עכשיו כבר מותר לגלות שאסף יסעור, לוחם טאקוונדו קטוע ידיים שלפני שבועיים זכה בפעם השנייה ברציפות באליפות אירופה, לא באמת הקדיש את מדליית הזהב לארוסתו. "מה?" נעה פרייס תוהה, "אז למי הקדשת אותה?"
יסעור (24), שאיבד את שתי ידיו בתאונה שבוע לפני שחגג בר-מצווה, שומר על קור רוח של שועל קרבות מדופלם. הוא כבר הפסיק לספור כמה פעמים עלה לפודיום, כשהוא עטוף בדגל ישראל ולראשו כיפה לבנה. "טסתי למינכן עם הנבחרת המקצועית, בלי אף נציג מהמשפחה", הוא פותח. "זה לא היה כמו באולימפיאדת פריז, שממנה יש לי המון סרטונים של אחותי הקטנה יושבת בקהל".
פרייס (22) שלצידו הוכתרה בעצמה 12 פעמים כאלופת ישראל בטאקוונדו, התגייסה לצה"ל כספורטאית מצטיינת ואחרי 7 באוקטובר הפכה ללוחמת. היא עקבה אחרי התחרות בלייב, מהבסיס שלה בצפון הארץ. "סוף", היא מסגירה את כינוי החיבה שלו, "כמעט עשה לי התקף לב".
היא לא הייתה היחידה שעצרה את נשימתה. שלושת הסיבובים של יסעור מול היריב מאזרבייג'ן היו צמודים. השניים הראשונים הסתיימו ב-1:1, ורק בשניות הסיום של המערכה השלישית, בזכות בעיטה מדויקת של יסעור, הקרב הוכרע לטובתו.
"בסוף הטקס חיכה לי עיתונאי מקומי שריאיין אותי באנגלית", הוא משחזר. "הוא ביקש ממני לספר על המחיר שספורטאי נדרש לשלם, ועניתי שאני לא רואה בזה הקרבה. סיפרתי שבקרוב אתחתן, ושמדליית הזהב הזאת יכולה להיות אחלה מתנה לחתונה. ההתבטאות הזאת גדלה ותפחה והגיעה עד לישראל, למרות שלא אמרתי את זה בעברית".
"אז לא הקדשת אותה לי", פרייס מסכמת. "למי אקדיש את מדליית הזהב אם לא לך?" הוא עונה בחיוך. הוא ישבור את הכוס ב-5 ביולי ב"הנחלה" שבבית עובד. "ניסינו להתחתן בגולן, כמו וואחשים", מספר הכמעט-חתן, שמשפחתו גרה במושב אלוני הבשן. "נעה אמרה לי, 'בוא נביא כמה כיסאות ושולחנות, מישהו שיעשה על האש ומישהו שינגן מוזיקה', וככה התחלנו לתכנן את המאורע, אבל אז התחלנו לרחם על האורחים שיצטרכו לנסוע לסוף העולם. החלטנו להקל על החיים של כולם ולהתחתן במרכז. אני מקווה שהחתונה תקבל את האופי שלה בגללנו, לא בגלל המיקום שלה".
מה האופי שלכם?
"אנחנו שמחים, שנינו חולי שמחה".
"ואל תשאלי אותי מה כבר מוכן", מבקשת פרייס. לפני חמישה חודשים היא גזרה את החוגר, טיילה עם חברה במזרח וחזרה ארצה, למילואים. "אני הכלה הכי לא מאורגנת שיש, אסף הוא הכלה הלחוצה. הוא סגר את הדי-ג'יי ואת כל מה שצריך. אני אחראית רק על השמלה".
אחת בלבד?
"אם יהיה לי זמן אולי אקנה עוד שמלה, לריקודים".
והטבעת?
