את ראש השנה הזה דני אבדיה היה שמח לחגוג, כמו רוב הישראלים, סביב שולחן החג, בבית, בארץ, עם המשפחה. אלא שהחג הזה מוצא אותו כבר בפורטלנד, הבית שלו בשנים האחרונות. כמה ימים לפני שהשנה מתחלפת הוא המריא לארה"ב כדי להתכונן לעונה השביעית שלו בליגה הטובה בעולם, אבל בתקופות כאלה זה צובט לו בלב.
זאת הייתה השנה הנוצצת של אבדיה: פריצה מוערכת לצמרת ה-NBA ובשיאה הופעה ראשונה באולסטאר, המשחק של נבחרת הכוכבים הרשמית של הליגה. מהישראלים שהתחילו לקום בלילה לראות משחקים שלו, דרך השחקנים הכי גדולים בעולם שהחמיאו לו ועד הפיכתו לאייקון אופנה - הוא כנראה לא היה יכול לבקש יותר. אבל לצד ההצלחה יש גם ויתורים רבים: עוד חג רחוק מהבית, עוד זמן עם המשפחה והחברים שהוא מפסיד, ושגרה שיש בה לא מעט בדידות. בגיל 25 אבדיה מבין היטב מה דורש ממנו החלום הגדול שהוא מגשים, גם כשהגעגוע לא נעשה פשוט יותר.
“חסרה לי מאוד התקופה הזאת של החגים, זאת תקופה כיפית מאוד בישראל״, מספר אבדיה בפתיחות, ״שנה אחרי שנה אני מתבגר ומבין שזה החיים שלי ולזה נרשמתי, אני מקריב המון ואני מודע לזה. אני בחור משפחתי מאוד וחם נורא שאוהב להיות ליד אנשים, במיוחד בחגים, אבל אני גם יודע שאני לא אשחק כדורסל לנצח ויהיו לי עוד חגים. יש הרבה בדידות, אבל למזלי אני בסביבה טובה שמוכנה גם להקריב מהזמן שלה ובאה לבקר אותי וזה כיף״.
אם היית צריך להסביר לאמריקאי ממוצע על תקופת החגים בישראל, מה היית אומר לו?
״ביחד, משפחתיות, שוויון״.
שוויון?
״כשאתה בארוחה וכולם יושבים סביב השולחן יחד, זה לא משנה כמה כסף יש לך או אין לך, בסוף זה אתה עם האנשים שאתה הכי אוהב ביחד ויש לך את הפריבילגיה להיפגש ולדבר עם כולם ולהשלים פערים״.
כולם מסכמים את השנה החולפת בשבילך, איך אתה מסכם אותה?
״זאת הייתה שנה מפתיעה מבחינתי, אני לא כל כך ידעתי מה הגבולות שלי כשחקן, לא ידעתי באמת לאן אני יכול להגיע, וגם היכולת שלי, מה היא תוכל להניב. בסוף העונה מיצמצתי וראיתי את כל הדברים שקרו בדרך, ולא האמנתי שהייתה לי את ההזדמנות בשנה אחת לשבור כל כך הרבה תקרות זכוכית. כמובן שהסטנדרטים עכשיו עלו, אבל זה כיף לדעת שאתה מסוגל לדברים שלא בהכרח חשבת שתגיע אליהם״.
"אנשים קצת איבדו פרופורציות. אני הראשון שיהיה שם בשביל הנבחרת, הנבחרת הביאה לי המון ואני חייב לה המון. אז נכון, לא הגעתי לשני חלונות, ונכון שהנבחרת הייתה צריכה אותי ובאמת שלא היה לי פשוט לראות את הנבחרת מהצד, אבל מפה ועד להגיד שאני חייב להגיע?"
איך היית מגדיר את העונה הזאת במילה אחת?
