את ליל הסדר האחרון חגג בן שרף עם חברים בניו-יורק. הזמנות לארוחות שבת וחגים בברוקלין, שבה הוא מתגורר מאז נבחר במקום ה-26 בדראפט ה-NBA על ידי ברוקלין נטס ‑ באמת שלא חסרות לו. גם העובדה שיש לו בקבוצה חבר כמו דני וולף, יהודי אמריקאי ישראלי שמשחק בנבחרת ישראל, רק עוזרת.
ההורים, ידיד ואלה, שחקני כדורסל בעברם, כבר ביקרו אותו כמה פעמים השנה וכך גם האחים. לא היה לו נעים בחורף של ניו-יורק, לפעמים הוא מתגעגע הביתה ובימי מלחמה גם מודאג מאוד. "יש לי חבר טוב מאוד בסיירת צנחנים“, הוא אומר, "יש לי בני דודים לוחמים, אני חושב עליהם כל הזמן. כשהם בלי טלפונים ואני לא יכול לדעת מה קורה איתם ואם הם בסדר, זה יכול לשגע".
בחדר ההלבשה של הברוקלין נטס שואלים אותו לפעמים על המצב בארץ, בעיקר מתוך סימפתיה ועניין בשלום משפחתו. ״אני מנסה להסביר״, הוא אומר, ״אבל הם לא יכולים להבין מציאות של ריצות לממ״ד כל הלילה. זו לא אשמתם, למה שיבינו. הראיתי להם סרטון של טילים עפים לישראל, זה נראה להם כמו מלחמת הכוכבים״.
לא פשוט להיות ישראלי מפורסם בעולם בכלל, ועכשיו גם בארה״ב בפרט. דני אבדיה דיבר קצת על השנאה שהוא סופג. אתה מרגיש את זה?
״לא, לא נתקלתי באנטישמיות אפילו פעם אחת מאז שהגעתי לכאן. בברוקלין זה בכלל מטורף, כמות האהבה שאני מקבל מדהימה ומרגשת. אני מרגיש שדווקא בגלל התקופה הארוכה הזו שאנחנו נמצאים בה, יש תחושה של אחדות בקהילה כאן. אני משתדל ללכת לכל מיני מקומות, לבתי ספר, להחזיר כמה שאני יכול״.
בשבוע הבא בן שרף יהיה בן 20. הוא בוגר וחכם, וכשמדברים איתו, לפעמים קל לשכוח שהוא לא רק אדם מאוד צעיר, אלא גם השחקן העשירי הכי צעיר ב-NBA העונה, ובאמת שעוד לא אמור לדעת הכל. למשל, זו הפעם הראשונה שהוא חי לא רק בעיר ה-גדולה, אלא אפילו סתם בעיר גדולה. לא עמק חפר, שבה גדל, ולא אולם בגרמניה, שם כיכב בקבוצה המקומית ‑ יכלו להכין אותו לחיים בניו-יורק. בוודאי לא ככדורסלן ישראלי ב-NBA, שהפך מהר מאוד לתכשיט הכי נוצץ בעיר שבה גרים יותר יהודים מבכל מקום מחוץ לארץ, שכולם רצו לגעת בו. לקח לשרף זמן להבין שהוא לא יכול גם להיות זמין לכולם, וגם להיות השחקן שהוא רוצה בליגה שכל כדורסלן בעולם חולם עליה ויש בה רק כמה מאות מקומות עבודה. אז כמו על המגרש, הוא עשה התאמות.
״זה היה קצת הלם בהתחלה״, אומר שרף, ביום מנוחה בין משחקים, ״ובמשך תקופה היה לי קשה להגיד ׳לא׳. אנשים מראים לך הרבה אהבה ואתה לא רוצה לאכזב אותם, אבל עם הזמן הבנתי שאני חייב לשים גבולות. וגם אם כן החלטתי שאני רוצה לצאת ולראות אנשים, אני כבר לא מתבייש להתחרט במקום״.
אתה אוהב לחיות בניו-יורק?
