את אזהרת המסע הכי אפקטיבית לחיים שאחרי המדליה האולימפית קיבלה הג׳ודוקא ענבר לניר, אלופת העולם וזוכת מדליית כסף באולימפיאדת פריז 2024, דווקא מהמתחרה הגרמנייה שהיא השכיבה באיפון כמה דקות קודם. ״היא לקחה ארד באולימפיאדת טוקיו ומיד כשירדנו מהמזרן וסיימנו שקילה קבוצתית היא אמרה לי ׳תהיי מוכנה למה שקורה אחרי. כי זאת חתיכה ירידה. וזה הולך להגיע׳״. וזה הגיע יותר מהר משלניר חשבה.
״אני מתעדת את עצמי בווידיאו מגיל 20 וזה סוג של כלי טיפולי עבורי לדבר למצלמה. אני יושבת בסלון בדירה בערך שבוע אחרי האולימפיאדה ואומרת משהו כמו ׳אני בסלון, אין לי כוח להתקלח, פוצצתי את כל הפנים שלי שמכוסות בחצ׳קונים, כי מחר יוצאת עליי כתבה וזה מאוד מלחיץ אותי. הבית שלי הפוך, המקרר שלי ריק ואין לי כוחות לעשות קניות וגם לא בא לי להזמין אוכל בחוץ כי זה כבר מגעיל אותי. ואני לא רוצה לדבר ולהכביד על אף אחד עם הרגשות שלי כי כולם התעסקו בי ובזכייה כבר חודש שלם ואני לא רוצה להכביד ולבוא אליהם עם הבאסה שלי, של ׳מה את באה עכשיו להתלונן לנו. זכית במדליה אולימפית, את על גג העולם׳״.
מה קרה לך שם?
"היה שם משבר נפשי שאחר כך התבטא גם בפיזי. נבהלתי מזה שהדלק שלי לא מרגיש אותו דבר. חשבתי שמשהו לא בסדר, ואז ישבתי עם שני הרשקו, המאמן שלי, והוא אמר לי, ׳זה כמו שכשהתאהבת בילד בכיתה ד', זה הרגיש כמו הדבר הכי מטורף בעולם, ובגיל 26 את מתאהבת במישהו וזה לא מרגיש אותו הדבר׳״.
כי הגעת לפסגה הכי גבוהה ומעכשיו הדרך אליה שוב תיראה פחות מרגשת?
״מאוד נבהלתי, אפשר לומר. בדרך לפריז הרגשתי תחושת ייעוד מאוד גדולה. כאילו הרגשתי שיש איזושהי אנרגיה מטורפת שעוטפת אותי לתוך הדבר הזה. והבנתי בנקודה אחרי האולימפיאדה שאני צריכה לייצר בתוכי אנרגיה חדשה שהיא מעבר למדליה. כי מדליה השגתי, וראיתי מה האיכויות של זה, כמה זה מרגש והכל, וכדי שאני אשים את עצמי שוב במעמד הזה שאני all in אני צריכה משהו שהוא מעבר למדליה. אני צריכה להבין מה אני משאירה פה אחרי, בעולם הג'ודו ובכלל. שייתן לי את הדלק לעשות עוד מדליה כזאת ושיהיה לה טעם אחר, היא לא מדליה של זאתי שהייתה סופר-פרפקציוניסטית ולא ראתה מצדדיה ואיבדה חלקים מהאופי שלה, איבדה חברים ועשתה הכל מדויק. אני יכולה לעשות את זה שוב ולעשות עוד מדליה. זה קל לי, כביכול, עם כמה שזה מצחיק להגיד. האתגר פה הוא לייצר משהו חדש, לעבור דרך כל תא בגוף ולשאול אותו מה דעתו על האירוע הזה, כי כדי לעשות עוד מדליה אולימפית, אני צריכה לגייס כל תא בגוף שלי״.
