניתק את הקשר, נעלם".
איזו אמא את לבנותייך?
"עשיתי הכול כדי להיות האמא שרציתי שתהיה לי. אם היום אני נפרדת מהעולם מבחינתי לפחות עשיתי את שלי - גידלתי בנות לתפארת. הורות זו אחריות עצומה. אני מנסה לגדל אותן כמה שיותר בריא ועם כמה שפחות סימביוטיות, לתת להן את המרחב והמקום להתפתח כאינדיבידואל".
מה אמא שלך תחשוב על הכתבה הזו?
"אני מניחה שהיא תתעלם. אני מאוד אופתע אם לא אבל בכל מקרה אני לא משתפת את הסיפור הזה בתקווה לשמוע ממנה, אלא כי החשיפה היא חלק מהריפוי שלי".
התמונה האחרונה שלהם כמשפחה צולמה לפני ארבע שנים בנתב"ג, ממש לפני ההמראה. אמא, אבא וארבעה ילדים מחויכים בראשיתה של חופשה בתאילנד, מתנה עבור בן הזקונים שהגיע למצוות. "טיול בר מצווה" הם קראו לזה. לאף אחד מהם לא היה מושג שהוא יסתיים במפח נפש ויהווה את אות הפתיחה לנתק ששורר היום בין דניאל (שם בדוי) בת ה-25 לאביה.
"אנחנו ארבעה אחים. אני השנייה", מספרת דניאל. "לפני הטיול התווכחתי עם אחי הגדול. שנינו לא רצינו להתחיל את הטיול בבאסה אז בעצירת הביניים פרשנו מיתר בני המשפחה כדי לדבר לבד וללבן את העניינים. כששער העלייה למטוס נפתח ואבא שלי ראה שעדיין לא הגענו הוא התחיל להילחץ. לא שהייתה לו סיבה טובה. אני ואחי טיילנו בעולם, שנינו מכירים היטב שדות תעופה ויודעים למצוא את דרכנו לשער העלייה אבל ככל שהדקות נקפו, הוא ממש השתגע. יש לו קטע כזה לאגור זעם ואז ברגע אחד להתפרץ בגלל השטות הכי קטנה. כשהגענו (בזמן, כמובן) גילינו שהוא כבר עבר ממוד של חופשה ל'אני רוצה לחזור הביתה עכשיו! אין מצב שאמא שלכם תצליח להשתלט עליכם, אתם לא אחראים! אתם מופרעים!' וכו'.
"העובדה שבכלל לא איחרנו לא שינתה מאומה. הוא סירב להירגע כל הטיסה וכשנחתנו בבנגקוק הוא דרש לחזור חזרה לישראל. האיש פשוט השתנה ברגע ב-180 מעלות. אחי הקטן בכה ואני ניסיתי להרגיע אבל כלום לא עזר. באיזשהו שלב התעצבנתי ואמרתי לו: 'אתה לא רוצה להישאר איתנו? אז יאללה, לך. קח טיסה ותחזור לארץ'. לאדם מהצד זה יישמע מופרע אבל זה באמת מה שקרה. האיש אשכרה לקח את הרגליים שלו והלך. הוא חזר לישראל בראשיתו של טיול שהוא תכנן במשך שבועות כי הילדים שלו איחרו לו 10 דקות בשדה התעופה. אנחנו המשכנו את הטיול שלנו. אני ואחי הגדול תמכנו באמא שלנו, אמרנו לה שאם היא רוצה להתגרש מהאיש הקפריזי הזה כולנו איתה. היינו בטוחים שכשאנחנו חוזרים ארצה, היא מתחילה תהליך גירושין. זה לא קרה".
7 צפייה בגלריה
''ואז אמרתי לו, אתה לא רוצה להישאר איתנו? אז יאללה, לך". אילוסטרציה
(צילום: Shutterstock)
האם החליטה להישאר עם האב. דניאל בחרה לעזוב. היא עברה להתגורר עם סבא שלה במרכז הארץ ובסופי שבוע קפצה לבקר בבית המשפחה בצפון. ואז הגיעה התפרצות נוספת.