״מאוד. אני גר בברוקלין, כך שיותר שקט לי, ואם אני רוצה קצת רעש אני יכול לנסוע למנהטן ולבלות. מאוד טוב לי כאן. כששיחקתי בגרמניה, היו לי את האנשים הישראלים שלי, אבל לא הרבה. כאן כבר ממש בניתי לי חיים. יש לי בת זוג, מצאתי חברים חדשים, אני יודע עכשיו בדיוק מה אני צריך לעשות על המגרש ומחוצה לו. למדתי פה כל כך הרבה השנה״.
"יש לי חבר טוב בסיירת צנחנים, יש לי בני דודים לוחמים. כשהם בלי טלפונים ואני לא יכול לדעת מה קורה איתם, זה יכול לשגע. אני מנסה להסביר לחברים בחדר ההלבשה, אבל הם לא יכולים להבין מציאות של ריצות לממ"ד כל הלילה. הראיתי להם סרטון של טילים עפים לישראל, זה נראה להם כמו מלחמת הכוכבים"
× × ×
בן שרף, ו-198 הסנטימטרים שלו, הגיע לליגה הטובה בעולם כשהוא רק בן 19, וברזומה שלו קבוצות אליצור נתניה, עירוני קריית-אתא ואולם הגרמנית. בלי לפגוע באף אחת מהן, מדובר בקפיצה על טרמפולינה חזקה במיוחד, אבל שמו של שרף הסתובב בפנקסי מקבלי ההחלטות לפחות מאז נבחר ל-MVP של אליפות אירופה לנוער ב-2024.
נבחרת ישראל הגיעה אז למקום הרביעי, שרף העמיד ממוצע של 28.1 נקודות למשחק, ועכברי הדראפט למיניהם ננעלו על הרכז השמאלי, עם ראיית המשחק המצוינת והחיבה לכדורסל שהוא גם שואו. העובדה ששרף היה מאוד צעיר כשהחליט לצאת לדראפט, לא היוותה שיקול. ״הוא מאוד בוגר״, אומר סוכנו של שרף, נדב מור, שמלווה אותו מגיל 15, ״הוא גר לבד מגיל צעיר, הוא תמיד שיחק עם יותר מבוגרים, יותר חזקים ויותר גדולים. ברגע שהיה עניין קונקרטי מה-NBA, זו בכלל לא שאלה, בוודאי כשכל כך הרבה אנשים מאמינים בו״.
גם שרף עצמו מבטל את הרעיון שהוא הגיע צעיר מדי ל-NBA. ״אני חושב שמבחינת הבנת דינמיקה של קבוצה, חדר הלבשה, מאמנים, הגעתי מוכן״, הוא אומר, ״אולי אפילו מוכן מאוד ביחס לרוקיז האחרים״.
בליגה הזו, אם לא תיקח, לא ייתנו לך. יש שחקנים שצריכים קצת זמן להבין את זה. גם לדני אבדיה זה לא קרה מיד.
״נכון. עם הזמן אני כן מבין מה נדרש, ובתקופה האחרונה גם מיישם את זה יותר, אבל כן, לגמרי לקח לי קצת זמן. הכל נורא-נורא שונה ממה שהכרתי״.
באיזו צורה?
״בעיקר האינטנסיביות. ידעתי לאיזו כמות משחקים אני הולך, קיבלתי הרבה עצות, אבל אם את לא עוברת את זה בעצמך, את לא יכולה להבין באמת כמה זה עמוס״.
תן דוגמה לעומס.
״אפילו יום המשחק עצמו ארוך בטירוף. מתחילים את הבוקר עם קליעות, שעה-שעה וחצי, ואז אסיפת וידיאו, חזרה למלון, שנ״צ, חזרה לאולם שלוש שעות לפני המשחק, ואז גם המשחק עצמו הרבה יותר ארוך מבאירופה והרבה פעמים היום כולו נגמר קרוב לחצות. יש 82 משחקים כאלה בעונה, וכמה שהתכוננתי וידעתי, המפגש עם המציאות של זה היה לא פשוט״.