× × ×
כדי להבין מה זה אומר לגייס כל תא ותא, צריך להקשיב להכנות שעשתה ענבר לניר (26) לקראת הניצחון הגדול שהביאה באולימפיאדת פריז, בטווח שבין עשר השעות שקדמו לעלייתה למזרן, לבין העשור שהתאמנה כל יום כדי לעמוד עליו, ולהפוך לאחד השמות הכי חמים בג׳ודו הישראלי והעולמי, וכדי לעשות את זה בדרך שלה, נגיד לתת לדמעות שלה לפרוץ גם באמצע קרב, אם זה מה שהיא מרגישה שהיא צריכה עכשיו.
"האדרנלין לא נתן לי להרגיש שמשהו לא טוב קרה. נבהלתי רק שאמא שלי רואה את זה וגם המתחרה באותם רגעים. בגלל שהכתף יצאה וחזרה הבנתי שמשהו לא טוב קרה ועצרתי, והכל היה בפנים חתומות. התברר שצריך לעשות ניתוח, שקרה בחודש שעבר ועבר בסדר. ייקח לי חודשיים להשתקם ואז פשוט לחזור בספרינט"
״לפני פריז הייתי עושה הרבה דמיון מודרך. ממש מדמיינת את עצמי מנצחת את האולימפיאדה, ברמת תחושות הגוף. אני זוכרת את עצמי מדמיינת איך אני דורכת על המזרן, שומעת את הקהל, מהדקת את החגורה סביב החליפה, זורקת אותה, השופט מרים את היד באיפון, ההורים שלי בבית בוכים מהתרגשות. לימדו אותי שהמוח לא מבדיל בין מציאות לדמיון, מבחינתו הוא ניצח את האולימפיאדה, וכשאני מגיעה בבוקר למקום של האולימפיאדה, אחרי שאני מריצה את זה כמה פעמים בראש, הגוף מרגיש בטוח, כי מבחינת הראש הייתי כאן כבר. נכנסתי לתוך איזו בועה, לא התעדכנתי בכלום, גם כשנהיה הייפ מסוים סביב האולימפיאדה ולכולם הייתה דעה אם אקח מדליה או לא, וגם התנתקתי מהרשתות החברתיות. הכל היה מדויק באוכל והיו לי כל כך הרבה רוטינות מוזרות של שינה, הייתי ישנה עם שמיכה כבדה, בטמפרטורה קבועה, עושה מקלחת חמה לפני השינה ומקלחת קרה כשאני קמה, ונחשפת באופן מדוד לאור השמש. אני חסידה של הפרטים הקטנים ונהניתי מהשליטה העצמית״.
איך עושים את זה בפעם השנייה, כשאת יודעת מה זה דורש?
״בפעם השנייה את זוכרת שעמדת כבר על הבמה הכי חשובה בעולם והבאת את זה, וזה אישור שאף טמפרטורה מדויקת במזגן לא נותנת לך״.
אבל לא תמיד התשובה שלה הייתה נחרצת כל כך לגבי התוכניות להמשיך למדליה הבאה. וחלק מלעשות דברים בדרך שלה, הוא להרים את המסך מעל מה שהיא באמת מרגישה, גם אם זה לא נהוג בענף. ״אני רואה ספורטאים שמתראיינים והכל מאוד שבלוני. כזה 'אני הכי רוצה לנצח ואני אעשה הכל בשביל זה והיה לי קשה ונפצעתי והנה התגברתי', ואני גם יכולה להבין כי זה נורא מפחיד להיחשף, הכל נורא שברירי בספורט, מפחיד לומר משהו שאולי יערער אותך מנטלית", היא אומרת, "אבל אף אחד לא לימד אותי מה עושים אחרי שמצליחים, אין קול כזה, ואני רוצה לספר את הסיפור הזה שלא סיפרו לי. לא היה מישהו בסביבה שלי שאמר, 'אוקיי, עשית מדליה, והרגשת תחושות קשות והתגברת עליהן ועכשיו ככה תצליחי לעשות את זה שוב'. אני מעריכה את סימון ביילס ומייקל פלפס שמרשים לעצמם יותר לחשוף פגיעות״.
“לא לימדו אותי מה עושים אחרי שמצליחים". לניר על הפודיום
(עוז מועלם)
והרגשת שאת לא יכולה לבטא פגיעות?
