1. על המסך הגדול ב"מלצר בית בירה" בראשון-לציון, מקדש אלכוהול, אוכל, כדורגל ומה שביניהם, עמדו שחקני נבחרת קטאר בחצי סהר והחלו שרים את מילות ההמנון שאיש לא מכיר ואיש גם לא שמע. בניגוד למרבית המשחקים, המשודרים עם סאונד שהכרחי למיצוי החוויה, זה בין קטאר לשווייץ, שהתחיל ב-22:00 שעון ישראל והיה הראשון במה שיהיה מרתון שסופו ב-9:00 למחרת, התנהל בקול דממה דקה, לפחות לאוזני 200 האנשים שגדשו את המקום. היעדר הפסקול – או יותר נכון, הפסקול האלטרנטיבי של האייטיז, שליווה את הנגיעות בכדור של גרניט ג'אקה ואכרם אפיף (מי? בדיוק) – היה תעודת עניות שמלצר הנפיק לפיפ"א ולמונדיאל בגרסתו החדשה והסטרואידית, על 48 נבחרותיו. שבועיים-שלושה לפני שייברר הבר מן המוץ, ונמושות כמו קטאר, קורסאו, האיטי וכף ורדה יכורטסו בחזרה הביתה, המונדיאל מציע לא מעט מפגשים שלא היו מעניינים כלב מת, אפילו אחד חובב כדורגל, אלמלא חסו תחת קורת הגג של המותג החזק כל כך המתקרא "מונדיאל".
יוקרתו בלתי ניתנת לשחיקה. היא שמובילה אנשים שלא יודעים באיזו צורה הכדור לגלות בו עניין, והיא זו שמובילה את מי שמגדירים עצמם אוהדי כדורגל להתמסר אליו לגמרי, עד לכדי עצירת חייהם למשך למעלה מחמישה שבועות. כדור הארץ משלים הקפה סביב השמש ב-365 ימים, וחיינו משלימים הקפה סביב המונדיאל בארבע שנים. הוא נקודת הייחוס המשמעותית ביותר על ציר חיינו. אנחנו זוכרים את קורותינו בעזרתו. זוכרים כיצד היינו בגיל שמונה וחצי באמצעות הפנדל שרוברטו באג'יו החמיץ בגמר 1994. מה מבדיל מבחינתי בין הקיץ שלי בגיל 11 וחצי לזה שבו הייתי בן 12 וחצי? מונדיאל 1998, כמובן. אני זוכר ממנו הכל, וממנו בלבד. יודע לדקלם את רבעי הגמר ואת התוצאות הסופיות גם בחלוף קרוב לשלושה עשורים, בזמן שאני מתקשה לזכור מי היו ארבע הנבחרות שהעפילו למונדיאל בקטאר רק לפני שלוש שנים וחצי. זה האפקט המיוחד של החשיפה הראשונית למונדיאל, שהוא כמו השמש על הפילם שהם חיינו. הוא מותיר חותם בל יימחה, ומאז אחת לארבע שנים מתקיים ניסיון נואש ומועד לכישלון לשחזר את אותה היסחפות ראשונית אחר אותו טורניר, שמציע חוויה שהיא הרבה מעבר לספורטיבית. בחסותו הופך כל ילד למגלה ארצות, כריסטופר קולומבוס מחולון. משחק הפתיחה של 1994, שממנו אני זוכר מעט מאוד, הפגיש את גרמניה ובוליביה. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המדינה הזאת. בהמשך, בזכות המונדיאל, למדתי מהי בירת חוף השנהב, נחשפתי למינוריות והעדינות של ההמנון היפני, ראיתי כיצד נראים אנשים מג'מייקה ומהם כלי הנגינה המסורתיים שלהם.
איש לא שמע את שאגות השמחה של הקהל השוויצרי בסן-פרנסיסקו כאשר בריל אמבולו כבש מהנקודה הלבנה את השער שהעלה את נבחרתו ליתרון 0:1, וכמעט אף אחד לא היה מודע לדרמה הגדולה שהתרחשה עם השוויון הקטארי עמוק בתוספת הזמן. רק מי שבאופן מקרי לחלוטין הטה את ראשו מהשיחה עם חבריו יכול היה לקלוט בזווית העין דבוקה מאושרת של שחקנים בחולצות בצבע בורדו, ולהסיק מכך שמשהו טוב קרה. אי-שם בלשכת ראש הממשלה היה אולי מישהו שצפה במשחק עם סאונד וניגש למשוך בדש מעילו של הבוס. "השווינו! השווינו!" בישר לו.