"הגעתי ביום שישי עם בן זוג חדש שרציתי להכיר למשפחה. פתאום אבא שלי ניגש אליי מאחורה, טפח לי על הכתף ואמר: 'קחי את הדברים שלך ועופי לי מהבית. את לא גרה פה יותר'. הייתי בהלם. אמרתי לו שזה לא רק הבית שלו אבל הוא התעקש: 'לפני שאני קורא למשטרה, קחי את הדברים שלך ועופי'. החלטתי לא להתווכח. לקחתי את מעט הדברים שלי שעוד היו שם ועברתי באופן מלא ורשמי להתגורר עם סבא שלי. מה שמשעשע זה שההורים שלי היו בעיצומו של טיפול בזמן הזה. עמדתי מחוץ לדלת עם בן הזוג שלי ואמרתי לאבא שלי, 'אתה תתחרט על זה כל החיים שלך'. הוא ענה, 'אני לא אתחרט על שום דבר'".
"רוב הזמן הוא היה אבא טוב. הוא איש עם לב רחב, כזה שעוזר לכל מי שצריך, אבל כשעולים לו העצבים אין עם מי לדבר. משהו בו נאטם והוא לא רואה ממטר. הוא שובר דברים, לא מדבר איתנו כמה ימים, מקלל, מאיים. פעם אחת הוא נעל אותנו מחוץ לבית"
בארבע השנים שחלפו מאז דניאל ואביה נפגשו באירועים משפחתיים בלבד ולא החליפו מילה, למעט פעם אחת שבה האב ביקש להיפגש איתה לשיחה.
"לא רציתי להגיע למפגש הזה אבל פחדתי שאולי יגיע יום ואני אתחרט על זה אז הגעתי. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שנפגשנו אני, הוא ואמא שלי. הוא פשוט ישב שם ואמר לי בלי להתבלבל 'טוב, יאללה, די עם המשחקים, בואי הביתה'. סירבתי. לא הייתה לי שום כוונה לחזור לבית הזה בלי שיתרחש בו שינוי אמיתי. רוב הזמן אבא שלי היה אבא טוב. הוא איש עם לב רחב, כזה שעוזר לכל מי שצריך, אבל כשעולים לו העצבים אין עם מי לדבר. משהו בו נאטם והוא לא רואה ממטר. הוא שובר דברים, לא מדבר איתנו כמה ימים, מקלל, מאיים. פעם אחת הוא נעל אותנו מחוץ לבית. כילדים, היינו הולכים לידו על ביצים כדי חלילה לא לעצבן אותו. מספיק שעשית אפצ'י לא במקום לידו והוא מתפוצץ. מעולם לא ראיתי בזה משהו חריג. בגלל שלא היו מכות פיזיות אז לא חשבתי שאני מגיעה מבית אלים. לקח לי זמן להבין שיש פה אלימות ושאני לא מוכנה לחיות ככה יותר. אמרתי לו בדיוק מה אני חושבת עליו ועל ההתנהלות שלו. הוא כמובן נכנס למגננה והשיחה הזו נגמרה רע מאוד. הוא אמר, 'אין לי בת', ואני עניתי, 'ולי אין אבא'".
לאורך כל הריאיון באמת הקפדת לקרוא לו בשמו הפרטי. לא קראת לו "אבא" אפילו פעם אחת.
"זה נכון. האיש הזה כבר לא חלק מהחיים שלי והתרגלתי לזה. בניתי לי עולם משל עצמי והוא לא יודע עליו כלום. אין לו מושג שטסתי לטיול ארוך בחו"ל. הוא לא יודע במה אני עובדת או מה אני לומדת. דרשתי מהאחים שלי שלא ישתפו אותו בשום דבר כי אני באמת מאמינה שלא מגיע לו לדעת. הוא בחר לחתוך את הבת שלו מהחיים שלו - שיתמודד עם ההשלכות".