״אני כזאת שבוכה ישר מכל דבר. והייתי צריכה ללמוד לשמור על איזה פאסון. לא משנה מה אני מרגישה עכשיו. אם יוצאת לי דמעה אחת, זה נותן יתרון למתחרות שלי, שמתרגמות את זה כחולשה שלי. אני אדם רגיש מאוד, וגיליתי שיש אפילו ספר שמאבחן את זה באותו השם. כשקראתי אותו כל כך הזדהיתי עם הכל, ובבת אחת הבנתי למה אני מסיימת תחרות וצריכה להיות אחר כך בחדר חשוך ולא יכולה לדבר עם אף אחד. למה אחרי סיבוב בטוקיו, באמצע מחנה אימונים, אנחנו עושים טיול באיזו חנות שיש בה יותר מדי קולות ואורות ואני לא יכולה לתפקד בסוף היום. ולמה אני בוכה כל כך הרבה ומרגישה דברים כל כך חזק, ואז היה לזה שם, 'אדם רגיש מאוד', ופתאום זה נתן לי גם איזשהו תוקף״.
מתי הרשית לעצמך בפעם הראשונה לבכות באימון, או לפחות הפסקת להסתיר?
"פחדתי לפני שהייתי משתפת ברגישות שלי, אבל הבנתי שאם אני מספיק אמיצה לשתף ולהיות פגיעה בצורה כזאת, זה עוד יותר צריך לאיים על יריבות, ולהראות את הכוח שלי לסביבה הקרובה שלי. אבל לקח לזה זמן לחלחל. אני זוכרת איך הייתי מבוהלת מהכל בשנים הראשונות. נכנסתי לנבחרת בגיל 13, צוציקית, וכולן מתאמנות ביחד בנבחרת נשים בגלל שהיא כל כך קטנה אז אין טעם להפריד לגילים ולמשקלים. כל מי שהייתה יכולה להתאמן, הביאו אותה. מצאתי את עצמי על מזרן ליד ירדן ג'רבי. הדרך הייתה אותה הדרך. הייתי מתייעצת עם ירדן ברמה חודשית כמעט, וזה נתן לי ביטחון שהיא עשתה את זה וזה אפשרי. התייעצתי איתה הרבה על איך לתקשר דברים מול שני, המאמן, כי בהתחלה הוא לא ידע איך לאכול אותי ואני לא ידעתי איך לאכול אותו. הייתי הספורטאית הראשונה שבוכה לו מול הפרצוף ולא הולכת לשירותים ובוכה שם, מסתירה את זה. הייתי בוכה מתסכול בעיקר, מדברים שלא הולכים טוב. והוא לא מצליח לרסן את זה. גם אני לא. הייתי אומרת לעצמי 'ענבר, תהיי קשוחה רגע', אבל לא הצלחתי. זה הגיע גם מהחינוך שקיבלתי, של 'תהיי את'. וכמה פעמים שהוא מעיר לי להפסיק לבכות, זה רק גרם לי לבכות יותר. ואז הוא למד איך לדבר איתי, איך להשתמש ברגש הזה שלי לטובת הדבר, כדי להניע אותי. ולמד שאני בוכה כדי לשחרר אנרגיות וכדי לא לאגור בתוכי, אני בוכה ולא מתבכיינת. הייתי אומרת לו, 'אל תתרגש, תחשוב שאני מזיעה מהעיניים'".
"אחרי המדליה יצאתי לטיול לבד באירופה. הייתי באיזה הוסטל בפורטוגל, יש זמן פנוי, ואני פתאום קולטת שאני לא זוכרת מה אני אוהבת לעשות בכלל. השארתי איפשהו, אי שם בשנת 2020, איזושהי ענבר מסוימת, ובאתי לאסוף אותה בחזרה בסוף 2024 וזאת לא אותה אחת"
והרגשת שמסביב מבינים?
