כדור נגד כאבים
הם נכנסים לחדר ההלבשה בבית הנבחרות בשפיים ומתארגנים לאימון. חדר הלבשה שמח ותוסס שמורכב מיהודים, ערבים, עולים חדשים, אבל כולם מסתכלים אחד לשני בגובה הקביים. ״באיכילוב אני מלך״, זורק שלמה, אחד השחקנים, וכולם צוחקים, ״אני יכול להשיג לך תור מתי שתרצה״, ומזכיר לכולם מה הדברים שבאמת חשובים פה.
"הוא בקושי הלך. עכשיו הוא רוצה להיות רונאלדו"
מיכאל (8) נולד בדרום-אפריקה עם מום נדיר ועבר קטיעה כבר בגיל שנה. מאור, אמו, מספרת: "בשיקום המליצו לנו על פעילות ספורטיבית, ולא ידעתי מה מתאים למיכאל, כי בתור אמא, קצת חששתי. הרגל השנייה שלו לא קטועה, אבל היא עברה המון ניתוחים בשביל להשאיר אותה. אז תמיד פחדתי עליו, אבל עם הזמן שרון וצח עזרו לי ללמוד לשחרר. הכדורגל עבור מיכאל הוא עולם ומלואו. הוא מאוד התפתח בכדורגל וגם מצבו הפיזי מאוד השתפר. הוא לא היה ככה. מיכאל היה מכופף, צלע, הוא בקושי הלך, כל שתי דקות הליכה הוא היה אומר, אמא, אני חייב לנוח, אני צריך לשבת. הוא לא האמין כמה יכולת יש בו. הוא פורח בכדורגל. אם תשאל אותו היום מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, הוא יגיד לך, רונאלדו".
כמה זה עוזר לו חברתית?
"פעם, כשמיכאל היה בבית הספר, הילדים סביבו שיחקו כדורגל, והוא היה יושב ומסתכל. הוא לא האמין בעצמו. בהתחלה הוא היה מחזיק את הכדור ביד, והחבר'ה היו צועקים: ״מיכאל, אסור עם הידיים". בוא תראה אותו היום. בקבוצת הווטסאפ של החבר'ה שלו בכיתה, הם רק אומרים לו, ״מיכאל, תרד למטה, אנחנו משחקים כדורגל". בהתחלה היו לו דמעות של אושר, היום זה כבר טבעי לו, ״אמא, אני יורד, אני צריך לשחק, חברים מחכים לי". שווה בין שווים״.
הילדים הם הדור הבא של הנבחרת. השחקנים הבוגרים מעצימים את הילדים האלה ומראים להם שהכל אפשרי. בתחילת האימון חיפשתי לצלם את הפרוטזות כדי להדגיש את המורכבות, אבל תוך דקות ספורות המגבלה הזו פשוט נמחקה לי מהעין. קל לשכוח שהם קטועים, כשאתה מבין שאין להם שום כוונה לתת לזה להגדיר אותם אפילו לרגע.
לקבוצה הצטרפו ילדים נוספים, ביניהם יהודה, קטוע רגל מלידה.
אחד ממאמני הילדים הוא בן ממן, אחד השחקנים הדומיננטיים בנבחרת הבוגרת. הוא כבש במהלך הטורנירים שערים רבים והוא כוכב בקנה מידה עולמי. בצעירותו הוא שיחק במחלקת הנוער בית״ר טובורק וסומן כאחד מכישרונות העתיד של הכדורגל הישראלי. בגיל 17 הוא עבד כשליח פיצה כדי לעזור במצב הכלכלי של משפחתו. באחת המשמרות, אופנוע עבר באור אדום ופגע ישירות ברגלו הדומיננטית. הוא נאלץ לעבור קטיעה של רגלו החזקה. ״העבודה עם הילדים האלו היא תחושה עילאית הרבה יותר מכל שער שאבקיע אי פעם", הוא אומר.
"זו נבחרת שאף אחד לא היה רוצה להגיע אליה"
״אתה צלם של ביטוח לאומי? זרק לי אליהו, ותיק השחקנים ברגע שהגעתי לאימון הראשון, אלו לא מפסיקים לחפש אותנו, רוצים שנשב בבית ונתמסכן״.
