מנשה זלקה הוא תופעה ייחודית במדינת ישראל. כמה אנשי מילואים אתם מכירים שרגע אחרי שהם פושטים את המדים המאובקים הם לובשים בגדי ספורט ומשחקים כדורגל בליגת העל ובלאומית? וכמה כדורגלנים אתם מכירים שרגע אחרי המשחק או האימון לא מוותרים על שירות המילואים, עולים בחזרה על מדים ונוסעים צפונה כדי להצטרף ליחידה שלהם?
כזה הוא מנשה זלקה בן ה-35, יליד אדיס אבבה שעלה ארצה עם משפחתו בגיל שנה. מצד אחד, לוחם בעורב צנחנים שעשה כבר יותר מ-300 ימי מילואים, ומצד שני קפטן הפועל חדרה מהלאומית (הליגה השנייה). לא פלא שהוא הפך לסמל ישראלי-ציוני, שזכה גם להדליק משואה בטקס יום העצמאות ב-2019 לצד החותרת הפראלימפית מורן סמואל. את המנהיגות ממגרש הכדורגל הוא הביא גם לצוות שלו, שלחם שנה שלמה בלבנון ובסוריה, ויש לו הרצאה מוצלחת שמהווה השראה לצעירים רבים לקראת שירותם הצבאי, בשם "קפטן של תקווה".
"לפני שנכנסנו ללבנון עשיתי לחברים שלי לצוות מעגל, כמו רגע לפני שהשופט שורק לפתיחת משחק כדורגל", הוא מספר. "הסברתי להם שזה מה שאני עושה מדי שבוע בהפועל חדרה מגיל ילדים. אמרתי להם שאנחנו נכנסים פנימה וכמו בספורט, שיש בו עליות וירידות במשחקים, דקות יותר קשות, גם בקרבות בלבנון יהיו לנו לפעמים רגעים קשים, חס ושלום פצועים או הרוגים, צרחות, ולכן אנחנו צריכים להיות שם אחד בשביל השני, וכמו שאנחנו נכנסנו כולם בריאים ושלמים על הרגליים, ככה אנחנו כולנו נחזור".
4 צפייה בגלריה


("אני מעדיף לראות את האויב דרך הכוונות מאשר להיות במערך ההסברה". זלקה במילואים | צילום: פרטי)
השמועה שחמאס הידהד
זלקה הוא כבר מזמן מודל לישראליות ופטריוטיות, וגם בצד השני הבינו את זה כשביולי האחרון פורסמה בעמוד ברשת x בשם "אנטיפה אולטראס" שמועה שהודהדה על ידי חמאס לפיה הכדורגלן נהרג בפעילות מבצעית בעזה. "החייל הישראלי-אתיופי שנהרג ברצועת עזה הוא שחקן כדורגל מהפועל חדרה. הוא החשיב שירות בצה"ל כמקור לגאווה. הפעם, הכרטיס האדום שקיבל הוא לאלתר והוא לא ישוב לשחק עוד", נכתב שם.
"קיבלתי פתאום גל של הודעות בווטסאפ, בקבוצות אינסטגרם, התחילו לתייג אותי בפייסבוק", מחייך זלקה. "מיד התקשרתי לאשתי ואמרתי לה שהכל בסדר, אמא שלי נלחצה כי זה פורסם בחדשות באמהרית. זה אולי החלום שלהם, להרוג אותי או כל ישראלי אחר".
זה מחמיא שהאויב רואה בך סמל?
"האויב לא מעניין אותי, חשוב לי שאנשים בתוך מדינת ישראל רואים אותי כסמל ישראלי, סמל פטריוטי, סמל ציוני. האויבים שלנו נכנסים ושוחטים כל מי שהם יכולים, לא באמת מעניין אותם אם זה זלקה או מישהו אחר".
אולי טועים שלא מגייסים אותך למערך ההסברה?
"אני מעדיף לראות את האויב דרך הכוונות מאשר להיות במערך ההסברה".
אתה כמעט שנה במילואים ודיברת על כוונות, היו לך אירועים חריגים שחווית?
"בלבנון, באחד הכפרים היה לנו אירוע, היינו שם איזה תשעה ימים שנראו כמו נצח. נגדיר זאת כך, היו שם כל מיני מחבלים שניסו לעשות רע, אבל אנחנו הולכים והם עדיין שוכבים".
אתה קפטן לכל דבר גם בצבא.
"בצוות הקודם שלי הייתי המבוגר ביותר, כולם בני 24-22, כולל המפקד שהיה צעיר ממני, ולכן אתה משמש עבורם לא עוד מישהו, אלא ותיק, זלקה".