״מלמדת. אני חושב שסך הכל הייתי בפוזיציה שמעולם לא נמצאתי בה, ולמדתי ממנה המון. למדתי מה זה להיות מנהיג, למדתי מה זה כשמנסים להוציא אותך מהריכוז בכל משחק, ומנסים להיכנס לך לראש, ובכל הלחץ והטירוף שהיה בישראל סביב כל העניין הזה, אז אתה לומד הרבה על עצמך, כי אתה מגיע למקומות ולגבהים שבחיים לא היית בהם, ועם זה באות גם המון אחריות וציפיות. אנשים וחברים לקבוצה מסתכלים עליך בעין אחרת, ואתה גם צריך ללמוד איך להתמודד עם כל זה, זה לא פשוט״.
ולקראת העונה החדשה?
״יש הרבה התרגשות לקראת העונה החדשה, אני מרגיש שהיה לי קיץ טוב, שיכולתי באמת להתאושש גם מכל העונה שעברה וגם מהפציעה הקצת מציקה שהייתה לי, לבוא ריפרש במיינד ובגוף. אני לא כל כך יודע מה יהיה, יש קבוצה חדשה, בעלים חדש, מאמן חדש, אבל אני מאמין בקבוצה ורוצה שנצליח. אני מגיע עם הרבה תקוות ואופטימיות״.
× × ×
הדרך של אבדיה לנקודה הזאת התחילה הרבה לפני שהפך לשם מוכר ב-NBA. הוא גדל במחלקת הנוער של מכבי תל-אביב, וכבר בגיל 16 ערך את הבכורה בקבוצה הבוגרת שבה שיחק שלוש עונות. ב-2020 הצליח לעשות את הקפיצה הגדולה בדיוק לפי התחזיות, כשנבחר במקום התשיעי בדראפט על ידי וושינגטון ויזארדס, הבחירה הגבוהה ביותר של שחקן ישראלי. אחרי ארבע עונות בוושינגטון עבר בקיץ 2024 בטרייד לפורטלנד טרייל בלייזרס, כשחתם על חוזה לארבע עונות בסך של 55 מיליון דולר, שם הפך בהדרגה מהבטחה מסקרנת לאחד השחקנים המרכזיים של הקבוצה.
אז אחרי עונה שבה כמעט כל גבול מקצועי שהכיר זז מחדש, בטח אחרי חותמת נוספת למעמד החדש שלו כשנבחר לראשונה בקריירה למשחק האולסטאר, אבדיה מגיע לשנה החדשה ממקום אחר. ההצלחה אמנם הפכה אותו לשחקן מוכר ומשמעותי הרבה יותר, אבל נדמה שהשינוי הגדול מבחינתו התרחש דווקא מחוץ לפרקט. המרחק מהבית והחיים, בתוך מציאות שבה הוא נדרש להתבגר מהר יותר, גרם לו להסתכל אחרת גם על עצמו.
אתה אמנם רק בן 25, אבל אפשר להגיד שעברת דברים שספורטאים אחרים לא עוברים לאורך כל הקריירה. באיזה מובן אתה מרגיש בוגר יותר?
״האמת היא שהשנה הרגשתי הכי בבגרות על עצמי, ההתנהלות שלי פה הייתה שונה מאוד, הרבה יותר זמן לעצמי, פחות מחפש לצאת ולהספיק דברים, יותר השקט הנפשי בשביל להירגע. למדתי להיות סוג של החבר הכי טוב של עצמי, להיות הרבה עם עצמי ולהבין מה אני באמת רוצה מדני מחוץ למגרש. הבנתי באמת המון דברים השנה, וגם נפלו לי המון אסימונים בדרך. בין אם זה בבחירות בקריירה או עם אנשים. אני אדם הרבה יותר פרטי, יותר דיסקרטי, אני לא בחור שאוהב כל כך לשתף על החיים שלו״.
דני אבדיה
(צילום: שי יחזקאל)
ומתי אתה מרגיש באמת בגילך?