יסעור מניף את שני הגדמים בגאווה. הפרותזות הביוניות שהותקנו לו בארצות-הברית סיימו את תפקידן. "זה לא שוויתרתי עליהן", הוא מדייק, "הן עזרו לי מאוד, אבל בערך ארבע שנים אחרי הפציעה הן כבר לא התאימו לי. הייתי אז נער בגיל ההתבגרות, הגוף שלי גדל והפרותזות לא גדלו איתי, הן לא עלו לי על הידיים. המחשבה על פרותזות חדשות לא עלתה על הפרק, ולא רק בגלל הכסף. פשוט הרגשתי שאני מעדיף להשתמש בידיים שלי. אז לא, אני לא צריך להתאמן באיך להשחיל טבעת על האצבע של נעה. במשך השנים לימדתי את עצמי לעשות הכל לבד".
איך?
"בעבודה קשה", הוא מרים את מבטו מהסלולרי, אחרי שהקליד בשני גדמים בקצב שבו הוא משחרר בעיטות ליריביו.
כלומר?
"יום אחד נסעתי לאימון ונפל לי מטבע של עשרה שקלים. הייתי אז בלי הפרותזות, הן נשלחו לארצות-הברית לטיפול תקופתי, כמו שמטפלים במכונית. לא הצלחתי להרים את המטבע מהרצפה וזה הטריף אותי. מטבע של עשרה שקלים זה לא כמו מטבע של עשר אגורות שאפשר להגיד, 'וואללה, כפרה על הכסף'. בעשרה שקלים של אז יכולתי לקנות גלידה, למה לוותר? התכופפתי והתחלתי לעבוד. השחלתי את הגדם לתוך הרווח הצר שבין אבני המדרכה לבין החריץ של המכסה ולחצתי ולחצתי, ועם הגדם השני תפסתי את המטבע שקפץ למעלה. זה לקח לי כמה דקות טובות, אולי יותר, אבל בסוף הצלחתי להרים".
"אסף נוהג לומר שאחרי פעמיים שוכחים שאין לו ידיים", אומרת אשתו לעתיד. "אני באמת לא יודעת למה שואלים אותי איך הוא מסתדר. מה זאת אומרת, למה שאסף לא יסתדר? אתמול הראיתי לו פצעון ליד הציפורן בכף היד, ושאלתי 'נכון שזה כואב?' וצחקנו. שכחתי שאין לו אצבעות".
אסף, לא שאלתי איך תענוד לנעה, אלא איך תענוד את טבעת הנישואים שלך.
"טבעת הנישואים שלי תהיה בלב".
× × ×
נעה פרייס הייתה בת חמש כשהוריה הדתיים עקרו לרעננה מלונדון, שממנה היא זוכרת "חיים שקטים, רגועים ומשעממים". גם שני אחיה, יואל ואביאל, חיילים, נולדו שם. אמה, דנה, מנהלת את מרפאת השיניים של אילן, אביה. הצברית היחידה במשפחה היא רֶבֶּקה בת ה-14. לטאקוונדו הגיעה בתם הבכורה בזכות, או באשמת, היום הראשון שלה בגן.
"אמא ואני נכנסנו לגן כשבדיוק היה שם ריב בין ילדים", היא מספרת, "הם הרביצו אחד לשני בכל הכוח ואמא שלי נבהלה. איך אני – קטנה ועדינה ומנומסת – אשרוד בג'ונגל הזה? מהפחד שלא אצליח להגן על עצמי היא לקחה אותי לאמנויות לחימה. התאהבתי בטאקוונדו, נהניתי בטירוף ושם, בחוג, זיהו את הכישרון שלי. בגיל עשר טסתי לתחרות הראשונה שלי בחו"ל, בבלגיה, וזה המשיך להתגלגל. הייתי 12 פעמים אלופת ישראל".
