כבר שנתיים, בכל שישי, ב-11 בבוקר בדיוק, מגיע אולסי פרי, מלווה בגוטם, המטפל ההודי, לבית קפה ברחוב ביאליק ברמת-גן, לפגישה השבועית שלו עם "מיקי ומוטי וטל וכל החבר'ה ממכבי, מאז". "מסכנים", מלשין גוטם, "הם רוצים לשבת בשקט, אבל כולם קופצים עליהם. צלמים, ילדים".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למשתמשים רשומים:
"גם בשיקום קופצים עליי ילדים, פצועי צה"ל", אומר פרי ‑ שרגלו הימנית נכרתה מתחת לברך לפני שנתיים. "זה איבד שתי רגליים, זה איבד רגל ויד. נורא. האמת, אני גם מקנא בהם - רק לפני שבוע הרכיבו להם פרוטזה וכבר הם הולכים ורצים. איך הם עשו את זה כל כך מהר? למה זה לא קורה לי? כשאתה צעיר, הגוף שלך מסתגל יותר מהר לשינויים. מצד שני, לאבד רגל בגיל 19 זה כואב, זה אירוע משנה חיים".
איך אתה מעודד אותם?
"אני אומר להם את הדברים הרגילים, שלא הכל תלוי ברגליים, שהראש יותר חשוב ושאין כמו כוח רצון. האמת היא שבמפגשים האלה, במסדרון, הלוחמים הפצועים מעודדים אותי יותר ממה שאני אותם. איך הם מעודדים אותי? בעצם זה שהם מזהים אותי. הרי כשאני הייתי כוכב מכבי תל-אביב בכדורסל, הם עוד לא היו בתכנון".
כמעט 50 שנה מאז שהגיע לארץ הקודש, לחזק את מי שכונתה אז "הקבוצה של המדינה", שאיתה זכה בשני גביעי אירופה, בשבע אליפויות ובניצחון היסטורי על צסק"א מוסקבה ‑ ופרי עדיין תוהה עד מתי ישאלו אותו מה גרם לו להישאר פה. "הגזענות, האפליה, ההפרדה שחוויתי בצעירותי. כל החיים שלי התהפכו ברגע שהגעתי לתל-אביב. נכון, יש בלגן בכביש, אבל אני אוהב את החום של הישראלים, גם את הצעקות, ובעיקר את הדרך שבה קיבלו אותי פה. בישראל, בפעם הראשונה בחיי התחלתי להרגיש שאני שווה בין שווים".
לא חשבת שקבלת הפנים החמה קשורה בעצם להילה שלך ככדורסלן-על?
"רק ביומיים הראשונים שלי בארץ חשבתי ככה, מרוב הפתעה. לא הייתי רגיל ליחס כזה. אחרי שבוע כבר היו לי חברי אמת".
"ועוד איזה חברים", מתפעלת אהובה אקרון, בת זוגו. "אולסי היה שנה וחצי בבית חולים, ולא עבר יום בלי שמישהו ממכבי בא לבקר אותו - שוקי שוורץ, מוטי ארואסטי, מיקי ברקוביץ', טל ברודי, לו סילבר, אפילו ג'ק צימרמן הגיע. שמעון מזרחי אוהב את אולסי כאילו שהוא הבן שלו".
"אני היחיד ששמעון מחייך אליו", הוא מחייך.
אתה עדיין עוקב אחרי מכבי?
"ברור. יש לנו מנוי, ואני הולך עם גוטם להרבה משחקים. מכבי מדהימים אליי, מסדרים לי מקום לכיסא הגלגלים. ברור שאני מודאג מהמצב של מכבי. עודד קטש עושה עבודה מצוינת, אבל התנאים קשים. בגלל המלחמה המשחקים מתנהלים ביוון או בסרביה, ומכבי לא מקבלת את הכוח של האוהדים, שהם סוד ההצלחה שלה. אבל מכבי זקוקה למשהו שהוא יותר חשוב מכסף".
לְמה?
"מכבי זה ניצחון הרוח. השיא שלי היה בניצחון על צסק"א מוסקבה, ב-1977, זה שאחריו טל אמר: 'אנחנו במפה ונשארים במפה'. לפני שהמראנו, אנשים אמרו לנו 'עשו טובה, אל תפסידו ב-50 נקודות, זו תהיה פאדיחה יותר מדי גדולה, תשתדלו להפסיד ב-30 נקודות'. בחדר ההלבשה, לפני תחילת המשחק, המאמן רלף קליין נתן לנו נאום שלכאורה לא היה שום קשר בינו לבין כדורסל. הוא אמר, 'אנחנו חייבים את הניצחון לששת המיליונים שמתחת לאדמה'. זה מה שמילא אותנו ברוח קרב".