פיזית, הרגשת שאתה מוכן מההתחלה להתמודד עם שחקנים שכל אחד מהם הוא ממש פריק של הטבע?
״מבחינת הגובה והכוח, אני מרגיש טוב. זה היה יותר הקושי להישאר עקבי, לבוא רענן בכל ערב, גם ברגליים וגם בראש. אני חושב שהקושי העיקרי היה מנטלי, כי פה את לא יכולה להגיע למשחק ולא להיות במצב של מאה אחוז בראש. כשרצף המשחקים כזה עמוס ואינטנסיבי, יש לפעמים נפילות, ובכל נפילה כזו יש מי שמחכה לתפוס את המקום שלך. אני אומר לעצמי כל הזמן ׳אתה חייב להיות מאה אחוז, אין פחות, אתה משחק נגד השחקנים הכי טובים שיש. אלה אנשים שיבואו ויאכלו אותך'״.
הכישרון של שרף כל כך טבעי וברור, שההייפ סביבו בברוקלין התחיל בנקודת רתיחה. רק שמשם, כנראה, אפשר היה רק לרדת. עונת הרוקי שלו נראתה כמו הגלגל הענק של קוני איילנד: הוא פתח את העונה בחמישייה, לאחר מכן יצא לגמרי מהרוטציה והעביר תקופות ארוכות בלונג איילנד נטס, קבוצת ה-G League - ליגת הפיתוח של ה-NBA שמאפשרת לקבוצות לבשל שחקנים צעירים או לאפשר לפצועים לחזור לכושר. זה לא נעים לאגו, אבל המשחק בליגה הזו עוזר להשיב את הביטחון ולא ללכת לאיבוד, כי אם יש דבר שקל מאוד שיקרה לשחקן צעיר ב-NBA, זה ללכת לאיבוד. בחודשיים האחרונים שרף שוב משחק באופן רצוף וגם עשה קפיצה ברורה ביכולת.
״הייתה לו עונת רוקי לא פשוטה״, אומר עיתונאי ניו-יורקי שמסקר את ברוקלין נטס, ״מצד אחד הוא מביא ניסיון מקצועני עשיר יחסית לרוקיז, אבל מצד שני הוא מאוד בוסרי מבחינת ה-NBA והנטס ידעו שייקח לו זמן, אבל אני חושב שאולי לבן אישית היה קצת יותר קשה מהצפוי. זו ליגה קשה מאוד, אנשים אוכלים אחד את השני בשביל דקות משחק. למרות שהוא מאוד בוגר לגילו, למעשה הרבה יותר בוגר מבני גילו האמריקאים, הוא חטף הלם מההבדל בין ה-NBA לאירופה. לא כל אחד הוא לוקה דונצ׳יץ׳. גם לדני אבדיה לקח כמה שנים״.
הוא יכול להגיע למקומות שבהם אבדיה נמצא?
״אני לא יודע, בעיקר בגלל ההבדל בגודל, בכוח ובזריקה מבחוץ, וגם כי שחקנים כמו אבדיה הם עדיין מצרך יקר בליגה, אבל גארדים מצוינים יש כמו בוטנים. ובכל זאת, הייתי בתוך ההייפ סביבו כשהוא נבחר ודעתי עליו לא השתנתה, הוא שחקן. יש דבר אחד שלא ידעתי על בן וראיתי השנה: הוא מאוד תחרותי ומאוד עקשן. הוא לא היה רגיל להילחם על דקות משחק, אבל הוא למד שזה מה שצריך לעשות פה״.
חברו של שרף לקבוצה, מייקל פורטר ג׳וניור, שזכה באליפות עם דנבר נאגטס, אמר עליו ל"ניו יורק פוסט": ״כששחקן אמריקאי צעיר מגיע לראשונה ל-NBA, לוקח לו רגע להפסיק להסתכל על הסופרסטארים האלה כמו שהיה מביט עליהם כילד, אבל עם שחקנים מחו"ל זה קצת שונה, כי הם משחקים כמקצוענים כל כך הרבה זמן. בן מאוד מרשים אותי, הוא בן 19, אבל רמת המקצועיות שלו, סתם הצורה שבה מתנהל, זה הכל הרבה מעבר לשנותיו“.
