באתר ההנצחה של מחנה ההשמדה לנשים רבנסברוק שבגרמניה, קיבלה תמר שוורץ, מנכ"לית עמותת "רוח נשית", שמסייעת לנשים נפגעות אלימות להגיע לעצמאות כלכלית, בשורה נפלאה. במקום שבו עונו ונרצחו כמעט מאה אלף נשים, בין מיפקדת האס-אס לצריפי האסירות, ניצחה הרוח הנשית בנוק אאוט: עורכת הדין של שוורץ ושל בעלה, ספיר רוזנבוים, הודיעה לה כי מדינת ישראל נענתה לדרישתם, ומשרד הבריאות יתיר לנשים שמקפיאות ביציות מסיבות שונות, בגלל גיל או מחלה קשה, לקבוע מה ייעשה בביציות שלהן לאחר מותן.
עבור הזוג שוורץ-רוזנבוים מסמל החוזר המהפכני הזה הצלחה כפולה: לאומית ואישית. בזכותו, נשים בישראל יוכלו מעתה לקבוע מראש האם הן מעוניינות להשמיד או לתרום אותן - ולמי. ואישית, כי על הזכות האנושית והרפואית הבסיסית הזו, שכל אישה זכאית לה, נלחמו במשך חודשים ארוכים. מאז איבדו את בתם נעם בת ה-24 למחלת הסרטן, לפני כמעט שנתיים וחצי, וגילו שהם אינם מורשים לתרום את הביציות שהקפיאה, הנכס החשוב והמשמעותי ביותר שהותירה אחריה, כפי שביקשה לפני מותה.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות רק למנויים:
"הייתי שבוע בגרמניה", מספרת שוורץ. "לקחתי את הצוות שלי לראות מקלטים ומרכזים לשיקום נפגעות אלימות. נסעתי למחנה הריכוז, שעה וחצי מברלין, כדי לראות מה עשו לנשים במלחמה. בתוך מראות המוות של המחנה המזעזע הזה, פתאום אני מקבלת הודעה מעורכת הדין שלנו: 'יש טיוטה בנושא הביציות'. לא האמנתי למראה עיניי. עמדתי שם, בביתן המוות, ופרצתי בבכי. כל הגרמנים הסתכלו עליי. רציתי לצעוק להם: זה לא בגללכם. אני בוכה בגלל הביציות".
מעטים המאבקים הציבוריים שמסתיימים בניצחון מוחץ, חד-משמעי. מעטים עוד יותר הם האנשים שיוצאים למלחמות כאלה בטחנות הרוח של הממסד. שמצליחים לסחוט מעצמם כל טיפת אידיאולוגיה, זמן, אנרגיה וכסף, הרבה כסף, על מנת לצאת לקרב נואש, לעיתים חסר סיכוי, בניסיון לשנות ולשפר את המציאות.
תמר שוורץ, במקצועה עובדת סוציאלית, וספיר רוזנבוים, איש מחשבים העוסק כיום בגישור, הם גיבורים כאלה. מתוך השכול האישי הכואב שלהם הם נתקלו בעוולה איומה, וגמרו אומר לשנות אותה, גם כשהבעיה האישית שלהם באה על פתרונה. להשפיע על מאות, אולי אלפי משפחות בשנה בישראל, שיוכלו לצאת לדרך שהם פרצו עבורן, ולהביא לעולם צאצאים לבנותיהן שמתו. להבטיח שהשושלת המשפחתית תוכל להתקיים אחרי המוות, גם אם בדרך שונה.
"ירשנו את כל הדברים של נעם", מסבירה תמר. "אבל מדינת ישראל הייתה מוכנה לתת לנו רק את הרכוש שלה, שזה הדבר האחרון שעניין אותנו. אנחנו רצינו לקבל גם את הביציות שלה, ולהעניק באמצעותן חיים חדשים, כפי שביקשה בחייה".