בשנתיים האחרונות, אחרי שנאלצו לעזוב את הדירה באזור כיכר המדינה ‑ "פינוי-בינוי", מסביר פרי ברגע נדיר של עברית ‑ הוא מתגורר עם גוטם בדירה צנועה ברמת-גן, בבניין עם מעלית ורמפה לכיסא הגלגלים. כאן הם היו גם ב-7 באוקטובר. "לא פחדתי", הוא מספר. "התעוררתי מהאזעקה, גוטם עזר לי לקום מהמיטה ורץ עם כיסא הגלגלים לממ"ד. מלחמות הן חלק מהגורל של העם היהודי, בגילי אני כבר לא יודע אם אספיק לראות את השלום כאן".
את אקרון ‑ אשת עסקים בת 64 ‑ הכיר לפני 28 שנה, כששימשה כסמנכ"ל בורגראנץ'. לזכיין המפורסם והגבוה של הרשת שנכנס למשרדה, היא עיצבה אז בדיזנגוף סניף באווירת כדורסל. "אהובה הייתה הבוסית שלי, אז בהתחלה היה בינינו דיסטנס. התחלנו להתקרב רק אחרי שהסניף נסגר. הוא עבד מצוין, עד שאוטובוסים התחילו להתפוצץ בדיזנגוף והרחוב התרוקן".
ב-15 שנות הזוגיות הראשונות גרו בנפרד. "בלילה הילדים קוראים לאמא, והילדים אצלי במקום הראשון", היא אומרת. "הודעתי לאולסי שאני לא עוברת לאף אחד, והוא אמר: 'לא נראה לך שחשבתי על זה? אני יודע שזאת עסקת חבילה'. אהבתי את האמירה, אהבתי אותו והפכנו למשפחה מגובשת".
במבט לאחור, היא מאמינה שהמגורים בנפרד עזרו להם לשרוד. "באנו מעולמות שונים, אני מכלכלה ושיווק, אולסי מספורט וסלבס, מה קשור? חסכנו מעצמנו את המריבות השטותיות של היום-יום. זה טוב להתגעגע, זה בריא".
בבוקר ההוא, ב-2008, כשנתקף במפרצת בטנית באבי העורקים, הוא שהה בדירתה. "הייתי בדרך לעבודה ואולסי קפץ אליי לקפה. פתאום הוא נפל לרצפה. לא יודעת איך עשיתי את זה, אבל אחרי ארבע דקות היינו במיון באיכילוב. סחבתי אותו למעלית, למרות שהוא היה נורא כבד, אבל החזקתי אותו שלא ייפול, עשר קומות. אולסי ניצל ממוות בזכות מהירות התגובה. מפרצת זה פוף וגמרנו, ראה מקרה אריק איינשטיין. אבל במיון הייתה סטאז'רית צעירה שחשדה שזו מפרצת, וישר הכניסו אותו לסי-טי".
"הגברת הזאת הצילה את חיי, היא המלאך השומר שלי", אומר לה פרי. "יאללה, יאללה", היא אומרת, ומדביקה לו נשיקה על הקרחת, שהשיבה כבר זרקה בזיפיה.
רק שלושה אריחים מפרידים עכשיו בין כיסא הגלגלים שלו לכיסא שבפינת האוכל. אבל בגיל 74, עם פרוטזה, המעבר ביניהם מתגלה כמשימה לא פשוטה. "קשה, קשה", הוא מתנשף, לאחר שהתיישב. "זה חתיכת סיפור, הפרוטזה. בשום תנוחה לא נוח לי, גם לא בשכיבה, איבדתי את העצמאות ואת הניידות, אני הולך וכמעט נופל, אבל מה ייצא לי מזה שאקטר?"