כצפוי, הם נפגשו על המזרן, במרכז האימונים הלאומי של נבחרות ישראל בטאקוונדו לנוער, בוגרים ופראלימפי, שממוקם ברמלה, בירת הטאקוונדו שלנו. "אני לא זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו מפני שהסיפור שלנו לא התחיל בקטע רומנטי", היא מספרת. "היינו חברים ממש טובים, אותו מתחם אימונים, אותה השגרה, טסנו לתחרויות ביחד, עשינו הכל ביחד, אבל בהתחלה נבהלתי מהקטע של הידיים. בטאקוונדו, לפני שמתחילים קרב נותנים כיף. כשעשינו אימון קרב הייתי היחידה שלא באה לתת לו כיף. לא ידעתי איך עושים את זה".
משפחתה קלטה אותו בשמחה. "אמא שלי עפה עליו מהרגע הראשון", היא קורנת. "גם אבא וכל האחים התאהבו בו. איך לא. היו לי הרבה היעדרויות מהתיכון בגלל הטיסות ואסף עזר לי להשלים את החומר, הוא למד איתי לבגרויות, במיוחד במתמטיקה. ובזכותו קיבלתי מאה בתנ"ך".
"גם אני לא יכול למקם את הפגישה הראשונה שלנו על ספקטרום הזמן", מתנצל אלוף אירופה, "אבל נעה ואני כבר ארבע שנים ביחד. האסימון נפל לי באחד מימי חמישי, בערב סיימנו את שבוע האימונים, נסעתי באוטו ואמרתי לעצמי 'זאת אשתי'. אחרי כמה זמן אמרתי לה 'את הולכת להיות אשתי' ונעה אמרה 'תירגע, אני רק בת 18'. לקחתי נשימה. אמרתי לה 'בסדר, כשתהיי מוכנה תגידי לי'. אחרי שנתיים של זוגיות הייתה תפנית בעלילה. נעה החליטה לעזוב את הספורט וללכת להיות לוחמת בצבא, והתחילה להתאמן כמו משוגעת. איך הגבתי? הערצתי אותה".
הוא עצמו לא לבש מדים. "כשקיבלתי את הפטור אמרתי שביום מן הימים אעשה שירות צבאי התנדבותי, כי אני מאמין שזה חלק ממה שכל ישראלי צריך לעשות. גם לפני חרבות ברזל התנדבתי בצבא, שלחו אותי לדבר עם פצועים, אבל ב-7 באוקטובר הייתי בגראנד פרי בסין ולא רציתי לעלות למזרן. הוריי אמרו לי בטלפון 'האחים שלך נלחמים עכשיו בקיבוצים ואתה תתחרה, אתה חייב להתחרות'. ב-9 באוקטובר עליתי לזירה, נלחמתי וניצחתי. כשעליתי לפודיום עם הדגל, לצלילי ההמנון, אמרתי שזה היה השירות שלי".
11 חודשים אחרי שיסעור ליווה לבקו"ם את הספורטאית המצטיינת פרצה המלחמה שדחפה אותה למהפך. "ידעתי שכיף לי בספורט, שאני נהנית ורוצה להמשיך בזה", היא מספרת, "אבל אחרי 7 באוקטובר הרגשתי שאני צריכה יותר משמעות לחיים, לתת מעצמי יותר. פחות לחשוב על עצמי ועל הקריירה שלי מפני שהמדינה שלנו נחרבת. עשיתי טופס 55 ועברתי להיות לוחמת. עשינו עבודה טובה בלבנון".
כשהפכת ללוחמת ידעת שאת מוותרת לגמרי על הקריירה שלך?
"ידעתי שאני לא יכולה להיות חצי-חצי. את לא יכולה לעשות מילואים אם את לא פול-אין. מאז שפרשתי מספורטאית מצטיינת לא חזרתי לספורט. כמה זה כואב? ברור שהטאקוונדו חסר לי, מגיל צעיר מאוד הוא היה כל חיי".
"חשבתי שהמהלך הזה יעשה לה טוב", אומר יסעור. "הטאקוונדו היה כל עולמה כמעט מגיל אפס, היא הייתה טובה והצטיינה, אבל לא הייתה לה הזדמנות לגלות ולפגוש עולמות אחרים".