"יש טייפקאסט של איך ספורטאית צריכה להתנהג, ולבכות כאילו לא נכלל בזה. ירדן נגיד לא הייתה בוכה, או בקושי בוכה. והיא הצליחה. אז איך אני מסבירה למאמן שלי וגם לעצמי שאם אני בוכה זה לא אומר שאני לא אצליח? שזה לא אומר שאני חלשה? הייתי בוכה ברגע אחד וברגע שני לוקחת מישהי במחנה אימונים וזורקת אותה באיפון. הרגשתי שפתחתי דלת לספורטאיות שבאו אחריי, ועדיין רואים בהן פוטנציאל מעבר לדמעות ולרגישות, או לומדים לדבר איתן באופן שמתאים להן. את שני לימדתי לומר לי ‘כל הכבוד’ באמצע קרב, לא משנה כמה רע הולך. כי אני קולטת אותו, ואם אני מרגישה חוסר ביטחון ממנו, זה עוד יותר יוריד אותי. אז תרים לי גם אם אני בפיגור, כי גם בעשר השניות האחרונות אני יכולה לנצח. והיום אני יודעת לומר שיש לזה גם יתרונות".
למשל?
״הבנתי שאני קולטת הרבה יותר אינפורמציה מהסביבה שהיא לא ורבלית. אני קולטת על המתחרות שלי, אם משהו באנרגיה שלהן משתנה, מה הן חושבות לגביי, ואז אני מצליחה בעדינות לשנות משהו בשפת הגוף שלי, במה שאני משדרת, כדי לשנות גם משהו בשלהן. זה קרה לי באליפות העולם ב-2023, כשניצחתי. יש איזה שלב לפני שאת עולה לקרב שאת מחכה, עשיתי כבר בדיקת חליפות והכל. ואת אמורה לחכות, יחד עם המתחרה, שתיכן עומדות כזה, וצריך להעביר את הזמן לכמה דקות, ואני זוכרת שהרגשתי מהמתחרה שלי הצרפתייה, משהו בווייב שלה שהיה 'אני הכי מטורפת פה ואת צריכה לפחד ממני'. והיא לא אמרה את זה, אבל הרגשתי שעל זה היא בונה, על המשחק הפסיכולוגי של 'את לא יודעת מה מחכה לך' שיגרום לי להתכווץ. ואז אני, הייתה לי מין איזו הארה כזאת, שגם אני צריכה בשפת גוף שלי לשדר 'לא אכפת לי ממך, אני לא מפחדת ממך, אני יותר משוגעת ממך'. ואני לא זוכרת אפילו מה עשיתי בשפת גוף, אבל מין כזה הראיתי שהיא לא מזיזה לי, והיא בינתיים החזיקה את הדמות הזאת כל כך חזק, שכשמישהי באה וכל כך בקלות לא מתרגשת מזה, זה מערער אותך. נכנסתי לה לראש לפני שהקרב התחיל וגברתי עליה״.
השראה. מייקל פלפס
(Focus Pix, Shutterstock)
× × ×
בשלב זה כבר די ברור שלניר היא לא האישה הצעירה שהייתה כשיצאה אז לאולימפיאדה הקודמת, זאת שבחייה היו רק הג׳ודו ומדליה. היא גרה בגבעתיים עם יהונתן, בן הזוג, וכלבה, התחילה תואר בניהול משאבי אנוש וחולמת להעביר הלאה לנערות את השיעורים שלמדה על התמדה ועל איך בונים ביטחון עצמי שיהיה מוצק לא פחות מהשרירים שלך. ״אני לא רוצה היום למנוע מעצמי דברים שמרגישים לי נכון, כמו לגור עם בן הזוג שלי במקום שאנחנו אוהבים במקום בווינגייט, שאישית פחות עושה לי טוב״.
הם יחד שנה וחצי והוא התאהב בה דרך המסך בימי האולימפיאדה, כשראה אותה על המזרן, יחד עם כולם. ״הוא מוזיקאי, טיפה יותר גדול ממני. הוא ראה את האולימפיאדה, ואותי, ואמר ׳אותה אני רוצה׳. קיבלתי אחרי התחרות הרבה הודעות מגברים, וגם מנשים - לא שזה רלוונטי. הוא הגיב לי באינסטגרם על תמונה איזה לב והתלהבתי שהוא מתופף וחתיך. נפגשנו אחרי איזה ארבעה חודשים והדייט הראשון היה מטורף. קליק ישר. ישבנו בפיצה ושתינו רק סודה, ארבעה בקבוקים, כי חזרתי מהטיול הגדול שעשיתי והייתי צריכה לחזור לשמור משקל לתחרויות״.