איפה אמא שלך והאחים שלך בכל הסיפור הזה?
"כולם גרים יחד איתו בבית. אמא שלי רוצה שאני אחזור הביתה ונרכיב את המשפחה מחדש ואני לא מוכנה לשמוע. האחים שלי עדיין שם. גם הם רואים את האלימות שלו אבל אין המון מה לעשות כי אין ראיות לאלימות הזו וכי הבית הזה גם שלו. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להיפרד ממנו אבל את זה אמא שלי לא רוצה או לא מצליחה לעשות".
הנתק הזה סופי? מה היית רוצה שהוא יעשה כדי לתקן?
"שייתן לי סיבה טובה לחזור. אני רוצה שהוא ילך לטיפול בהתקפי זעם שלו, שיעשה משהו כדי לשנות את ההתנהגות שלו, שיבקש סליחה מכל האנשים שהוא פגע בהם, שייקח אחריות. אני רוצה לדעת שהפעם זה יהיה אחרת. כל עוד אין שינוי אמיתי אני מוכנה, בעל כורחי, לראות אותו רק בלוויות ובחתונות".
ובחתונה שלך הוא יהיה?
"לא יודעת. אין לי תשובה אפילו לעצמי".
בכל שנה, ביום הולדתו, רן (שם בדוי) מקבל מייל מההורים שלו. בכל שנה הם כותבים כמעט את אותו הדבר. רן מעולם לא הגיב למיילים האלה. כבר שבע שנים הוא לא מדבר איתם ולדבריו, הם לא ממש חסרים לו.
הוא בן 35, נולד וגדל בקיבוץ בצפון הארץ, השני מבין שלושה אחים. אחיו הבכור חלה בסרטן בגיל 10, עבר טיפולים והבריא. במהלך שירותו הצבאי המחלה חזרה לסבב נוסף והפעם הכריעה אותו. הוא מת בגיל 24 והם נותרו שניים: רן ואחיו שצעיר ממנו בחמש שנים. הוריו עדיין מתגוררים בקיבוץ. האח מתגורר בתל אביב. רן לא יכול להצביע על הנקודה שבה מערכת היחסים ביניהם דעכה.
"זה לא קרה ביום אחד", הוא מסביר, "הנתק הלך והתפתח. זה תהליך שלהערכתי התחיל בתיכון. למדתי בפנימייה בירושלים. לא בגלל שלא היה לי טוב בבית אלא בגלל שזה היה בית ספר מאוד טוב, מעין הזדמנות אקדמית. בשנה הראשונה התקשרתי מטלפון ציבורי כל יום הביתה. בשנה השנייה זה ירד לפעמיים בשבוע ובהמשך זה הלך ופחת. אני זוכר שכבר אז לא שמחתי כשהם באו לבקר. זה לא היה משהו שחיכיתי לו אלא משהו שחיכיתי שייגמר. אני לא יודע להסביר למה. זה פשוט לא שימח אותי".
בתום לימודיו התגייס לצה"ל ואחרי השחרור למד לתואר ראשון. כשסיים ללמוד טס לטיול הגדול ושמר על קשר עם הוריו באמצעות מיילים לא תכופים. בסוף הטיול שב לקיבוץ אולם אחרי חצי שנה החליט לעזוב. ממש במקביל הגיעו יחסיו עם הוריו לנקודת רתיחה. זה קרה בעקבות אירוע משפחתי שרן לא רצה להגיע אליו.
"אמרתי להם במפורש שאני לא בעניין והם לחצו עליי להגיע. שבוע-שבועיים התבשלתי עם ההחלטה. הכעיס אותי שהם מפעילים עליי לחץ. הייתי גבר בן 28. זה גיל שבו אמור להיות לגיטימי להגיד, שמעו, לא מתאים לי, אני לא בא, אבל עצם זה שהם בכלל לא שמו לב ללחץ שהם מפעילים עליי, שיגע אותי.