בין חדרה לגבול הצפון, זלקה לא עשה הכנה לקראת עונת המשחקים, אפילו לא יצא למחנה אימונים. "זה לא פשוט, הגוף והכושר הגופני שלי לא במצב אידיאלי, אבל שמירה על המדינה והמולדת שלנו חשובה יותר מכדורגל".
מהו הפק"ל שלך?
"מטוליסט. אתה לא מכיר את הפתגם, שאין צייר בלי מכחול ואין אתיופי בלי מטול? זה משהו שמושרש הרבה שנים בצה"ל, צריכים להיות מהירים, צריכים להיות ליד הקשרים וליד המפקדים".
4 צפייה בגלריה


"מלחימה על החיים והגנה על המדינה, אתה מגיע למשחק כדורגל, לשואו". במדי הפועל חדרה | צילום: עוז מועלם
ספר על 7 באוקטובר שלך.
"אני ישר שואל 'איפה הצבא?' התחלתי להכין את התיק מבלי שקראו לי. הרוע והאכזריות של חמאס, כמי ששירת חודשים רבים בעזה בסדיר, לא הפתיעו אותי. אנחנו יודעים מול מי אנחנו עומדים, פשוט העדפנו לעצום עיניים ולהגיד שזה לא הם. חמאס הם חלאות אדם, רוצחים ואנסים, התפקיד שלנו הוא לנצח אותם".
ועכשיו, שנתיים אחרי הטבח הזה, כל העולם נגדנו, הפכנו למצורעים ומבודדים.
"העולם לא אהב אותנו גם לפני 7 באוקטובר, קשה להם עם יהודים מצליחים, האנטישמיות גדולה. החיים הם מומנטום, היה לנו קרדיט של איזה חודש, שיכולנו לעשות מה שאנחנו רוצים ולהחזיר אותם לתקופת האבן, ולא נתנו את זה. העולם צבוע, דאבל סטנדרט ברמה אחרת. תראה כמה קונפליקטים יש בעולם, ורק בנו מתעסקים".
אתה כבר כמעט שנה במילואים מתוך השנתיים האחרונות. כמה זה קשה ואיך מוצאים מוטיבציה?
"הרצון והלהט לשרת נשארו במקומם, אבל המחירים הופכים להיות גבוהים יותר, בסוף כל העול והנטל נופלים עלינו. אנחנו משרתים, נלחמים, נמצאים עם החברים, אבל בבית יש לנו את הנשים והילדים, להביא ולהוציא מהגנים, להיות שנה לבד, זה הקושי הגדול שלי. קשה לי לעזוב ולפרק הכל, אבל אם כל אחד יגיד את זה, מי ישמור עלינו?"
"החרדים צריכים להתגייס"
מה דעתך על אי-השוויון בנטל?
"לא חושב על זה, כי אני לא מסתכל על אנשים אחרים, כל אחד והעניין שלו. בוודאי שהייתי רוצה שכולם ישרתו וכולם יתגייסו וכולם יעשו ויחזקו אותנו, אבל אם אתרכז בזה, לא אהיה מפוקס בהגנה על המדינה".
מה דעתך על ההפגנות והקריאות "נמות ולא נתגייס"?
"ברור שזה מעצבן והייתי רוצה מציאות אחרת. אני הרי לא יודע להיות פוליטיקאי, ולכן מבחינתי כל החרדים צריכים להתגייס, נקודה, סימן קריאה. יש כמובן את אלו שהם עילויים שלא צריכים, כל האחרים ודאי. התורה היא של כולנו, גם אני איש מסורתי, צם בכיפור, מניח תפילין, הדת חשובה לי מאוד, אבל לא יכול להיות שהם מרשים לעצמם לא להתגייס בכמויות כאלה. אנשים שהם בריאים יכולים לבוא ולעזור לנו, לא רק לוחמים, יש 8200 למשל, אפילו טבחים, צריכים הכל. אני רק יכול להגיד שהקרקע עדיין לא הוכשרה לגיוס חרדים בצורה שתיתן להם תנאים אופטימליים לשמור על אורח חייהם. אצלנו במוצב למשל, יש נשים וגברים, שומעים מוזיקה, פלאפונים בשבת. מצד שני תראה את הכיפות הסרוגות, שהם יותר גמישים ובאים להילחם בכל הכוח. הייתי שמח שהרבה יותר חרדים יתגייסו וייתנו לי ולדומיי להתרענן בבית".
איך אתה מרגיש עם האהבה הענקית שאתה מקבל במגרשים וברחוב?
