1. לפני שבוע חברי יאיר שרקי בא איתי למשחק של הפועל ירושלים והיה המום ונפעם ממה שלי כבר נראה כשגרה: המעורבות של אוהדי הספורט בארץ במאבק להשבת החטופים, בהנצחת הרוגי המלחמה ובעשיית כבוד לגיבורים ולפצועים. אני כבר רגיל לכך שבכל משחק, בכל הפסקה, מצדיעים לאיזה גיבור. אני כבר רגיל לתמונתו של הירש גולדברג פולין ז"ל על חולצות האוהדים בארנה ולשירי העידוד של הקהל שמבקש להחזיר את כולם הביתה. אני רגיל לפצועים שמגיעים כאורחי כבוד לכל משחק של כל הקבוצות בארץ. אני רגיל למשפחות השכולות שמקבלות מקום של כבוד ביציעים, ולסרטונים שמועלים על המסך הגדול לזכר בניהן ובנותיהן. אבל אורח לרגע רואה, כך מתברר, לא רק כל פגע, אלא גם את היופי שיש בספורט בישראל בעידן של פוסט-7 באוקטובר. אוהדי הספורט בישראל התבגרו מאז השבת ההיא. הם הוכיחו שהם אמנם אוהבים ספורט בכל ליבם, אבל יש כמה דברים שחשובים להם יותר. אוהדי הספורט הוכיחו שהם קהילה שתומכת בחבריה.
טורים קודמים של חנוך דאום:
1 צפייה בגלריה
דגל עם דמותו של הירש גולדברג פולין ז"ל ביציע של הפועל ירושלים, בתקופת המאבק לשחרורו. האצטדיונים הפכו למקום של אמפתיה
(צילום: טל שחר)
וצריך לומר: הייתה שאלה עקרונית, האם נוכל בכלל לחזור ליהנות מספורט. האם נוכל להתרגש ממשחקים בשעה שבנינו בשבי? האם זה לא מוזר לעמוד ביציע כשמסביב ייהום הסער? הפתרון שמצאו האוהדים היה נפלא: הם הפכו את האירוע הספורטיבי ממשהו אסקפיסטי ומנותק, לאירוע שמשתלב במאבק להשבת הבנים ולהנצחת הגיבורים.
בפרפראזה על דבריו של יהודה עמיחי, הרי שבמדינה שבה חסרה אמפתיה, האצטדיונים והאולמות נתנו כזו ועשו זאת באופן הכי מרגש שיש.
2. אם כך, זה טור שאדבר בו על ספורט, מתוך מחווה לדבר היחיד כמעט שמסייע לי בימים קשים לחשוב על דברים שאינם המצב. בלי קשר למצב במדינה, אנחנו בתקופה כזו אמביוולנטית לאוהדי ספורט. מצד אחד, כל המשחקים גדולים, כולם מכריעים. אתה מוצף בשפע בל-יתואר של רגעי שיא. פלייאוף אן-בי-איי, פיינל פור יורוליג, אליפויות מקומיות, סלי ניצחון וגולים שהופכים עונה. זה באמת מרווה את הנפש העייפה בכל טוב.
מצד שני, יש הבנה שעוד מעט זה נגמר. תכף יסתיימו סדרות הגמר ומשחקי הליגה, ומשהו כמו שלושה חודשים קדימה לא יהיה באמת מה לראות. שלושה חודשים של שממה מוחלטת. פה ושם קצת נבחרות וכאלה, אבל שום דבר שמתקרב לריגוש שיש כעת, וכל זה מחדד את האתגר האנושי המופלא: איך ליהנות מרגע משמח, חרף הידיעה שהרגע הזה תכף נגמר.
3. נמשיך בענייני ספורט ברשותכם. לאחר תקופה ארוכה במיוחד, הצליח הבן שלי לארגן לעצמו חופשה קצרצרה ושיכנעתי אותו לטוס לראות שני משחקים של בוסטון סלטיקס. זו קבוצה שהוא אוהב מילדותו בזכות חבר אמריקאי שלמד איתו בכיתה והדביק אותו. הבן שלי אף פעם לא ראה משחק אן-בי-איי ובאמת מגיע לו. שלא לדבר על כך שמאז 7 באוקטובר לא היה לו זמן לנשום ועכשיו היו כמה ימים של חסד והדבר התאפשר. “הכרטיסים למשחק עליי”, הכרזתי כדי לגרום לנסיעה להתרחש, וקניתי לו אפילו מקומות לא רעים לשני המשחקים הראשונים של בוסטון בסדרה מול הניקס. זו יריבות היסטורית. קלאסיקה של כדורסל. כל כך שמחתי בשבילו.