5 צפייה בגלריה
yk14009940
yk14009940
"את בתי האהובה לא תוכלו להחזיר. אבל תוכלו לסייע לי לקיים את בקשתה". תמר שוורץ עם בתה נעם ז"ל
(צילום: דפנה סרוסי)
נעם רוזנבוים הייתה צעירה מבריקה וספורטאית מצטיינת, שהקדישה את חייה לעשייה ולנתינה. בת אמצעית להוריה, אחות לבן (28) עובד בהייטק, ולניר (20) חיילת בחיל האויר. היא סיימה תואר ראשון במתמטיקה בהצטיינות, והתקבלה למסלול ישיר לדוקטורט במדעי המחשב באוניברסיטת ייל בארה"ב. על הדרך, הספיקה לעבוד בהייטק, פירסמה מאמרים מדעיים, פעלה למען נשים בפורומים שונים, לימדה צעירות בפריפריה מתמטיקה לבגרות והתנדבה במקלט לנשים מוכות. מהתמונות שלה נשקפת צעירה יפה, מהורהרת, עם עיניים ירוקות ענקיות, שהסיפור שלה נקטע בהתחלה. "לפעמים אני חושבת שאולי נעם הרגישה שהיא עומדת למות והיה לה צורך להספיק הכל, בגלל זה היא מיהרה ככה", אומרת תמר. "מדברים על המת בסופרלטיבים, בקלישאות. אבל אני באמת הבנתי מי הייתה הבת שלי רק אחרי מותה. תמיד ידענו שהיא חכמה בצורה חריגה. היא למדה בתוכנית של מחוננים. שלושת הילדים שלנו אובחנו כמחוננים, אבל אף פעם לא עשינו מזה עניין. אנחנו אנשים פשוטים. משפחה רגילה.
"בגיל ההתבגרות נעם עשתה לנו את המוות. היא הייתה דעתנית ומרדנית. כל הזמן היו ויכוחים איתה. היא גם הייתה יפה מאוד. כמעט 1.80, שחקנית כדורסל. אימנה את נבחרת הרובוטיקה של התיכון ואחרי שזכתה בפרס ראשון נסעה לייצג את ישראל בארה"ב בתחרות בינלאומית. היא סיימה תואר ראשון במתמטיקה בהצטיינות בבר אילן. ראש החוג נתן לה המלצה לייל, בתנאי שתסיים שם ותחזור להיות בסגל שלו. בקושי גילינו שהיא התקבלה לייל. היא לא שיתפה אותנו שנרשמה, על המחקרים שפירסמה נודע לנו בשבעה. כל מה שנגעה בו לא היה זהב, היה יהלום. היא גם התנדבה המון, גייסה את כל החברים להתנדב במקלט לנשים מוכות. הייתה לה לא רק תבונת הראש, אלא גם תבונת הלב. אבל בגלל שהיא הייתה בן אדם מאוד שקט, סגור וצנוע לא ידענו את זה. בשבילנו היא הייתה ילדה רגילה".
ספיר: "מה שהפתיע אותנו הוא הדרייב שלה. בשבעה גילינו שחוץ מזה שעבדה בהייטק וניהלה שלושה מחקרים היא למדה 15 קורסים באינטרנט במקביל. הכל באנגלית ובזמנים שונים. הייתה תקופה שהיה לה זיהום בלב. כל ערב הייתה צריכה להזריק לעצמה אנטיביוטיקה. אבל היא המשיכה ללמד נערות מהצפון מתמטיקה בזום לבגרות".
בתוך המציאות הטובה והמבטיחה הזו, יום אחד נפלו על המשפחה השמיים. זה התחיל כמו סתם צינון, אולי שפעת. נעם החיילת, שאז גרה עדיין בבית ושירתה כמורה בבית ספר תיכון בקדימה, חוותה קשי נשימה הולכים וגוברים. "יום אחד היא התחילה לנשום בכבדות. כאילו שהיא אסטמטית", מספרת תמר. "במוקד הרפואי של הצבא איבחנו קורונה. אבל הבדיקה הייתה שלילית. כשהתחילה לחרחר, הלכה שוב למוקד. הפעם איבחנו דלקת ריאות. היא קיבלה אנטיביוטיקה, וזה לא עבר. היא הייתה הולכת שני צעדים ומתקשה לנשום. לא הבנו מה זה. היא הייתה מאוד בריאה. ספורטאית מצטיינת, אוכלת בריא. לא היה לזה שום הסבר.