× × ×
הוא נולד ביוהנסבורג, דרום-אפריקה, שם עבד אביו בתעשיית היהלומים. בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, למרות ששני הוריו היו שחקנים, הוא דווקא לא הוסלל לכדורסל. "אני לא מאלו שהלכו לישון עם כדורסל במיטה או שהיו מכדררים בדרך לבית הספר", סיפר בעבר ל"7 ימים". מה שכן קיבל בבית, לצד קופסאות אוכל חם בדרך מבית הספר לאימון, הייתה החשיבות של התמדה ושמירה על פרופורציות. הרגליים אמנם ארוכות, אבל תמיד על הקרקע.
ועם כל זה, לפני מספר שבועות קרה לבן שרף משהו שאין לזלזל בו במציאות שבה אפילו משחקי NBA הם מקטעי וידיאו של 15 שניות: הוא הפך ויראלי. זה היה אחרי המשחק של ברוקלין נטס נגד גולדן סטייט ווריורס בסן-פרנסיסקו. הנטס היו בפיגור שתי נקודות לקראת סיום המשחק, כששרף חדר לסל והטביע ביד שמאל על ראשו של דריימונד גרין, אחד משחקני ההגנה הגדולים בהיסטוריה. אחרי הדאנק, שלח שרף חצי חיוך לעבר גרין.
"אני מצליח להתנתק. אני לא קורא כלום, לא מחפש מה אומרים עליי באינטרנט. יש כמה אנשים שחשובים לי ותמיד אמרו לי את האמת. כשאני טוב הם לא אומרים שאני כוכב, וכשאני לא טוב הם לא אומרים שאני לא שווה. גם דני אבדיה הוא חבר טוב ומאוד עוזר. אני רואה איך הוא עובד ואיך תקופות קשות לא שברו אותו"
״רצינו סל מהיר״, הוא נזכר עם אותו חצי חיוך, ״הכדור היה ביד שלי, זה רגע שאת משחקת בשבילו, ראיתי פתח והלכתי פנימה. מול הטבעת קלטתי את גרין מגיע וחשבתי שעדיף להטביע בלי פחד. את בתוך המשחק ולא חושבת ׳וואי, זה דריימונד גרין׳, אם תחשבי ככה תהיי בבעיה בליגה הזו. למדתי השנה שכולם כאן בני אדם ואני יכול להתמודד איתם, אבל עדיין היה כיף להטביע על דריימונד גרין, זה לא קורה כל יום, ולהטביע על שחקנים זה גם לא המשחק שלי בדרך כלל, אז כשזה קרה ככה בפעם הראשונה בליגה, יצא החיוך. אני משחק הכי טוב כשאני נהנה״.
זה היה רגע של סיפוק אמיתי עבור בן שרף לקראת סוף עונת הרוקי שלו ב-NBA, שבה הבין עד כמה הוא לא היה מוכן למה שהליגה הזו דורשת, אבל הוא גם יוצא ממנה עם ביטחון שהוא שייך לכאן. כמו בחיים עצמם, כמה שניות אחרי הדאנק על דריימונד גרין, החטיא שרף זריקה שהייתה מנצחת את המשחק עבור ברוקלין. העליות והמורדות האלה כל כמה שניות בתוך האדרנלין של המשחק, הן עוד דבר שהוא לומד לחיות איתו. ״מבאס מאוד להחטיא זריקה אחרונה, אבל אני כן שמח שלקחתי את זה על עצמי״, הוא אומר, ״לא במקרה זה קרה בתקופה האחרונה שבה עשיתי סוויץ׳״.