עם כמה שהיית מחוברת לרגשות שלך במעלה הדרך, את בכל זאת מרגישה שהדחקת את המחירים ששילמת על המרדף אחר המדליה?
"בטוח, בטוח, אני לא זוכרת הרבה דברים, וזה רק מעיד על זה שהיו מחירים. יחסית למה שנדרש מספורטאי אולימפי כדי להביא מדליה, אני מרגישה שהייתי בשיא הבריאות הנפשית שיכולתי להיות, וגם כל בחירה שלקחתי הייתה מודעת. אבל בפועל, אני זוכרת איזו סיטואציה שיצאתי לטיול סולו באירופה, אחרי המדליה. לקחתי חודש באירופה לבד והייתי באיזה הוסטל בפורטוגל, יש זמן פנוי, ואני פתאום קולטת שאני לא זוכרת מה אני אוהבת לעשות בכלל. השארתי איפשהו, אי שם בשנת 2020 או משהו כזה, איזושהי ענבר מסוימת, ובאתי לאסוף אותה בחזרה בסוף 2024 וזאת לא אותה אחת, הרבה דברים נעלמו ממנה. קצת אחרי אליפות עולם, בן הזוג דאז נפרד ממני והחלטתי שאני לא רוצה להיכנס למערכת יחסים, לא יוצאת לדייטים, כאילו אני מבחינתי במערכת יחסים עם האולימפיאדה. עצרתי את החיים שלי בגיל 23״.
ובדיעבד, זה היה מתוך מודעות מלאה או כי זה מה שציפו סביבך?
״אני חושבת שהאומץ הכי גדול היה לשבת אחרי שחזרתי רגע עם עצמי ולשאול האם את מוכנה להמשיך, כי את לא תעשי את זה כדי לרצות את כולם, את לא תעשי את זה כי את צעירה ויכולה לעשות עוד אולימפיאדה ואפילו עוד שתיים וכבר אלופת עולם, כי יש ציפייה ממך לשמר את ההצלחה. כי את מחזיקה את הציפייה הזאת בשביל אנשים אחרים. החלטתי שאני לא ממשיכה כדי להמשיך אלא שצריכה להיות תכלית ולשבת עם עצמי ולשאול את כל השאלות״.
ומה עלה בשיחה הזאת שלך עם עצמך?
"קודם כל, עלו החסרונות, אני בוחרת לעצור את החיים עוד ארבע שנים, אני יודעת שאני יכולה להיות טובה בכל מה שאני ארצה כש'אצא החוצה לחיים', ובגיל 24 לא ידעתי את זה כמו שאני יודעת היום. הג'ודו היה כל החיים. אז למה לא ללכת לראות במה עוד אני טובה? אז את זה, מצד שני, אפשר לעשות גם בעוד כמה שנים. עוד בחסרונות היה החלק של הורדת המשקל. אני מורידה בשנה בערך את כל משקל הגוף שלי במצטבר. אני תמיד קצת מעל הקטגוריה וצריכה להיות מינימום שומן ומקסימום שריר. וזה שוחק את הגוף, ולאורך זמן מרגישים את זה".
נכנסים לזה גם עניינים של דימוי גוף?
"באיזשהו שלב של הורדות המשקל ומה שזה דורש ממך את מתחילה לפתח אי-תלות באיך שהגוף שלך נראה. כאילו זה כל כך פלואידי. אני יכולה להיות מקלון ביום של השקילה, ושבוע אחר כך אני פתאום מתנפחת והבטן נפוחה וכאילו כל הגוף חוזר למקום שלו, יש אקורדיון כזה, אז אני לא נקשרת, כאילו, אני אוהבת את הגוף שלי ככה, ואני אוהבת את מה שהוא יודע לעשות. אבל כן, אני מקנאה באנשים ששוקלים תמיד אותו הדבר. כל ג'ודאי יגיד לך את זה".