"אחרי שבמשך חודש היא המשיכה לחרחר, ספיר לקח אותה למחלקת ריאות בבית חולים מאיר. שם עשו צילום וראו שיש לה מים בריאות. הוציאו לה את המים בניקור, אבל ההקלה נמשכה רק כמה דקות והריאות התמלאו שוב מים. בסי-טי ראו שיש לה משהו שחור על הלב. אמרו להם 'תיסעו לבילינסון'".
5 צפייה בגלריה
נעם רוזנבוים ז"ל
נעם רוזנבוים ז"ל
נעם רוזנבוים ז"ל. "הרופא אמר שיש לה משהו ענק על הלב, לא יודעים מה זה"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
רגע לפני שיצאה ממאיר, קרסה נעם והובהלה לשם באמבולנס. "אני יוצאת מהרצאה ורואה הודעה בווטסאפ מספיר: 'טוסי לבילינסון'", מספרת תמר. "הלב שלי נפל לתחתונים. מצאתי את נעם שוכבת על המיטה, חצי בהכרה. מההלם כשלו רגליי. התעלפתי. לקחו אותנו לחדר צדדי ואמרו 'מהר, תחתמו, אנחנו מכניסים אותה לניתוח'. הכניסו אותה לניתוח חירום. הרופא אמר שיש לה משהו ענק על הלב. לא יודעים מה זה.
"אמרו לנו שהניתוח יימשך ארבע שעות. ישבנו בחדר ההמתנה עם עוד משפחות. לאט לאט החדר התרוקן. נותרנו רק אנחנו. עוברות שעות ואף אחד לא יוצא אלינו. בחצות, אחרי שמונה שעות, התחלתי לצעוק ולבכות. אמרתי 'רק תגידו לי אם הבת שלי חיה או מתה'. בשלוש לפנות בוקר, אחרי 11 שעות, יצא המנתח תשוש ואמר 'היה לה גידול ענק על הלב. הסרנו אותו ושלחנו לביופסיה'. נעם הייתה מורדמת ומונשמת, שלושה ימים. ליטפתי ודיברתי איתה עד שהתעוררה. יום אחד באנו ומצאנו אותה יושבת במיטה. זה היה כמו נס. אחרי שבוע חזרה הביתה, וחיכינו. אחרי שבועיים התקשרו ואמרו לנו 'בואו לאונקולוגית'. אז כבר הבנו".
האבחנה ששמעו מהרופאים הייתה מרסקת: גידול סרטני נדיר וגדול בלב, שכמותו דווחו רק 50 בכל העולם, וארבעה בישראל. "אמרו לנו 'זו מחלה מאוד נדירה, לכן אין פרוטוקולים ואין מחקרים. ננסה כימו והקרנות. זה שלב 3, עוד יש תקווה'.
"היא הלכה מיד לשאיבת ביציות, ואז התחילו מחזורי כימו והקרנות. היא הייתה מסיימת טיפול כימו והולכת לעבודה. מסיימת את ההקרנה והולכת לעבודה. אין לי מושג איך עמדה בזה".
סיפור המחלה הפרטי של נעם הפך ויראלי בזכות פוסטים שהעלתה תמר בפייסבוק. "כשנעם חלתה הייתה לנו בעיה טכנית לענות לכל מי שרצה לדעת מה מצבה", מספר ספיר. "אנשים כל הזמן התקשרו לשאול מה קורה איתה. בהתחלה ענינו בטלפון ואז בווטסאפ. ואז התחלנו להעתיק את ההודעות מאחד לשני. בשלב מסוים נהיה בלתי אפשרי לענות לכולם. ואז תמר באה עם הרעיון לעדכן על מצבה בפייסבוק. כך נוצרה הקהילה הענקית שליוותה אותנו בתקופה הזו".
