מונדיאל 1994 הרגיש עבור ארה”ב כמו נחיתה של ספינת חייזרים בגבעות ליד השלט של הוליווד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מדינה קיבלה את אירוח הגביע העולמי בלי שאפילו תהיה לה ליגה מקצוענית, והיא הייתה צריכה להתחייב להקים אחת כזו. שחקני נבחרת ארה"ב היו אז בעיקר חובבנים מהמכללות או כאלה ששיחקו בליגות קטנות בחו"ל. רוב האמריקאים לא ידעו שום דבר על משחק הכדורגל. היו כאלה שנטרו לו טינה כי הוא היה משחק זר, ואלה שכן ניסו להיכנס אליו לא הבינו איך משחק יכול להסתיים בלי הכרעה, איך אין בו פסקי זמן כדי שאפשר יהיה ללכת להביא משהו מהמקרר, ובכלל עיקמו אף מול האפשרות שמשחק יסתיים בלי שיראו אף גול.
כל זה הביא לכך שהאתגר של הוועדה המארגנת של מונדיאל 1994 היה משהו שאף מארחת אחרת כנראה לא עמדה מולו: להקים מונדיאל מאפס, ממש מאפס. "לא היינו בטוחים כמה תמיכה טהורה של אוהדי כדורגל תהיה לנו", נזכר אלן רות'נברג, שהיה יו"ר הוועדה המארגנת של משחקי 94’, בראיון ל”ידיעות אחרונות”. "כל מה שידענו זה שאמריקאים אוהבים אירוע גדול. אמרנו: 'אנחנו יכולים לסמוך אולי על המהגרים שבאו ממדינות כדורגל ויודעים מה זה מונדיאל, אבל כדי שהציבור הרחב יידע ויתרגש, נצטרך לתת לו אירוע אמריקאי גדול מאוד בלי קשר לכדורגל'".
וכך, אופרה ווינפרי הנחתה את טקס הפתיחה בשיקגו; דיאנה רוס הופיעה בו ובעטה פנדל שאמור היה לגרום לשער להתפצל לשניים באפקט הוליוודי היישר מלהיט הענק "ספיד" שיצא במקביל, אבל החמיצה באופן מפואר; ערב הגאלה לפני הגרלת הבתים כלל הופעות של סמוקי רובינסון וג'יימס בראון; בהגרלה עצמה שלפו את הכדורים, בין היתר, המתאגרף אוונדר הוליפילד, האלופה האולימפית בהתעמלות מרי לו ראטון, ורובין וויליאמס, שהכאוס הצפוי שהביא איתו הפך לקאלט. וויטני יוסטון הופיעה בטקס הסיום.
"גרמנו לאנשים להבין שזה אירוע גדול שאי-אפשר לפספס", אומר רות'נברג, "וגם היינו די פיקחים באופן שבו חילקנו כרטיסים. הפצנו אותם בזמנים שונים, אבל בכמויות קטנות יחסית, אז יכולנו תמיד להגיד שהם סולד-אאוט. כשאת רואה בתקשורת סיפור אחר סיפור על כך שהכרטיסים נחטפים, את מתחילה לחשוש שאת מחמיצה משהו גדול".
FOMO עוד לפני האינטרנט.
"בדיוק. שיכנענו את פיפ"א לתת לנו העתק של הגביע ולקחנו אותו לסיבוב הופעות. לא רק לתשע הערים המארחות, אלא לכל מקום כדי ליצור עניין, גם אם זה סתם אנשים שהיו סקרנים לראות משהו שהם בכלל לא מכירים".
שיא אמריקאי
שנות ה-90 היו טובות בארה"ב והמונדיאל היה חגיגה אמיתית, בלי כוכביות. חלק מהקהל כנראה לא ממש הבין מה הוא רואה, אבל זה היה משני. אנשים רקדו ברחובות. האירוע שבר שיאי נוכחות עם 3,587,538 צופים בסך הכל וממוצע של 68,991 צופים למשחק - שיאים שעומדים עד היום ואף מונדיאל מאז לא התקרב אליהם, גם אחרי שהטורניר הורחב ל-32 נבחרות.