הוא שוכר קרוואן בשרון ומתחנן שלא ננקוב בשם המקום, ולא בגלל החשש מפורץ שיחמוד את מדליות הזהב שמצויות בו. "המדליות שלי בכלל לא שם, נדמה לי שהן באיזו קופסת נעליים מתחת לאחת המיטות בבית הוריי, יש מצב שהן לא מקבלות את הכבוד הראוי להן. אני מעדיף לא לציין את שם המושב מפני שמבחינה רשמית אני אמור לגור ברמלה, עם הנבחרת".
זוגתו עוד לא התפנתה למחשבות על יומה הראשון בקרוואן כאישה נשואה. "אני עוד צעירה", היא אומרת, "ויש מלא דברים שמעניינים אותי. אולי אמשיך במקצוע הנוכחי שלי, אולי אעסוק באמנות ואולי באפייה. אני יורה לכל הכיוונים. מה שבטוח כמעט במאה אחוז, זה שאני לא שוקלת קאמבק. קשה לחזור אחרי הפסקה כזאת ארוכה. אני סוגרת בלב שלם את פרק הטאקוונדו בחיי. הייתי שם המון זמן, ולמדתי המון וגם מצאתי בעל. לא עולה בדמיוני שום סיטואציה אחרת שבה היינו מכירים זה את זו".
× × ×
סיפורו של אסף יסעור – השני מששת ילדיהם של רויטל וליאור - מלווה את הציבור הישראלי כבר 11 שנה כסמל לכוח רצון, נחישות וגבורה, למרות שהוא טוען שהפציעה מהווה רק נקודה אחת מני רבות במסע חייו. "אבא שלי היה סטודנט למשחק אצל יורם לוינשטיין ובלילות למד תורה", הוא מספר. "חכם חג'ג', צדיק שהתגורר בנווה צדק, אמר לו 'סע ללמוד תורה בירושלים', אז אבא שלי נסע והרב הכיר לו את אמא שלי, דתייה אסלית, לא חוזרת בתשובה. כשהייתי בן שנתיים וחצי ההורים עזבו לקריית יערים, שם הקימו בית וגידלו חמישה בנים. כשהייתי בכיתה ד' הם חיפשו שינוי ועברנו למודיעין, בידיעה שזאת שנת מעבר, עד שהם יבינו מה הכיוון".
אביו למד אז בכולל ואמו, כשחמישה ילדים הסתובבו בין רגליה, פתחה סטודיו ועיצבה שמלות כלה. "כשעברנו למודיעין אבא התחיל לעבוד עם נוער בסיכון, ובכיתה ה' עברנו לאלוני הבשן שברמת הגולן. ההורים חיפשו מקום שקט, ודאגתי שלא יהיה להם שקט. לא שאני רעשן, אבל הייתי בתזוזה תמידית. אבא שלי רץ מרתונים והגעתי איתו לאימונים, אבל לא הייתי ספורטאי תחרותי או משהו, בטח שלא בטאקוונדו. אפילו לא ידעתי מה זה. מילה מוזרה".
באפריל 2015 הוא התכונן לאירוע של חייו – בר-מצווה. "התכוננתי לעלייה לתורה, פרשת 'אחרי מות-קדושים', ונסעתי עם אמא שלי לטבריה לקנות את מה שצריך לבר-מצווה. מה פתאום חליפה? גם בחתונה לא אשים חליפה. שבוע לפני העלייה לתורה, בשבת בבוקר, יצאתי מבית הכנסת עם אורי, חבר שלי, כמו תמיד טיילנו באיזה מעיין ואחר כך חזרנו ליישוב, לארוחת השבת. הגענו למבנה של חברת החשמל, חדר שנאים שממנו שולחים את החשמל לבתים. וכמו תמיד התיישבנו על קורת הבטון שצמודה אליו. בשבילנו היא הייתה כמו ספסל שעליו העברנו את הזמן".