"אין סיבה חד משמעית לנתק ולא חייבת להיות. הם לא התעללו בי, לא הזניחו אותי בשום צורה ולא מנעו ממני דבר. אני פשוט לא מרגיש שביני ובין ההורים שלי יש איזשהו חיבור. אין לי צורך לראות אותם ואני לא מתגעגע אליהם"
"אני לא אוהב אירועים גדולים והמוניים. יש לי הפרעות קשב והמולה גורמת לי סבל. זה לא היה חדש להורים שלי. נכון שבסופו של דבר הם לא גררו אותי בכוח למכונית אבל הרגשתי שאין לי את הזכות לסרב, שכל עוד אני אצלם אני לא באמת יכול לומר לא. אומנם גרתי אז בדירה משל עצמי אבל כל המעמד שלי בקיבוץ היה תוצר של היותי 'בן של'. אז הגעתי לאירוע. עמדתי ליד הדלת צמוד לקיר ולא התייחסתי לאף אחד. בסוף אמא שלי אמרה לי 'נו, בסדר, תחזור לרכב'. כשחזרנו החלטתי שזהו. אני מפסיק לדבר איתם. מאז לא יצרתי שום קשר מיוזמתי ולא הגבתי ליוזמות שלהם".
זו הייתה החלטה מודעת או שפשוט כעסת?
"ברמה המיידית - לא יכולתי לדבר איתם, כעסתי. בהמשך הם התנצלו, הודו שלא היו צריכים להכריח אותי וביקשו שנחזור לדבר, אבל סירבתי. מאז הם ניסו עוד כמה פעמים אבל לא המון ומבחינתי, זו נקודה לזכותם. הם מהר מאוד הבינו שניסיונות כאלה רק ירחיקו אותי. מדי פעם הם מתקשרים ואני לא עונה. אני לא מרגיש שאיבדתי המון. אני לא אוהב אותם והם לא חסרים לי. אני מניח שאני חסר להם, שהם מתגעגעים אליי".
חלפו הרבה שנים מאז האירוע ההוא. למה בעצם אתם עדיין בנתק?
"אין סיבה חד משמעית ולא חייבת להיות. הם לא התעללו בי, לא הזניחו אותי בשום צורה ולא מנעו ממני דבר. אני פשוט לא מרגיש שביני ובין ההורים שלי יש איזשהו חיבור. אין לי צורך לראות אותם, אני לא מתגעגע אליהם וביומיום אני לא חושב עליהם".
יש סיכוי שהנתק יגיע לקיצו?
"אם כן זה יהיה עבור מישהו אחר. נגיד, אם יהיה לי ילד ולאמא שלו יהיה מאוד חשוב שהוא יכיר את הסבא והסבתא שלו, אז אני לא אתנגד אבל מבחינתי, זה יהיה קשר מאוד קורקטי ומינימלי ככל האפשר".
מה הם כותבים במייל? איך נראה מייל יום הולדת לילד שלא מדבר איתך?
"יום הולדת שמח, רן. אם וכאשר תרצה - הבית פתוח עבורך".
ביתה של אלינור (שם בדוי) נמצא במרחק ארבעה ק"מ מבית הוריה, ובכל זאת, את ליל הסדר האחרון היא חגגה בביתה, עם בעלה וילדיה. שלא תטעו, אלינור בהחלט הוזמנה לליל הסדר אצלם ולא רק שהוזמנה, הוריה ממש הפצירו בה להגיע.
"אבא שלי שלח לי תמונות של שולחן החג והתחנן שנבוא. אמרתי לו: 'לא יקום ולא יהיה' ובאמת לא באתי. זו הייתה ההחלטה שלי ואני עומדת מאחוריה, אבל להגיד שלא התבאסתי? בטח שהתבאסתי. הצטערתי בשביל הילדים שלי. הבת שלי אמרה ,'אמא, כולם עם אנשים. לכולם יש מוזמנים. רק אנחנו לבד. זה עצוב'. אמרתי לה: 'לכולם יש משפחה חמה. לנו אין. מה אני יכולה לעשות? את רוצה שאמציא לך משפחה?'"