עברתי כמה פעמים ליד המגרש שבו הם מתאמנים. הבת שלי מתאמנת במגרש הסמוך. אחרי 20 שנות צילום ספורט, מצאתי את עצמי מתמגנט מהצד לספורט הקשה הזה ומדמיין את התמונות הנהדרות שאפשר לצלם שם. הגעתי בגלל הצילום ואחרי שהתחלתי נשאבתי לגמרי בגלל האנשים. זה תפס אותי כבר מהרגע הראשון שנכנסתי לאימון. אנשים מרקעים שונים, כל אחד והחבילה האישית שלו, אבל על כר הדשא, החיים החדשים שקיבלו, מאחדים אותם.
הם מגיעים לאימון מהיומיום שלהם, מעבודה, מהבית, משיקום, מורידים את הפרוטזה ומתלבשים. לביטוח לאומי באמת אין מה לחפש כאן. ברגע שהם עולים על הדשא, מורידים את הפרוטזות ונשענים על הקביים, הדבר היחיד שנקטע שם זה הרחמים העצמיים.
״כל אחד פה הוא חומר לסדרה בנטפליקס״, אומר צח שחרור (38), קפטן הנבחרת ומייסדה. בגיל שמונה נפגע בתאונת דרכים כשאוטובוס עלה על כף רגלו וריסק אותה. הוא עבר שבעה ניתוחים וסבל כל החיים מכאבים. ״כל צעד פצע לי את הרגל. לא יכולתי לעשות ספורט, לא טיולים שנתיים. כאבי תופת שהלכו והחמירו עם השנים". המצב הוביל אותו בגיל 30 לבקש מהרופאים שיורידו את הרגל. ״לקחתי הימור כדי לשפר את חיי. כשאין סכנת חיים לא ממהרים לקטוע אבל כשהבינו שהמצב הנפשי ירוד, הם הסכימו". באוגוסט 2018 עבר קטיעה ומאז הוא חוגג בכל שנה קטיעולדת. ״זו לידה מחדש, לא דמיינתי כמה זה ישפר את חיי. נפתרתי מהכאבים ונפתח לי שער לחיים חדשים. פתאום כל צעד לא פוצע אלא מחזק. אחרי חודש שיקום, יצאתי לחיים עם כוחות-על כמו ספיידרמן".
שחרור לקח הפסקה מעבודתו כעורך דין במשרד מצליח, ויצא למסע בעולם הספורט. יוגה, גלישת גלים, סנובורד ועוד, והכל עם פרוטזה. "הגעתי בגוגל לכדורגל קטועי גפיים ואז גיליתי שאין בארץ קבוצה כזאת. שנה אחר כך הכרתי יותר קטועים בכנסים וכאלה, סיפרתי להם על המשחק הזה וראיתי את הזיק בעיניים. הורדתי את החוקים של פיפ״א ותרגמתי לכולם, הבאתי את בן דוד שלי, מאמן כדורגל, וככה היה האימון הראשון. באוגוסט 2019 העלתי פוסט שבעקבותיו הצטרפו עוד שחקנים. הוזמנו לשחק נגד נבחרת יוון וכבשתי שער היסטורי במשחק הראשון שלנו. נאלצנו להזמין את כרטיסי הטיסה מכיסנו. כשחזרנו לארץ הבנתי שצריך להביא צוות מקצועי, למצוא מגרשים ולגייס ספונסרים כי אנחנו נבחרת ישראל, עולים לשחק עם דגל ישראל על המדים, שרים את ההמנון. אחרי חודש פגשתי את שרון פז המאמן, שתוך 2 דקות הבין שהוא בפנים. הייתי ילד בן 8 עם חלום לשחק כדורגל ואמרו לו 'תחלום חלום אחר, אתה כדורגל לא תוכל לשחק יותר בחיים'".