"אני הולכת לעבודה כרגיל, ונוסעת ברכבת, ואוכלת ארוחות צהריים, וכאילו הכל אותו דבר, והאמת שהכי לא", תיארה תמר בפייסבוק. "עננת דריכות תמידית מעליי. כל בוקר אני מתעוררת וחושבת: איך יהיה לנעם היום? היא תקיא ותשלשל הרבה היום, או רק קצת? היא תהייה עייפה? תצליח לאכול עם הבחילות? היא תקיא באוטובוס בדרך לעבודה? ואלו עוד המחשבות הטובות. המחשבות היותר קשות הן כמה זמן נותר לנו יחד".
5 צפייה בגלריה
נעם רוזנבוים ז"ל
נעם רוזנבוים ז"ל
נעם רוזנבוים ז"ל. "גם כשחלתה היא הייתה טורבו"
(באדיבות המשפחה)
למרות המחלה והטיפולים הקשים בה, נעם התעקשה להמשיך בחייה. עבדה, למדה ולימדה אחרים. "גם כשחלתה היא הייתה טורבו", נזכרת תמר. "כשהייתה מקיאה באוטובוס בדרך לעבודה, אמרתי לה 'תקחי מונית. אנחנו נשלם'. אבל היא לא הסכימה. היא אמרה 'אני לא נכה'. היא עזבה את הבית כשכבר הייתה חולה ושכרה דירה בתל-אביב. אמרנו לה 'תישארי בבית, נכבס ונבשל לך'. היא ענתה: 'אני עצמאית'.
"בזמן הטיפולים הכימותרפיים היה יום שהמחלקה הייתה בשיפוצים. בתוך הדפיקות האיומות שהיו שם היא ישבה עם הצינור האדום של התרופה מחובר ליד שלה ועם הלפטופ ביד השנייה, תוך שהיא מקיאה, ולימדה בנות באולפנה בצפון מתמטיקה. זה היה סרט של פליני. הזיה".
ספיר: "היו הרבה עליות וירידות בשנה וחצי שבהן נעם הייתה חולה. היא עברה ארבעה טיפולי כימו באשפוז. אחריהם עשו בדיקה וטענו שהמחלה נעצרה. אבל אחרי חודשיים התחילו לה כאבי ראש. ככה גילינו שהסרטן התפשט לראש ולעמוד השדרה".
היו לה רגעים של פסימיות? ספיר: "נעם הייתה פייטרית. היא לא קוננה על מצבה. פעמיים ראיתי שקשה לה. כשגילחנו לה את השיער היא בכתה. היא אמרה 'כשאני קירחת אני רואה את המחלה'. הפעם השנייה הייתה שבוע לפני שנפטרה, כשהגרורות הגיעו לעמוד השדרה והיא הבינה שכבר לא תגיע לייל. גם אז היה חצי יום שבו היא הייתה לא שקטה וכועסת, אבל גם זה עבר במהירות. היא המשיכה עם הזומים עד שקרסה. מבחינה זו היה חיסרון, לא רק יתרון, בזה שהייתה כל כך עצמאית. היא הייתה חיילת של המשימות שלה".
בתוך תנופת העשייה האדירה הזו, שלא נעצרה לרגע, אל מול החוסן הנפשי הבלתי-נתפס של נעם, לא העלו בני המשפחה בדעתם שהילדה היפה, האופטימית והפעילה שלהם עומדת למות. לא רק הם האמינו שהיא כל-יכולה.
"ביום שנעם מתה האונקולוגית שלה אמרה לי 'הבת שלך הוליכה אותי שולל. חשבתי שהיא תהיה נס רפואי. שנגד כל הסיכויים היא תצליח'", מספרת תמר. "יום לפני כן שלחו אותי לקנות לה כדור ביולוגי חדש. לא מחליפים טיפול למי שגוסס. ספיר איתר בית מרקחת בתל-אביב, שהחזיק את הכדור הזה. חפיסת כדורים לשבועיים עלתה 5,000 שקל. רצתי לקנות אותה ומשם הלכתי לעבודה, כרגיל.