אלינור, 52, היא אחת מתוך שלוש הבנות במשפחה. אחריהן נולד בן זכר. מרגע לידתו ועד היום הוא זוכה לדבריה ליחס מועדף בולט. כל כך בולט עד ששלוש הבנות ניתקו את הקשר עם ההורים ואף אחת מהן לא הסכימה להתארח אצלם בחג.
"אחי נולד כשהייתי בת 10. במשך שנים לא היינו על אותה הסקאלה בכלל. כשאני התחלתי את גיל ההתבגרות הוא היה פעוט. זה היה טבעי שהבן הקטן יקבל יותר וכולנו קיבלנו את זה בהבנה. אבל באיזשהו שלב פערי הגיל מיטשטשים. לדוגמה, כשהוא גדל ורצה לטוס עם החברה שלו לחו"ל, הוא קיבל מימון לנסיעה. הם מעולם לא מימנו לנו נסיעה לחו"ל. היום כולנו כבר אנשים בוגרים. הוא לא התינוק של הבית יותר והיחס המועדף שלהם זועק לשמיים".
הסיפור התפוצץ לראשונה לפני כעשור, כשהאחיות גילו שההורים לא הסתפקו במימון טיסות לחו"ל אלא רכשו בסתר דירה עבור האח.
"ההורים שלי החליטו שהבנות כבר 'מסודרות' אז אפשר לקנות רק לבן. דרך עיניהם, זה הדבר הנכון לעשות. הוא הבן, הוא ממשיך הדרך והם חייבים לדאוג לו. רק להבהיר, מדובר באיש עסקים מאוד מצליח שעושה ארגזים של כסף. לא רק שהם לא רכשו דירה לאף אחת מהבנות שלהם, הם התקמצנו עלינו ברמות שאי אפשר לתאר. הרכישה הזו הייתה אמורה להיות סוד ועצם ההסתרה כבר מעיד על כך שהם יודעים שזה לא בסדר. כשגילינו את זה ואי אפשר היה להכחיש, הם הודו. במשך כמה שנים שרר נתק. אף אחת מהבנות לא דיברה איתם ואז אבי קיבל התקף לב. מצבו היה קשה וכבר קראו לנו לבוא להיפרד. ישבנו לידו שעות בבית החולים ולבסוף הוא יצא מזה. חשבנו שבגלל שהיינו איתו לאורך תקופת השיקום הוא סוף סוף יראה דברים אחרת. זה לא קרה. בחצי השנה האחרונה אנחנו שוב בנתק. גילינו שלא מדובר רק בדירה ושהם כתבו על שמו גם משרדים ועוד לא אמרתי מילה על הרכב בחצי מיליון שקל שהם קנו לו".
איך הם מצדיקים את האפליה הזו?
"הם לא מצליחים להבין בכלל על מה אנחנו כועסות. זו הרי זכותם לעשות מה שהם רוצים עם הכסף שלהם. אבא שלי אומר לי, 'אין לך דירה?' ואני עונה: 'יש לי אבל לא ממך. יש לי דירה עם משכנתא. והוא אומר: 'נו, העיקר שאת מסודרת'.