מצבו הרפואי מנע ממנו גם לטוס לפילדלפיה, לפני חודשיים, ללוויה של בנו, פייר פרי השלישי. "הוא נפטר בגיל 48", הוא נאנח. "אני זוכר שהוא נולד בשנה הראשונה שלי במכבי. בילדותו הוא ניסה כדורסל, היו לו נתונים, אבל הוא כעס על הכדורסל שהפריד בינינו. מבחינתו, הוא צדק. אני הייתי בישראל והוא גדל בפילדלפיה עם אמא שלו ועם אחותי. רק חבל שפייר שכח שאת הכסף שהרווחתי כאן, שלחתי לו ולכל בני המשפחה שלי במשך שנים".
הוא מחפש בסלולרי צילום של פייר, שהיה "מנהל כוח אדם באיקאה אינטרנשיונל, היה לו משרד בניו-יורק. ידעתי שיש לו מחלה אוטואימונית, ולפני כמה שנים הוא גם חלה באיידס. חבר אחד שלו סיפר לי שפייר היה גיי וחברים אחרים טענו שלא, עוד לא הצלחתי לברר. לדעתי הוא היה גיי, ואני מקווה בשבילו שהוא יצא מהארון. בן אדם צריך לחיות עם האמת שלו, אין במה להתבייש. ואז קרה מה שקרה. הלב, הכליות והכבד שלו קרסו בבת אחת והוא נפטר בבית שלו, לבד. אפילו לא יכולתי להיפרד ממנו".
גוטם מגיש לו חבילת טישו, והוא דוחה אותה בנימוס. "למזלי, אחותי צילמה את כל טקס הלוויה. נפרדתי מהבן שלי על המסך".
גם הקשר עם הבת סיירה (29, אחות מוסמכת במרפאת ילדים בפילדלפיה) מתנהל בעיקר בסלולרי. "הסיפור שלנו נשמע כמו טלנובלה. במשך 20 שנה היינו בנתק מוחלט. מאז שאמא שלה התחתנה שתיהן נעלמו, עד שאחותי ברנדין פגשה את אמא שלה במקרה. יום אחד ברנדין צילצלה אליי ואמרה, 'אתה יושב? סיירה נמצאה'. כשראיתי את התמונה שלה בפייסבוק כמעט התעלפתי - היא בול אמא שלי, והיא גבוהה כמוני, לא כמו אביה החורג. צילצלתי אליה, ובכל פעם שאמא שלה ענתה וזיהתה את הקול שלי היא אמרה שסיירה לא בבית, עד שאחותה הקטנה גילתה לה שאבא שלה מחפש אותה”.
נפגשתם?
"הזמנתי אותה לישראל, אבל היא לא הצליחה להוציא דרכון. כשאמא שלה התחתנה, היא רשמה את סיירה עם שם המשפחה של אביה החורג, ועלו על זה שמשהו לא חוקי. בלי דרכון היא לא יכולה לצאת מארצות-הברית, אז עכשיו גם בבירוקרטיה האמריקאית אני צריך להילחם. לא אכפת לי מה שם המשפחה שלה, אני רק רוצה שתבוא לבקר את אבא שלה".
הוא מדפדף בסלולרי לתמונות נכדיה של אקרון. "את שני הילדים שלה, אפרת וארון, גידלתי מאז שהיו קטנים, ואלה שלושת הנכדים של אהובה – יעל, נעמי ויונתן. זאת המשפחה שלי. אין לי חיים בלעדיהם. משפחתיות היא אחד מהדברים הראשונים שכבשו אותי בישראל. בארצות-הברית המשפחה מתאחדת רק פעמיים בשנה, בכריסמס ובאיסטר, וכאן זה כמה שיותר צפוף. אין שבת בלי ארוחה. זה נעים, זה כיף. ובבוקר שבו אני מתעורר לצד אהובה, כולי מחייך".
אפרופו משפחה, מקורותיי גילו לי שיש רק דבר אחד שלא עשית מעולם.
"באמת, רק אחד?" הוא שואל, "אה, את בטח מתכוונת לזה שלא התחתנתי, שאני עדיין רווק".
למה?
"לא יצא. אין לי איזה אנטי, פעם אחת בחיי הייתי ממש קרוב לזה". עיניו של פרי שוב מתלחלחות. ביולי ימלאו 30 שנה למותה של תמי בן-עמי, הדוגמנית הלוהטת של שנות ה-80, ומי שהייתה בת זוגו במשך תשע שנים. הם היו הפאוור-קאפל הישראלי הראשון במה שכונה אז "הביצה", הגבוהים והיפים. ציפורה דיווחה על כל פרידה-פיוס-פרידה. הנשמות הטובות אמרו שרק למענה הוא התגייר ונשאר בארץ חלב ודבש.