הוא היה הראשון שטיפס על הקורה. "ישבתי צמוד לחדר, השקפתי למטה, ראיתי כדור על הרצפה ואמרתי 'וואו, נביא אותו'. הקורה הייתה בגובה חמישה מטר, לא יכולתי לקפוץ פנימה מבלי להתרסק, אז התחלתי לחפש מאיפה להיכנס. הגעתי לעמוד שממנו יורדים שלושה כבלים וראיתי שבצדו הפנימי תקועים ברזלים, אז תפסתי בהם וירדתי למטה. בעטתי את הכדור החוצה כדי שהידיים שלי יהיו פנויות לטיפוס על הברזלים למעלה. העברתי את רגל ימין, תוך אחיזה בכבל, וכשהעברתי את רגל שמאל נפלתי אחורה, לתוך החדר, חמישה מטרים. הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לנסות להיאחז במשהו. תפסתי בכבל של מתח גבוה ובאותו הרגע התחשמלתי. 22 אלף וולט נכנסו לי לגוף".
את ההרצאה שלו, "לקחת את עצמך בידיים" (בעברית ובאנגלית), מלווה מצגת מושקעת. "אורי רץ לקרוא לפרמדיק. היה רגע שפתחתי את העיניים והבנתי שנפצעתי. הידיים שלי היו שרופות, שחורות. המסוק לא הצליח לנחות בין המבנים, לקחו אותי באמבולנס לרחבה של המושב. הטייס רצה לפנות אותי לרמב"ם, אבא שלי, שעלה איתי למסוק, התעקש על שיבא. כשהגעתי לשם כבר הייתי מורדם ומונשם, עברתי שני ניתוחים ואחרי יומיים התעוררתי מהרעש של המוניטור. ככה הבנתי שאני בבית חולים. הוריי היו בחדר. הרופא אמר לי 'עשינו כל מה שיכולנו, אבל נאלצנו לקטוע את שתי הידיים'. ואבא שלי עמד מולי וצילם סרטון. הסתכלתי על התחבושות, לא זכרתי איך נפצעתי, וכשהרופא הוסיף 'עד למרפק' אני זוכר שאמרתי לעצמי שאת זה אי-אפשר לתקן. הרבה פעמים נפלתי מעצים ופתחתי את הראש או את הרגל, תמיד היו לי תפר כאן ותפר שם".
אסף: "ניסינו להתחתן בגולן, כמו וואחשים, אבל ריחמנו על האורחים שיצטרכו לנסוע לסוף העולם אז נתחתן במרכז". נעה: "אני הכלה הכי לא מאורגנת, אסף הוא הכלה הלחוצה. הוא סגר הכל, אני אחראית רק על השמלה"
ויש עוד רגע שהוא זוכר מהיום שבו חזר להכרה. "אבא שאל אותי 'איך אתה מרגיש?' ועניתי 'בסדר'", הוא משחזר. "והוא שאל 'אתה יודע שיצחק ויונתן וישראל-מאיר ונתן-חיים נמצאים למטה ואומרים תהילים? הם רוצים לדעת איך אתה מרגיש'. רטנתי, 'די, אני מרגיש בסדר', ואבא שאל 'אז למה אתה לא מחייך אליהם? תשלח להם נשיקה, תגיד להם שלא ידאגו ואספר להם כמה גיבור אתה'. איזה גיבור, הייתי מסטול מכאבים. כששאלתי את אבא מה קרה לי, הוא מילמל, 'משהו טוב, משהו טוב', וככה התחיל המסע. במקום להתעסק בשאלות כמו 'למה זה קרה דווקא לי' התרכזתי בלהרגיש יותר טוב, ואין ספק שהאמונה בבורא עולם עזרה לי. כשאני עולה לזירה אני לא לבד. יומיים אחרי הפציעה אבא אמר לי 'בעוד עשר שנים נגיד תודה על מה שקרה, אתה תראה, אתה תגיד שזה האירוע הכי טוב שקרה לך בחיים'. בתכלס לא היינו צריכים לחכות עשר שנים, כבר אחרי שנתיים אמרנו את זה".