גם פיננסית זה היה המונדיאל המוצלח ביותר עד אז. ומעל הכל, ארה"ב הגיעה בפעם הראשונה מאז 1930 לשלב הנוקאאוט. את שמינית הגמר נגד ברזיל, ב-4 ביולי, ראו בטלוויזיה 11 מיליון איש. היום זה לא נשמע כל כך הרבה, אז זה היה מספר מדהים. העובדה שהאמריקאים היו חזק במשחק והפסידו רק 1:0 למי שתזכה בהמשך בגביע, יצרה רגע תרבותי-ספורטיבי שעזר לבסס את הכדורגל בארה"ב והוביל להקמת ה-MLS ב-2006.
“אנשים מדור מסוים גדלו בארה”ב על אנטי לכדורגל שלא היה לו שום קשר למשחק עצמו, לאתוס שלו ולמה שהוא יכול לתת. אבל כל מי שהולך איתי לראות משחק בפעם הראשונה, יוצא מאוהב”
32 שנה אחרי המונדיאל ההוא, כבר לא צריך להסביר לאמריקאים מה זה כדורגל או מהו הגביע העולמי, אבל רות'נברג סופר את הימים לאחור בתמהיל של חרדה ותקווה. "הכל יהיה בסדר, אבל יש סיבוכים פוליטיים שגורמים דאגה גדולה", הוא אומר. "לא נראה שהעולם מתרגש להגיע לארה"ב כמו ב-1994, וגם החברים שלנו לא כל כך אוהבים אותנו עכשיו, אבל הנה מה שאני כן יודע: הגביע העולמי הוא אירוע כל כך גדול, והיום כבר יש כל כך הרבה אמריקאים שממש אוהבים כדורגל ומבינים בו, שאני בטוח שהכל יהיה בסדר".
משחק חדש
רות'נברג צודק. הצמיחה של הכדורגל בארה"ב היא מאסיבית. כשלושה מיליון ילדים בני 5 עד 19 משחקים בצורה מאורגנת. זה הענף השני בפופולריות בקרב ילדים, עם 26.5 אחוז, אחרי הכדורסל (36.8 אחוז) ולפני הבייסבול (24.1 אחוז). מאידך, כדורגל הוא הענף שילדים אמנם מתחילים בו הכי הרבה, אבל הוא גם מאבד שחקנים הכי מהר, מסיבות תרבותיות וכלכליות. ילד אתלטי בסופו של דבר תמיד יעדיף לנסות כדורסל או פוטבול, וכמו בכל תחומי החיים בארה"ב, גם בכדורגל יש פערי מעמד וגזע. אבל, המשחק עדיין מתעצם כל הזמן.
בשנה שעברה עמד ממוצע הקהל במשחק MLS על 21,988 צופים, והסך הכולל הגיע ל-11.2 מיליון איש לאורך העונה. לאטלנטה יונייטד היה ממוצע של 43,992 צופים במשחקי הבית. בשלוש העונות האחרונות ממוצע הצופים בליגה עומד על 22,443. זה לא ברצלונה, וגם לא משחק NFL, אבל זה לגמרי מביט בעיניים לכל הליגות האחרות בארה"ב. ל-MLS יש הסכמי שידור עם אפל טי-וי, פוקס ספורטס ו-Univision בספרדית, כל משחקי הליגות האירופיות הגדולות משודרים בארה"ב, והצמיחה מתבטאת אפילו במספר הברים שבהם הטלוויזיה מראה משחק כדורגל.
יש שתי דרכים שבהן צעירים אמריקאים התחברו למשחק במאה ה-21, כמעט לגמרי מתחת לרדאר של הספורט המקצועני בארה"ב. דרך אחת היא פשוט להיוולד לתוך זה. לטינים הם המיעוט הגדל במהירות הרבה ביותר בארה"ב וכל ילד כזה מתחיל לשחק כדורגל עוד לפני שהוא לומד לדבר.