"אז אמרו", הוא מושך בכתף. "עובדה, אני עדיין כאן. ומדי פעם תמי – כמה יפה שהיא הייתה – חולפת לי מול העיניים, בדמיון. איך לא? היו לנו זמנים יפים, הרבה. חודש לפני מותה באתי לבקר אותה בבית החולים, היא ביקשה שאבוא. היא כבר הייתה על מורפיום ומעורפלת. אמרתי לה את מה שאולי הייתי צריך להגיד לה הרבה קודם. בנשימותיה האחרונות תמי ידעה עד כמה היא הייתה נאהבת".
איך נפגשתם?
"הכרתי את תמי בסוף החודש הראשון שלי בתל-אביב. התלוננתי שהבחורות הישראליות נמוכות מדי בשבילי, חבר הצביע עליה במועדון, וכשהיא קמה ללחוץ לי את היד ראיתי שהרגליים שלה בלתי נגמרות. מדהימה. היינו זוג לאורך כל התקופה שלי במכבי. לפעמים היינו בנפרד - מריבות, עניינים, תמי כישפה את כל הגברים. אבל הייתה בינינו אהבה עם אש. רק שבשנה האחרונה שלי במכבי הברכיים שלי כבר היו הרוסות לחלוטין, שתיהן, ובלית ברירה קיבלתי את ההחלטה הכי מוטעית בחיי”.
התמכרת לסמים?
"לא סמים, משככי כאבים נרקוטיים", הוא מתקן. "קיבלתי מרשם מהרופא. אחרי שישה חודשים של ארבעה כדורים ביום, כבר הייתי מכור. לא יכולתי לנשום בלעדיהם. הבנתי שההאני-מון שלי נגמר".
האני-מון עם תמי?
"לא, ההאני-מון שלי עם החיים ועם העולם. הרופא הקבוע שלי סירב לחדש לי את המרשם, התייבשתי וכל האופי שלי השתנה. לא צעקתי, אבל הייתי עצבני ברמות וחסר מנוחה, ותמי סבלה מזה. לא הייתי האולסי שהיא אהבה, זה כבר לא עבד. היה יותר רע מטוב".
זה בעצם מה שהפריד ביניכם?
"הדברים יכלו להתגלגל אחרת, אבל דווקא בדברים החשובים אנחנו חסרי שליטה. אני מקווה שאהובה לא תכעס עליי אם אגיד שאני מצטער על הפרידה מתמי. יכולנו להתחתן, להביא ילדים, להקים משפחה", הוא אומר ולוקח עוד טישו. "תמי ביקשה שלא יביאו לה פרחים ובשמים לבית החולים, רק דובונים לבר, הבן שלה. באתי אליה אז כמה ימים ברצף, ראיתי איך החדר שלה מתמלא בדובונים".
ירח הדבש הנוצץ של פרי בתל-אביב הסתיים בהתפכחות כואבת, מאחורי הסורגים, במינסוטה. ב-1985, מעט לאחר שסיים את דרכו המקצועית במכבי, הוא נעצר בהולנד עם בן דודו כשברשותם כמות גדולה של הרואין. "כשהבנתי שהגעתי לסוף הדרך המקצועית שלי צללתי לדיכאון עמוק. לא יכולתי לדמיין את החיים שלי בלי כדורסל, ולא הספקתי לעשות תוכניות ליום שאחרי. הכל היה פתאומי, מעכשיו לעכשיו. החלטתי לנסוע הביתה, לניוארק, ניו-ג'רזי, לנקות את הראש, להתאפס על עצמי, ובדרך לשם הסתבכתי. מצד אחד היה חבר שרצה למכור, מצד שני היה חבר שרצה לקנות, ואני, בתמימותי, חיברתי ביניהם".
"זה מה שקורה למי שעושה טובות", מסנגרת אקרון.
"כל אחד מאיתנו קיבל עשר שנים בכלא”, מסכם פרי. “את המאסר שלי קיצרו לחמש שנים בזכות התנהגות טובה. למזלי, בגלל שהגיליון שלי היה נקי, נשלחתי לבית סוהר פדרלי שלא דומה לזוועות שמראים בטלוויזיה, הבלגנים קורים בסיטי ג'ייל. זה היה מקום בלי חומות, גדרות ותאים, שממנו יוצאים לעבודה. בכלא גם עברתי גמילה".
