לפני שנה, החיים הנחיתו על אצנית העל וכלת פרס ישראל לספורט, אסתר רוט-שחמורוב, מהלומה נוספת, כואבת במיוחד. "כשגילו אצלי את הסרטן במוח, בראש, הייתי המומה", היא משחזרת בראיון מיוחד, שנערך השבוע בביתה ברמת-השרון, "אמרתי שאני פשוט לא רוצה יותר להילחם. נלחמתי לטובת השתלת הכליה הראשונה, חזרתי לעצמי, חזרתי לרוץ, לעשות הכל, ואז השתלת הכליה השנייה, ועכשיו עוד דבר, עוד פעם?"
אסתר רוט שחמורוב
(צילום: עוז מועלם)
אבל כמו בכל תקופה בחייה מעוררי ההשתאות של רוט-שחמורוב, הגיע השלב שבו הווינריות ורוח הלחימה שלה נכנסו לפעולה. "השנה האחרונה הייתה עבורי שנה לא רגילה", היא אומרת, "אני כמעט לא יוצאת מהבית - אבל תמיד עושה ספורט. אצלי ספורט זו הדרך להתמודד. אני מאמינה בזה ועושה את זה, לרוב שלוש פעמים ביום.
"יש לי שביל הליכה מאחורי הבית. אני לוקחת את המטפלת שלי, למרות שהיא כבר נשברה מזמן. אפילו גיסתי נשברה מהקצב. כל בוקר אני קמה, אוכלת משהו פעוט לארוחת בוקר, יוצאת לגינה, עושה אימוני מתח לידיים, ידיים אחוריות, סקוואטים על הספסל. יש ארבעה ספסלים, אז זה יוצא 40 חזרות. זה מפליא אותי. אני יוצאת מהבית תשושה, עייפה, עושה את האימון, חוזרת שונה".
האופי שלך, כספורטאית, עוזר לך להתמודד עם המחלה?
"אני לא תופסת את עצמי כווינרית ומשקיענית. אני עושה כל דבר, קודם כל, כי אני מאמינה בו. אני יודעת מה זה תורם כשמתאמנים, ומה זה עושה ליציבה, בעיקר כשאני רואה אנשים אחרים בגילי. הספורט מסייע לי להתמודד עם האתגרים הרפואיים. לפני חצי שנה הבת שלי מיכל פתאום הביאה לי תינוקת, נכדה, שבהתחלה לא יכולתי להרים. עכשיו אני כבר מרימה".
זו הייתה אמורה להיות אחת התקופות היפות בחייה של רוט-שחמורוב. היא התאוששה מהשתלת כליה מוצלחת שבאה אחרי שנים של מאבק על חייה, ותיכננה לבלות את זמנה בריצות בפארק, בדיוק כמו שחלמה, לטייל בעולם וליהנות מחמשת הנכדים. אלא שלחיים היו תוכניות אחרות.
לפני כשנה, במהלך טיול משפחתי לספרד, מגדל הקלפים הבריאותי החל לקרוס. לא את כל הפרטים היא זוכרת, ובני משפחתה וחבריה המקיפים אותה מסייעים לה לשחזר את מסע התלאות שהחל בדרך לטיול משפחתי מתוכנן עם הבן ירון, אשתו וילדיו.
כבר בדרך לחופשה הבינה המשפחה שמשהו לא טוב קורה. רוט-שחמורוב נשמעה מבולבלת ומחוסרת אוריינטציה. "אני לא הרגשתי את זה", מספרת מצידה רוט-שחמורוב, "ולא הבנתי למה לוקחים אותי לבית החולים".
המשפחה החליטה להטיס אותה בחזרה לארץ בבהילות. היא אושפזה בבילינסון ועברה בדיקת CT ראש. הממצאים היו חד-משמעיים: שני גידולים במוח. מעכשיו רוט-שחמורוב תיאלץ להתמודד גם עם מחלת הסרטן.