מאז 7 באוקטובר, צח ושרון (שמאמן את הקבוצה עם מוטי גמליאל) מגיעים לחזק פצועים מהמלחמה. ״הם רואים אותנו ומקבלים פרספקטיבה שמחזקת אותם. זה שווה הכל". "כמעט כל קטוע אומר בתחילת השיקום שהלכו לו החיים", מסביר שרון, "כשהם רואים את השחקנים הם מבינים שהחיים לא נגמרו״. שרון הוא הפסיכולוג, המבוגר האחראי והחבר שצריך לנווט בין הסיפורים של כולם, להרים כשצריך ולדעת שלפעמים ההומור השחור הוא התרופה הכי טובה למה שקורה מחוץ למגרש. שרון בנבחרת מ-2020, ומאמן את הקבוצה יחד עם מוטי גמליאל ובעזרת מיכל הפיזיותרפיסטית. הם מעבירים את האימונים עם תשוקה גדולה ולא מוותרים להם לרגע.
"כל יום מרגש אותי. כל אימון. בדרך הביתה אני משחזר מה היה ואיך היה, ואני מתרגש מזה כל פעם מחדש, קודם כל מההתקדמות שלהם".
"אתה נמצא בקבוצה של אנשים שיש להם מכנה משותף מאד גדול ומעצימים אחד את השני " מספר צח, "לא מוותרים ולא מתמסכנים. בנבחרת אין אפשרות לוותר לעצמך, זה ספורט קשה מאד וברגע שאתה בקבוצה כזאת זה מרים אותך וזה פורום שאפשר להתייעץ עם כל השחקנים, זו שפה שכולנו מבינים בלי מילים. אף אחד לא יבין אותך אם תגיד: 'קמתי היום נפוח ולא נכנסתי לפרוטזה', אבל אצלנו יתנו לך טיפ וישנו לך את החיים בשנייה.״
מקצועית, הנבחרת עשתה התקדמות מדהימה. "אנחנו בטופ עשר באירופה", מתגאה הקפטן, "המטרה היא להקים ליגה. הרבה מזה בעזרת הספונסרים שלנו - ׳אלטשולר שחם, יענקל׳ה שחר, משפחת אלרון, ההתאחדות לכדורגל והפועל תל-אביב שנותנת לנו להתאמן במגרש שלה״. שרון: "בלי לב אתה לא יכול להיות פה. זו נבחרת שאף אחד לא היה רוצה להגיע אליה, אבל היא קיימת ויש לה לאן להגיע".
"בקריירה עברתי קבוצות, אבל זאת קבוצה לחיים"
בן בנימין (31) היה שחקן כדורגל פעיל ב־7 באוקטובר. הוא עבר קבוצות רבות בקריירה בליגה הלאומית ובליגה א׳. ב־6 באוקטובר הוא נסע למסיבת הנובה עם ארוסתו גלי. כשהחלו מטחי הטילים הם ברחו והגיעו לצומת עלומים, שם הסתתרו עם עוד רבים במיגונית. המחבלים עם הקלאצ'ים הגיעו מהר, והשליכו גם רימונים. בן וגלי פונו במצב אנוש ובנפרד. בבית החולים כל אחד מהם עבר ניתוח לקטיעת רגלו הימנית, מבלי לדעת מה עלה בגורל השני. בתזמון מטורף, גלי יוצאת מחדר ההתאוששות של הניתוח וחולפת עם המיטה על פניו של בן. מאז הם עוברים שיקום יחד ואפילו התחתנו לאחרונה. בן לא ויתר על הכדורגל.
״בבית החולים אבא שלי ואחותי עברו חדר־חדר וחיפשו אותנו בכל מקום", נזכר בן, "כשאבא שלי הזיז את הווילון וראה אותי, לא הצלחתי לדבר, פשוט בכיתי והצבעתי על הרגל. הוא היה בשוק. מגיל קטן הוא בא לכל משחק והיה מאוד מעורב בקריירה שלי.
אחרי הפציעה הגיעו אליי הרבה חברים, שחקני כדורגל, שבאו לעזור, ורצו להקל עליי ולהרים לי את המוטיבציה. איתם הגיעו גם שחקנים כמו בן ממן (שחקן נבחרת ישראל לקטועי גפיים) וסיפרו לי על הענף. גם צח ושרון הגיעו בשבוע הראשון. באותם ימים בכלל לא הבנתי מה הם רוצים ממני. הייתי בשוק מהפציעה. בכל בוקר אתה בודק וממשש את הרגל לראות אם היא חזרה ומקווה שזה רק היה חלום רע.
