תבקשו מילד לצייר בית. כל ילד. ישראלי, אמריקני, רוסי. או כל ילדה. בריטית, סקנדינבית, אתיופית. כשעפרונות הצביעה יונחו לבסוף על השולחן, יתגלה מולכם בדרך כלל בדיוק אותו הציור. בית מרובע, שני חלונות, דלת עם ידית, גג משולש, ארובה. מיטיבי הלכת, כלומר הילדים הבוגרים או המפותחים או המשקיענים או המדמיינים יותר, אף יוסיפו ילד וילדה, שמש צהובה וחייכנית, פיסת דשא ירוקה, פרחים ועץ תפוח. תמיד, אבל תמיד, זה עץ תפוח.
קושיות נוספות במדור לחיפוש:
עכשיו הקלידו באחד ממנועי החיפוש "ילד מצייר בית". לא חשוב באיזו שפה – אנגלית, גרמנית, איטלקית, סינית, ערבית, ספרדית, אמהרית – ושוב, גם כאן, תקבלו פחות או יותר תוצאה זהה. לא משנה אם הילד גר בווילה, בניין מגורים, גורד שחקים, צריף או אוהל, לא משנה אם הוא חי בקופנהגן, פנסילבניה או ירושלים – כשתבקשו ממנו לצייר בית הוא יצייר את הבית הקלאסי, בדיוק אותו בית שיופיע בגוגל תמונות בכל שפה שבה תחפשו, בדיוק אותו בית שציירתם בעצמכם כשהייתם ילדים. השאלה היא למה. למה ילדים בכל העולם מציירים בדיוק את אותו הבית?
גם גדעון הייך צייר בית שנראה כמו כל הבתים בציורי הילדים. הייך נולד בדיוק לפני מאה שנים בבודפשט, בירת הונגריה. כשהיה בן ארבע, פחות או יותר, גילתה אמו אליזבת כי הוא נוהג לצייר דמויות כהות עור. היא העירה לו על כך כמה פעמים, אך הוא סירב בנחרצות לצייר דמויות בהירות יותר. בתור ילד, כך העידה אמו, גדעון מעולם לא צפה בסרטים שהשתתפו בהם כהי עור, לא קרא ספרים על אודות כהי עור, לא למד בבית הספר על אפריקה או על תושביה, מסורותיה ומנהגיה, ולא היו בסביבתו כלל שכנים או מכרים כהי עור. המקום היחיד שבו יכול היה גדעון לפגוש אנשים בעלי גוון עור כהה היה בחלומותיו. או בגלגולים קודמים..
אליזבת הייך הייתה מיסטיקנית שהקימה את בית הספר הראשון ליוגה באירופה, התמחתה בקלפי טארוט וכתבה ספר אוטוביוגרפי בשם "התקדשות", שמספר על התפתחותה הרוחנית ומתאר את גלגולי הנשמות שעברה החל מגלגולה הראשון במצרים העתיקה ועד לזה הנוכחי. בין היתר תיארה אליזבת את חוויותיו של בנה גדעון מאז אותה סדרת ציורים שגרמה לה לחשוד שיש משהו חריג בנוגע אליו. בניגוד למקורות מים שנבנו על ידי בני אדם, כמו בריכה, למשל, גדעון נבהל כשראה אגם טבעי במהלך חופשה משפחתית.
כשנתיים לאחר מכן, כשהיה בן שש או שבע, הוא הפתיע אותה כשסיפר לה כי הוא מרגיש שהוא חי חיים קודמים במדינה אחרת לגמרי, שיש בה אנשים בצבעים אחרים. כשהיא ביקשה ממנו לצייר את המקום שבו גר, הוא שרבט בחציו הימני של הדף נהר עם כמה אדוות ומעליו שמש חייכנית, ובחציו השמאלי של הדף צייר גדעון הקטן את אשתו – אפריקאית כהת עור וחשופת חזה. היא עמדה על שביל שמוליך אל פתחו של בית שנראה כך: ריבוע ומעליו משולש, שני חלונות, דלת עם ידית וארובה.