אתה רציני? הפציעה הייתה האירוע הטוב ביותר בחייך?
"זאת תהיה הכותרת?" הוא נרתע. "בתקופה הראשונה בבית החולים הייתי עם ידיים חבושות, הן היו נורא נפוחות. חודש וחצי לא זזתי מטיפול נמרץ, כל בוקר נתנו לי הרדמה מלאה כדי להחליף תחבושות ולנקות את הצלקת. זה שריפה, זה פחם, זה כואב נורא. בשלב השני העבירו אותי למחלקה הכירורגית ונותחתי להוצאת שתלי עור מהרגליים. ואז חמישה חודשים בשיקום. שם התחלתי להבין שאבא שלי צדק. באחת ההרצאות הראשונות שלי נשאלתי מאיפה האופטימיות, אז חשבתי על זה והגעתי למסקנה".
שהיא?
"אלוהים נתן לי יותר ממה שהוא לקח ממני. יכולתי בכלל לא לצאת מהחדר. זרם חשמל שעובר בגובה כזה, בתוך הגוף, ליד הלב, עלול לגרום למוות. זה נס שנשארתי בחיים. עברנו מסע מדהים, אני וכל בני המשפחה, כולל אמא שלי, שחודשיים אחרי הפציעה ילדה את אחותי הקטנה, רוני, אחרי חמישה בנים. קיבלתי הרבה מהמסע הזה, שיימשך כל החיים ולא נגמר ביום של המדליה. הידיים שלי לא יצמחו מחדש, למרות שיש לי בן-דוד קטן שאומר 'אני מתפלל שיצמחו לך ידיים'. המסע הזה עשה אותנו אנשים טובים יותר. הידיים הן חלק קטן לעומת הדרך שכולנו עושים. אבא שלי, למשל, מלווה עכשיו חיילים שאיבדו גפיים ומרצה על המסע מהזווית שלו".
חודשיים וחצי אחרי הפציעה הרופאים הסכימו לשחרר אותו לסוף שבוע. "כשעברנו את הכנרת הלב שלי דפק על מאתיים. הגענו בצהריים, כל היישוב התרגש לקראתי, וכשאמא הייתה בהכנות האחרונות לשבת נשמעה דפיקה בדלת. זה היה ילד קטן עם כדור ביד. הוא אמר לי 'זה הכדור שלך, בסוף לא לקחת אותו’".
לטאקוונדו הוא התגלגל בזכות הספורטאית הפראלימפית פסקל ברקוביץ', שביקרה אותו בשיקום בתל השומר. "סיפרתי לה שאני נורא אוהב לעשות ספורט, והיא סיפרה לי על אמנות לחימה ששמה טאקוונדו", הוא נזכר. "עד אז לא שמעתי את המילה הזאת, חשבתי שהיא התבלבלה. אחרי שהיא הלכה חיפשתי ביוטיוב ולא התלהבתי במיוחד, אבל היום אני מבין למה פסקל כיוונה אותי אליו. היא קלטה את הווייב שלי, האמנות של הטאקוונדו נמצאת ברגליים".
יחיעם שרעבי, מאמן נבחרת ישראל, נתקל בפוסט שאביו העלה לפייסבוק. "הגענו לראות אימון, שמו עליי את המכנסיים והחולצה של המועדון, הוא התחיל ללמד אותי ואת מה שלמדתי בפציעה הבאתי לספורט. באתי אליו בתחושה של יתרון, כי פיתחתי חוסן מסוים ואופטימיות ועוד דברים שחשובים לחיי היומיום, לא רק למזרן".