"את מבינה שספורטאים אולימפיים צריכים לעשות ריאליטי כדי שיידעו מי את בכלל? אומרים לך, תעלי סטוריז ואז אנחנו אולי נתייחס אלייך. יש פה ספורטאים שמקדישים את החיים שלהם מגיל שש, אף אחד לא יודע מי הם, אבל כן יודעים מי יצא מבית 'האח הגדול'"
איך מצליחים לשחזר מחדש את ההתלהבות, את המוטיבציה?
"אחרי האולימפיאדה בפריז ידעתי שמשהו בתוכי רוצה לעשות את זה שוב, הוא פשוט צריך למצוא איזשהו טנק דלק בשביל שיניע את זה מחדש. הבנתי שאני רוצה לעלות על המזרן מחדש כי אני אוהבת להיות ספורטאית, אבל שאני לא יכולה להיות רק ספורט. אני רוצה להרגיש שיש לי עוד עמודים להישען עליהם. וזה נותן חופש כי לא הכל תלוי בענבר הספורטאית, שאם היא מצליחה או אם היא לא מצליחה, ענבר לא הלכה לפח, לא, יש פה עוד ממנה. התחלתי ללמוד, אני בזוגיות, יש לי חברים, יש לי תחומי עניין שמעסיקים אותי, דברים שבא לי להגיד לעולם. וזה מסר חשוב, כי אומרים לך כספורטאית שאת צריכה להתאמן 365 ימים בשנה ולחשוב רק על זה ולחלום רק על זה, ושאם את לא תהיי טוטאלית, את לא תצליחי. ובא לי שזה ייאמר, שזה פשוט לא נכון. אני מרגישה שאני במצב הנפשי הכי טוב שהייתי בו, גם לפני המדליה וגם אחרי המדליה״.
× × ×
לניר (המיוצגת בסוכנות יולי) היא בת להורים מיהוד ששלחו אותה לחוגים מגיל שלוש, הוסללה לספורט, אבל הגיעה הכי רחוק בג׳ודו ובגיל 13 נכנסה לנבחרת ישראל. "פתאום הפכתי לנושא השיחה בכל מפגש חברתי או משפחתי, סבתא שלי נהייתה הסלב של הקניון, ההורים שלי מקבלים שאלות. המדליה האולימפית שינתה לכולנו את החיים״.
מערכות היחסים בחייך שנאלצת לשים מאחור כדי להתפקס, חזרו אלייך?
״נוצרה סיטואציה שהפיק שלה היה באולימפיאדה שכולם היו מגויסים לטובתי. אלו היו מערכות יחסים חד-צדדיות לתקופה, ואז חזרתי ומצאתי את עצמי איזה שבועיים אחרי האולימפיאדה צובעת דירה של חברה טובה, שכזה הייתה צריכה עזרה, ונורא נהניתי מזה, חיכיתי לזה. כי את מרגישה שיש חוסר שוויון מול כולם בכמה הם נותנים לך, וחלק משפת האהבה שלי הוא לתת. אני לא יודעת רק לקבל. מצאתי את עצמי אוספת חברה מהשדה, ואז קופצת לראיון על הזכייה. עושה טובות קטנות אחרי שכל דקה ביום הייתה מנותבת למשהו שקשור בי״.
באפריל האחרון, כשהיא התחילה לחזור לקצב אחרי שהחליטה שהיא “בפנים”, לניר נפצעה קשה בכתף, פציעה עצמית בקרב באליפות אירופה אל מול יריבה שניסתה לתקוף את רגל ימין - כשלניר מושכת את יד שמאל כדי לא ליפול, ותוך כדי פורקת את הכתף ממקומה. ״האדרנלין לא נתן לי להרגיש שמשהו לא טוב קרה. נבהלתי רק שאמא שלי רואה את זה וגם המתחרה באותם רגעים. בגלל שהכתף יצאה וחזרה הבנתי שמשהו לא טוב קרה ועצרתי, והכל היה בפנים חתומות. היה לי חשוב לאסוף את עצמי בתוך הדבר הזה. התברר שצריך לעשות ניתוח, שקרה בחודש שעבר ועבר בסדר. הקריטריון האולימפי בינתיים התחיל, ייקח לי חודשיים להשתקם ואז פשוט לחזור בספרינט״.