״כשאני נמצא עם אנשים שאני אוהב. אני מאוד ילד, יש לי המון חוש הומור, אני אוהב לצחוק, יש לי צד ילדותי שמי שבאמת קרוב אליי מכיר. אבל לרוב מול המצלמות או על המגרש אני לא כל כך יכול להראות את זה. לא דחוף לי להראות את הצד הזה לציבור, אבל אני חושב שעם הזמן אני מרגיש טיפה יותר בנוח. לכל אדם יש הרבה שכבות וצדדים, לפעמים יש צדדים טובים יותר וטובים פחות, זה לגיטימי, גם לי יש צדדים טובים פחות”.
הכדורסל, במקרה של אבדיה, נכח בבית הרבה לפני שהפך למקצוע. אביו, זופר אבדיה, היה שחקן נבחרת יוגוסלביה וקפטן הכוכב האדום בלגרד, ואמו, שרון ארצי, בת קיבוץ בית זרע, הייתה גם היא ספורטאית וכדורסלנית. הוא גדל בבית שבו תחרותיות, משמעת וספורט היו חלק מהשגרה, אבל גם כזה שבו המשפחה נשארה עוגן מרכזי. בין הקשיחות הבלקנית של אביו לבין הקשר הקרוב מאוד עם אמו, שעליו הוא מדבר לא פעם, גדל ילד שבסופו של דבר הפך את הספורט למקצוע הרבה מעבר למה שגם בית ספורטיבי שכזה יכול היה לדמיין.
״אני חושב שהיה לי יותר מקום לטעויות בגיל 18״, מסביר אבדיה, ״הרגשתי שאני יכול להיות יותר ילד. אמנם נכנסתי לחיים של הגדולים כבר, אבל עוד היה לי מקום להיות שטותניק ולעשות טעויות ובאמת להבין מי אתה ומה אתה. גיל 18 הוא גיל כיפי כי אתה מגלה את עצמך, ואתה גם צעיר יותר אז אתה נראה… (צוחק) עכשיו אני יותר שומר על הגוף ועל אורח החיים. אין מה לעשות, יש יותר מודעות״.
יש משהו שאתה מתחרט עליו מהתקופה ההיא?
״לא הייתי התלמיד הכי טוב בעולם. אני לא כזה שבוכה על חלב שנשפך, אני לא מצטער על כלום, אבל אני חושב ששכלית היה לי פוטנציאל גדול יותר ממה שהראיתי בבית הספר. אז דברים אחרים עניינו אותי, ולא יכולתי כל כך להתרכז, זו הייתה תקופה שלא היה לי פשוט בה, ידעתי שאני רק תלוי בכדורסל, זה היה do or die שלי, והלכתי על זה אול אין. זו הייתה תקופה עם המון סטרס, לא ידעתי לאן הקריירה שלי הולכת ומה אני יכול לעשות ואם זה יפרנס אותי״.
אם אני מוציאה לך עכשיו את הכדורסל מהחיים, מי זה דני?
״אני משתמש בכדורסל לעשות דברים שאני אוהב, אם זה לטייל, להכיר אנשים חדשים, להיות יצירתי, ליזום דברים. אולי אין לי כל כך הרבה זמן להתעסק בדברים שהייתי רוצה, אבל יש לי המון תחומי עניין, אם מוציאים את הכדורסל אז יש בן אדם עמוק שיש לו ידע כללי רחב. כשאני בארה״ב אם יש איזשהו נושא שאני רוצה ללמוד אני פשוט נכנס ליוטיוב ולומד עליו. לרוב הדברים שלמדתי בבית הספר פחות עניינו אותי, אבל עכשיו, בחיים, אם יש שם משהו שמעניין אותי אני חוקר עליו״.
"אנחנו נמצאים בתקופה שאין מה לעשות, לא מתים עלינו, בלשון המעטה. כולם יודעים שאני ישראלי, ואני מנסה להיות הישראלי היפה והטוב שמסתדר עם כולם, והוא גבר, מצחיק וטוב, ולהראות שיש כאן צד אחר"
כמו מה?