2. השעה הייתה כמה דקות לקראת חצות, ועם השער העצמי הדרמטי של מירו מוהיים השוויצרי הסתיים המשחק הראשון מבין ארבעה שהחלו במוצאי שבת והסתיימו עמוק לתוך אור יום ראשון. לקחתי על עצמי לצפות בכולם, אף שפרט לשני בסדר – זה בין ברזיל למרוקו – לא נטען אף אחד מהם בחשיבות ספורטיבית שהצדיקה את ההקרבה. המשחק בין סקוטלנד להאיטי, למשל, התחיל בארבע לפנות בוקר שעון ישראל, ולא הייתה כל סיבה אובייקטיבית לצפות בו גם אם היה משוחק בסלון שלי בשמונה בערב. שתי הנבחרות הללו לא יגיעו לשום מקום – אולי סקוטלנד תתקרב לשום מקום – ובשל כך לנעשה במשחק ביניהן אין כל חשיבות בכל הקשור לתמונה הגדולה של הטורניר, אבל זה בדיוק העניין במונדיאל - שהוא מעצים נטיות אובססיביות ומעמת עם תחושת FOMO (Fear of missing out).
מאז אותה חשיפה ראשונית ב-1994, ובעיקר ב-1998, אני שומר למשחקי המונדיאל חסד ומנהל כלפיהם יחס כמעט אספני. הגדלת הטורניר – מ-24 נבחרות ב-1994 ועד 48 הפעם – לא הפחיתה מיוקרתו של כל משחק, שהרי גם אם יש 104 כאלו בטורניר השנה, אלו עדיין 104 שמשוחקים רק אחת לארבע שנים. כל משחק במונדיאל שאני לא צופה בו הוא משחק שלא אוכל לצפות בו שוב במשך ארבע שנים. כל מפגש בין האיטי לסקוטלנד, בין אוסטרליה לטורקיה, הוא התנגשות עולמות שאולי לא ישובו להתנגש עוד לעולם, ואני מוכרח לגלות אילו בקיעים נוצרים בעקבות ההתנגשות הזאת. אנחנו חיים בעידן של שפע וחופש מידע, ונגישות בזמן אמת כמעט לכל אירוע ספורטיבי בעל משמעות, אבל לפחות אצלי האינפלציה בשידורים ישירים לא הובילה לשחיקה באקסקלוסיביות של משחקי המונדיאל, אלא להפך. ככל שיש יותר משחקים בליגת האלופות ובליגה האנגלית, באיטליה ובספרד, בכדורגל ובכדורסל, אלו משחקי המונדיאל שמתקבעים כקלפי איסוף חווייתיים שאני מוכרח להשיג לעצמי.
3. אני וחבר שהגיע לתמוך בי מורלית היינו היחידים שהקדישו את הקשב שלהם למשחק בין שווייץ לקטאר, שתי נבחרות שאני מכיר בהן ביחד אולי ארבעה שחקנים. כבר מזמן אינני חובב כדורגל אובססיבי כפי שהייתי בילדותי, אבל זה לא משנה. אם כבר, יוקרתו של המונדיאל רק מתעצמת בעיני מי שידע שג'אקה, קפטן שווייץ, היה פעם בארסנל אבל אין לו מושג איפה הוא עכשיו. המונדיאל הוא המיתר האחרון שעוד שומר על קשר עם תחביב ילדות. פעם ידעתי מהי הרגל החזקה של כל שחקן הגנה יפני. עם הזמן, ועם בואם של דברים חשובים יותר, שכחתי. כשעבר עוד זמן, לא ניסיתי אפילו ללמוד. בעבר צפיתי במונדיאל כי אהבתי כדורגל. היום אני צופה כי אני לא אוהב כדורגל. אני צופה בשביל לשמור על קשר – אמנם מלאכותי, לא באמת קיים – עם עצמי של פעם. לשמור על ערנות בצל הקצב הנמוך של התקפות שווייץ זה מחיר נמוך לשלם כדי להיות שוב בן 11 וחצי כמעט שלושה עשורים אחרי.