"בשכונה שבה גדלתי הייתה הפרדה מלאה. לילדים הלבנים היו ברזיות יפות עם מים קרים, והילדים השחורים שתו מים עם חול מתוך צינור שיצא מהאדמה. ובזמן שהילדים השחורים התכופפו לאדמה, הילדים הלבנים, ששתו מהקולר, דרכו עליהם. גם עליי. דרכו עליי ובעטו לי בגב"
איך החזקת מעמד שם?
"גם בזכות היחס המיוחד שקיבלתי. עיתונאי של 'ידיעות אחרונות' בא לראיין אותי, ובעקבות הכתבה הגיעו לכלא מאות מכתבים מדי יום. ככה גם נוצר הקשר שלי עם חב"ד. בכל יום שישי הגיעה לכלא לימוזינה לבנה מחצרו של הרבי מלובביץ' עם אוכל כשר בשבילי. העובדה שלא שכחו אותי בבית שלי נתנה לי תקווה".
"ועם מי ישבת בכלא?" אקרון מדובבת אותו.
"עם יהודים שעשו שטויות", הוא משיב. "כולם צווארון לבן, אנשים מוול סטריט, רופאים ועורכי דין. הם עזרו לי בלימודים - בכלא עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה - וגם בערעור. כמו יהודים טובים חיזקנו האחד את השני. נזכרתי בלימודי הגיור שלי, כשהרב אמר לי שיהודים לא משאירים אף יהודי מאחור. זו אחת הסיבות שהתאהבתי ביהדות".
הגיור שעבר ב-1979 עמד אז במרכזה של סערה ציבורית, כשהפועל תל-אביב דרשה לבדוק את כשרותו, והגיע אפילו לדיון בכנסת. אבל פרי, או בשמו העברי אלישע בן-אברהם ("את בן-אברהם נתנו לי בגיור, ואת אלישע בחרתי בעצמי אחרי שקראתי על הנביא"), שמקפיד גם לצום ביום כיפור ולאכול כשר בפסח, מוכיח שוב ושוב שקשר את חייו בחיינו. גם צמיד החטופים הצהוב, על ידו הימנית, מעיד על כך.
אתה מצפה שביבי ייקח אחריות ויתפטר?
“אני לא רוצה לגלוש לפוליטיקה, אף פעם לא התבטאתי בנושאים פוליטיים מתוך כבוד למכבי, שהיא הקבוצה של כל המדינה. אבל אני לא קולט איך זה שביבי עוד לא החזיר את כל החטופים. לצערי אני לא יכול להגיע לכיכר החטופים, בגלל הכיסא. מקל ההליכה שלי מתאים רק למרחק קצר, אני מתעייף מהר מפני שחוץ מהרגל יש לי בעיה של אי-ספיקת לב. אני כועס על כל מי שקושר את החטופים עם שיקולים פוליטיים, החטופים קשורים רק לאנושיות ולמוסריות שלנו, כבני אדם וכעם. קודם תביא אותם הביתה, ואחר כך אתה, או מי שיחליף אותך, תמשיך את המלחמה בחמאס”.
ומה דעתך על פרזידנט טראמפ?
“לדעתי הוא טוב מאוד לישראל. מה שאני הכי אוהב אצלו זה שהוא לא אחד שמדבר, הוא אחד שעושה. הלוואי שההתערבות שלו תשפיע לטובה על עתיד החטופים”.
הצבעת לו?
“אני לא מסוגל. למשפחת טראמפ יש היסטוריה ארוכה של גזענות ואפליה. סבא שלו ואבא שלו לא לקחו שחורים לעבודה ולא השכירו להם דירות, ואני לא מסוגל להתכחש לעבר. בשכונה שבה גדלתי הייתה הפרדה מלאה. לילדים הלבנים היו ברזיות יפות עם מים קרים, והילדים השחורים שתו מים עם חול מתוך צינור שיצא מהאדמה. ובזמן שהילדים השחורים התכופפו לאדמה, הילדים הלבנים, ששתו מהקולר, דרכו עליהם. גם עליי. דרכו עליי ובעטו לי בגב”.
מה עם גילויי הגזענות שנתקלת בהם בישראל?
