"אני גרוע בכדורסל, אני רוצה לפרוש מהחוג". במילים האלו פתח יותם, בן שש וחצי, את השיחה עם אימו דפנה (המקרים אמיתיים, השמות כולם בדויים) כשהגיעה לאסוף אותו מהאימון השבועי. "מה קרה הפעם?", היא שאלה ומיד הצטערה שהגיבה כך. היה לה ברור שהניסוח שבו בחרה יגרום לבנה להרגיש שמדובר בדפוס חוזר - מה שאכן היה נכון.
"אתה אוהב את החוג. המאמן מחמיא לך כל הזמן ואתה בעצמך אומר שאתה ממש טוב", היא ניסתה לעודד אותו, ואולי על הדרך גם את עצמה. "פעם אהבתי, כשהצלחתי לקלוע לסל. היום אני כבר לא אוהב. אני כבר לא טוב בזה, ואני רוצה לפרוש", חזר יותם על דבריו בנחרצות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
דפנה נשמה נשימה עמוקה, והבינה כי הגיע הרגע שבו לא משנה מה תאמר ובאילו מילות עידוד תבחר - יותם לא ישתכנע. הוא החליט שהוא לא טוב בכדורסל, ושום דבר שתעשה לא יצליח לשנות את החלטתו. זה קרה בעבר עם חוג ג'ודו אחרי שהפסיד בקרב מול אחד מהילדים, זה קרה גם בחוג רכיבה על סוסים כשלא הצליח לגרום לסוס לדהור מהר יותר וזה קרה גם בחוג ציור, כשיצא מהקווים ובאותו הרגע קימט את הדף וזרק אותו לפח. מאז, הוא לא מוכן לצייר ולצבוע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
6 צפייה בגלריה
מציבים לעצמם יעדים בלתי אפשריים, ונכנסים לתסכול עמוק כשהם לא מצליחים לעמוד בהם
(צילום: Shutterstock)
"הוא פרפקציוניסט. כשמשהו לא עומד בסטנדרטים שהוא הציב לעצמו, הוא מתעצבן. פעם גם היה בוכה וצורח, ולבסוף פורש ונמנע מלנסות לעשות את אותו הדבר פעם נוספת", מספרת דפנה, "ולא משנה כמה נאמר לו שזה בסדר לטעות ושכולם טועים לפעמים, ושהכי חשוב זאת הדרך שהוא עושה, הוא מסרב להקשיב ומבחינתו ה'כישלון' שלו הוא לא פחות מטרגדיה".
יותם הוא האח האמצעי במשפחה. לפניו יש אחות גדולה בת תשע ואחריו יש אח נוסף בן שלוש. האחות הבכורה, מספרת דפנה, היא מאלו ש"הכול הולך להם בקלות. היא טובה בלימודים, מצוינת בריקוד ויש לה הרבה חברים. היא גם לא עושה עניין משום דבר, וגם אם היא לא מצליחה במשהו היא לוקחת את זה בקלות ומנסה שוב. יותם, לעומת זאת, הרבה יותר רגיש ממנה וצריך להתאמץ כדי להצליח".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הוא עלה השנה לכיתה א', ולעומת אחותו שחודש וחצי אחרי תחילת הלימודים כבר קראה שוטף, הוא עדיין מתקשה בזה. גם בכל מה שקשור למוטוריקה עדינה לא פשוט לו. אנחנו נמצאים בטיפול של ריפוי בעיסוק מעל לשנה, ולמרות שהוא השתפר מאוד במהלך הזמן הזה, הוא עדיין מתוסכל מאוד כשהתוצאה לא יוצאת בדיוק כפי שהיה רוצה שהיא תצא.
"אגב, אני מאוד מבינה אותו. אני המבקרת הכי גדולה של עצמי. באתי מבית שבו כל האחים היו מצטיינים, וציון מתחת ל-90 היה מאוד חריג אצלנו. גם בעלי כזה. אבל מעולם לא נזפנו בילדים שלנו אם הם לא הצליחו לעשות משהו, הביקורת שלנו היא אך ורק כלפי עצמנו, והיא זו שהובילה אותנו להתקדם בעבודה".