× × ×
אין אדם בישראל שלא מכיר את השם אסתר רוט-שחמורוב. מדובר במותג ישראלי, גאווה כחול-לבן, שמעולם, למרות הצעות כספיות ומקצועיות מפתות ביותר, לא חשבה לעזוב את הארץ שבה נולדה ושאותה היא כל כך אוהבת. באפריל הקרוב תציין רוט-שחמורוב 74 אביבים. היא גדלה בשכונת קריית שלום בתל-אביב. לריצה הגיעה לאחר התלבטות.
"בסוף שנת הלימודים", שיחזרה בראיון קודם ל"ידיעות אחרונות", "אמא באה לשאול את המחנך לאיזה תיכון כדאי שאלך, והוא ענה לה: 'לבת שלך יש שני כישרונות. האחד שחקנית, והשני ספורטאית'. הוא שלף פתק שהמורה לספורט השאיר לו, ועליו היה כתוב 'עמיצור שפירא, הפועל תל-אביב'. אמא לקחה את הפתק ובחופש הגדול הלכה לחפש את אותו עמיצור. היא לא ידעה מי הוא. נסענו למשרדי הפועל ברחוב הארבעה, ואז אמרו לנו שזה רק המשרדים, ועמיצור במגרש הפועל. 'קחי קו 4 וסעי עד הסוף לאצטדיון המכביה'. הגענו ועמיצור לא היה, אבל אמרו לה: 'תשאירי את הילדה, הוא תכף יגיע'. אמא הלכה וזהו. מעולם לא הייתה באף תחרות שלי. לא היא ולא אבא".
עם שפירא, שהפך להיות מאמנה האישי, הגיעה רוט-שחמורוב לפסגות גדולות, ששיאן אולימפיאדת מינכן 1972. "עברתי שלבים בריצת 100 מטרים ו-100 מטרים משוכות, וזו הייתה הפתעה בכל העולם. הייתי בת 19 וחצי, ולא מוכרת, וזה עשה רעש גדול". אלא שהאולימפיאדה נקטעה בנסיבות טרגיות, כאשר 11 חברי המשלחת הישראלית - ומאמנה עמיצור שפירא בתוכם - נרצחו באכזריות.
כשחזרה לארץ, ללא תמיכה נפשית ולמרות הקושי, המשיכה להתאמן. היא הצליחה להגיע לאולימפיאדה הבאה במונטריאול 1976 וגם שם לצבור ולשבור שיאים, והייתה האתלטית הישראלית הראשונה בכל הזמנים שהגיעה לגמר האולימפי ב-100 מטרים משוכות. עד היום נחשבים רבים מהשיאים שקבעה לבלתי מנוצחים. רק לפני כשבועיים וחצי, לאחר 51 שנה, נשבר אחד מהם על ידי האצנית הצעירה דרלין אסנטה ממכבי תל-אביב, שקבעה 38.17 שניות בריצה ל-300 מטר, ושיפרה ב-13 מאיות את התוצאה שקבעה רוט-שחמורוב ב-1975.
"ספורטאיות של 100 מטרים", מסבירה רוט-שחמורוב, "עושות את המרחק הזה בשביל לשפר את המהירות שלהן באימונים. גם המאמן שלי היה נותן לי לקינוח כל אימון 300, 400 ולפעמים 600 או 800 מטרים ריצה. בתחרות בינלאומית אין ריצת 300 מטרים, אבל אתה מתאמן ומשפר על 300 מטרים, ואז ב-100 מטרים אתה רץ ממש מהר. ראיתי בסרט שאסנטה רצה בתחרות עם עוד בנות, ועושה את זה יפה, טוב מאוד. בכלל לא התייחסתי שזה שיא שלי, אולי יש לי עוד כמה בכל מיני מקצים, לא אולימפיים".