5 צפייה בגלריה
 תמר שוורץ וספיר רוזנבוים
 תמר שוורץ וספיר רוזנבוים
תמר שוורץ וספיר רוזנבוים. "האונקולוגית אמרה ‘חשבתי שהיא תהיה נס'"
(צילום: אביגיל עוזי)
"נעם הייתה בדיוק אחרי ניתוח מוח, הייתה לה בצקת ותחבושת גדולה, אבל היא הייתה בסדר. ספיר היה אצלה בבוקר. אני באתי אחר הצהריים להביא לה את הכדורים. האחות אמרה שתוך זמן קצר יעבירו אותה מטיפול נמרץ נוירולוגי חזרה לאונקולוגית. היא הייתה בהכרה. צוחקת וצינית, כהרגלה. בת הזוג שלה, סידני, הייתה איתה. נפרדנו בהבנה שנתראה מחר. כשבאתי הביתה אמרתי לספיר שהיא משתפרת".
כמה שעות לאחר מכן צלצלה סידני להורים, ואמרה שמכניסים את נעם לבדיקת סי-טי. ספיר נסע לבית החולים להיות איתן. "בלילה נעם לא הגיבה", הוא מספר. "התברר שיש לה זיהום. היא לא הייתה בהכרה, אבל הבדיקה הייתה בסדר. לקראת הבוקר הייתה לי תחושה לא טובה. שאלתי את האחות 'היא הולכת למות?' היא אמרה לי 'מה פתאום'".
"בשש בבוקר ספיר התקשר ואמר לי 'בואי'", מספרת תמר. "שאלתי אותו 'להביא את אחותה?' הוא אמר 'כן'. הערתי את הבת הקטנה שלנו, ניר, שלמדה בי"א. אמרתי לה 'קומי, הולכים לבית חולים'. היא לא שאלה למה. בדרך לשם שתינו שתקנו".
"אם היה אלוהים הייתי אומרת לכם להתפלל אליו, אבל אין", תיעדה תמר בפייסבוק את השעות העצובות ההן. "פשוט תשלחו אנרגיות טובות ותקוו. חלון ההזדמנויות כמעט נסגר, אבל יש עוד סדק צר".
"ישבנו ליד נעם, עשיתי לה מסאז' ברגליים", היא מספרת. "ופתאום אני רואה שהחזה שלה לא עולה ויורד. אמרתי 'ספיר, היא הפסיקה לנשום'. ספיר הניח עליה יד ואמר 'היא מתה'. הוא חיבק את ניר ויצא איתה מהחדר, ואני עליתי על המיטה. שכבתי שם שעתיים, מלטפת ומנשקת אותה. ככה נפרדתי ממנה".
בדרך הביתה, כתבה שוורץ בפייסבוק לאלפי החברים: "נעם שלנו, אהובתנו, איננה. היא מלאכית בשמיים עכשיו". "יומן המחלה/החלמה" שניהלה בקפידה הפך ל"חיים שאחרי המוות", אותם היא מתעדת עד היום.
בתוך האובדן והאבל הגדול הייתה לאם השכולה מחשבה אחת שלא הרפתה ממנה. בבית החולים "בילינסון", שבו טופלה, היו שמורות בהקפאה עמוקה ביציות שהקפיאה נעם ליום שתחלים. השריד החי הזה שנותר מבתה, היא ידעה, יכול יום אחד להפוך לילד, שיישא את הגנים שלה. עוד בחייה הביעה נעם את רצונה הברור לתרום את הביציות האלה לנשים שזקוקות להן, במקרה שתמות, על מנת שיוכלו להרות. "רציתי לתת למוות שלה משמעות", היא אומרת.
אבל כשקמו מהשבעה, גילתה תמר כמעט במקרה שהביציות של נעם, שנלקחו ממנה במסגרת הליך שימור פוריות רגיל במטרה לאפשר לה להרות בעתיד, נידונו לנצח לשכון בהקפאה חסרת תכלית בגלל כשל משפטי תמוה. "נעם חלתה בגיל 22. המחשבה על ילדים הייתה רחוקה ממנה", היא אומרת. "אמרתי לה 'עוד לא היית אמא, אני לא רוצה שתפסידי את זה'. היא ניסתה להוריד מעצמה פרודצדורות רפואיות מיותרות, אבל הבינה והשתכנעה שזה חשוב.