מפה לשם וכדי לקצר את העלילה, בוסטון הפסידה בשנייה האחרונה בשני המשחקים שבהם הוא היה, אחרי שהובילה בפאקינג 20 הפרש ברבע הרביעי! אלה היו הפסדים שלא נראו כדוגמתם, מפולת מוחלטת שכנראה ידברו בה עוד עשרות שנים. גמרתי את הילד. גמרתי. העיקר המסכן שלח לי תמונה מרגשת בכניסה לגרדן, עוד בטרם ידע שהוא עומד לצפות בשתי התבוסות הכי גרנדיוזיות של בוסטון אי פעם.
הגשמתי לבני חלום ושלחתי אותו לראות שני משחקים של בוסטון סלטיקס. אבל דווקא אז הם הפסידו במפולות מוחלטות שידברו בהן עוד עשרות שנים. גמרתי את הילד. גמרתי
4. לפני כמה שנים היה להפועל ירושלים משחק חוץ באשקלון. חבר שלי אמר לי: בוא ניסע, אני מכיר את מנהל הקבוצה שם והוא הבטיח לי שבין הרבעים, הבן שלי יוכל לשחק במסגרת פעילות המשחקונים הקצרצרים האלה שיש בהפסקות המשחק. אז נסענו.
חוויה נחמדה, להסתובב במשחקי כדורסל בישראל. השבוע הייתי באולם זיסמן ברמת-גן. מה נאמר, הכל מאה ממאה, החל מהנקניקייה בלחמנייה בכניסה, שאתה מכין לעצמך באווירה של יום הולדת 10 לילד בפארק, עבור ברמת האולם שמזכירה קצת חוג ג'ודו (ואני אומר הכל בקטע טוב, כן? אני מת על זה), וכמובן, איך אפשר בלי הסיום, שבמסגרתו דחפנו כ-20 אוהדים רכב של בחורה שהאוטו שלה התחפר במשטח החול המאולתר שבו חנתה לפני המשחק.
בחזרה לאשקלון. אנחנו נוסעים למשחק החוץ והילד מתרגש. הוא עומד לשחק לעיני הצופים (70 בערך). הוא התאמן לזה כל השבוע, הביא חולצה יפה וקנה נעליים חדשות. גם הסבא והסבתא שלו הגיעו לכבוד המעמד.
5. המשחק מתחיל. מתנהל בעצלתיים כיאה למשחק ליגה לא חשוב באשקלון. סל פה, החטאה שם. כדורסל ישראלי. ושוב, אני אוהב את זה כמעט יותר מכל דבר אחר, כן?
לא משנה. מגיעה הפסקת הרבע. הילד הנרגש עולה לפרקט. בני משפחתו מתחילים לצלם כאילו מדובר בסטף קרי במשחק מספר 7, למרות שזה סתם אחד על אחד בין שני ילדים. אבל הם מתרגשים. למה לא. הילד מחפש בעיניו לראות מול מי ישחק, ואז זה קורה: מתברר שהקבוצה של אשקלון לא התארגנה על אוהד שישחק מולו, אז הם שלחו את הבן של אחד הזרים שלהם שהיה בדיוק בביקור אצל אביו בישראל, לשחק. זה היה ילד שלפי טענת הוריו תלמיד כיתה ה', אבל איך לומר, זו פעם ראשונה בחיי שראיתי ילד בכיתה ה' מטביע.
הבן של החבר נתפס לבעתה. היה בשוק. הוא ציפה לאיזה ילד אשקלוני שאותו יקרע, והנה הוא מנסה כעת לזרוק לסל - ומיד נחסם. אחר כך קובר עליו שתי שלשות. בגדול, מדובר היה בשחקן זר. אמנם לא מקצועי עדיין, אבל פאקינג שחקן זר לעתיד, אין לי ספק שהוא יפציע בקרוב באיזו קבוצה באן-בי-איי.
לאט-לאט הוריו ובני משפחתו של הילד ביציע הורידו את הניידים. המשחקון הסתיים וחזרנו הביתה. ומה אומר לכם חברים, הייתי במקומות שקטים בחיי, אבל דממה כמו ששררה באוטו בנסיעה ההיא לא חוויתי מעולם. שבת שלום.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.05.25