הגנטיקה המשפחתית הורישה לה מחלת כליות קשה, שללא טיפול יכולה לגרום למוות בגיל צעיר. מדובר בציסטות כלייתיות, בועות מלאות נוזלים שנמצאות בכליות מלידה, וגדלות בממוצע במשך כל שנה בשני מ“מ, עד שהן ממלאות את הכליות לחלוטין ומביאות אותן לחוסר תפקוד. סבתה, שהייתה אמא לשמונה ילדים, נפטרה בגיל 32, ואמה סבלה 15 שנים, עד שנפטרה גם היא בטרם עת. באותן שנים, סיפרה בעבר, לא קישרו בין המחלות של השתיים.
"כל התקופה המתוחה הזאת בארץ, מאוד מדאיגה אותי. אני יושבת בבית, רואה את מה שמדברים בחדשות, פשוט מפחיד. הרופאים אומרים לי: 'אל תסתכלי בטלוויזיה, זה לא טוב, זה עושה מצב רוח'"
"הפעם הראשונה שעליתי על הבעיה בכליות הייתה בגיל 20", שיחזרה באותו ראיון ל"ידיעות אחרונות", שנעשה לפני ההשתלה השנייה, בעודה מחפשת תורם. "הייתי צריכה לעבור בדיקות רפואיות עבור רישיון הנהיגה. לא הייתי מודעת למחלה המשפחתית. עשיתי ספורט, הגעתי להישגים ואפילו את ההריונות העברתי בלי מעקב".
במשך כ-20 שנה רוט-שחמורוב לא התייחסה לממצאים הראשוניים, אלא שאז חלה אחיה הצעיר במחלת כליות, וכל המשפחה אובחנה, נכנסה למעקב ואף הפכה מושא למחקר. "בגיל 40 זומנתי לבדיקות, ובאולטרסאונד גילו שגם אני סובלת מאותה מחלה. אמרו לי: ’תבואי למעקב. זה הטיפול‘. לא תזונה מיוחדת ושום דבר. אני כבר ידעתי באיזה גיל דוד שלי ’הלך‘ ובאיזה גיל אמא שלי ’הלכה‘, וציפיתי למחלה".
השתלת הכליות הראשונה שלה התבצעה בשנת 2009, כמעט בסתר. לא רק שרוט-שחמורוב ידועה כשומרת על פרטיותה בקנאות, תחום ההשתלות בארץ לא היה נפוץ, לא היו תורמים רבים, והיא לא מצאה סיבה לפרסם את המקרה הפרטי שלה. היא המשיכה את חייה כמורה לספורט בחטיבת הביניים השרון ברעננה ופרשה לגמלאות. 15 שנים אחרי ההשתלה הראשונה פסקה הכליה המושתלת לתפקד, ובמאי 2023, לאחר לבטים ממושכים וניסיון למצוא פתרונות, הבינה רוט-שחמורוב ששעון החול אוזל, והחליטה לפרסם דרך אמצעי התקשורת שהיא חולה וזקוקה לכליה חדשה.
ההשתלה השנייה בוצעה לפני שנתיים, בינואר 2024. הפעם ההליך נערך בבית החולים בילינסון, שנחשב למוביל בתחום ההשתלות, כשהתורמת היא ישראלית, רונה בלומנפלד, קיבוצניקית משער הגולן. השתיים המשיכו לשמור על קשר גם הרבה אחרי, כשבלומנפלד מקפידה לדרוש בשלומה של רוט-שחמורוב בכל סוף שבוע.
ואז גם הגיעה פגישה מקרית אך מרגשת, כאשר בלומנפלד הגיעה לבקר חולה בבילינסון ופגשה את אסתר. "בהתחלה היא לא הבינה מה אני עושה פה", משחזרת רוט-שחמורוב, "כי אני כבר מושתלת, אז למה? אבל אז היא ראתה אותי. היא גם הבינה לבד, כי בני משפחתי לא צילצלו אליה ולא דיברו איתה כל הזמן שעברנו את הכימו ואת ההקרנות".
× × ×
כמו מחלת הכליות, גם הסרטן אינו זר למשפחת שחמורוב. "אחי הצעיר ואני מושתלי כליה", מספרת עכשיו רוט-שחמורוב, "ויום אחד הוא חלה בסרטן באזור הפה. אני זוכרת שהוא לא יכול היה לאכול, אבל בסוף הוא חזר לעצמו. אחי מאוד חזק וכל הזמן היה אומר: 'אני לא מוותר, אני נלחם'. אני זוכרת שעוד לפני המחלה שלי, כוח הרצון שלו שימש לי דוגמה".