"חשוב לעשות את האבחנה בין ילדים ששואפים למצוינות ומאתגרים את עצמם, אבל מבינים שבדרך הם עשויים גם להיכשל, לבין כאלה שהצורך שלהם להיות מושלמים גורם להם להציב לעצמם סטנדרטים בלתי אפשריים שהם לא יכולים לעמוד בהם"
דפנה צודקת. השאיפה למצוינות ולהישגיות היא חיובית. הבעיה מתחילה, סבורים המומחים, כשלא משאירים מקום גם לאפשרות של כישלון והפסד, וכשהרצון לשלמות הופך לכרוני ומפריע להתנהלות היומיומית. או במילים אחרות: כשהפרפקציוניזם מתבסס אצל הילד וכל טעות - קטנה כגדולה - נחווית כטרגדיה בלתי נסבלת ומשפילה, פוגעת בדימוי העצמי שלו ובהמשך אף גורמת לו להימנע מעשייה.
"פרפקציוניזם הוא הרצון להיות מושלם, אבל לא רק במובן של הצטיינות במשימות אלא גם בזה שדברים חייבים לקרות בדיוק כפי שאני רוצה שהם יקרו, ללא היכולת להתגמש", מסביר ד"ר יונתן קושניר, פסיכולוג קליני המטפל בילדים ובמבוגרים בשיטת טיפול קוגנטיבית-התנהגותית. "זה יכול לבוא לידי ביטוי בכל תחומי החיים, על אחת כמה וכמה בתחומים שכוללים גם סוג של תחרות כמו לימודים, קשרים חברתיים, חוגים ותחביבים שונים".
לדבריו, "חשוב לעשות את האבחנה בין ילדים ששואפים למצוינות ומאתגרים את עצמם, אבל מבינים שבדרך הם עשויים גם להיכשל ושהעולם אינו מושלם, לבין כאלה שהצורך שלהם להיות מושלמים גורם להם להציב לעצמם סטנדרטים בלתי אפשריים שהם לא יכולים לעמוד בהם. אותם ילדים נמצאים בסטרס תמידי בניסיון לעמוד ביעדים, וכתוצאה מכך ההתנהלות היומיומית שלהם נפגעת".
"חלק מהעניין קשור גם בצורך של הילד בשליטה על הסיטואציה. ככל שיש צורך רב יותר בשליטה, כך היכולת להתמודד עם חוסר מושלמות תהיה פחותה", מציינת אורית רובין-בן חיים, פסיכולוגית התפתחותית מומחית. "יחד עם זאת, טבעי שילדים בגילים צעירים, שהיכולות המוטוריות ויכולות הוויסות שלהם עדיין לא בשלות לגמרי, יתקשו להתמודד עם הפסד במשחק או עם הצורך להתפשר ולוותר לחבר, ויחוו תסכול כשהיצירה לא תצא כפי שהתכוונו".
אז איך בכל זאת נדע אם הילדים שלנו סובלים מפרפקציוניזם, ולא שאפתנים במובן החיובי והטוב? לדבריה, הנורה האדומה צריכה להידלק במקרים שבהם הנוקשות מחמירה, הקושי לשאת בתסכול מוביל להימנעות מפעולות מסוימות וכל אי הצלחה נחווית אצל הילד ככישלון. "כדי להבין אם יש סיבה לדאגה, חשוב לבדוק אם מדובר בשאפתנות בריאה המונעת מרצון עז ללמוד ולהגיע להישגים, או שהמניע שעומד מאחורי ההתנהגויות האלו הוא פחד מכישלון וביטוי נוסף לצורך מוגבר בשליטה".
"לרוב ילדים פרפקציוניסטיים יסבלו מחוסר גמישות", מוסיף קושניר. "התגובות שלהם לכישלונות יהיו קיצוניות וינועו בין בכי, צרחות וכעס בלתי נשלט עד להימנעות מחזרה על אותה פעולה או מעשייה בכלל, מתוך מחשבה שהם לא יצליחו בלאו הכי, והם יישארו עם האמונה שהם לא יכולים למרות שלא ניסו".