״כל העולם של מכוניות האספנות. אני אוהב מאוד ללמוד איך רכב עובד, על כל החלקים שלו, זו תורה שלמה. אנשים רואים מוסכניקים וזה לפעמים נראה להם קל, אבל זה מקצוע מעניין מאוד. אני אוהב נורא מטוסים, רציתי לדעת איך מטוס נוחת. אם יש משהו שמעניין אותי, אז למה לא? יש לי זמן פנוי. כשאני במלונות או בבית, אני בלי חברים ובלי אנשים, יש לי הרבה שעות ביום שאני לא רק יושב וגולל בטלפון״.
מה אנשים חושבים שהם יודעים עליך אבל הם ממש טועים?
״אני מרגיש שמלא אנשים חושבים שאני סנוב, אולי בגלל הגובה ולפעמים הסטייל, אבל הלוק שאני משדר מבחוץ הוא ההפך מהפנימיות שלי. אני הכי חברותי בעולם, אני הכי אוהב אנשים בעולם, אני יכול להיכנס עם איש זר למעלית ולפתח איתו שיחה. אני באמת מכבד את כולם, לא משנה מי אתה ומה אתה, אני נותן כבוד וזמן לכולם. אני מרגיש שזה גם קצת חלק מלהיות ישראלי״.
מה קשה לך יותר היום - למצוא שקט או לאפשר לעצמך להיות בשקט?
״לאפשר לעצמי להיות בשקט. ברגע שאתה נהיה שחקן קצת יותר מוכר גם המחויבות שלך למקומות גדלה, בין אם זה לחברות שאתה מייצג ובין אם לדברים ולמיזמים שאתה בונה או לאנשים מסביבך, ונשארת לך מהעוגה חתיכה קטנה לעצמך. אתה קצת יותר של כולם, אין מה לעשות״.
ואתה באמת עושה המון דברים מסביב לכדורסל, אם זה קמפיינים או אם זה מותג הגלידות שיצרת. זה שונה מאוד מספורטאי ישראלי "רגיל".
״השוק פה בארץ קצת יותר קשה, קטן יותר. אני מרגיש שלא מעריכים ספורטאים בארץ כמו שמעריכים אותם בחו״ל. אני מרגיש שאנחנו כן אוהבים את הספורטאים שלנו מאוד, אבל יש המון שעושים דברים יפים מאוד ולא מקבלים את הבמה. תרבות הספורט פה קצת לוקה בחסר. עזבי אותי לרגע, שאני ב-NBA ויש לי חשיפה אחרת מאנשים אחרים, יש כאן ספורטאים שעובדים קשה כל כך והגיעו להישגים טובים ובסוף נותנים במה לאנשים שפחות הייתי רוצה שהדור שלנו ילמד שאלה האנשים שנותנים להם במה. במקום שהדור שלנו ילמד מצוינות, עבודה קשה והתמדה, אז היום אתה הולך לתוכנית ריאליטי וגוזר קמפיינים, וזה בסדר, אני לא מזלזל באף אחד, אבל יש כאן ספורטאים שמקיאים דם בשביל להגיע לאן שהם הגיעו, וחורה לי לראות שהם לא מקבלים את הקרדיט שמגיע להם, וזה לא רק ספורטאים, אגב, גם מוזיקאים, שחקני טלוויזיה וקולנוע, אני בטוח שיש הרבה אנשים שלא מקבלים את ההזדמנות״.
יש מקום שאתה מצליח לא למדוד את עצמך בו?
״אני סופר תחרותי ואני אוהב מאוד להצליח בשביל עצמי. עם השנים אתה מבין שיהיו עונות טובות יותר או טובות פחות, אבל אני חושב שאני לא מודד את עצמי בתור שחקן אלא בתור בן אדם. בסוף הדברים שאני אומר בראיונות הם מי שאני, ובין אם אנשים פחות התחברו לדברים שאני אומר או יותר, בסוף זה האופי שלי. הפסקתי לרצות את כולם. מי שאוהב את דני אוהב אותו, ומי שלא אז לא, זה גם בסדר. אני מנסה לעשות כמה שיותר טוב לאנשים, אני משתפר כבן אדם, ואם אני עושה טעות אז אני מתנצל עליה. לרוב אני שלם עם הדברים שאני עושה״.