אחרי ההלם הראשוני ("אמרתי, 'אני לא רוצה לחיות. פה כליה, פה סרטן'), הרופאים התגייסו להחזיר את הרוח למפרשיה של רוט-שחמורוב. "מיד הרגיעו אותי שהטיפול יהיה פה בארץ, בבילינסון, עם אחוזי הצלחה טובים", היא אומרת.
ואיך זה גרם לך להרגיש?
"חוץ מלהאמין לא היה לי מה לעשות, אבל להגיד שלא הייתי מיואשת? הייתי. אבל זה בלשון עבר. אני זוכרת שבהתחלה מאוד נבהלתי מהשמות על הדלתות במחלקה. 'נוירוכירורגיה', 'המטו-אונקולוגיה', נשמע סופר-מסוכן. גם אלה שבאו לבקר אותי נבהלו. כל יום היו שם עושים תורנויות, הילדים, החברות. ואני נפעמת. הרי לבוא לבילינסון - צריך לחפש חצי שעה חניה, לשלם על זה כסף ולנסוע ולבוא. והן היו באות, לפעמים עם אוכל. אחר כך היו כמה פעמים שנכנסתי ויצאתי מבית החולים, אבל רק פה, בבית, הייתי מבריאה".
"יש לי שביל הליכה מאחורי הבית. אני לוקחת את המטפלת שלי, למרות שהיא כבר נשברה מזמן. אפילו גיסתי נשברה מהקצב. כל בוקר אני קמה, עושה אימוני מתח לידיים, ידיים אחוריות, סקוואטים. אני יוצאת מהבית תשושה, עייפה, עושה את האימון, חוזרת שונה"
בפועל, שני בתי חולים מהגדולים בארץ נרתמו להצלתה. ממרכז דוידוף שבבית החולים בילינסון הגיעו פרופ' רונית גוריון, מנהלת יחידת הלימפומה, פרופ' פיה רענני, מנהלת המחלקה להמטולוגיה והמטו-אונקולוגיה, ופרופ' אופיר וולוך, מנהל יחידת האשפוז ההמטו-אונקולוגי. אליהם חברו ד"ר אברהם שי וד"ר רונית קראוס, שניהם מהמרכז הרפואי ע"ש שיבא בתל השומר. "לקחו אותי, אישפזו אותי, עשו לי הקרנות, כימו, ועכשיו שיחררו אותי הביתה", היא אומרת. "כמובן שתמיד צריך לעשות בדיקות, זה לא מספיק פעם אחת. והנה, פה יש לך משהו, ושם יש לך משהו, זה לא עוזב אותך. יש בדיקות שעושים כל שבוע, אחרות שעושים כל חודש, צילומי MRI. בהתחלה היה לי קשה עם הזריקות. עכשיו אני נותנת ככה את היד, כאילו כלום".
איך את מוצאת את הכוחות להילחם?
"עדיין אני לא חיה באשליות, למרות שאני עושה ספורט. בחדר הכושר, כולם אומרים: 'כל הכבוד לך' או 'את השראה, את השראה'".
זיהו אותך?
"במסדרון אולי, במעלית. 'את אסתר רוט? גדלתי עלייך'. פעם עברנו בדרך לאוטו, אז נהג מונית, לדוגמה, צעק לנו: 'אסתר, גדלתי עלייך. אני מזהה אותך'. אני מפחדת ממי שמכיר אותי בבית החולים, כי כשהם לוקחים לי דם, הם מתרגשים. היד רועדת וגם המחט".