6 צפייה בגלריה
עסוקים בהשקעת יתר, מתישים את עצמם וכמעט אף פעם לא מרוצים מהתוצאה
(צילום: Shutterstock)
לדבריו, "דרך ההתמודדות של ילדים פרפקציוניסטים היא לא להתמודד, ואז הם מוצאים את עצמם במצבים שבהם הם רוצים להצטרף למשחק כדורגל אבל בטוחים שהם לא מספיק טובים, והתוצאה תהיה שעם הזמן גם פחות ופחות יזמינו אותם לשחק. דוגמה נוספת היא ילדים שחוששים שלא יצליחו במבחן ומרוב חרדה דוחים את הלמידה אליו, ולבסוף נכשלים. ויש גם את אלו שהפרפקציוניזם יוביל אותם לדאגנות יתר ולחרדה חברתית, כמו כאלה שחוששים להצביע בכיתה כי מבחינתם יש רק תשובה אחת נכונה, והם בטוחים שלא יצליחו לענות עליה כמו שצריך ויצחקו עליהם".
מהצד השני של המתרס הפרפקציוניסטי, ישנם אלו שעסוקים בהשקעת יתר ומתישים את עצמם באופן כזה שעלול לפגוע בהם פיזית ונפשית, ובאופן אבסורדי גם בתוצאה הסופית. "הילדים האלו בטוחים שרק אם ישבו עשר שעות מול המחשב וימנעו מעצמם מנוחה, הם יצליחו להגיע לתוצאה שתספק אותם. העניין הוא שכמעט אף תוצאה לא תגרום להם להיות מרוצים, ואם בכל זאת יצליחו להיות שבעי רצון ממנה - הם ימשיכו עם הדפוס המתיש הזה גם בפעמים הבאות, כי חוסר הגמישות שלהם לא יאפשר להם לפעול אחרת", מסביר קושניר.
לדברי המומחים הפרפקציוניזם - שנהנה מדימוי חיובי בעולם המודרני, ולא בצדק - פוגע בדימוי העצמי ובחוסן הנפשי ומעודד דחיינות יתר, ואף עלול, במקרים קיצוניים, להוביל בהמשך החיים להפרעות נפשיות כמו דיכאון, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) וכן להפרעות אכילה.
"זו תכונה שמופיעה כמעט בכל הפרעה פסיכיאטרית", מציין קושניר ומבהיר: "זה לא אומר שכל מי שהוא פרפקציוניסט יסבול בעתיד מהפרעות נפשיות, אבל המשמעות היא שחשוב להיות ערניים ולשים לב אם הפרפקציוניזם מתגבר ומפריע למהלך החיים של הילדים שלנו, ובמידת הצורך גם לגשת לקבלת טיפול מקצועי".
פרפקציוניזם פוגע בדימוי העצמי ובחוסן הנפשי ומעודד דחיינות יתר, ואף עלול, במקרים קיצוניים, להוביל בהמשך החיים להפרעות נפשיות כמו דיכאון והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD), וכן להפרעות אכילה
יתרה מזאת, בשנים האחרונות ישנם מומחים בטיפול נפשי שמדברים על פרפקציוניזם דרך המונח OCPD (Obsessive-compulsive personality disorder), כלומר מבנה אישיות מסוים שהחמיר עד לכדי הפרעה קשה בתפקוד וביצירת קשרים חברתיים, שאחד התסמינים שלה הוא פרפקציוניזם קיצוני שכולל חוסר גמישות, התעסקות בפרטים הקטנים וצורך מופרז בשליטה על הסביבה. הפרעה זו אומנם שונה מהפרעת אישיות טורדנית-כפייתית, שמוגדרת אף היא על ידי אותו מונח, אך חולקת עימה לא מעט קווי דמיון.
פרפקציוניזם הוא גנטי או תוצר של חינוך?