"אני זוכרת פעם אחת שאחי התקשר לאבא והוא ענה לו: 'טוב שהתקשרת, בלעדיך אני לא חי'. אחי הוא לא הנסיך שכולם חיכו לו, הוא המלך"
"חשוב לי להבהיר שזה לא רק העניין של הכסף אלא על יחס מועדף בכל האספקטים שאפשר לחשוב עליהם. ההורים שלי חיים ונושמים את אחי. רק אותו. כשאני ילדתי, אמא שלי לא לקחה חופש מהעבודה, אפילו לא בשביל לבקר בבית החולים. היא מעולם לא הסכימה לעשות בייביסיטר לילדים שלי. לאחי עדיין אין ילדים אבל ברור לי שברגע שיהיו לו היא תשמור עליהם מתי שהוא יבקש ממנה. כבר היום כשהוא צריך עזרה ולא משנה במה, היא מסוגלת לחתוך באמצע חופשה בשביל להתייצב. ובכלל, הם מאוהבים בו עד מעל לראש. המשרד של אבא שלי מפוצץ בכל מיני תעודות של אחי. מה שמדהים הוא ששלושתנו בעלות השכלה אקדמית מרשימה במיוחד. לא אפרט אבל בואו נאמר שכל אחת מאיתנו מצליחה מאוד בתחומה. כצפוי, גם אנחנו קיבלנו לא מעט תעודת במהלך חיינו אבל לנו אין ייצוג במשרד של אבא. בנו לא מתגאים. זה נראה כאילו הוא אב לבן יחיד. אני זוכרת פעם אחת שאחי התקשר לאבא שלי כשהיינו יחד באוטו והוא אמר, 'טוב שהתקשרת, בלעדיך אני לא חי'. יש לי עוד מיליון סיפורים כאלה. אחי הוא לא הנסיך שכולם חיכו לו, הוא המלך".
איך היחסים שלכן איתו?
"אין יחסים. הוא התחתן בשנה שעברה ואחותי לא טרחה להגיע בכלל. אני כן הגעתי אבל אנחנו לא ממש מדברים. אח שלי מאוד מבסוט מהאפליה הזו. אם תשאלי אותו הוא יגיד לך בעליצות לא מוסתרת: 'ההורים שלי אוהבים אותי הכי הרבה'. הוא לא מתבאס מזה שאנחנו לא מדברות איתו. מבחינתו אנחנו סתם קנאיות מסריחות שלא יודעות לפרגן".
חנה בת ה-72 מחולון היא אמא לשלוש בנות ובן והיא מסוגלת לדבר עליהם שעות בהתלהבות ובאהבה, אבל אחרי כמה דקות מבחינים שמשהו חסר. אחת הבנות נעדרת מכל הסיפורים. חנה, כך מתברר, לא החליפה איתה מילה כבר 15 שנה. היא לא הגיעה לחתונה שלה, ואת נכדיה, שלושה במספר, לא פגשה מעולם.
שאר המרואיינים בכתבה הסבירו את הסיבה שבגללה בחרו לנתק את הקשר. סביר להניח שגם לבתה של חנה יש סיבה, אבל היא לא יודעת מהי עד היום.
"היא הייתה ילדה טובה, כמו כל הילדים שלי. גם כנערה מתבגרת היא הייתה נהדרת", מספרת חנה, "נתתי הכול לילדים שלי, מעולם לא הרמתי עליהם יד, תמיד נלחמתי בשבילם ושמתי את טובתם בראש מעייניי. הילדים גדלו ברווחה כלכלית ולה, ספציפית, קניתי דברים כאילו אין מחר. כל מה שהיא רצתה - היא קיבלה. יש סצנה שחרוטה לי בראש: היינו באילת והיא הצביעה על איזו נעל של נייקי בחלון הראווה ואמרה שהיא רוצה אותה. אמרתי לה שתיכנס ותקנה אבל בחנות לא הייתה את המידה שלה. התקשרתי לסניף הראשי ודרשתי לעשות חיפוש בכל הארץ על הדגם הספציפי הזה. בסוף מצאתי את הנעליים בקרני שומרון! לא ויתרתי ודאגתי שהן יגיעו אליה. הייתי מוכנה להפוך את העולם בשבילה".
מה השתבש?