"אנשים רואים את התסרוקת שלי, ולא מבינים, כי יודעים שזאת לא הנורמה שלי, להיות עם שיער קצר בגוני שחור-לבן. את התסרוקת הזאת עשתה לי אחות בבית חולים. כשהתחילה לי הנשירה, היא אמרה: 'בואי, אני אביא ביום ראשון מספריים מהבית, ואגזור לך את השיער'. אחר כך הייתה לי קרחת והייתי עם כובע, אבל מאז שהשיער גדל, לא הסתפרתי.
"גם הורדתי 15 קילו ואותם אני רוצה להחזיר, אבל לוקח לי חודשיים להעלות שני קילו. אולי כי אני לא אוכלת הרבה, לא מתוק, שותה רק מים. אני דחלילה. הדיאטניות נותנות חומר שנקרא 'אנשור', אבל אני לא מסוגלת לשתות את זה".
× × ×
מאז שחזרה מהאשפוז האחרון, היא מתגוררת בביתה עם המטפלת שלה מאדו, הדואגת לכל צרכיה. בפינת הסלון תלויות תמונות משנות ה-70, עם הרגעים הגדולים של מי שהפכה במרוצת השנים לכלת פרס ישראל.
כמעט לאף אחד לא סיפרה על ההתמודדות עם הסרטן. אפילו לא לחברים הקרובים ראש עיריית תל-אביב-יפו רון חולדאי והנשיא לשעבר רובי ריבלין, שמתקשרים בחגים לשאול לשלומה ולעיתים שולחים פרחים.
לא רק בארץ היא זוכה לכבוד מלכים, אלא גם בחו"ל. עד השתלת הכליה השנייה הייתה נוסעת לתחרויות ריצה בינלאומיות, בהזמנה מיוחדת, ומעניקה את המדליות לזוכים. קמפיינים ופרסומות, לעומת זאת, מעולם לא משכו אותה. "אסתר יכולה הייתה להיות היום מולטי-מיליונרית", מספרים קרובי משפחתה, "מישהי אחרת במקומה הייתה קופצת על כל ספונסר, על כל מפרסם. בארץ, באירופה ובארצות-הברית בכלל. כשפנו אליה כמה מפרסמים, היא אמרה: 'אני לא מפרסמת אף אחד, זה לא בשבילי, לא משנה מה הסכום'. היא כל כך צנועה ומוכשרת אמיתית".
הצניעות הזו ליוותה אותה לאורך כל הקריירה. את רוב השיאים שלה קבעה רוט‑שחמורוב על מסלול פחם או על מסלולים ישנים מאוד, עם נעליים שלרוב בכלל לא היו שלה.
באולימפיאדת מינכן היא לבשה מכנסיים קצרים לבנים וגופייה כחולה שקנתה בשוק. אפילו לא נכתב עליהם "ישראל". הנעליים שנעלה היו נעלי פומה אדומות, אבל בארץ בכלל לא ידעו - כי התמונות היו כולן בשחור-לבן. "פומה ואדידס", משחזרת רוט-שחמורוב, "הם שני אחים שהפכו ליריבים. אחד פתח את אדידס והשני את פומה, והם היו יושבים באצטדיון עם משקפות, לראות מי נועל את הנעליים. כששברתי את השיא נעלתי פומה, שלקחתי מה'מחסן' של עמיצור, מהאוטו שלו. כל מי שפרשה או החליפה נעליים, נתנה לו את שלה. למזלי, אחד מהזוגות היה במידה שלי".
מה דעתך על הדור החדש של הספורטאיות?
"אני לא כל כך רואה פה דור חדש. יש אחת פה, אחת שם. זה לא משהו שמראה על מגמה. כאלו שמתאמנות ביחד ועובדות ביחד, רוצות להשיג משהו ביחד, את זה אין. והאמת, לא ברור לי למה. יש לנו מזג אוויר שמאפשר להתאמן כמעט כל הזמן. אני לימדתי בבית הספר והמון ילדים רצו לחקות אותי, ודי מהר התפכחו. בריצה יש את העניין של המדידה. זה לא כמו התעמלות אמנותית שאת עושה, ויש שופט שאומר: 'פה הרמת רגל', 'לא הרמת רגל'. אתלטיקה זה מקצוע אינדיבידואלי וחזק, משהו מדויק, לפי שעון. בכל פעם את יודעת במדויק באיזה מצב את נמצאת, האם את מתקדמת בשנה הזאת, ואז את מחליטה אם להמשיך. אנשים לא רוצים סתם לבזבז את זמנם".