"מיד אחרי השבעה התקשרתי לבית החולים בילינסון, שבו טופלה, ואמרתי 'תנו לי את הביציות'. אני רוצה המשכיות לנעם. אני רוצה לממש את הצוואה שלה. אמרו לי 'היא חתמה על טופס שאומר שהביציות עוברות אליכם?' שאלתי 'החתמתם אותה על טופס כזה'? אמרו 'לא'. אמרתי 'מאיפה נביא טופס עכשיו? תוציאו אותה מהקבר ותחתימו אותה'. אמרו לי 'ידינו כבולות, תפני למשרד הבריאות'".
למה זה היה הדבר הראשון שהעסיק אותך כל כך קרוב למוות של נעם? "הייתי צריכה להיאחז במשהו. זה נתן לי את התקווה שתהיה המשכיות לנעם. נעם עצמה רצתה את זה. כמה חודשים לפני שהיא מתה ישבנו בארוחת צהריים בבית, ושאלתי אותה 'אם יקרה לך משהו מה את רוצה שיקרה עם הביציות שלך?' היא ענתה 'מה שיגרום לי אושר יהיה לתרום אותן לנשים שזקוקות לזה'. זו הייתה נעם. כולה נתינה. אפילו אחרי מותה היא רצתה להמשיך לתת מעצמה.
"דיברנו על זה בתיאוריה. שתינו לא חשבנו שהיא הולכת למות. תיעדתי את השיחה בפייסבוק שלי. לימים הסתבר שזו ראיית זהב, ההוכחה הראשונה שזה מה שהיא רצתה".
"כמה חודשים לפני שהיא מתה ישבנו בארוחת צהריים בבית ושאלתי אותה 'אם יקרה לך משהו, מה את רוצה שיקרה עם הביציות שלך?'. היא ענתה 'מה שיגרום לי אושר יהיה לתרום אותן לנשים שזקוקות לזה'. זו הייתה נעם"
כך קרה, שדווקא בשבר הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת, התגייסו הוריה של נעם למלחמה חדשה: המלחמה על הביציות של ביתם. הם גילו, לתדהמתם, שדין ביציות שהוקפאו מאישה שמתה שונה מדין זרע, שמותר לא רק לשאוב אותו לאחר המוות, אלא גם לקבל את אישור בית המשפט לעשות בו שימוש להולדה, אם הוכח שזה היה רצון המת.
"אם נעם הייתה גבר, יכולנו ללכת לבית משפט ולהעיד שזה היה רצונה. אבל ברגע שמדובר באישה, הייתה כאן אפליה קשה. לא מספיק שנעיד שנעם רצתה לתרום את הביציות שנותרו לה, היא הייתה צריכה לחתום בפני הרופא במועד השאיבה מה היא מעוניינת לעשות בביציות במקרה שתמות. אבל איש לא החתים אותה על טופס כזה. יש הרבה נשים בישראל שמקפיאות ביציות, לא רק חולות, גם נשים שלא התחתנו. זו פרוצדורה שכיחה, אבל הן לא מודעות לכך שאם חלילה קורה להן אין אפשרות להשתמש בביציות האלה. אסור להפשיר אותן. הן מוקפאות לעדי עד".
כמה ימים קודם הפסדתם במלחמה הגדולה ביותר, על חייה של נעם. היה ברור לכם שאתם יוצאים מיד לקרב נוסף? לא רציתם קודם להחלים, לאסוף את השברים? ספיר: "בוודאי. עד לפני כמה חודשים עוד אמרתי לתמר 'אם את רוצה לעזוב את זה - זה בסדר. אבל תמר לא ויתרה. האפליה בין גבר לאשה, בין זרע לביצית, הכעיסה אותי. היה פה חוסר צדק משווע, אבל לא היו לי כוחות לדבר הזה. עברנו אירוע מאוד קשה. היה צריך לבנות את המשפחה מחדש. היו לנו הרבה בעיות בחיים חוץ מהביציות האלה. אבל בגלל שזה היה חשוב לנעם, אמרתי לתמר 'תובילי את זה, אני איתך'".