קושניר: "זו תכונה גנטית, אבל כזו שבהחלט עלולה להתגבר כתוצאה ממודל הורי שמשמר אותה. עם גנטיקה, כאמור, אין מה לעשות, ולצערי גם את התכונה עצמה לא נוכל להעלים שכן הניסיון הטיפולי מראה שהיא עמידה במיוחד, אבל כן נוכל למתן אותה. לעומת זאת, עם הזווית ההורית יש הרבה מה לעשות, וככל שנקדים להבין מה עומד מאחורי ההימנעות של הילד ונפעל - כך נוכל לסייע לו בצורה טובה יותר".
"כמעט בכל המקרים לילד פרפקציוניסט יש הורה פרפקציוניסט", מוסיפה רובין-בן חיים. "יחד עם זאת, זה לא אומר שאם אנחנו פרפקציוניסטים אז גם הילדים שלנו יהיו כאלה. אולי הם ינסו לרצות אותנו כשנהיה לידם ויעשו הכול כדי להצטיין בלימודים או בחוג, אבל פרפקציוניזם הוא בסוף תוצר של מבנה אישיותי מסוים".
6 צפייה בגלריה
הפסד ותגובות הסביבה לו משמעותיים בניסיון למתן את הפרפקציוניזם וללמד את הילד גמישות מחשבתית
(צילום: Shutterstock)
מה הורים עושים לא נכון בהתנהלות מול ילדיהם הפרפקציוניסטים?
קושניר: "הרבה פעמים הורים מנסים 'לפתור' לילדים שלהם את החרדות והפחדים באמצעות הימנעות ובכך הם משמרים את הפרפקציוניזם, וזה בדיוק הדפוס שאותו אנחנו מנסים למנוע. מצד שני, גם הורים שמנסים להפעיל לחצים על הילד ולהוכיח אותו (למשל באמצעות השוואה לאחרים: 'איך יכול להיות שהוא כבר רוכב על אופניים ואתה עוד לא?', או 'אם היית משקיע קצת יותר בכדורסל, היית קולע טוב יותר') לא עוזרים, ואף מערימים עליו קושי נוסף".
רובין-בן חיים: "בסופו של דבר, צריך לזכור שאנחנו משמשים מודל לילדים שלנו, לטוב ולרע, ולכן כל תגובה שלנו מאוד משמעותית עבורם. אם למשל אנחנו מגיבים בתסכול כלפי כישלונות או להיפך, דווקא סלחניים כלפי עצמנו - יש לזה משקל רב בהתנהלות שלהם מול כישלונות או הפסדים.
"לרוב משפטים כמו 'פעם מנצחים ופעם מפסידים' לא עוזרים במקרה של ילדים, בפרט כשמדובר בפרפקציוניסטים. ילדים צריכים לחוות הפסד ולחוש את תגובות הסביבה לזה כדי להבין שלא מדובר בסוף העולם ושיש פתרונות לדברים, ולהימנע זה לא אחד מהם (למשל, משפט כמו 'ננסה לשחק שוב, ואולי הפעם תצליח לנצח?' יכול לעזור להם לגלות יותר גמישות). מעבר לזה, חשוב גם שהם יבינו שהם לא יכולים ולא צריכים להיות טובים בהכול, ושזה בסדר ואף אנושי לטעות".
פרפקציוניזם, כאמור, זאת תכונה שיכולה למרר את החיים, אבל ילדים חיים בחברה תחרותית שמקדשת ציונים. איך אפשר לשכנע אותם שאם רק יהיו פחות נוקשים ויורידו את רף הסטנדרטים הבלתי אפשרי שהציבו לעצמם, הם יצליחו ויהיו מאושרים יותר?
"מצטיינים באמת זוכים להערכה עצומה בתרבות שלנו, וברור שהרבה מהם משלמים מחיר כבד על ההצטיינות שלהם, וזה מכניס אותנו, ההורים, לדיסונסס קשה", אומרת רובין-בן חיים. "ילדים מטבעם ישאפו לכמה שיותר כיף ונדיר מאוד, במיוחד בגילים הצעירים, שהם יבחרו לעבוד קשה מיוזמתם ולא כתוצאה מהשפעת הסביבה. התפקיד של ההורים כאן הוא להיות קשובים לילדים ולמצוא את האיזון שבין התמיכה בהצטיינות לבין שאר ההיבטים בחיים, כך שאותם מצטיינים יבינו שמגיע להם ליהנות מכל העולמות".
