מלב יאשין ודייגו מראדונה, דרך נחום סטלמך ויעקב חודורוב ועד ראול וכריסטיאנו רונאלדו – השמות הללו הם רק חלק מהאגדות שדרכו על הדשא באצטדיון רמת-גן. מה שהיה פעם היכל הכדורגל הישראלי, מארח היום משחקים של הפועל רעננה והפועל ר"ג עם 300 צופים. מהזיכרונות הנוסטלגיים נותרה מפלצת בטון שמסרבת למות.
כבר שנים מדובר על כך שהאצטדיון הלאומי לשעבר ייהרס לטובת פרויקט נדל"ן או שייבנה מחדש, אבל בינתיים, משום מה, משחקים בו כדורגל. כל אוהד שהיה שם ברגעים הגדולים ויבקר בו היום ירגיש צביטה בלב. היציעים הישנים שעל גבעות העפר שוקעים, חלקם סדוקים, וצמחיית פרא מכסה חלק גדול מהם. באזור ששימש פעם כחדרי ההלבשה פועל כבר כמה שנים אוהל קרקס, ובסמוך אליו תמצאו ציוד נטוש, גרוטאות, מוטות ברזל ואפילו מכונית ישנה שיצאה משימוש.
האצטדיון, שתכולתו על הנייר היא 41,583 מקומות, הוקם 1950 לקראת משחקי המכבייה. הוא נבנה על פי המודל הסובייטי של אותן שנים, עם מסלול ריצה סביבו, כך שהקהל היה יושב או עומד רחוק מהדשא.
היו תקופות שבהן היו מצטופפים בו 70 אלף איש. הוותיקים שבאוהדי נבחרת ישראל ודאי זוכרים את ה-2:2 מול יוגוסלביה של זלאטקו צ'ייקובסקי ב-1960 במוקדמות אולימפיאדת רומא, עם הצמד של נחום סטלמך, או את ההפסד 2:1 לברית המועצות של יאשין במוקדמות אולימפיאדת מלבורן ב-1956.
ב-2013 הוחלט לאסור את השימוש ביציעים הישנים (משערים 5 עד 20) מסיבות בטיחותיות, (מחסור במעקות, בעיות במעברים ובשערי החירום, סדקים בבטון ועוד) ולאשר רק את היציע החדש (שערים 1 עד 4), המערבי, שנפתח ב-1984. כעת מתברר שכל היציעים הישנים, המכילים כ-30 אלף מקומות, לא רק שנמצאים במצב רעוע, אלא פשוט שוקעים כתוצאה מהתשתית המיושנת והגשמים.
אז איך ייתכן שבעידן של אצטדיונים כמו סמי עופר, טדי, טוטו טרנר, נתניה והמושבה, עדיין נאחזים במה שנותר מהמתקן הארכאי? מלבד הפועל רעננה והפועל ר"ג, המקום משמש גם את הנבחרות הצעירות, נערכים בו אימונים של הנבחרת הבוגרת, נבחרת הנשים, תרגולי ואימוני שופטים ומשחקי גביע של מחלקות הנוער.
האבסורד הוא ששתי קבוצות בעלות קהל מועט מארחות באצטדיון של יותר מ-40 אלף מקומות. הפועל ר"ג לא משלמת על השימוש בו ובכך חוסכת לא מעט כסף, אבל אוהדיה מתגעגעים לאווירה במכתש. גם ברעננה לא בדיוק מאושרים מהמצב הקיים, אבל מאחר שהאצטדיונים בפ"ת ובנתניה תפוסים, הם נאלצים להתפשר. הבעלים אשר אלון, שמשלם 17 אלף שקל למשחק עבור השימוש באצטדיון, אומר: "אנחנו אורחים זמניים כאן. לדעתי זו העונה האחרונה שישחקו באצטדיון הזה. יותר לא ישכירו אותו. מתי ישפצו אותו? כשאהיה יו"ר ההתאחדות בגלגול הבא תשאל אותי".
קשר הקבוצה, שניר שוקר, דווקא רואה את הצד החיובי: "בינתיים, בלי לפתוח פה, יש לנו מאזן נקודות טוב בר"ג. גם כשאירחנו בנתניה לא הרגשנו את הקהל, למרות שיש קומץ שבאים, שרים, ואנחנו מעריכים אותם".
עבור לא מעט כוכבים ישראלים מדובר בפיסת היסטוריה, אצטדיון שבו אספו חוויות שעיצבו את הקריירה שלהם. אחד מהם הוא יוסי בניון, שמספר: "הדשא אמנם היה קצת רחוק מהיציעים, אבל צריך לזכור שאז לא היו מגרשים חדשים כמו היום. הכי מרגש היה לשחק שם במדי הנבחרת, בעיקר במשחקים שמשכו יותר קהל. הייתה אווירה מדהימה. אי אפשר לשכוח את הרגעים האלה כשכל האוהדים שרו את ההמנון. הרגשת שהקהל רק מחכה לשריקת הפתיחה. אחרי שערים שכבשתי הרגשתי את האקסטזה".