שוורץ הפכה את העולם, פשוטו כמשמעו, על מנת לקיים את הצוואה האחרונה של בתה. היא עירבה חברי כנסת ושלחה מכתבים למשרד הבריאות בדרישה להתיר לה לתרום את הביציות. בסופו של דבר, כשכל אלה לא עזרו, עתרו בני הזוג לבג"ץ, באמצעות משרד עורכות הדין של ויקטוריה גלפנד, המתמחה בסוגיות של פריון טכנולוגי. "לא ביקשנו הנחה", אומרת תמר. "הסכמנו להוכיח שזה היה רצונה של נעם אבל ביקשנו שייתנו לנו את האופציה לנהוג כך. לפני זה משרד הבריאות לא אישר לנו בכלל לפנות לבית המשפט ולבקש את הביציות".
"את בתי האהובה לא תוכלו להחזיר, אבל תוכלו לסייע לי לקיים את בקשתה הברורה - להביא גם במותה אושר לעולם"
בדיון שהתקיים בנושא בבג"ץ, הסבירה תמר לשופטים ביושר ובאומץ שמאפיינים אותה, מדוע היא סבורה שהביציות של בתה צריכות להינתן כתרומה. "חלומותיה של נעם ושלנו נגדעו באבחה קשה ומרה ב-28 במארס 2022", אמרה. "לא אתאר לכם את מוראותיו של יום מקולל זה. כעובדת סוציאלית מזה 35 שנה אני מכירה היטב את המחקר האקדמי על מצבי דחק שונים וכולם אינם משתווים בעוצמתם לטרגדיה האנושית הגדולה מכל הטרגדיות – שכול של ילד. במקרה הזה ילדה. פרי בטני שגידלתי וטיפחתי באהבה ובאמונה כל ימי חייה. ליגוני הנורא נאלצתי לחזות בלכתה מהעולם הזה. מיד לאחר השבעה קמתי כשבליבי תחושה מוצקה וברורה – עליי לקיים את צוואתה של נעם ומורשתה... אני נחושה לעשות את השינוי הזה גם עבור בתי היקרה וגם עבור החברה הישראלית בכללותה. את בתי האהובה, היפה, החכמה, הנדיבה, בעלת המידות הטובות, לא תוכלו להחזיר. אבל תוכלו לסייע לי לקיים את בקשתה הברורה: להביא גם במותה אושר לעולם, לאנשים שהם חשוכי ילדים".
"עורכת הדין אמרה לי 'יש לך שתי דקות לדבר'", מספרת תמר. "הקראתי רבע שעה והם לא עצרו אותי. כשסיימתי לדבר השופט יצחק עמית הסתכל על נציגות משרד הבריאות ואמר להן: 'למה אתם לא נותנים להורים את הביציות?' אני עובדת שנים עם נפגעות אלימות. הדבר שהן הכי זקוקות לו הוא הכרה במה שקרה להן. כשאחד השופטים הבכירים ביותר במדינת ישראל שאל אותם למה הם לא נותנים לנו דבר כל כך פשוט, שלא עולה למדינה כסף ופותר כל כך הרבה בעיות, הרגשתי בדיוק כמותן. זה היה רגע של התעלות".
בפסק הדין, קבעו השופטים כי בני הזוג יוכלו לפנות לבית המשפט לענייני משפחה, שדן בסוגיות כאלה. "אין לנו אלא להמליץ על כך שבסיטואציות של שימור פריון בנסיבות כמו בעתירה שלפנינו תהא התייחסות לעניין השימוש בביציות לאחר המוות", כתבו השופטים והוסיפו כי "ככל שכך ייעשה, תהא זו תרומתה של המנוחה ומשפחתה לנושא כאוב זה".
"השופטים למעשה אמרו שזה לא רק מאבק אישי, זה מאבק חברתי והוא על שם נעם", אומרת תמר. "אולי בכך תהיה לנו נחמה מסוימת".