× × ×
בדרך לחופה נרשמו כמה מהמורות קטנות אך מעצבנות. "לפני יותר משנה דיברנו”, היא אומרת. “החלטנו שאנחנו מתחתנים ושזה יקרה בקרוב, אבל אז נכנס לו הג'וק של 'אחרי שתשתחררי'. קרובי משפחה התחילו לשאול אותי מה העניינים ולמה אנחנו לא מתקדמים. הייתי אז שלושה-ארבעה חודשים לפני השחרור, אז זה לא הזיז לי".
מהצד שלו זה נשמע קצת אחרת. קצת הרבה. "מפה לשם הודלף לידיעתי שנעה הלכה לחברים ואמרה להם 'תגידו לאסף שיציע'. אמרתי שזה לא יכול להיות מפני שהיא כל הזמן אמרה לי 'לאט, לאט', אבל כשהתברר שזה נכון חיפשתי טבעת. ב-19 באוגוסט 2024 זכיתי במדליית זהב במשחקים הפראלימפיים בפריז, אז הודעתי לחברים מהטאקוונדו שאני הולך לחגוג שנה לאולימפיאדה. שלושה שבועות לפני התאריך הזה הלכתי להורים של נעה וביקשתי את ידה". "כמו ג'נטלמן", היא מתרפקת עליו.
יסעור לא גילה לאיש שמאחורי חגיגת השנה לאולימפיאדה מסתתרת הצעת נישואים. "אפילו להוריי לא סיפרתי, רציתי הפתעה. באותו סוף שבוע נעה הייתה אמורה לסגור שבת אז התקשרתי למפקד שלה, 'אם תוכל בבקשה לשחרר אותה', ורמזתי לו שזה חשוב, ברמה של גורלי. ביקשתי שלא יבשר לה על השחרור לפני חמישי בערב, כדי שלא תספיק לקבוע תוכניות אחרות לסופ"ש. כשנסעתי לקיבוץ דן, לקנות דגים לחגיגת האולימפיאדה למחרת, נעה צילצלה אליי בצהלולים, 'אתה לא מבין, המפקד שלי שיחרר אותי לשבת'. אמרתי 'איזה כיף, נעשה את השבת ברעננה או בגולן?' והיא ענתה 'בגולן, אנחנו כבר בצפון'. אספתי אותה מהבסיס, ונסענו לאלוני הבשן".
"עבד עליי, הנבל", היא עושה לו נו-נו-נו, "והייתי פתי שמאמין לכל דבר".
בחמישי בערב הוא גייס שניים מאחיו, זה שמעליו וזה שמתחתיו, למבצע הסודי של הצעת הנישואים. "בשישי בבוקר נעה לא קלטה שכבר יש ארגונים במטבח. אפילו לא סיפרתי לה שהחברים שלנו אמורים להגיע לכבוד שנה למדליה. הצעתי לה לצאת לבית קפה, ובדרך לשם כתבתי לאחי בווטסאפ 'תתקשר ותגיד שאתה צריך את העזרה שלנו בחווה'. במקום קפה הגענו לחווה, עלינו על סוסים ורכבנו לעבר המקום שבו אחי הגדול אירגן לנו מחצלת ופרחים ובקבוק יין. נעה הייתה בהלם".
והיא משלימה: "הדבר הראשון שיצא לי מהפה זה 'אבא שלי יהרוג אותי'. כי הוא חושב שאני עוד צעירה. רק אחרי שאסף סיפר לי שאבא שלי כבר נתן את ברכתו אמרתי לו כן".