אחרי שלושה חודשים הסכימו שאתחיל להתאמן בכדורגל. בדיעבד אני יודע להגיד שזה ממש עזר לי. זה גם חיזק לי את הרגליים ואת פלג הגוף העליון, לרוץ על קביים זה לא קל. פיזית, זה משחק הרבה יותר קשה וגם לקחו לי את הרגל החזקה שלי אז נאלצתי להתחיל כמו בבית ספר לכדורגל. חשבתי שלא אקום מכיסא גלגלים אבל חזרתי לשחק כדורגל ועוד בנבחרת ישראל - שזה בכלל כבוד, ואפילו השתתפתי בטורניר יורו, שזה דבר שכל שחקן בארץ יכול לחלום עליו. הנבחרת הזאת היא משפחה עבורי. עברתי הרבה קבוצות בקריירה אבל זאת קבוצה לכל החיים״.
"החבר'ה קונים זוג נעליים ונותנים אחד לשני את הנעל שהם לא צריכים"
כחלק מחוקי המשחק, השחקנים משחקים על קביים, ללא רגל אחת או עם רגל פצועה שלא משתתפת במשחק, השוערים ללא יד אחת או עם יד פצועה מתחת לחולצה וכל נגיעה של הכדור בקביים היא כמו פאול. טיגראן, אחד השוערים בקבוצה, עלה ארצה מגיאורגיה והוסיף לאחרונה את השם ׳מאיר׳. הוא איבד את ידו כשהתחשמל בילדותו ומראה לי בגאווה את כפפת השוער שלו. ״זאת כפפה של דניאל פרץ", הוא אומר, "היא לא עומדת בעומס".
הוא מדרבן את השחקנים מהשער ודוחף אותם לקצה. ״החבר'ה פה קונים זוג נעליים ולפעמים נותנים אחד לשני את הנעל שהם לא צריכים״, הוא אומר בחיוך.
"אני נחוש יותר להגשים את החלומות"
יניר (20), עדיין מאושפז בבית החולים. הוא שירת בגדוד 101 בצנחנים בעזה ובלבנון עד שנפצע במהלך השירות. ״בעברי שיחקתי כדורגל במחלקת הנוער של מודיעין ואז אחרי 7 באוקטובר החלטתי שצריך להתגייס לקרבי וכל השירות שלי היה בלחימה. התקופה הראשונה אחרי הפציעה הייתה לא פשוטה. לראות את כל החברים שלך ממשיכים להילחם, ואתה שוכב על מיטה, מקבל משככי כאבים. תקופה קשה. אחרי זה לאט־לאט אתה כבר עובר לכיסא והכאבים קצת נרגעים. אתה מכיר אנשים כמו צח, ועוד כמה חבר'ה כאלה, ולאט־לאט אתה מבין שהכל אפשרי. זה ספורט מדהים עם אנשים מדהימים, חבר'ה, כמו בן ממן, שתכל'ס הוא וצח ושרון הכניסו אותי לזה. זה מאוד עוזר, גם מעבר לספורט, נותן הרגשה של חיים אמיתיים ומוסיף לי לביטחון. חשוב לי לא לוותר, לא ליפול לעצמי, זה נשמע נורא לאבד איבר, אבל זה מה זה בקטנה. יש לי עדיין חלומות גדולים".
כמו מה?
"אני רוצה לטפס את הקילימנג'רו עדיין, חשוב לא לוותר על החלומות. לא משנה איזה ספורט אתה אוהב, העיקר שאתה עושה ותשקיע ובטח עכשיו אחרי פציעה, זה עוד יותר חשוב".
יש לך חלומות חדשים מאז הפציעה? או שזה אותם חלומות שהיו לך קודם ואתה אומר, ‘אני נחוש יותר להגשים אותם’?
"לא, אותם חלומות, אני פשוט באמת יותר נחוש להגשים. אני בעיקר רוצה לחזור לחיים רגילים".