החוזר החדש של משרד הבריאות הופץ לפני מספר שבועות להערות אנשי המקצוע בתחום. מרגע שיאושר ויהפוך לרשמי, תוכל כל אישה שהקפיאה ביציות להביע בכתב את רצונה מה יעשה בהן לאחר מותה: האם יופשרו כך שלא יוכלו לשמש להולדה או יימסרו למחקר, האם יימסרו לתרומה אנונימית או לנתרמת מסוימת, להוריה או לבן זוגה, והאם ישתמשו להולדה לאחר מותה לבקשת בן זוגה או הוריה ורישומה כאם הילוד. "מי שלא רוצה לא חייבת", אומרת תמר. "רק שידעו שיש אפשרות כזו".
5 צפייה בגלריה
הקפאת ביציות
הקפאת ביציות
"המאבק החברתי הזה יהיה על שם נעם". הקפאת ביציות
(צילום: Svitlana Hulko, Shutterstock)
בתוך השקט שנוצר עם מילוי הצוואה הרוחנית של נעם, בונה המשפחה את חייה מחדש, בהרכב של ארבעה במקום חמישה. את מקומה של נעם בארוחות שבת מחליפים החברים הצעירים של הילדים שנותרו. "אני לא זוכרת מתי היינו ארבעתנו לבד", אומרת תמר. "יותר קל ככה".
"החודשים הראשונים היו הכי קשים", אומר ספיר. "יש איזה חוסר יציבות, התנודתיות מאוד גבוהה. אתה חושב שאתה שולט בזה, ולמחרת אתה מתרסק. זה תהליך אינסופי. לפני חודש טיפסתי את האולימפוס. היה לי אחלה טיול. הייתי מבסוט מעצמי. ואז הגעתי לנמל התעופה, וקניתי לי גלידה ופתאום הייתה בחורה שהזכירה לי את נעם והתחלתי לבכות. זה בא בבום וכל כך הפתיע אותי. באחת מקבוצות התמיכה שהלכתי אליהן המנחה אמרה לי: במקום שתחשוב איך אתה יום אחד ככה או ככה אולי אתה יכול להיות גם וגם".
במקביל הם ממשיכים ללוות את הקרנות סרטה של דבורית שרגל, "לחיות כאילו יש מחר", שצולם במהלך ימי השבעה של נעם ומציג את ההתמודדות המיוחדת של המשפחה עם השכול.
בינתיים, בבנק הזרע של בילינסון, בקור של מינוס 196 מעלות, שמור הפרק הבא בסיפור של משפחת שוורץ-רוזנבוים: 17 הביציות של נעם, אותן מקווים בקרוב הוריה לתרום לנשים שזקוקות לכך, בדיוק כפי שנעם ביקשה. כעת הם מצפים להכרעת בית המשפט לענייני משפחה, שידון בנושא בשבועות הקרובים.
בזמן שחלף מתחילת המאבק שלהם, כבר נמצאו שתי משפחות שזקוקות להן על מנת להביא ילדים. למרות שחוקית אין להם שום מעמד לאחר מתן התרומה, החיבור הזה, כך הם מקווים, יוביל לכך שיוכלו לראות את הילד גדל באופן שוטף. גם אם לא להיות סבא וסבתא כפי שחלמו להיות, אילו נעם הייתה נשארת בריאה.
"שנינו תכף בני 60, אנחנו ממש לא רוצים לגדל את הילד", אומרת תמר. "חוקית אין לנו שום מעמד. אבל אני בטוחה שנעם הייתה רוצה שהילד יכיר את השורשים שלו, את המקורות המשפחתיים.
“על מוות של ילד אין שום נחמה. יש הקלה קטנה. כאילו את בתוך בור ומישהו זורק לך קצה של חבל. מאבק חברתי דורש כוחות אבל הוא גם נותן כוחות. ההכרה בעוול שנעשה לך נותנת משמעות. לא רק אנחנו הפסדנו את הבת המדהימה שלנו. העולם כולו הפסיד את נעם. לפחות שזה יהיה לזכרה”.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.07.24