מתי עשית משהו שאתה גרוע בו ממש?
"להכין חביתה. החביתה האחרונה שהכנת הייתה מתחת לכל ביקורת", עונה במקומו הסוכן שלו מתן סימן טוב. "לא, לא", אבדיה ממהר לרדת להגנה, "אני כבר מבשל טוב, יעידו החברים שלי שאני בשלן נהדר. החביתה זה היה לפני ארבע-חמש שנים כבר, עכשיו אני כבר משתפר. חברים שלי טוענים שיש לי בולונז ברמה של מסעדה. אמא שלי בשלנית נהדרת, אז גדלתי סביב אוכל. אני מאוד אוהב ללכת למסעדות. הנה, רק לאחרונה ישבתי באיזו מסעדה בתל-אביב וממש אהבתי את הפסטה ברוטב העגבניות, הלכתי לשף והוא אמר לי: קח את המספר שלי, אני אלמד אותך להכין״.
× × ×
בין כל תחומי העניין של אבדיה - מכוניות, מטוסים, בישול והרגעים שהוא פשוט מנסה להיות רק בן 25, יש גם צד אחר לחיים שלו, כזה שמגיע עם הרבה פחות קלילות. ככל שהמעמד שלו גדל, כך גדלים גם הלחץ, הציפיות והצורך למצוא אנשים ומקומות שבהם הוא יכול להוריד לרגע את השריון.
שער מוסף "7 ימים"
איך אתה מתמודד עם כל הלחצים?
״כשהגעתי למכבי לראשונה היה את עודד שלום שאימן אותי. לקראת השנה הרביעית שלי בפורטלנד, כשקצת התחלתי יותר להתקשות, הוא הרים אליי טלפון. התחלנו לדבר על הדברים מהשורש, על הדברים שקרו מאז כיתה ח׳, דברים שקרו לי בילדות ופתאום חזרו בצורה קצת אחרת. הוא באמת מכיר אותי מגיל קטן ופתאום התחלנו לדבר במתכונת שבועית, והוא ממש עוזר לי. הוא אף פעם לא מייפה לי את המציאות, וזה למה אני חושב שזה עבד לי יותר מפסיכולוג, כי בסוף אצל פסיכולוג אתה בא לפרוק והוא לא באמת מכיר אותך או חווה את הקריירה שלך. עודד זה אדם שראה אותי יום-יום מתפתח כילד, הוא כזה שמבין את המוח שלי ויודע את הדפוסים שלי, אז קל לו הרבה יותר לגעת בשורש״.
"אני מרגיש שמלא אנשים חושבים שאני סנוב, אולי בגלל הגובה ולפעמים הסטייל, אבל הלוק שאני משדר מבחוץ הוא ההפך מהפנימיות שלי. אני הכי חברותי בעולם, אני הכי אוהב אנשים בעולם, אני יכול להיכנס עם איש זר למעלית ולפתח איתו שיחה. זה גם קצת חלק מלהיות ישראלי"
למי אתה מתקשר כשבאמת לא טוב לך?
״אמא שלי. היא יודעת הכל, אני לא יכול להסתיר ממנה כלום. אני ילד יחיד, אז היא כל הזמן בפוקוס עליי ומכירה אותי טוב כל כך. היא לדעתי מכשפה, היא יודעת דברים לפני שהם קורים. גם החברים מסביבי שיודעים מה זה אינטואיציה של אמא יעידו שהיא באמת משהו לא רגיל״.
מה יותר נשאר איתך - מאה מחמאות או תגובה אחת מכאיבה?
״תוך כדי החיים אתה מתאמן לחשוב חיובי, אבל בסוף, כשמישהו אומר לך משהו שלילי, בטח אם זה מגיע ממישהו שחשוב לך או קרוב אליך, אז זה נשאר איתך. אבל זה טוב, כי אני חושב שזה מה שמשאיר אותנו על קצות האצבעות וגורם לנו להשתפר כל הזמן. אני יודע שהגובה והסייז מטעים, אבל אני בן אדם יחסית רגיש״.