"מחמם את הלב, זה כיף, האהבה שהאנשים נותנים לי, משהו באמת יוצא דופן, אני מאוד מתרגש ורוצה להגיד להם תודה רבה. כל האהבה והכבוד שאני מקבל זה לא בגלל שאני כוכב גדול, אלא בגלל שאני עושה שירות מילואים ואנשים אוהבים אנשים פטריוטים. זה לא רק אני, אלה מאות אלפי אנשים שעוזבים הכל בשביל לשמור על המדינה שלנו, על העם שלנו. אני אמנם מקבל את הכפיים והסיקור כי אני כדורגלן, כמו שעידן עמדי הוא הזמר, אבל בסוף זה הרבה אנשים אחרים שלא זוכים לכך שיזכירו את השם שלהם, ומגיע להם הכבוד".
איפה אתה מרגיש את זה הכי הרבה?
"זה האבא שאומר לילד שלו, 'זה החייל, זה הלוחם שהוא גם שחקן, תהיה כמוהו' ודברים כאלה. אני מבין שאני בכיוון הנכון, השראה עבור הרבה אחרים. מאז 7 באוקטובר הביקוש להרצאות שאני עושה גדל בעשרות אחוזים, כי כולם רוצים לשמוע את הסיפור, כולם רוצים להבין מה זה הדבר הזה. הגעתי למשל לפני שבועיים לתיכון בהרצליה, לא המקום שגדלתי בו, אשכנזי, בורגני, אני מדבר לאנשים בגובה העיניים – והם מבינים".
אתה כרגע הכדורגלן הלוחם היחיד בישראל, מדוע?
"לא יודע להגיד בדיוק. אחרי גיל נוער כבר ויתרתי על החלום להיות שחקן. אני לא מאלו שגדלו עם כפית של זהב, שנכנסו למסלול כוכבים וסומנו כבר בנוער. החלטתי שאני רוצה להיות לוחם, ללכת אחרי אחי הגדול שהיה בסיירת דובדבן. לחזור אחר כך לכדורגל היה אפילו קשה יותר".
פרופורציות בבית החולים
עם סיום שירותו הסדיר, מצא עצמו זלקה עובד כאלונקאי בבית החולים הלל יפה בחדרה במקביל לניסיון להפוך לכדורגלן מקצועני. "עבדתי במחלקת השינוע, שם קיבלתי פרופורציות לחיים. אתה רואה אנשים עם מיליונים בבנק, אנשים עם כלום כסף, אנשים עם כבוד ותארים ואנשים שאף אחד לא יודע אפילו מה השם שלהם. קוראים להם פלוני אלמוני, שוכבים על מיטת החולי ורק מבקשים להיות בריאים. שם הבנתי הבנה עמוקה של החיים. אתה מבין שהכל זמני והכל שטויות, ומה שחשוב זה הבריאות. עבדתי שם שלוש שנים, עד שהגענו לליגת העל".
יש גם תחושות ייאוש לאור המלחמה הבלתי נגמרת?
"שמע, זה ארוך מאוד-מאוד. אתה צריך להבין שילדים בני 21 עברו כמות שעות מלחמה פי עשרה מהדור של תש"ח, כיפור או ששת הימים, זה לא נורמלי ומלווה בקשיים".
ולמרות זאת, אתה חושב שצריכים להמשיך או להפסיק את המלחמה?
"בוודאי שלהמשיך, אם לא נסיים את זה, 7 באוקטובר הבא בדרך. מה זה לסיים? שצה"ל יוכל כמו ביהודה ושומרון לקטוף גם בעזה כל מחבל שמתכנן לעשות משהו. ביהודה ושומרון אין טילים, רחפנים או מנהרות, כל לילה יש שם מעצרים. הלוואי שהשכנים שלנו היו סקנדינבים, אבל זו ההתמודדות".
אתה בעד התיישבות בעזה?
"לא הייתי פוסל את זה, אתה יודע למה? כי מה שהכי מפחיד ערבים וחמאסניקים זה שייקחו להם שטח – ואנחנו צריכים להעניש אותם אחרי מה שעשו לנו ב-7 באוקטובר. אני איש המחנה הלאומי, וחשוב שתציין את זה".
האם שווה לסכן את חיי החטופים במקרה של כניסה מסיבית לעזה?