"אני לא יודעת. אחרי הצבא היא נסעה לשלושה-ארבעה חודשים לטיול הגדול במזרח. כשהיא חזרה, אני ובעלי נסענו לשדה התעופה לאסוף אותה. כבר אז ראיתי שהיא מרוחקת. כל החברות שהיו איתה בטיול התנפלו עליי בחיבוקים ובנשיקות וסיפרו איך היה. רק הבת שלי שמרה מרחק. לא ייחסתי לזה חשיבות באותו הרגע. הייתי תמימה. חשבתי שזה יעבור לה.
"בשנים הראשונות לנתק החלפתי את הכרית כל שלושה ימים. לא הספיק להחליף רק את הציפית כי הכרית עצמה נרטבה מרוב שבכיתי. אנשים לא יכלו לדבר איתי, היו רואים אותי ברחוב ומנחמים אותי כאילו אני באבל"
"זה היה ריחוק הדרגתי אבל אני לא ראיתי אותו או יותר נכון לא חשבתי שהוא משמעותי. סיפרתי לעצמי שזה בסדר שהיא לא ששה לדבר איתי, לצעירים בדרך כלל יש אינטראקציה עם צעירים. לאט לאט המרחק גדל ופתאום שמתי לב שהיא מבשלת לעצמה. שאלתי אותה מה העניין, והיא אמרה משהו בסגנון 'אף פעם לא הרגשתי אותך בתור אמא'. לא הבנתי מאיפה זה בא פתאום. יום אחד הגעתי הביתה וראיתי שהחדר שלה ריק. בזמן שאני ובעלי היינו בעבודה, היא הזמינה הובלה ועברה דירה. היא הייתה אז בת 21. מאז לא דיברנו".
בשנים הראשונות ניסתה למצוא את הדרך ללב בתה אך ללא הצלחה. "מה לא ניסיתי? ליום ההולדת שלה שלחתי זר פרחים ענקי וביקשתי מהשליח שיעמוד שם כמה רגעים ויראה איך היא מקבלת את זה. הוא התקשר אליי אחר כך ואמר שהיא לא התייחסה. כשהיא ילדה את הבן הבכור שלה והנכד הראשון שלי, שלחתי עציץ גדול ויקר וכתבתי לה במכתב שאני מבקשת סליחה, אף על פי שלא ידעתי על מה, וחתמתי במילים 'הסבתא החדשה'. גם לזה היא לא הגיבה. כל השכונה יודעת וכל המשפחה המורחבת יודעת וכולם ניסו בשלב זה או אחר לדבר איתה, אבל כלום לא עזר. היא עקשנית".
איך קיבלת את הנתק הזה?
"בהתחלה החלפתי את הכרית כל שלושה ימים. לא הספיק להחליף רק את הציפית כי הכרית עצמה נרטבה מרוב שבכיתי. אנשים לא יכלו לדבר איתי, היו רואים אותי ברחוב ומנחמים אותי כאילו אני באבל".
והיום?
"היום אני כבר לא שם. עברו יותר מדי שנים. אני לא מכירה אותה, לא יודעת מי היא ומה היא. המשכתי הלאה. היא הבת שלי אבל גם יש גבול להשפלות ולדחיות שאני מסוגלת לקבל. היא בגדה בי בצורה שלא ניתנת לריפוי. הורדתי את הראש כמה וכמה פעמים עבורה וספגתי ממנה יותר ממה שאני מסוגלת. לא עוד".
ומה עם הנכדים?
"אני לא מכירה אותם. הבן שלה היה במעון 100 מטר מהבית שלי והשכנה שלי הייתה הגננת שלו. היא כל הזמן סיפרה לי כמה הוא יפה תואר ונהדר ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תצלם לי אותו בהחבא כדי שאני אראה אותו. סירבתי. בשביל מה שיכאב לי הלב?
"הנכדים האלה הפסידו סבתא מעורבת שהייתה משחקת איתם ושומרת עליהם ונותנת להם מכל הלב. בכל פעם שאני נוסעת לחו"ל אני קונה הר מתנות לנכדים של האחיות שלי ואחי במקום לנכדים שלי. כל כך חבל".
פורסם לראשונה: 07:36, 21.04.22