יש משהו שאת מצטערת שלא הספקת, או לא עשית, בקריירה שלך?
"אני לא הולכת בשביל הזה, להצטער על דברים. את מה שעשיתי כולם יודעים, מעריכים ומכבדים. אולי אני מצטערת על דבר אחד. כשהתחלתי להתאמן בגיל 14 וחצי, עמיצור אמר לי: 'אני מאמן אותך לטווח ארוך, לאולימפיאדה'. אחרי שנה הייתי מוכנה לאולימפיאדת מקסיקו 68’, אבל איחרנו לתחרות קריטריון שהתקיימה אז בווינגייט. המארגנים כבר קיפלו את הכל ואמרו: 'אם את רוצה להיבחן, בבקשה, אבל בלי חימום', כי למשוכות צריך להתחמם הרבה זמן. אז רצתי בלי חימום ועשיתי 10.8 שניות, כשהקריטריון הבינלאומי היה 11.2 שניות. בריצה הזאת מתחתי את שריר הירך האחורי, ובגלל הפציעה לא נסעתי. 10.8 שניות היה ממקם אותי בין שלוש הטובות בעולם. הפסדתי מדליה אולימפית, אבל זה הדבר היחיד.
"באופן כללי, אני אף פעם לא הולכת אחורה וחושבת, 'אם הייתי ככה' או 'אם הייתי ככה'. מה זה נותן לי? אני יודעת שהייתי יכולה לעשות עוד המון שיאים. גם את ה-300 מטרים האלה שנשברו לפני חודש, זה היה שום דבר בשבילי. יכולתי לשפר את הקפיצה לרוחק. פשוט לא היה לי זמן להקדיש לכל אחד בנפרד, והלכתי רק על מקצועות אולימפיים, לא סתם, כי זה הכוח שלי".
כמה יוצא לך ביומיום שלך, בשגרה, לחשוב על הימים ההם?
"מי חושב על זה, כשיש לי כל כך הרבה לחשוב עכשיו. לחיות או לא לחיות? זו השאלה. לא בגלל המצב הבריאותי שלי. כל התקופה המתוחה הזאת בארץ מאוד מדאיגה אותי. אני יושבת בבית, רואה את מה שמדברים בחדשות, פשוט מפחיד. אני קמה בבוקר מבוהלת, מה הולך פה? הנה, עכשיו האיראנים יפציצו? ואולי עכשיו? מושכים את זה, מאוד מפחיד. וכל הזמן הפשע בארץ ממשיך, זה הורג את זה, זה רוצח את זה, זה לוקח מזה. ואני שואלת: מה הולך פה? הרופאים אומרים לי: 'אל תסתכלי בטלוויזיה, זה לא טוב, זה עושה מצב רוח'".
מה המשאלה שלך?
"אני פה בשביל הבת שלי. יש לה שלושה ילדים קטנים, ואני רוצה לעזור לה, שהיא לא תהיה לבדה בעולם הזה. הבן עוזר לי, ילד נהדר, הם כל הזמן איתי".
יש לך חלום להגיע לבר-מצווה של הנכד הגדול, שהוא עכשיו בן שבע?
"אני לא מצפה לחיות כל כך הרבה. זה עולם קשה לחיות בו. אני דואגת לעתיד המדינה, לוקחת את זה ללב, קשה לי לראות את זה בכלל. אחי מאוד הצליח בארצות-הברית, ואני יכולה לנסוע אליו ולגור אצלו בפאר. אבל אני לא מחליפה את המדינה שלי".
יש איזה מסר שאת רוצה להעביר לאנשים כמוך, שמתמודדים עם מחלות, אתגרים?
"אני הולכת בדרך של הספורט, באש ובמים, מה שלא יהיה".