"בדרך לאימון נפל לי מטבע של עשרה שקלים. לא הצלחתי להרים אותו מהרצפה וזה הטריף אותי. בכסף הזה, אז, יכולתי לקנות גלידה, אז למה לוותר? השחלתי את הגדם בין אבני המדרכה ולחצתי, ועם הגדם השני תפסתי את המטבע. בסוף הצלחתי"
× × ×
11 שנה אחרי שאיבד את שתי ידיו, יסעור כבר לא מרגיש בחסרונן. נקודת המפנה הייתה כשטס לניתוח בלוס-אנג'לס, לפני הרכבת הפרותזות, והפיזיותרפיסטית שטפה אותו חזק. "כשנכנסנו לחדר שלה ראיתי שנפתחו לי השרוכים וביקשתי מאבא שלי שיקשור אותם. היא ממש כעסה עליי. 'למה אתה מבקש מאבא? למה אתה לא עושה לבד?' התגוננתי, 'מה, את צוחקת עליי? איך אני אעשה את זה בלי ידיים?' והיא ענתה 'תמצא את הדרך, תלמד'. כשחזרנו ארצה הסתערתי על האתגר. מצאתי תנועה שמחליפה את האצבעות בתהליך קשירת השרוכים".
איך?
"מה זה יד? זה לתפוס טלפון, להכין קפה, להרכיב משקפיים, להתלבש, לנהוג, לחתוך סלט, לחטט באף, אבל היד היא לא התכלית, היא האמצעי. למדתי לעשות את מה שעושה כל אדם בעל שתי ידיים, ואני מתפעל את החיים שלי בעצמאות מלאה. אני לא צריך שמישהו יאכיל או ילביש אותי, למרות שעם נעה זה אחרת. כשבא לי להתפנק אני מבקש ממנה שתשים לי גרב. בדרך כלל היא מסכימה. בניתי מיטה ושולחן לחדר שלה ברעננה".
בגיל 24 הוא מרגיש שהדרך עוד לפניו. "אמנם אני כבר אלוף אירופה ואלוף העולם וגם אלוף אולימפי, אבל עכשיו אני מתחיל את הסיבוב מחדש. אולימפיאדה יש פעם בארבע שנים, אליפות עולם ואליפות אירופה פעם בשנתיים, וכל תחרות היא אתגר. זכיתי להיות הספורטאי הישראלי הראשון שמניף את הדגל על אדמת ערב-הסעודית. זה באמת היה אירוע מרגש במיוחד, לא החתימו לי דרכון והקרבות התנהלו תחת אבטחה. ועכשיו אני מכוון למשחקים הפראלימפיים בלוס-אנג'לס. יחיעם, המאמן שלי, לימד אותי מה ההבדל בין הפחד להפסיד לבין הרצון לנצח. אני עולה לזירה משוחרר בגלל שאני אוהב נורא את מה שאני עושה ומחפש את הניצחון. בניגוד למי שמפחד מהפסד, אני מחפש איזה מהלך מבריק אני יכול לתת".
הלו"ז שלו מתוקתק על הדקה. אימונים, לימודי משפטים בקריית-אונו ("צורת הלמידה שם הולכת לקראת ספורטאים שמרבים להיעדר בגלל תחרויות"), הרצאות שהן חלק מפרנסתו, מטקות על שפת הים וגם שיחות נפש עם חיילים קטועי גפיים. בעיניו זאת הכרת תודה. "אחרי הפציעה בא אליי, לבית החולים, חנוך בודין, שחיין פראלימפי קטוע יד. היו לי המון שאלות, והוא סיפר לי דברים שלא שמעתי מהרופאים. יש דברים שרק מי שאיבד יד יודע לספר למישהו במצבו. העניין של 'אין ידיים' לא משפיע על היומיום שלי".
ארוסתו קופצת על ההזדמנות כדי לשאול אותו אם הוא זוכר את הסיטואציה שבה אפילו הוא שכח שאין לו ידיים. הוא כבר שכח, אבל שניהם צוחקים כשהוא משחזר סיפור מהחיים. "פעם, באימון, שברתי את הבוהן בכף הרגל ודוד שלי לקח אותי מרמלה לאסף הרופא. בדרך התקשרתי לסבתא שלי. כשדוד שלי אמר לה 'אסף שבר את האצבע', היא שאלה באיזו יד".
smadarshirs@gmail.com