המקום התרוקן כמעט לחלוטין לפני שריקת הפתיחה של המשחק בין ברזיל למרוקו, השישי של המונדיאל והראשון שהיה ראוי על הנייר לצפיית אדם. ברזיל זו ברזיל, מילה נרדפת לכדורגל, תמיד ולעד, גם אם המהדורה הנוכחית שלה רחוקה מלהלהיב (כך אומרים, אני הרי לא ממש בעניינים). מרוקו הגיעה עד חצי הגמר במונדיאל הקודם, והיא אחת הנבחרות הטובות בעולם לפי כל קריטריון. שלושה חברים נוספים הצטרפו אליי ואל הבחור האמיץ שנשא איתי את האלונקה שהייתה המשחק הראשון, כי כדורגל – ואפילו בצורתו הנשגבת ביותר – הוא קודם כל התירוץ המושלם למפגש. אם אבות-אבותינו נהגו להתאסף סביב מדורה ולספר סיפורים, אז כיום את המדורה החליפו מסך לבן, מקרן, שולחן וכמה כוסות בירה. כדורגל הוא סיבה טובה להיפגש, והפגישה היא דרך טובה לשרוד משחק שמסתיים עמוק אל תוך הלילה. מעניין ככל שיהיה על הנייר, כתובים על אותו נייר עוד כמה דברים חוץ מהסקרנות לראות מה יעשה הכישרון המרוקאי למוניטין הגבוהים של הברזילאים. כתובים עליו גם תלאות החיים עצמם, כי ילדים קטנים לא מגלים התחשבות וקמים בשמונה בבוקר במקום בשש כי יש מונדיאל ואבא אובססיבי. לבד, בחשכת הסלון, כשהחבר היחיד הוא שקית במבה, העיניים נעצמות מעצמן, ויש סיכוי גדול בהרבה שהרצון הטוב לצפות במשחק לא יהיה טוב מספיק עבור העפעפיים הכבדים, הגוף העייף והגב שנוזל מטה עם כל דקה שחולפת, מושך את הגוף ממצב ישיבה לשכיבה בואכה שינה. שניים מהחברים, אלו שהחיים הובילו לעבוד בעבודות של גדולים, נטשו במחצית, כשהמחוג הקטן התקרב לשתיים. יש גבול. שניים אחרים, ושניים מעובדי המקום שנשארו בלית ברירה, נותרו ללוות אותי עד לשריקה האחרונה. בסאונד מלא, ובמקום ריק שהפך דה-פקטו לסלון, התקבלה חוויית הצפייה הטובה ביותר שבכוחו של המונדיאל להציע פרט לצפייה במשחקים מהאצטדיון. זה הרבה מעבר לבירה ונשנושים - זה החופש המוחלט שנובע מהבחירה המודעת לבוז לכבלי הנורמטיביות. למחרת העייפות תשוב לנשוך בתחת את מי שחשב שיהיה מספיק חזק להתגבר עליה, אבל עד אז, בשיאה של אשמורת תיכונה, האפשרות לצפות בכדורגל באמצע הלילה היא ביטוי התנגדות למה שלרוב אי-אפשר להתנגד אליו. האדם מפסיד מדי יום ומדי לילה, לתכתיבים ולהרגלים שסיגל לעצמו. הוא מפסיד כשעיניו נעצמות מעצמן והוא נרדם בלי שהוא מעוניין, והוא מפסיד כשהוא הולך לישון בטרם זמן כי למחרת הוא צריך לצאת מוקדם מהבית, והוא מפסיד בכל פעם שהוא מונע מעצמו דברים בשם המחויבויות הרבות שיש לו כאדם בוגר. מרוקו שיחקה מול ברזיל, אבל זה עוד מילא – אני הילד שיחקתי נגד עצמי הבוגר. למחרת בבוקר יתברר שהפסדתי, אבל בלילה הרגשתי כאילו ניצחתי בנוקאאוט.
4. כמה דקות לפני ארבע בבוקר נשמע התו הראשון מחמת החלילים ב"הפרח של סקוטלנד", ההמנון המהפנט של המדינה, אם ניתן לכנותה כך. זאת אומרת, אני יכול רק להעריך שכך היה, שכן בשלב הזה חזרתי לצפות במשחק בדממה מוחלטת. השלמתי הקפה מלאה סביב הרגלי הצפייה. מה שהתחיל בשקט בשל רצון המקום שלא להבריח את הלקוחות הנורמטיביים למען מיקסום החוויה המפוקפקת שמציע המשחק בין שווייץ לקטאר, הפך לפסקול כדורגל סטנדרטי בזמן המשחק של ברזיל ומרוקו, וחזר לדומייה בסלון שלי. בחדר הסמוך ישנו שני ילדים. אחד מהם, אביב בן החמש, לא מוכן לצאת מהבית בלי חליפת כדורגל – מנצ'סטר סיטי, ריאל מדריד, ברצלונה, צרפת, ספרד, אנגליה, פורטוגל, אינטר מיאמי ואולי עוד כמה ששכחתי – וכדורגל הוא כל עולמו בשלב הזה של חייו, אבל אפילו הוא לא אוהב את המשחק מספיק כדי שאסתכן בכך שצרחה סוררת של השדר תעיר אותו בשעה שבה הוא עדיין אמור לישון.