"תני לי לגלות לך את מה שלמדתי ב-74 שנות חיי, ביולי הקרוב אהיה בן 75: בכל העולם שוררת גזענות, אבל בישראל יש הכי פחות".
"את רואה?" מחייכת האישה שאיתו, "חשבת שתצליחי לסחוט מאולסי מילה רעה על ישראל? אין מצב".
מדי שנה מתארגנת קבוצת מעריצים שמגישה את מועמדותו של פרי להדלקת משואה ביום העצמאות. אחרי הכל, הוא הפך מזמן מספורטאי נערץ בגופייה מספר 8 לגיבור תרבות ישראלי, כולל אזכורים בשיר "הגמד שרצה להיות ענק" של אריק איינשטיין, עם השורה "הלוואי והייתי כמו אולסי פרי" ובמערכון המפורסם של הגשש החיוור. הוא אפילו שירת בצבא. "אל תגזימי, כולה שלושה חודשים", הוא מחייך. "כשהתגיירתי והתגייסתי כבר הייתי בן 29, אז עשיתי שירות מקוצר באזור מודיעין. לא לימדו אותי לירות כי ידעתי, בילדות הייתי יוצא עם סבא שלי, בחווה שלו בצפון-קרוליינה, לצוד צבאים וארנבים".
איך הסתדרת בטירונות?
"בבסיס פינקו אותי. נתנו לי חדר, ויתרו לי על שינה באוהל. ברור שלא היו מדים במידה שלי, השרוולים הגיעו לי למרפקים והמכנסיים נגמרו בברכיים, אבל החייט הצה"לי לקח מידות ולמחרת קיבלתי מדים חדשים שנתפרו במיוחד בשבילי. גם הביאו לי נעליים במספר 48. לא ייאמן".
"שלמה ארצי הוא חבר טוב שלנו", מספרת אקרון. "בהופעה שלו שלמה אמר על הבמה שאולסי הוא ציוני אמיתי, מפני שכולנו נולדנו לחרא הזה ואילו אולסי בחר לחיות בו. אין מי שמתאים להדליק משואה יותר ממנו, הבעיה היא שאת כל מעשי החסד שלו הוא עושה בצנעה, רחוק מהמצלמה".
עד שאיבד את הרגל, נסע פרי לרחובות ולבאר-שבע כדי לאמן ילדים בני העדה האתיופית. "גם ילדות", הוא מדגיש, "זה מה שיפה בכדורסל, הוא פתוח לכולם. בעבר גם אימנתי בהתנדבות את קבוצת כדורסל הנכים של ספיבק, לא לוחמים, אלא נפגעי תאונות דרכים. למדתי לשחק כדורסל בכיסא גלגלים כדי שאוכל לאמן אותם. מי העלה בדעתו ש..." והוא לא מסיים את המשפט.
רק אקרון הייתה עדה לטקס הפרידה שלו מהרגל, שנכרתה בעקבות סיבוכים מכוויות שנוצרו מכוס תה רותח שנשפכה עליו, לאחר הניתוח שעבר. במקום להתמרמר, פרי אמר תודה. "הבן אדם נכנס לניתוח כריתת רגל, ובמקום להתעצבן על כוס התה שנשפכה עליו בחדר ההתאוששות, אחרי ניתוח המפרצת ‑ הודה לרגל שלו, שהוציאה אותו מגבולות הצבע והגטו, שהביאה אותו לכדורסל והביאה אותו לישראל”, היא מספרת. “נאום הפרידה שלו מהרגל מסמל, לדעתי, את השליחות שלו בעולם".
"הגעתי למחנה אימונים בהולנד, וביום האחרון הזמינו אותי לארוחת ארבע במלון. הייתי בטוח שמבשרים לי שאני ממריא לישראל. פתאום ראיתי עוד שחקן שהגיע להתנסות, יותר גבוה ממני. התחלתי לשקשק. ואז נכנסה מלצרית עם מגש שעליו היו עשר עוגיות. השחקן השני לקח ארבע עוגיות. אני לקחתי רק אחת. באותו הרגע רלף קליין לחש לשמלוק שהשחקן השני, עם ארבע העוגיות, ירצה את כל הכדורים לעצמו ושאני אדע לשחק ולמסור. העוגיות הביאו אותי לישראל"
איזו שליחות?
"אם אלוהים השאיר אותו כאן אחרי המפרצת והתקפי הלב, זה בגלל שעוד יש לו מה לעשות. לא רבים יודעים שאולסי גם נולד יהודי".