יש פחות קשב מאי פעם להשקעה בספורט עם כל סבבי הלחימה של השנים האחרונות. כמה זה מורגש בנבחרת?
״אני נורא מבינה אותם. תשמעי, לשקם את הנפגעים מהמלחמה זה הכי חשוב. אנחנו מדינה בהישרדות וספורט זה כאילו המותרות. אבל להפך, כשיש לנו ספורט, כשיש לנו תרבות, זה מה שמרים את המדינה למעלה. אני זוכרת את התחושות של לצאת לאולימפיאדה בידיעה שהמדינה בלהבות, הִתְאַמַּנּוּ לאירוע הכי חשוב בחיים שלנו כשהמדינה עדיין הייתה בכל סיטואציית 7 באוקטובר. אני הראשונה שזכתה בפריז, והרגשתי איך ניצוץ ראשון של חדשות טובות אחרי שנה הגיע, ומה זה עשה. רוב האנשים שניגשו אליי ברחוב לא באמת חגגו את חגיגת הספורט, הם חגגו את הרגע המתוק הזה עם המשפחה שלהם בסלון שהם הרשו לעצמם לשמוח, ואני כביכול נתתי להם את הרגע הזה. כל מדליה בתקופה הזאת הייתה מרוממת, נותנת לך איזושהי סיבה לשמוח, בלי יותר מדי מטען רגשי ובלי בוקס בבטן שהתרגלנו אליו בתקופה ההיא. ובאמת, אין הרבה דברים בעולם שהם קונצנזוס. חוץ מספורט, בעיקר ספורט אולימפי״.
“חשופה". סימון ביילס
(A.RICARDO, Shutterstock)
ספורטאי צריך לבלוט היום יותר כדי להצליח לגייס ספונסרים?
״את מבינה שספורטאים אולימפיים צריכים לעשות ריאליטי כדי שיידעו מי את בכלל? אומרים לי, תעלי סטוריז ואז אנחנו אולי נתייחס אלייך. כספורטאית, היום אף אחד לא מסקר אותך, אף אחד לא רואה אותך, לא משדרים את התחרויות כמעט. יש פה ספורטאים שמקדישים את החיים שלהם מגיל שש, אף אחד לא יודע מי הם, אבל כן יודעים מי יצא מבית ‘האח הגדול’. המצב הזה של המלחמה מחזיר אותנו שנים אחורה ברמת התקצוב, ויש בארץ כישרונות מטורפים שמתבזבזים בזמן הפריים שלהם, כי הם צריכים לעבוד באבטחה, במלצרות, במשהו מזדמן, כדי לממן לעצמם את אורח החיים הזה. בשביל שאני אעשה מדליה אולימפית כל המשפחה התגייסה, כי לא היה לי זמן ללכת לעבוד. היה לי מזל שחברות מדהימות תמכו בי ובקריירה שלי (נותני החסויות של לניר הם דניאל מוטורס, אייזנברג אליאש, ארמיס, אלטמן, ביטוח ישיר ודימרי - ט”ג). בהתחלה הייתי מתקיימת ממלגה מאוד נמוכה של הוועד האולימפי לצעירים והמשכורת שלי מהצבא ועזרה מההורים. ישנתי בווינגייט בחינם, והייתי נוסעת באוטובוסים בחינם והייתי עושה את הקניות שלי בשקם בבסיס הצבאי, או הולכת לסופר וקונה גבינות זולות. ספורטאי עם קצת פחות מזל ממני רב על כל שעת עבודה״.
פרשני ספורט דבוקים למנטרה שהג׳ודו היה הענף ש”הביא לנו הכי הרבה כבוד” ובשנים האחרונות ירד מגדולתו.
״אז בואו תהיו עם הענף כל הדרך, ולא רק בחצי השנה שלפני האולימפיאדה, ותיתנו כתף, בואו תתמכו בספורטאים, בואו תעברו איתם דרך. ולא תבואו לקטוף את ההצלחות, או להעביר ביקורת על הכישלונות בסוף אולימפיאדה, או בסוף אליפות עולם. אם תהיו איתנו במסע הזה לא תהיה לכם דעה שלילית, כי תראו מה זה ספורטאים, מכל סוג, ומה הם עוברים בדרך״.