אם מתבוננים בציורי ילדים בעין בלתי מזוינת, קשה ברוב המקרים להבחין בהבדלים מהותיים. ילדים בגיל צעיר – כמו גם מבוגרים נטולי כישרון – מסוגלים לצייר דמויות בקווים גסים מאוד, מה שגורם לרוב היצירות להיראות בערך כמו הדמות במשחק השלמת האותיות "האיש התלוי". בניגוד להאשמות פופוליסטיות של דורות ותיקים כלפי דורות חדשים ("הזיכרון נשחק בגלל גוגל", "יכולת הניווט אבדה בגלל ווייז", "הכישורים החברתיים נעלמו בגלל פייסבוק"), כאן דווקא לא מדובר במצב של דור שהולך ופוחת כתוצאה משינויים טכנולוגיים. השרבוטים של היום נראים בדיוק אותו הדבר גם בהשוואה לשרבוטים ילדותיים בני מאות שנים.
לפני כמה שנים מצאו חוקרים אמריקנים ספר שנכתב על ידי נזיר מנאפולי במאה ה־14, ובו אפשר למצוא דרשות דתיות וטבלאות אסטרולוגיות ואסטרונומיות – וגם ציורים של ילד איטלקי בשולי הדפים. אומנם מדובר בתחילת ימי הרנסנס, אבל אם להשתמש בקביעה כנה אך מעודנת, ניתן לומר בהחלטיות כי רפאל, לאונרדו דה וינצ'י ומיכאלאנג'לו היו יכולים להמשיך לישון בשקט לנוכח כישורי הציור הבינוניים למדי של הילד הנפוליטני. באחד הציורים מופיעה דמות אדם, ככל הנראה הילד עצמו, שמוביל בעזרת חבל חיה, כנראה פרה.
הצצה למאות ציוריו של אונפים, ילד רוסי בן שבע שחי ברפובליקת נובגורוד במאה ה־13, מגלה כי גם הוא, כמו הילד האיטלקי, השתמש באותם קווים גסים כדי לצייר את עצמו אוחז בחבל שמחוברת אליו חיה. הדרך היחידה להבין שמדובר בסוס ולא בפרה, למשל, היא כי אונפים נהג לכתוב במדויק מה הייתה כוונתו בציורים. פה הוא צייר את עצמו עם המורה שלו במהלך קרב, שם הוא צייר את עצמו עם חבריו, ואנחנו יודעים את כל זה כי אונפים היה מספיק אחראי ומסודר. זה מקל באופן משמעותי על מלאכתם של היסטוריונים ושל פסיכולוגים. כך או אחרת, ציורים של ילדים נראים תמיד בדיוק אותו הדבר. ילד זה ילד, בית זה בית. אה, כן, סוס זה פרה – אוקי, אז לא תמיד בדיוק אותו הדבר, אבל בערך.
זה לא שאין הבדלים, כי ברור שיש. הרי פסיכולוגים לומדים לא מעט מציורים של זאטוטים (וכיוון שאנחנו עוסקים ברגשות של ילדים, זה בדיוק המקום להדגיש: אין כאן כוונה לספק תובנות פסיכולוגיות, אלא לגעת במיתוסים תרבותיים). ילדים לא תמיד יודעים לבטא רגשות עמוקים ומורכבים במילים, אבל התת-מודע שלהם מסוגל לפרוץ את קשיי התפיסה והשפה ולהשתחרר באמצעות הצבעים אל הדף.
אנחנו מכירים את החיוויים היטב: עשן סמיך שמיתמר מהארובה; חלונות נעולים ומסוגרים; דמויות עם כפות ידיים עצומות; חיוך שחושף שיניים מחודדות. לכל אלה יכולה להיות משמעות הרת גורל כאשר תורת הנפש נפגשת עם מציאות חייו של הילד. כל שרבוט הוא בעל פוטנציאל להיות פריט מוכמן שיכול לגלות לנו על מצוקותיו – האם הוא קורבן לאלימות, האם הוא חי בסביבה ביתית כאוטית ועוד. בפרפרזה על אורוול: כל הציורים שווים, אך מקצתם שווים יותר. ברור שיש הבדלים. כמו שיש פערים בעושר השפה, ברמת אינטליגנציה רגשית, בשמיעה מוזיקלית, כך גם יש פערים בין ילדים כשזה מגיע לציור.
ההבדלים בין ציור לציור קשורים לפערי גיל, תרבות, מגדר וכישרון טבעי. ילדים ממדינות אסייתיות וערביות, למשל, מפיקים ציורים עשירים יותר בהשוואה לילדים ממדינות מערביות. הסיבה לכך היא המורכבות של כתב הציורים האסייתי ושל האותיות בשפה הערבית שמאתגרות את הילדים והופכות אותם לבעלי מסוגלות אסתטית מרשימה.