באמצע העונה החל שרף לעבוד עם מאמן מנטלי, שסייע לו לעשות קצת סדר בראש שהפך מאוד עמוס. ״הוא עזר לי גם בעניין של ההכנות למשחקים, וגם פשוט להכיל את כל האירוע. אני חושב שלפני כן לא התכוננתי מספיק טוב למשחקים, שזה דבר שתמיד הייתי עושה כמו שצריך באירופה. בגלל כמות המשחקים כאן היה לי קשה להכין את עצמי, וגם ההכנות עצמן כבר הרבה יותר ארוכות, אז צריך לשנות את כל החשיבה. הוא עשה לי סדר בראש ובנינו רוטינה, שזה דבר שמאוד חשוב לי ספציפית. מאז שאני איתו אני לא מסתכל אפילו על התוצאה, אני מסתכל קודם על כמה אני בא מוכן וכמה אני מצליח להיות מרוכז בכל משחק, ובזה יש שיפור משמעותי״.
מה למדת במגרש עצמו?
”הייתי צריך להתרגל לקצב המשחק. הכל הרבה יותר מהיר כאן, יש פחות הנעת כדור, אתה צריך לטרוף את הסל בכל הזדמנות. אני אוהב את זה, אבל עד היום לא שיחקתי ככה. באירופה הכל יותר מחושב וטקטי. המבחן פה ליכולות האישיות שלך כל כך קשה. אני אוהב לשחק ככה וחושב שאני יכול להתמודד עם כולם, אבל זה לקח זמן״.
5 צפייה בגלריה
“לטרוף את הסל". עם הברוקלין נטס, מול לברון ג'יימס
(Icon Sportswire, Icon Sportswire via Getty Images)
היית אחד מחמש הבחירות בסיבוב הראשון של ברוקלין בשנה שעברה. זו אחת הקבוצות הצעירות בהיסטוריה של הליגה, התחרות מסיבית ואגרסיבית ואתה צריך להילחם על דקות משחק. זו מציאות שונה למי שהיה כוכב מגיל צעיר.
״נכון. ברגע שיש שלושה או ארבעה שחקנים על אותה עמדה, אני צריך בכל יום להוכיח למה מגיע לי. כל אחד רוצה את המקום שלו, נלחמים באימונים, נכנסים אחד בשני, שומרים הכי חזק אחד על השני. אני חושב שתחרות זה טוב ובסוף כולם מרוויחים מזה״.
לא, בלי קלישאות.
״אוקיי, אז מי שלא משחק כנראה לא מרוויח מזה״.
בסוף, כדורסל זה כדורסל, לא חשוב איפה משחקים אותו, או שהאווירה מסביב ל-ABN גם משנה ממש את המשחק
״כדורסל זה כדורסל, אבל פה במשך העונה אלה כל החיים שלך. וכאן עושים הכל כדי שהשחקן יוכל להתרכז אך ורק במשחק. זה המון משחקים, המון פרוצדורות, והשחקנים נמצאים בעדיפות עליונה. דואגים לנו לכל, העיקר שיהיה נוח, עד לרמה של לסחוב לך את הדברים. עוטפים אותך בכל המומחים שאת צריכה, תזונה, בריאות, הכל. זה מקום עבודה קשה מאוד, אבל אף שחקן לא יכול להגיד שלא נותנים לו את כל התנאים להצליח״.
הממוצע של שרף עומד כרגע על 6.6 נקודות למשחק - דני אבדיה, היום כוכב NBA אמיתי, קלע 6.3 בעונת הרוקי שלו - ו-3.3 אסיסטים. הוא שותף בערך בחצי מהמשחקים של הנטס והיה על המגרש כמעט 20 דקות בממוצע למשחק. הוא שומר טוב, מוביל כדור מצוין שלומד שלפעמים ההחלטה הכי פשוטה היא גם הנכונה. פה ושם אפשר לראות את מותג מסירות הרוחב ביד אחת שלו, אבל הקליעה מבחוץ עדיין בעיה.