אמרת בעבר שהמוזיקה היא הדרך שלך להיכנס לעצמך.
״יש לי הרגל כיפי מאוד אחרי משחקים. אני שם בפטיפון תקליט של בוב מארלי, ואוכל ארוחת ערב. אני מרגיש שהוא כל כך חיובי בשירים שלו, זה גורם לי פתאום להתנתק מהכל, מרגיש כאילו שאני איזה גולש מג׳מייקה״.
שיר שאתה אוהב במיוחד? אם נגיד היו עושים עליך סרט, מה היה בפסקול?
״Simple Man של לנרד סקינרד. הוא מייצג מבחינתי משהו גדול הרבה יותר מכדורסל. כל הסרט יכול לעסוק בדרך, בהצלחות, בקשיים, בלחץ ובציפיות שמגיעות עם קריירה כזאת, אבל בסופו של דבר השאלה החשובה היא מי אתה נשאר בתוך כל זה. השיר מדבר על הדברים הכי בסיסיים: להיות אדם טוב, להישאר נאמן לעצמך, לא לתת לכסף, למעמד או להצלחה להגדיר אותך, לזכור מאיפה באת ולמצוא אושר בדברים שבאמת חשובים לך. אני אוהב את העובדה שזה לא שיר שאומר ״הגעתי לפסגה״ או ״ניצחתי את כולם״. להפך, הוא אומר שאחרי כל הרעש, הדבר החשוב באמת הוא להישאר פשוט, אמיתי ושלם עם עצמך״.
מתגעגע לאפשרות ללכת ברחוב מבלי שמישהו מכיר אותך?
״זה עושה לי מדהים וטוב בלב שאנשים מפרגנים ואוהבים אותי, אבל מדי פעם אני רוצה ללכת לשוק בשישי. נגיד עכשיו בא לי ללכת לימית 2000, אבל כל הזמן אני צריך לחשוב טקטית, כמה אנשים יהיו, לקחת שולחן בפינה. כי בסוף כשאני מגיע לאיזשהו מקום אני רוצה לשבת עם חברים שלי ולהתרכז בהם, בשיחה שלנו, ליהנות, לצחוק. ובסוף אני בן אדם, יש ימים שאני קם ולא בא לי לראות אף אחד, אבל אני חושב שאני באמת אתבאס אם אני אלך ברחוב ואיש לא יזהה אותי, שם אני אדאג יותר. בורכתי בזה שאנשים מסתכלים על המקומות שהגעתי ורוצים גם, זה אומר שאתה עושה משהו טוב. אני חושב שראיתי כמה התמיכה מטורפת וכמה חוזק יש לעם שלנו ברגע שפתחו את ההצבעות לאולסטאר. פתחתי את ההצבעות בפעם הראשונה ופתאום ראיתי שקיבלתי יותר הצבעות מלברון ג׳יימס, ראיתי 2.6 מיליון הצבעות, זה פסיכי, זה שליש מהמדינה. זה היה פשוט כיף, לא בטוח שהייתי מצליח להגיע לשם בלי כל התמיכה הזאת. אני מקווה שזו לא תהיה השנה האחרונה שתמכו בי ככה״.
דני אבדיה במשחק האולסטאר, לצד קווין דוראנט
(צילום: Jesse D. Garrabrant/Getty Images/AFP)
ובמשחק עצמו, הרגשת שהצלחת להיות ברגע? ליהנות על הפרקט בזמן האירוע?
״לא. אין מה לעשות, זה האולסטאר הראשון, אתה מתעסק בהכל חוץ מבמשחק. הסתכלתי על הכל, בבמה, בשחקנים לידי, בקהל שבא לראות אותי״.