למה הכוונה?
"כשלאמא שלי ירדו המים, אבא שלי נסע איתה לבית החולים של השחורים, בקצה השני של העיר”, מסביר פרי. “אבל בדרך הצירים התגברו, אז בלית ברירה אבא עצר בבית חולים של לבנים ששמו 'בית ישראל' ובחזית שלו היה מגן דוד. להפתעתו, קיבלו את אמא בלי שום בעיה. כשהייתי בן שמונה ימים עשו לי ברית, כמו לכל התינוקות שם. עד גיל שבע-שמונה התביישתי בפין שלי, לא נכנסתי למקלחת הציבורית, חשבתי שנולדתי עם דפקט".
את סיפור חייו הבלתי ייאמן חשף בסרט "אולסי", משנת 2019 של הבמאי דני מנקין. "הגרסה האמריקאית זכתה בהמון פסטיבלים, ואולסי נוסע עם הסרט הזה להקרנות בבתי ספר ובבסיסי צה"ל, בהתאם למצבו הבריאותי”, מספרת אקרון. “לפעמים גם אני מצטרפת ומשלימה את הפאזל בחתיכות שעליהן הוא דילג".
כמו?
"תמיד שואלים אותו, 'איך הגעת לישראל?' ואולסי עונה 'באווירון'. אני מגלה שאולסי הגיע לישראל ולמכבי לא רק בזכות הכישרון, אלא בגלל שלקח מהמגש רק עוגייה אחת".
פרי מחייך. "הגעתי למחנה אימונים בהולנד, וביום האחרון הזמינו אותי לארוחת ארבע במלון. הייתי בטוח שמבשרים לי שאני ממריא לישראל. פתאום ראיתי עוד שחקן שהגיע להתנסות, יותר גבוה ממני. התחלתי לשקשק. ואז נכנסה מלצרית עם מגש שעליו היו עשר עוגיות. השחקן השני לקח ארבע עוגיות. אני לקחתי רק אחת. באותו הרגע רלף קליין לחש לשמלוק שהשחקן השני, עם ארבע העוגיות, ירצה את כל הכדורים לעצמו ושאני אדע לשחק ולמסור. העוגיות הביאו אותי לישראל".
תגידו, למה אתם לא מתחתנים?
"זה בגללי יותר מאשר בגללו", אומרת אקרון. "טוב לנו ככה. בכל שישי אולסי עושה קידוש אצל אמא שלי, בת 90 פלוס. אני הידועה בציבור שלו, יש לנו צוואות הדדיות וייפויי כוח, בבוא היום גם ניקבר האחד ליד השני. הכל מאורגן".
כשאולסי מתמסר למצלמה, אקרון מגלה לי שאולי היא תפתיע אותו בחתונה. "אודי רקנטי ואשתו סטייסי מבקשים שנתחתן אצלם בגינה. אולי זה מה שנעשה בערב יום העצמאות, במקום להדליק משואה".
“ויש עוד משימה חשובה”, אומרת אקרון. "אתה זוכר שבר פגש אותנו פעם? זה היה ליד הבית, כשחזרנו מקניות, מזמן".
"נכון!" הוא מאשר. “יצאתי מהמכונית כשפתאום רץ אליי ילד בן 13 בערך, ואמר לי ‘אתה אולסי פרי? אתה הכרת את אמא שלי’. שאלתי אותו מי הייתה אמא שלו והוא אמר ‘תמי בן-עמי’. לרגע נעצרה לי הנשימה. בר כל כך דומה לה. את אבא שלו, הרופא, לא פגשתי מעולם”.
“ניגשתי אליו, הזמנתי אותו לעלות לדירה שלנו, אמרתי לו ששמעתי המון דברים טובים על אמו המנוחה”, אומרת אקרון, “והוא העדיף ללכת. מאז הוא לא חידש את הקשר. אנחנו יודעים שבר היה בניו-יורק, ושעכשיו הוא בתל-אביב”.
“אני אשמח לשבת עם בר”, מוסיף פרי, “כל ילד רוצה להכיר את האישה שהביאה אותו לעולם”.
“אולי זאת הסיבה שאלוהים משאיר את אולסי כאן”, אקרון מסכמת. “הוא חייב להמשיך לחיות, לפחות עד שבר של תמי יסגור מעגל”.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.03.25