גם הגיל שבו מתחילים ילדים לפקוד את המסגרות החינוכיות השונות עשוי להשפיע על הפער בין ציורים. מחקר שהעמיד למבחן ציורים של ילדים יהודים מול ציורים של ילדים בדואים, הראה כי אומנם בקרב בני השש יש פער איכותי משמעותי לטובת הילדים היהודים, אך בשכבות גיל בוגרות יותר ההבדלים הולכים ומצטמצמים משום שהילדים הבדואים – שמגיעים בדרך כלל מרקע סוציו־אקונומי נמוך שלא תמיד מאפשר להם כניסה למסגרות חינוכיות בגיל צעיר – כבר מתחילים להיחשף לעולם הרחב ואוחזים במיומנויות טכניות, מוטוריות ושכליות גבוהות יותר.
לא ננסה לנתח את מצבו הנפשי של הילד הרוסי אונפים בזמן שהמונגולים כבשו את ארצו במאה ה־13. גם לא ננסה להבין האם הילד האיטלקי הושפע מאווירת הפיוס בין נאפולי וסיציליה וחווה חדוות יצירה ששמורה לתקופת הרנסאנס. לא נחפש את התשובות בעולמות המיסטיקה כדי להבין למה גדעון הייך צייר בילדותו בית שנראה כמו בתים שמציירים ילדים הונגרים אחרים שאין להם זיכרונות מגלגול חיים קודם באפריקה. התשובה אינה כוללת תאוריות קונספירציה על ילדי אירופה של ימי הביניים, אינה מעודדת תדרים מיסטיים תת-הכרתיים על גלגולי נשמות ואינה קושרת את הציורים לפגיעה נפשית בילדים. היא הרבה יותר פשוטה.
ילדים מציירים בית בעזרת צורות גאומטריות פשוטות – בראש ובראשונה כי זו היכולת שלהם כרגע. רוב הילדים מתחילים לצייר בגיל שבו עדיין אין להם יכולת טכנית ורגשית לצקת לתוך היצירה המתהווה שלהם עומק, פרספקטיבה ופרופורציות של משחקי אור וצל וקומפוזיציה. דנה, מוישי, אנגלה, אחמד, ג'סיקה ואונפים מציירים בית כמו שהם מציירים רכבת, כמו שהם מציירים פרח, כמו שהם מציירים איש.
זה מה שתוכלו ללמוד מהציורים של הילדים שלכם
(צילום: ירון ברנר | אנימציה: דוד ברקן)
הרי לאף אדם בעולם – בין אם הוא נולד בנובגורוד לפני 700 שנה או בירושלים לפני חודשיים – אין ידי נקניקיות מתפתלות ומחודדות. אף רכבת לא הייתה מקבלת את אישור השרה מרב מיכאלי לעלות על הפסים אם הייתה נראית ככה. זה לא יעיל, לא סביבתי ולא בטיחותי. וגם השמש, עץ התפוח והפרחים שנמצאים על הדף לא באמת משקפים את המציאות. כל מרכיבי ציורי הילדים נראים כפי שהם נראים כי זה קל יותר. בית זה מרובע עם משולש. ידיים זה קו ארוך שיוצאים ממנו חמישה קווים קצרים יותר. שמש זה עיגול צהוב עם חיוך וקרניים. זה פשוט קל יותר.
ילדים מציירים בית כמו שהראו להם בפעם הראשונה שבה ניסו ללמד אותם להגיד "בית". הילד לא בהכרח מצייר את הבית שהוא מכיר, אלא את הבית שהוא חושב שביקשו ממנו לצייר. כי ילדים, מאז שהם נולדים, עוקבים ומאמצים תבניות. כמו שהם יודעים להאכיל בובה, כמו שהם יודעים ללטף כלב, כמו שהם יודעים איך עושה פרה בטון אנושי, כך הם יודעים איך אמור להיראות בית. זה מה שלימדו אותם. הציור הקדום של הילד הוא מעין אמירה על הרצף האבולוציוני – לפעמים חנופה, לפעמים ריצוי, לפעמים הישרדות.
ילדים לא מציירים איש או פרח. הם מציירים אייקונים. ילדים לא מציירים בית. הם מציירים דימויים. דימויים יכולים לחצות תקופות, תרבויות, שפות, אוקיינוסים. בסופו של דבר, בית זה בית זה בית. והילד – הוא בכלל לא צייר. הוא הקנבס בכבודו ובעצמו. ואולי יום אחד, מי יודע, הילד-קנבס הזה יגדל להיות ציור.