אלחנדרו מוהאס, סטודנט בן 19 מקונטיקט, הוא דור שלישי בארה"ב, נכד לסבא וסבתא שהגיעו מצ'ילה. את שנות חייו הראשונות העביר בטקסס שבה אוכלוסייה לטינית עצומה, ושם ינק שני ענפי ספורט: כדורגל ובייסבול. "יש לי תמונות בעריסה ישן עם מחבט בייסבול קטן וכדורגל", נזכר מוהאס, שכנער חלם להיות כדורגלן מקצוען ובסוף הגיע למסקנה שהוא יהיה עורך דין יותר טוב. "וכשהייתי מספיק גדול לבחור, לא הייתה בכלל התלבטות. נולדתי בבית לטיני עם כדורגל בעורקים".
צעירים אמריקאים התחברו למשחק במהלך המאה ה-21. לטינים הם המיעוט הגדל במהירות הרבה ביותר בארה"ב וכל ילד כזה מתחיל לשחק כדורגל עוד לפני שהוא לומד לדבר
מתי הבנת שבמדינה שלך באופן כללי זה לא בדיוק ככה?
"קלטתי את זה די מוקדם. יש פה כל כך הרבה ענפי ספורט ואנשים התייחסו לכדורגל כאל משהו זר. אולי מאחר שאוהדי הכדורגל הכי גדולים הם מהגרים, או בגלל שזה נראה לאנשים כמו איזה משחק אירופי משעמם. אבל זה אחרת לגמרי עכשיו, כל מי שאני מכיר, לא חשוב מאיזה מוצא, אוהב כדורגל. כולם מאוד מושקעים באהדה לקבוצות בכל העולם".
אבל לא בקבוצות MLS.
"כן, זה נכון, אני חושב שלא עושים מספיק מאמץ לשווק את הליגה הזו ולשפר אותה, ובטלוויזיה אנחנו רואים משחקים מליגות אירופיות וזו פשוט רמה מקצועית אחרת לגמרי".
הדרך השנייה לעלות על עגלת הכדורגל גם בלי להגיע מהמסורת הזו, היא להימשך אליה כמעט במקרה. זה מה שקרה לסבסטיאן האס (26) מניו-ג'רזי, שנולד למשפחת ספורט אמריקאי קלאסי וינק בייסבול. כשהיה בן חמש אירחה משפחתו תיכוניסט משוודיה שהגיע במסגרת תוכנית חילופי תלמידים, וזה לימד את הזאטוט מה זה כדורגל. האס גדל להיות אוהד מנצ'סטר יונייטד וסחף אחריו את כל חבריו.
“אנשים מדור מסוים גדלו בארה”ב על אנטי לכדורגל שלא היה לו שום קשר למשחק עצמו, לאתוס שלו ולמה שהוא יכול לתת. אבל כל מי שהולך איתי לראות משחק בפעם הראשונה, יוצא מאוהב”
"בהתחלה לא חשבתי על כדורגל עולמי, פשוט אהבתי לשחק. שיחקתי הרבה בבית ספר", הוא מספר. "רק מאוחר יותר נכנסתי ממש לראות משחקים מהעולם. זה הקסים אותי. כמה ליגות יש, כמה שחקנים יש, כמה טורנירים, זה כל כך בינלאומי. אהבתי כל דבר בזה".
בעולם חושבים שאמריקאים שונאים כדורגל.
"כן, אבל זה ממש לא נכון. יש כאן כאלה שאומרים שזה משחק מאוד משעמם, שאין הרבה גולים, אבל ברגע שנכנסים לזה ומתחילים להבין, רואים שכל כך הרבה דברים קורים במשחק הזה כל הזמן. ובאיזה עוד ענף יש תמיד סיכוי לאנדרדוג לנצח?"
למה, למרות כל זה, ה-MLS לא מצליחה לפרוץ?
"האמת היא שגם אני לא עוקב אחרי הליגה הזו. זה מאבק מאוד קשה מול כל הליגות המקצועניות כאן, שהן כל כך גדולות. אולי הבעיה היא שיווק ואולי זה כי הליגה לא מספיק טובה. זה קצת כמו שכל העולם רואה NBA כי זו ליגה הרבה יותר טובה, ואנחנו רואים כדורגל אירופי כי מבחינת כדורגל זה בשבילנו כמו שהעולם רואה NBA".