× × ×
גם ברגעים הבודדים שבהם אבדיה מצליח להתנתק, קשה באמת להפריד בין דני הפרטי לדמות הציבורית שהוא הפך להיות. בשנים האחרונות, ובעיקר מאז הפריצה הגדולה שלו בעונה האחרונה, הוא כבר לא מייצג רק את עצמו. כמעט בכל אולם שאליו הוא מגיע מופיעה לצידו גם הזהות הישראלית שלו, בתקופה שבה המשמעות שלה מורכבת וטעונה יותר מאי פעם.
״אני מרגיש שהספורט הישראלי מסתכל עליי בזכוכית מגדלת", הוא אומר, "יש המון אנשים שמסתכלים על הדרך שלי, ואני מבין שאני צריך להוות דוגמה".
דני אבדיה
(צילום: שי יחזקאל)
ואת המדינה אתה מרגיש שאתה סוחב על הגב?
אנחנו נמצאים בתקופה שאין מה לעשות, לא מתים עלינו, בלשון המעטה. כולם יודעים שאני ישראלי, ואני מנסה להיות הישראלי היפה והטוב שמסתדר עם כולם, והוא גבר, מצחיק והוא טוב, ולהראות שיש כאן צד אחר. אנשים רואים לרוב רק את השליליות במה שקורה בעולם, ואני חושב שהספורט מאחד. אוהדים לפעמים אומרים לי ׳קשה לנו עם ישראל, אבל אנחנו מתים עליך׳. אם הם בסוף אוהבים את מה שאני עושה על המגרש ואת האישיות שלי, אז זה נותן פרספקטיבה אחרת על ישראל. אז כן, אני מרגיש שיש עליי סוג של לחץ, אבל אני אוהב את זה דווקא שיש לי את ההזדמנות להראות את הצדדים הטובים״.
ויש רגעים שבהם אותה זכוכית מגדלת נשלפת בהחלט. כך היה במיני-סערה שהתחוללה סביב היעדרותו של שחקן הכדורסל הישראלי הכי מצליח ממשחקי נבחרת ישראל. בשני חלונות הנבחרת האחרונים אבדיה לא הצטרף לסגל. זאת על רקע מגבלות מצד קבוצתו, פורטלנד, שלא איפשרה לו להצטרף בשל הפציעה שהוא סוחב בגבו ובשל סוגיות ביטוח. בחלון המשחקים האחרון הנבחרת הודחה רשמית ממוקדמות המונדובאסקט 2027, ואי-הגעתו של אבדיה עוררה ביקורת גדולה, מה שהוביל אותו לבסוף לפרסם פוסט ברשתות החברתיות שבו הסביר את השתלשלות הדברים.
״הפוסט לא היה התנצלות, הסברתי, אנשים יכולים לבקר אותי מהיום עד מחר, לא התייחסתי לביקורות. אני קודם כל חייב לחברים שלי לנבחרת, המאמנים, הצוות, אלה האנשים שאכפת לי מהם ואלה שאני חייב להם הסברים. אנשים מבחוץ טענו שלא רציתי להגיע, מי שמכיר אותי יודע שאני עם לשון בחוץ אחרי עונות ומגיע גם עם רגל כואבת או עם גב לא בריא ואני נותן את ה-100 אחוז שלי על המגרש. בסוף אני לא לבד בסיפור הזה, יש מאחוריי ארגון מסודר שאכפת לו מאחד השחקנים הכי חשובים שלו, יש לי עוד קריירה ארוכה, יש עוד הרבה חלונות, הרבה אליפויות אירופה ובעזרת השם גם אולימפיאדות ואליפויות עולם. זאת לא הייתה החלטה שלי, טסתי במיוחד לארה״ב בשביל לנסות לדבר על הדברים ולהגיע לעמק השווה. הם פחות מעוניינים, הם אוהבים אותי בריא, ולכן החלטנו שזה לא הדבר הנכון לעשות, למה אי-אפשר לכבד?״.
אז למה לא לכתוב את הפוסט הזה לפני שהכל התחיל?