"אני גר בברוקלין, כך שיותר שקט לי, ואם אני רוצה קצת רעש אני יכול לנסוע למנהטן ולבלות. כששיחקתי בגרמניה, היו לי את האנשים הישראלים שלי, אבל לא הרבה. כאן כבר ממש בניתי לי חיים. יש לי בת זוג, מצאתי חברים חדשים, אני יודע עכשיו בדיוק מה אני צריך לעשות על המגרש ומחוצה לו״
״זה חייב להשתפר, חייב״, אומר העיתונאי הניו-יורקי, ״לפעמים כשהוא חודר לסל אני רואה את מאנו ג׳ינובילי (כוכב העבר הגדול של סן-אנטוניו ספרס), אבל אז הוא זורק מבחוץ וג׳ינובילי נעלם לי. אם הוא יתחיל לקלוע מבחוץ, בתוך שנתיים הוא יהיה גארד לגיטימי בליגה. אני לא רוצה להגיד שהוא יהיה יותר מזה, למרות שאני חושב שהוא יכול״.
× × ×
שרף מנסה להשתמש בכל הלקחים שלמד אבדיה לפניו, גם לגבי מסע הייסורים שהשנה-שנתיים הראשונות בליגה יכולות להיות, וגם איך אוטמים אוזניים ללחץ האינסופי שמגיע ממדינה קטנה שמצפה מישראלים בחו״ל לספק נחמה בתקופה איומה. אבדיה ידע כבר בעונת הרוקי שלו כי הוא צריך להתעלם מכותרות בעברית שחגגו משחקים של ארבע נקודות ושלושה אסיסטים, וגם מכותרות הפוכות שחתמו לו את הקריירה בתקופה הרעה בוושינגטון. שרף לא קורא את הכותרות האלה וגם לא את אלה.
״אני מצליח להתנתק״, הוא אומר, ״אני לא קורא כלום, לא מחפש לדעת מה אומרים עליי באינטרנט. יש כמה אנשים חשובים לי שאני אוהב ואני יודע שהם אוהבים אותי. הם תמיד אמרו לי את האמת, תמיד אמרו לי את הדברים כמו שהם. כשאני טוב הם לא אומרים שאני כוכב, וכשאני לא טוב הם לא אומרים שאני לא שווה. מי שאמרו לי את האמת כל הזמן, הם אלה שאני מקשיב להם גם עכשיו״.
אחד מאלה ששרף מקשיב להם הוא נדב מור. ״רק בן יודע מה הוא עובר בליגה״, אומר מור, ״אבל אני חושב שכל אחד צריך סביבו אנשים שיגידו לו את האמת. העניין עם בן זה שהוא מקשיב. הוא מקשיב להורים, לאנשים שהוא מאמין בהם, ולא פחות חשוב, הוא גם יודע לסנן״.
בן, אתה רואה את מה שדני עושה ומכוון לשם?
״לגמרי, כן. דני הוא השראה. הוא חבר טוב והוא מאוד עוזר. אני רואה איך הוא עובד ואיך תקופות קשות לא שברו אותו, הוא פשוט המשיך בדרך שלו. אני שמח שיש מישהו כזה שאני יכול ללכת בדרך שהוא עבר לפניי״.
בתחילת השבוע הבא יסיים שרף את עונת הרוקי שלו ב-NBA. הוא מחכה בקוצר רוח לפגרה, לא כדי שיוכל לנוח, אלא כדי שיוכל לעבוד. ״זה קיץ מאוד חשוב בשבילי״, הוא אומר, ״אני רוצה כמה חודשים טובים לעבוד על המשחק. בקיץ שעבר לא ממש ידעתי למה אני בא, עכשיו אני יודע בדיוק מה אני צריך לעשות״.
יש לך לוח זמנים? אתה אומר לעצמך, “בעוד ארבע שנים אני רוצה להיות אולסטאר”, “בעוד שש שנים אני רוצה אליפות”?
”לא. תמיד הייתי אדם שחי מיום ליום. מטרות קרובות מדברות אליי יותר, לקפוץ מדרגה אחת בכל פעם. אז אם אני לא ברוטציה של הקבוצה, המטרה היא להיכנס לרוטציה, ואם אני ברוטציה, אז להיות שחקן חמישייה, ואם אני בחמישייה, אז להיות הכי טוב בקבוצה. אני חושב שאם משיגים בכל פעם מטרה קרובה, בסוף אתה יכול למצוא את עצמך חושב ׳אולי הדבר הבא זה להיות אחד השחקנים הכי טובים בליגה׳״.