גם לדני נוימן יש זיכרונות נעימים: "זה האצטדיון האהוב עליי, בו יצא לי להבקיע בשני משחקי גמר גביע. במשחק הנבחרת נגד ליברפול כבשתי שם בדקה ה-90 שער שוויון נדיר כשהכנעתי את ריי קלמנס האגדי. עכשיו אתה מבין מה זה אצטדיון ר"ג בשבילי?".
גם אורי מלמיליאן מתגעגע: "היה כיף לשחק באצטדיון הלאומי, בעיקר במשחקי הגביע. אם ישפצו ויעשו אותו כמו בלומפילד, האווירה תהיה מדהימה. איזה שער זכור לי במיוחד? לכל אחד מהם יש משמעות מיוחדת. היו הרבה מאוד רגעים גדולים באצטדיון הזה".
ומה יש לצד האדום לומר? משה סיני דווקא פחות התחבר: "זה אף פעם לא היה אצטדיון שאהבנו לשחק בו, לא האוהדים ולא אנחנו השחקנים. הוא לא בנוי נכון. עדיף תמיד שהקהל יהיה קרוב ודומיננטי כי כשהיציעים רחוקים ההרגשה לא טובה. עד שהייתי רץ לחגוג עם האוהדים, המשחק היה נגמר. זה כמו לשחק בפארק. לא אהבנו לשחק שם, אבל אז לא היו אופציות אחרות".
גם עידן טל אף פעם לא הרגיש בבית באצטדיון המיתולוגי: "הוא היה מרשים, אבל לא אהבתי שהיציעים רחוקים מהקהל. השחקנים והאוהדים לא מרגישים מחוברים למשחק במצב הזה".
אז מה יעלה בגורלו של הפיל הלבן? בהתאחדות לכדורגל ציינו כי כל התוכניות לשיפוץ האצטדיון נותרו על הנייר, וכדי להוציא את הפרויקט אל הפועל חייבים לחבור כמה גורמים - עיריית ר"ג, ההתאחדות, משרד הספורט, מועצת ההימורים, ורצוי גם קבוצה שתהיה מעוניינת לשכור את המקום באופן קבוע.
עוד ב-2006 עלתה אפשרות לשפץ את היציע המערבי ולבנות יציעים חדשים ומקורים לצידו, אלא שהכל תקוע. ב-2010, כשאבי לוזון שימש כיו"ר ההתאחדות, הייתה יוזמה להרוס את האצטדיון ולהקים אחד חדש עם 60 אלף מקומות. ב-2017 תכננה עיריית ר"ג להרוס את האצטדיון ולבנות על שטחו בנייני מגורים, אבל ראש העירייה כרמל שאמה הכהן, שנכנס לתפקידו לפני חמישה חודשים, מתנגד. "האצטדיון הלאומי הוא חלק מההיסטוריה והנוסטלגיה של העיר והספורט בישראל", אומר שאמה הכהן. "ההחלטה לגבי עתידו ועתיד האזור היא בעלת משמעות היסטורית לא פחות מההחלטה להקים את הבורסה בר"ג. על כף המאזניים מונחים מצד אחד הרבה נוסטלגיה ורגש, ומצד שני מיליארדים רבים לשדרוג תשתיות החינוך, הספורט והתרבות בעיר, והתחדשות עירונית. ההחלטה עוד לא ברורה וכל ההערכות הן ספקולציות והימור".
מנהל הלוגיסטיקה, האבטחה וביקורת מגרשים בהתאחדות, משה עגייב, מאשר: "כל היציעים הישנים הניצבים על סוללות עפר באצטדיון לא מאושרים לשימוש. לאחר בדיקה של נציגי בטיחות ממשרד העבודה הם ציינו כי כל היציעים הישנים מבטון שנבנו על סוללות עפר שוקעים ויש סכנה לציבור. רק היציע החדש שבנוי עם יסודות בטון וברזל בתוך האדמה מאושר".
ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "לאחר בדיקה מעמיקה של מפקחי הבטיחות התברר כי היציע המזרחי אינו עומד בדרישות הבטיחות ובתקנות תכנון ובנייה. מדובר במתקן ישן שנבנה בסטנדרטים שאינם תואמים את הדרישות כיום. בין היתר נמצא כי המושבים שקעו ונשברו, המעברים אינם תקניים ודרכי המילוט לא תקינות, על כן קיימת סכנה לציבור ולעובדי המתקן. יחד עם זאת, היציע המערבי נמצא תקין ומאושר לשימוש".
בהתאחדות ציינו: "אנחנו מפעילים ופותחים במשחקים רק את היציע החדש. כל היציעים האחרים סגורים ולא נעשה בהם שום שימוש. ההתאחדות השקיעה ומשקיעה בטיפוח הדשא באצטדיון שנמצא במצב טוב מאוד ובחדרי ההלבשה שמתחת ליציעים שמוחזקים במצב מצוין. מתחם אוהל הקרקס קבוע באצטדיון מאז שלא מתקיימים בו משחקים בינלאומיים. הם משלמים לעיריית ר"ג". מעיריית ר"ג נמסר בנושא האשפה: "הבטחנו שיהיה פתרון. כשתהיה החלטה בעניין האצטדיון, תהיה החלטה גם בעניין הקרקס".