דרוש כוכב מקומי
קל להטיל את האשמה על ה-MLS, אבל הבעיה הגדולה ביותר שמונעת את סגירת הפער בין הפופולריות העממית של הכדורגל בארה"ב למקומו בצייטגייסט, היא בעיקר העובדה שהנבחרת הלאומית פשוט לא מצליחה לעשות את הקפיצה. האמריקאי הממוצע אוהב את לאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו, אבל אין אף אחד שמחבר אותו ממש לכדורגל המקומי. אחרי המונדיאל ב-1994 הנרטיב היה שאם ארה"ב רק תחליט שהיא רוצה לזכות בגביע העולמי, היא תוכל לעשות זאת תוך 12 שנה. זה לא ממש קרה. הכדורגל גדל מאוד, אבל הנבחרת עדיין לא טובה.
"כשמסתכלים על הנבחרות הלאומיות שהצליחו, תמיד היו להן זהות או חיבור מיוחד", אומר רות'נברג בן ה-87, שהיה גם יו"ר ההתאחדות האמריקאית והאיש שפיקח על הקמת ה-MLS. "היו תקופות שבגרמניה כמעט כל ההרכב הגיע מבאיירן מינכן. בספרד כולם היו מברצלונה או מריאל מדריד. לצרפת יש מרכז אימונים לאומי נפלא שכולם עוברים דרכו. למרות שהם מתפזרים ומשחקים במקומות אחרים, יש להם סגנון והם גם בילו זמן אחד עם השני.
"בארה"ב יש לנו הרבה שחקנים מוכשרים, אבל הם נפגשים כמה שבועות לפני טורניר, וזהו. אנחנו פותחים עכשיו מרכז אימונים פנטסטי מחוץ לאטלנטה, שיהיה בית לכל הנבחרות הלאומיות של ארה"ב. אולי נצליח לשחזר את החווייה של קלרפונטן הצרפתי, ולהתחיל לייצר ממש זהות של כדורגל אמריקאי".
אז איפה העולם טועה בצורה שבה הוא רואה את הכדורגל בארה"ב?
"התחרות שיש לכדורגל בארה"ב גדולה בהרבה מהתחרות שיש לו בכל מקום אחר. יש כאן כל כך הרבה ספורט מקצועני ברמה גבוהה, וכולו מבוסס הרבה יותר מהכדורגל. ברוב חלקי העולם, הכדורגל הוא הענף מספר 1 כמעט בלי תחרות. יש מדינות שבהן יש רק כדורגל. כאן התחרות היא על הזמן, תשומת הלב והכסף של אוהדי ספורט, והיא ברוטלית".
הענף בתפקיד המהגר
המונדיאל הקרוב יהיה שונה לגמרי מזה של 1994 כמעט מכל בחינה. מבחינה ארגונית, ההבדל הגדול ביותר נעוץ בכך שאין הפעם מישהו מסוגו של רות'נברג. אז הייתה ועדה מארגנת אמריקאית שניהלה הכל, הפעם הארגון בידיים של פיפ"א, כשלכל עיר מארחת יש את הוועדה שלה. זו אחת הסיבות לכך שעוד לפני שהתחיל, המונדיאל הזה לא מתקרב לרמת הארגון של 1994.
"מה שקרה אז", נזכר רות'נברג, "זה שפיפ"א שמרה על זכויות הטלוויזיה והשיווק הבינלאומיות, והעבירה את הארגון עצמו להתאחדות האמריקאית שהקימה ועדה מארגנת. ניהלנו את זה כמו עסק, כמו תאגיד. הייתי המנכ"ל ואנשים עבדו בשבילי. לכל עיר היה אחראי שדיווח לנו במרכז הפיקוד. עכשיו הכל בידיים של פיפ"א ואין להם את הקשרים וההבנה של ארה"ב. אז יש הפעם 11 ערים שונות, ולכל אחת מהן יש ועדת אירוח שמורכבת בצורה שונה, יש להן תקנות ומנהגים שונים.