"קודם כל, מה שהשיב את החטופים עד עכשיו זה שצה"ל נכנס עם טנקים לערים והחמאסניקים הבינו שאנחנו לא צוחקים ולא משחקים, אז רצו לעשות עסקה. אם נלך אחורה ונשב על הגדר, לא יביאו לנו את החטופים, הלוואי שזה היה קורה. אנחנו גם לא רוצים לשלוח את הילדים שלנו פנימה שייהרגו, זו לא המטרה. הלוואי שהם היו יכולים להחזיר את החטופים איכשהו, אבל זה לא יקרה, כי חמאס לא יוותרו על הנכס היחיד שמשאיר אותם בשלטון. הם תמיד יחזיקו לעצמם משהו כדי שהם יוכלו להתמקח איתנו ולא לתת לנו את האפשרות לנוח על זרי הדפנה".
יש לך איזה חלום להשיב חטוף?
"אלו מבצעים ששמורים ליחידות שהן ברמה של מעבר לריאל מדריד. מה שהיחידות הלוחמות הבכירות שלנו עושות בשנתיים של מלחמה, גם פה וגם בגזרות אחרות שעדיף לא לדבר על זה, אלה דברים דמיוניים".
אתה חושב על כניסה לפוליטיקה?
"לא שולל בכלל, כי זו הדרך להזיז דברים בחברה, לשנות ולנסות לגרום לאנשים להיות מה שאתה רוצה. להיות במקומות שבהם אתה באמת מחליט".
שחקן העבר אמייה טגה, קפטן הנבחרת אלי דסה ואתה תוכלו לעשות שינוי בדרך שבה מתייחסים לבני העדה האתיופית?
"טגה המודל שלי לחיקוי, הוא עושה דברים מדהימים בנתניה. אוי ואבוי אם נישאר בעמדה של מקופחים, שדופקים אותנו כי אנחנו אתיופים ועושים לנו בכוונה. אני מאמין שהעדה שלנו לא שם והיא לא צריכה להיות שם. אם אנחנו רוצים לצאת קדימה, לפרוץ ולהגיע למקומות שבאמת קובעים בהם, צריך ללכת לאקדמיה וללמוד, לעשות תואר ראשון ושני, להגיע למשרות בכירות ולהשפיע מבפנים. אי-אפשר לשבת על הגדר ולהגיד 'עושים לי בכוונה ודופקים אותי'".
אי-אפשר לעצום עיניים, יש גזענות כלפיכם.
"ואפשר להתמודד איתה בשתי דרכים: להגיד 'אצלם הכוח, הם העשירים, הם החזקים, לא מעניין אותי' ולהסתגר בתוך הקונכייה של עצמך. ויש את האפשרות השנייה, להגיד 'אני אילחם בגזענות, אני אגיד לגזען מה שאני חושב ולא אוותר לו'. זה המסר שהצעירים שלנו צריך לספוג. ההורים שלנו הגיעו לפה ללא השכלה והתקשו להתמודד, עכשיו זה אחרת. אני עצמי לא חוויתי גזענות. אסור לנו להתקרבן, ולכן אני עושה את ההרצאות כדי שיגידו 'תראו את מנשה מחדרה, הדליק משואה, לוחם בצה"ל, שחקן כדורגל, שום דבר לא פגע בו בגלל שהוא יוצא העדה האתיופית'. אני קורא להרצאה שלי 'קפטן של תקווה'".
תן את שני המסרים העיקריים.
"החשיבות בגיוס לצה"ל ותרומה לישראל, והשני זה הסיפור שלי, אני מסביר כיצד הצבא הפך אותי לשחקן בליגת העל".
דווקא הצבא?
"בתקופות הקשות, במיוחד בעונה הראשונה בליגת העל, לא שיחקתי 15-14 משחקים בליגה, בקושי הייתי בסגל. הסביבה כולה אמרה שאני לא מתאים. אבל עבדתי קשה בזמן שאחרים הלכו הביתה אחרי אימונים, לא נשברתי, אף אחד לא יכול להגיד לי אם אני טוב או לא. לא נשברתי כי גדלתי להיות לוחם, ובסוף קיבלתי את ההזדמנות. באותה עונה הפכתי לשחקן הרכב בקבוצה שהגיעה לחצי גמר גביע המדינה ולפלייאוף העליון. הערכים של הצבא נתנו לי את החוזק המנטלי להתמודד עם זה".
איך הרגשת עם התכתובות הגזעניות כלפי בני העדה האתיופית בקבוצת ווטסאפ של עובדי ההתאחדות לכדורגל?
"בושה וחרפה, זה היה גם נגד מרוקאים וערבים. הם דרכו על כל מי שנמצא בשכבה התחתונה של החברה, ואני מקווה מאוד שהם כבר לא נמצאים בתפקידים שלהם. זה לא משקף את הדעה של רוב הציבור".
מה זה עושה לך שקפטן נבחרת ישראל, אלי דסה, הוא בן העדה האתיופית?