אחרי ארבע שעות נטו של כדורגל בשני המשחקים הקודמים, הגוף והנפש התחילו, בלשון המעטה, לחוש במיצוי מסוים. אני לא מוותר, אך לפעמים אני מנקר. עיניי נפקחות לעיתים, ומכך אני מבין שנעצמו לפרקים
יש דברים קשים יותר בחיים מלצפות במשחק כדורגל – אחרי הכל פעולת פנאי פריבילגית – אבל יש גם דברים קלים יותר מלצפות במשחק בין נבחרת שיכולה אבל לא רוצה (סקוטלנד) לאחרת שרוצה אבל לא יכולה (האיטי). אחרי ארבע שעות נטו של כדורגל בשני המשחקים הקודמים, הגוף והנפש התחילו, בלשון המעטה, לחוש במיצוי מסוים. השאלה מדוע אני עושה זאת לעצמי שבה ועלתה אחת לכמה דקות. האם בהאיטי יש מישהו שהיה צופה במשחק של נבחרת ישראל אם היה משוחק בארבע בבוקר שעון מקומי? אסור לי להירדם, אני יודע, משום שאם אירדם לא יהיה לי גלגל הצלה. הצפייה ב"מיוט" תמנע ממני את האפשרות להתעורר משאגה אקראית של השדר. אם אעצום עיניים, זהו, זה הסוף. אני פוקח אותן במאמץ אחת לכמה דקות. אין ספק, אני עמוק בשלב "התפוז המכני". שם, בסצנת הצפייה המפורסמת, אלכס דה לארג' קשור לכיסאו, עיניו פקוחות בכוח באמצעות מתקן מתכת, והוא מאולץ לצפות בקטעי אלימות קשים על רקע מוזיקה קלאסית. בהיעדר היכולת למצמץ, עיניו מתייבשות וכאביו גוברים. סטנלי קובריק, במאי הסרט, כבל את דה לארג' לצפייה באמצעות אביזרים חיצוניים. אני כבול לצפייה באמצעות מחויבות מלאכותית, בלתי נראית, שבכוחי לפרק בדיוק באותו האופן שבו הרכבתי אותה. איש לא יידע אם צפיתי במשחק או לא. זה המשחק המושלם לפספס. הוא לא מספיק חשוב כדי לחשוש מהסכנה שאיחשף לספוילרים, והטכנולוגיה מציעה את האפשרות הקלה לצפות בו בשידור חוזר באמצעות לחיצת כפתור. אני לא מוותר, אך לפעמים אני מנקר. עיניי נפקחות לעיתים, ומכך אני מבין שנעצמו לפרקים. רגע אחד הייתה הדקה ה-62, ומיד לאחר מכן ה-71. בלי לדעת מה הפסדתי, אני יודע שלא הפסדתי הרבה. התוצאה נותרה 0:1 לסקוטלנד, כפי שהייתה מאמצע המחצית הראשונה ותהיה עד לסיום. אני אחד האנשים הבודדים בישראל שצופים במשחק הזה עכשיו, אני משוכנע. העובדה שבימים כתיקונם אני לא צרכן כפייתי של כדורגל הופכת את הכל להישג שאני מתגאה בו. זו לא חוכמה להיות עכבר כדורגל, שיודע לדקלם את מספר השערים והבישולים של סקוט מקטומיניי בנאפולי, שצופה במשחק הזה. הוא עושה את הדבר לשמו. אני עושה זאת שלא לשמו, כמו אדם שקורא ספר שלא מעניין אותו מתוקף איזה נדר או מחויבות לדבר-מה גדול יותר.