"ב-1994 האתגר שלנו היה ליצור משהו שאף אחד לא הכיר, אבל ידענו איך להרים אירוע גדול. עכשיו זה בדיוק ההפך. כולם יודעים מה זה גביע העולם בכדורגל, אבל מבחינה ארגונית ותפעולית זה הרבה יותר מורכב. מה שכן, עכשיו יש קהילות שיודעות איך לארח משחקי כדורגל. לנו היו אנשים שמעולם לא אירחו משחק כדורגל".
“יש לנו שחקנים מוכשרים, אבל הם נפגשים לפני טורניר, וזהו. אנחנו פותחים מרכז אימונים לכל הנבחרות הלאומיות. אולי נצליח לשחזר את החווייה של קלרפונטן הצרפתי, ולייצר זהות של כדורגל אמריקאי”
מצד שני, כבר לא צריך להסביר לצופה את החוקים. עברו הימים שבהם אמריקאים חשבו שמשחק שמסתיים ב-0:0 או 0:1 הוא בהכרח משעמם. לא רק שהם מבינים את המשחק הרבה יותר טוב, הם גם למדו לחבק את החווייה. "כל מי שהולך איתי לראות משחק בפעם הראשונה, יוצא מאוהב", מסביר מוהאס. "אנשים מדור מסוים גדלו פה על אנטי לכדורגל שלא היה לו שום קשר למשחק עצמו, לאתוס שלו ולמה שהוא יכול לתת. אין עוד משחק שמייצר קהילה כמו הכדורגל. אני מאמן ילדים אמריקאים שאין להם שום רקע בכדורגל, וההורים באים אליי ואומרים לי איך הילד שלהם נפתח והפך מאושר מאז שהוא משחק כדורגל. לוקח זמן להתרגל לכך שיש גם צורות ספורט אחרות, בטח במדינה שיש בה כל כך הרבה ספורט וכדורגל הוא סוג של מהגר".
כמה קריטי שנבחרת ארה"ב תצליח במונדיאל הזה?
רות’נברג: "לא כמו ב-1994. כיוון שהתחלנו מאפס, אז לא חשוב איזו עבודה טובה עשינו בארגון, אם נבחרת ארה"ב הייתה מביכה זה היה מטיל עננה ענקית על המונדיאל ואני לא יודע אם ה-MLS בכלל הייתה קמה, או בוודאי לא הייתה קמה כל כך מהר. העובדה שהנבחרת הייתה תחרותית, שניצחנו את קולומביה שהייתה פייבוריטית לפני הטורניר, ועמדנו יפה מול ברזיל, זה נתן לנו סוג של ריספקט.
"יש לנו היום נבחרת מוכשרת, אבל היא לא שיחקה הרבה ביחד, סבלה מפציעות ונראתה רע מאוד בחלק מהמשחקים. אני כמובן לא רוצה לחשוב על אפשרות שלא נעלה מהבית המוקדם, וברור שככל שנתקדם יהיה טוב, אבל גם אם הנבחרת לא תצליח בטורניר כמו שאנחנו מקווים, זה כבר לא יהיה קטלני עבור הכדורגל באמריקה".
גם מוהאס וגם האס, נציגי הדור הצעיר, חושבים שהצלחה של נבחרת ארה"ב במונדיאל דווקא כן מאוד חשובה. "היא תשיג בכמה שבועות את האפקט שמנסים להשיג פה שנים", אומר מוהאס. "באמריקה אוהבים ווינרים", אומר האס, "אם הנבחרת תלך רחוק ככל האפשר, זה יעשה שינוי אדיר".
שניהם מייחלים להצליח להשיג כרטיסים כדי להגשים את החלום לראות משחק בגביע העולמי. "אני בודק כל יום את המחירים בתקווה שמשהו יירד לאזור נורמלי", אומר האס. "אלה באמת מחירים בלתי אפשריים. הייתי מאושר לראות את הנבחרת שלי, אבל אני חושב שבמקרה הטוב אולי אצליח לראות את סנגל נגד נורווגיה באצטדיון מטלייף, וגם זה ירגש אותי מאוד".