"זו גאווה מאוד גדולה. ברור שחבלי הקליטה קשים, אבל אנחנו בנוכחות יפה. אתה נמדד במקומות האלו לפי כישורים ולא קשרים".
איך אתה מרגיש ככדורגלן ישראלי, כשיש לחצים על אופ"א להשעות אותנו מפעילות בינלאומית?
"שמע, זו המציאות ואנחנו בבעיה קשה. אם זה יקרה, זה יהיה אסון ספורטיבי למדינה, אסון כלכלי, אסון מכל הבחינות, מקווה שהדוד סאם יעזור לנו גם פה. אני אומר לממשלה שאם נודח, באותו הרגע צריך לסגור לפלסטינים את כל מה שחשוב להם בכדורגל. לנו אין ספורט? גם להם לא יהיה כלום".
בעקבות שירות המילואים הקרבי שלך, הציעו שתקבל זימון של כבוד לנבחרת.
"נבחרת זה משהו מקצועי וככה הוא צריך להישאר. מבין את הרצון של האנשים שרוצים להרגיש גאווה לאומית שחייל לובש את מדי הנבחרת. אבל בסוף זה מקצועי. ברגע שייפתח צוהר לשיקול אחר, זו כבר תהיה בעיה".
אני קפטן, אני אחראי
עוד לפני שהפך לסמל בזכות שירותו הקרבי, זלקה קיבל את ההכרה שלו דרך מגרשי הכדורגל. הוא החל את דרכו במחלקות הנוער של הפועל גבעת אולגה והפועל חדרה, אלא שכאשר הגיע לגיל גיוס החליט ללכת לשירות קרבי ולוותר על הקריירה הספורטיבית. אחרי שהשתחרר מהסדיר, בגיל 22, חזר לשחק כדורגל בהפועל חדרה. הוא הספיק לנדוד בין מספר קבוצות, עד ששב לפני עשר שנים לקבוצת נעוריו. לפני שמונה שנים היה שחקן מרכזי בחזרתה של חדרה לליגת המשנה ושנה לאחר מכן הוא כבר עלה איתה לליגת העל, בה שיחק שבע שנים ברציפות עד הירידה בסיום העונה שעברה.
איך זה לחזור למגרשים הפחות נוצצים בלאומית?
"עצם זה ששרדנו בליגת העל שבע שנים זה נס, לא האמנתי בחיים שזה מה שיקרה. אלה היו שבע שנים אדירות. בעונה האחרונה ירדנו ליגה למרות שנבנתה קבוצה עם תקציב גבוה. זה כישלון אדיר שלנו ושלי אישית כקפטן, אני אחראי לטוב ולרע. יש ירידת מתח טבעית לשחק בלאומית, אחרי שהיית בשנים האחרונות בהיכלי ספורט כמו סמי עופר, בלומפילד, טרנר וטדי, אבל אין ברירה וצריך להסתגל מהר".
אתה חוזר מפעילות מבצעית, מגיע לאימון ואז למשחקים. איך עושים את הסוויץ' הזה?
"זה הדבר הכי קשה, השינויים האלה. הכושר הגופני שלי טוב, ברוך השם התברכתי בגנים טובים, אז זה עוזר לי לחזור לעניינים קצת יותר מהר מאחרים. בצבא לא הייתה לי הזדמנות לעשות כושר, בארץ יש יותר אפשרויות, אבל זה בעיקר עניין של שינוי בראש – מלחימה על החיים והגנה על המדינה, אתה מגיע למשחק כדורגל, לשואו. בסוכות שעבר למשל נכנסתי ללחימה בלבנון, חזרתי הביתה ואחרי כמה ימים כבר הייתי במשחק. 48 שעות אחרי שאתה חווה לחימה פנים אל פנים, בניינים מתפוצצים, מסוקי קרב שיורים טילים, אתה נוסע שעתיים, נועל נעלי כדורגל ופתאום משחק".
רגע לפני יום כיפור, יש לך מסר מיוחד להעביר?
"לא משנה כמה ינסו להפריד בינינו, לא משנה מאיפה באנו, אם אנחנו שמאלנים או ימנים, ספרדים או אשכנזים, דתיים או חילוניים – אנחנו עם אחד. כשאנחנו הולכים למילואים, אנחנו הולכים לשמור על עם ישראל, אנחנו הולכים לשמור על כולם. כשאתם יושבים עכשיו ביום כיפור בבית וקוראים את הכתבה הזו, מניחים רגל על רגל ומחכים לצאת הצום, תזכרו שיש אנשים בחזית ששומרים עליכם כדי שתוכלו לעשות את זה. תעריכו אותם אחד-אחד".