יש ילדים שכדי להיות לינוי אשרם הבאה מוכנים לוותר על בילוי עם חברים, והם לא מרגישים שהם מפסידים משהו.
"לשאוף לשלמות זה לא נורא, בתנאי שהילד מבין היטב מהו המחיר שהוא נדרש לשלם עבור ההשקעה שלו, סף החרדה שלו נשאר בגדר הנורמה ועולמו לא יקרוס אם ייתקל בכישלון בדרך. בנוסף, הוא חייב ללמוד להקשיב לקול הפנימי שלו, ולבדוק אם מטרת המאמץ שהוא משקיע היא כדי לפתוח דלתות למקומות שאליהם הוא שואף להגיע, או שכל זה נעשה רק בשביל להשיג את החבר שלו ולהציל את הדימוי העצמי. במקרה כזה אין להשקעה שלו תכלית אמיתית, והיא סתם גורמת לו לפספס דברים מהותיים לא פחות כמו עבודה על קשרים בין-אישיים, למשל".
ולא פחות חשוב מכך, היא מוסיפה, הורים צריכים להדגים לילדים איך הם מתמודדים עם טעויות שעשו, ובעיקר להדגיש בפניהם את החשיבות של הדרך לעומת התוצאה.
"לילדים יש הרבה פעמים ציפיות לא ריאליות מעצמם. הם מסתכלים עלינו ומתוסכלים מכך שהם לא מגיעים לאותה תוצאה כמונו, וכאן המקום שלנו כהורים להסביר להם שאנחנו בעלי ניסיון עצום לעומתם, ושגם אנחנו התאמנו על דברים עד שהצלחנו. אפשר גם לספר להם איך פעם הם לא ידעו ללכת, אבל ככל שהתאמנו וניסו הם הצליחו. במיוחד בגילים הצעירים חשוב לשים לב שהילד לא מפנים רק את הקולות הביקורתיים כלפי עצמו".
6 צפייה בגלריה
''לילדים יש הרבה פעמים ציפיות לא ריאליות מעצמם, והמקום שלנו כהורים הוא להסביר להם שגם אנחנו התאמנו עד שהצלחנו''
(צילום: Shutterstock)
ומה בנוגע למחמאות? "אנחנו נוטים להחמיא לילדים שלנו על כמה שהם מוכשרים וחכמים, אבל אין טעם להחמיא על זה, כי זה לא משהו שנמצא בשליטתם. לעומת זאת, יש לנו המון מה לומר על הדרך שהם עשו עד לשם. למשל, במקום להחמיא לילד על הציור עצמו, אפשר לחזק אותו על ההשקעה שלו בעשייה עצמה. ההמלצה היא לחפש את המקום שבו הילדים משקיעים ואותו לחזק, גם אם מדובר בתכנון מסיבת יום הולדת לחברה ולא במבחן בביולוגיה".
יחד עם כל הפעולות הללו והתמיכה ההורית החשובה, ד"ר קושניר מבקש להדגיש כי במצבים של התקפי זעם בעקבות אי הצלחות, ביקורת עצמית שלילית שאינה פוסקת, התנגדות חריפה וקושי לשאת הפסדים עד כדי התפרצויות זעם בלתי נשלטות, מומלץ מאוד להתייעץ עם גורם מקצועי.
"הפרפקציוניזם, כאמור, לא יעבור לבדו, וכל שנותר הוא לסייע לילד למתן מעט את התכונה הזו", הוא מסביר. "יש מגוון של שיטות טיפול, בהם טיפולי CBT לסוגיהם, שינסו לשנות את דרך החשיבה הנוקשה ויאפשרו לו ליהנות מגמישות מחשבתית רבה יותר ומהעלאת הדימוי העצמי שלו, מה שבסופו של דבר יוביל להתנהלות תקינה יותר בחיי היומיום".