5. המשחק בין סקוטלנד להאיטי היה נורא ואיום לא רק בגלל שזה היה המשחק החלש ביותר במונדיאל עד כה (ועם סיכוי סביר שכך ייזכר גם כשהמסך יירד), אלא בגלל שלא היה לו סוף. זאת אומרת, עבור שחקני שתי הנבחרות הוא הסתיים עם תום תוספת הזמן. עבורי הוא התחלף בלא יותר משעה של המתנה עד לתחילתו של המשחק הרביעי והאחרון, בין טורקיה לאוסטרליה, שהתחיל בשבת ב-21:00 שעון ונקובר, היא-היא 7:00 בבוקר יום ראשון בישראל. במוח הפירה שלי, שהחל מקבל מרקם של כדור מפונצ'ר בשלב הזה, התערבבו כל הנבחרות יחד. איפשהו באזור הדקה ה-20 של המשחק האחרון כבר לא יכולתי לומר בשכנוע מוחלט שזו טורקיה נגד אוסטרליה, ולא, נאמר, ניו-זילנד נגד יוון. חמור מכך - לא הייתי בטוח שזו לא סקוטלנד נגד טורקיה, וזאת למרות שאני מוכן להישבע שרק לפני רגע שיחקה הראשונה מול האיטי. חמור עוד יותר – ידעתי שזה לא משנה. סקוטלנד, טורקיה, אוסטרליה או האיטי – ההבדל לא קיים אם אני לא מוכן להכיר בו, ואני לא. אם אני צופה בכל משחק באשר הוא, אז לכל משחק בנפרד אין משמעות. אני לא מחיל על המונדיאל שום עיקרון של תמורה וערך שאני מחיל על כל אלמנט בחיי הצרכנות והתרבות שלי. אני לא אשאר לצפות בפרק הרביעי של סדרה ששיעממה אותי כל כך בפרק השלישי. אני צופה בכל בהעדר בחירה אישית, תלות והתמכרות שמצד אחד מעורר הערכה, ומצד שני ראוי לבוז. טורקיה ואוסטרליה, בחיי, למי אכפת. האם יש דבר מגוחך יותר מצופה בכדורגל שלא מתעניין בכדורגל? האם מישהו שלא אוהב קולנוע צופה בסרטים?
המשחק הרביעי והאחרון ברצף התחיל ב–21:00 שעון ונקובר, היא–היא 7:00 בבוקר בישראל. במוח הפירה שלי, שהחל מקבל מרקם של כדור מפונצ'ר בשלב הזה, כבר לא יכולתי לומר בשכנוע מוחלט שזו טורקיה נגד אוסטרליה, ולא, נאמר, ניו–זילנד נגד יוון
6. את המחצית הראשונה של המשחק האחרון שוב לא ראיתי לבד. אביב הצטרף אליי. הוא הופתע לראות אותי בסלון בשעה כה מוקדמת, שעה שבה אולי ערים בבית הזה, אבל בטח שלא רואים טלוויזיה. מבעד לקורי השינה בעיניו הוא זיהה משטח ירוק ושחקנים בחליפות בשני צבעים אחידים, והסיק תכף ומיד שמדובר בכדורגל. "גביע העולם?" שאל, ואני השבתי שכמובן, גביע העולם. הוא לא שאל מי משחק. הוא שאל "בעד מי אנחנו?" כי גם הוא, למרות ניסיונו הדל בתחום, כבר יודע שהטריק הכי טוב לשרוד צפייה במשחק הוא לשקע את עצמנו בו רגשית, או אז הוא הופך ממאבק בין שני כוחות זרים למאבק שלנו נגד מי שהוא לא אנחנו. היות שבשלב הזה הוא מעריץ כל דבר שאני עושה ועולמו הרגשי מורכב מהצל שמטיל העולם הרגשי שלי, אימץ גם הוא את נבחרת אוסטרליה כנבחרת שלו, לפחות עד למשחק הבא. כשזו כבשה בדקה ה-21 הוא רץ בסלון משל אבות-אבותיו הגיעו למלבורן מבריטניה במאה ה-19. "אוסטרליה! אוסטרליה!" הוא צעק, וניסה לכפות על אחותו, הקטנה ממנו בשנתיים, את האושר שבדבר. "דור! אוסטרליה מובילים! אוסטרליה מובילים!" הוא אמר, ולה זה לא יכול היה להזיז פחות. לפחות מישהו אחד נורמלי בבית הזה.
את השער השני של אוסטרליה במחצית השנייה הוא כבר לא ראה. הוא היה צריך ללכת לגן. מבוגרים יכולים לשחק אותה ילדים, אבל ילדים לא יכולים לשחק אותה מבוגרים. מבוגרים יכולים להתכחש למחויבויות שלהם, אבל הם עדיין קובעים את המחויבויות של הילדים. כשחזר משם אחר הצהריים, השאלה הראשונה הייתה "נגמר המשחק?" הדבר העסיק אותו במשך שעות כאילו בכך תלויים באמת אושרו ואושרי. "0:2", אמרתי, והוא מיד סיפר לאמא, שלה הדבר הזיז אפילו פחות מאשר לדור. אני שמחתי בשבילו, שככה זה ממלא אותו, אבל לא יכולתי שלא להסתכל קדימה. ככה זה מתחיל, אני כבר יודע. במונדיאל 2062 הוא יישאר ער לראות פקיסטן נגד קניה, רודף אחרי אותו זיכרון ילדות חמקמק, ולא מגיע.