״הוצאנו הודעה לפני כן על הסיבה שלא הגעתי, שאין ביטוח ופורטלנד לא מוכנה לשחרר אותי, אז למה אני צריך להמשיך ולכתוב גם פוסט בשביל שאנשים יגידו, אה, אוקיי, טוב, סליחה? למה?״.
דני אבדיה במדי פורטלנד טרייל בלייזרס
(צילום: Eric Gay/AP)
אז למה בכל זאת כתבת את הפוסט?
״כי זה היה חשוב לי. אני חושב שאנשים קצת איבדו פרופורציות. אני הראשון שיהיה שם בשביל הנבחרת, הנבחרת הביאה לי המון ואני חייב לה המון. היא הביאה לי במה לשחק, הביאה לי אליפויות, חישלה אותי כשחקן. אז נכון, לא הגעתי לשני חלונות, ונכון שהנבחרת הייתה צריכה אותי ובאמת שלא היה לי פשוט לראות את הנבחרת מהצד, אבל מפה ועד להגיד שאני חייב להגיע או גם היו כאלה שטענו שהייתי צריך לנסוע איתם ולעודד אותם מהספסל... אבל גם יש לי דברים כאן, כמו התאוששות, פיזיותרפיה כדי להגיע מוכן לעונה וגם להחלים. אז לכל דבר שאני עושה יש טקטיקה וסיבה, ולא כל אחד אוהב את זה וזה בסדר״.
מה יותר הפריע לך שם? הביקורות או שאנשים בכלל מפקפקים במחויבות שלך לנבחרת?
״הפקפוק. זה לא פייר, זה מבאס. תסמכי עליי שיש סיבה מספיק טובה, בסוף אני בן אדם, ואכפת לי מהבריאות שלי קודם כל, ואני לפעמים גם משחק עם רגליים שבורות, אין לי בעיה, אבל ברגע שהמועדון, שנותן לי את כל הגב והוא בעצם זה שמשלם לי, לא מוכן לסכן אותי, אני לא איכנס בקיר. עשיתי מה שאני יכול וזה לא עבד״.
הביקורת סביב אי-הגעתו לשני החלונות האחרונים בנבחרת ישראל היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר לכך שאבדיה כבר מזמן אינו רק שחקן כדורסל, כל החלטה שלו זוכה לכותרות, כל אמירה נבחנת, וההצלחה על הפרקט הביאה איתה גם מעמד, חשיפה וכמובן כסף גדול. אלא שבשיחה איתו נדמה שהוא עסוק לא פחות בשאלה מה כל אלה עושים לאדם שמאחורי השחקן ומה הוא רוצה שיישאר ממנו גם כשהמספרים בחשבון הבנק משתנים.
מה כסף מסמל עבורך היום?
״ביטחון. לעצמי, למשפחה שלי. לדעת שכולם חיים טוב. אני אוהב לקנות לאמא דברים, כי כשהייתי ילד היא הייתה קונה לי״.
מה כסף לא יכול לשנות?
״את הדרך. אני לא אוהב קיצורי דרך, ולפעמים כסף עושה קיצורי דרך, ואני אוהב את הדרך הארוכה. אני לא אמכור את הנשמה שלי והערכים שלי בחיים בשביל כסף״.
רגע לפני חילופי השנה, אבדיה קטף עוד תואר - הפעם אחד כזה שלא משיגים על הפרקט. המגזין “פנאי פלוס” בחר בו לרווק הנחשק של השנה.
אתה חושב על הדברים האלה, בית, זוגיות, משפחה?
"ברור. בסוף יש דברים שהם חשובים יותר מכדורסל, שזה משפחה, בריאות, דור ההמשך. אני מעריך מאוד את הדברים האלה, אם לא יותר״.
איזה אבא אתה חושב שתהיה?
״הכי טוב בעולם. החינוך לילד שלי הוא הדבר הראשון, אני אלמד אותו את הערכים שאני קיבלתי כאדם וכספורטאי, קודם כל להישאר צנוע, לעבוד קשה, לכבד את כולם, להיות נאמן. אלו דברים שחשובים לי מאוד״.
