יש הסכמה כללית על כך שקריאה מטיבה עם ילדים. זה אמנם תחביב בסכנת הכחדה, אבל מה אתם יודעים, יש עוד אנשים שקוראים. כסטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה ברייכמן, גפן פרימו לא מפחדת מספרים. ועדיין, אפשר להעריך בזהירות שאף ספר לא השפיע על חייה כמו האחד שלא קראה. כן, עוד יותר מאשר בן אדם צריך לדעת איזה ספר לקרוא ‑ הוא צריך לדעת איזה ספר לא לקרוא. בטח אם הוא בדרך לספרייה שמול המתנ"ס בפרדס חנה. מה יש מול המתנ"ס אנחנו יודעים – ספרייה. מה יש בתוכו, גפן תכף תגלה. אולם ג'ודו. כן, גפן היא אולי סטודנטית שנה ג' לפסיכולוגיה, אבל בג'ודו היא כבר פרופסור עם ניסיון של יותר מ-20 שנה בתחום.
"הייתי בת ארבע", היא נזכרת עכשיו, בגיל 26, "כשבדרך לספרייה ראיתי קבוצה של בנות עם מאמנת אישה ורציתי להצטרף אליה. היא נראתה לי כמו פוקהונטס, ועבורי זה היה הדבר הכי נשי בעולם".
מה אמא אמרה?
"שאנחנו צריכות לדבר עם אבא".
אבא מחליט.
"אצל אמא בראש, ג'ודו היה ספורט גברי, ולא בטוח שהילדה יודעת מה היא עושה".
התשובה של אבא, אופיר, בגוף הכתבה מן הסתם. אם היה אומר לא, כי "ג'ודו זה ספורט גברי" או משהו כזה, אז השבוע לא הייתה אולי למדינת ישראל מדליית כסף באליפות העולם. לא גפן היא שזכתה בה, אלא כרם, אחותה שצעירה ממנה בחמש שנים. גם לגפן יש שתי מדליות מאליפות העולם – ארד במשקל של עד 52 קילוגרם בבודפשט 2021, ונוספת באותו הצבע כחברת הנבחרת בטשקנט 2022. כן, גם אם קנאה הייתה מצליחה לעבור את סף הדלת של משפחת פרימו, לא היה לה היכן להיתפס.
אז אופיר אמר כן, והוסיף אפילו בטח. זה היה הרגע שבו ההיסטוריה של משפחת פרימו קיבלה עוד טוויסט משנה חיים. כי לא רק שאופיר אמר כן, והוסיף אפילו בטח, הוא דאג להביא את המדליות שלו. רגע, רגע, רגע – מהיכן אלו הגיעו? מסתבר שאיפשהו בבית של סבתא, בתוך קופסת קרטון שאף אחד כבר לא היה פותח לעולם אלמלא גפן ואמא היו הולכות לספרייה ‑ היו המדליות שאופיר זכה בהן בילדותו בתחרויות ג'ודו. כיום קופסה כזו כבר לא תספיק בשביל לאפסן את כל המדליות שבהן זכו גפן וכרם – וגם הבן האמצעי, עינב, שהוכתר בין היתר לאלוף ישראל לנוער לפני שפרש טרם שירותו הצבאי – וממילא אופיר גאה בהן מכדי שיחביא אותן במקום הראוי בדרך כלל לצלחות ישנות. גפן בכלל לא יודעת בכמה מדליות זכתה. היא לא מנהלת ספירת מלאי. יש מי שעושה את זה בשבילה.
כרם: "היא לא מחזיקה במדליות שזכתה בהן. אבא שומר עליהן".
גפן: "עוד לא נחַתי, וזה תמיד 'מתי את באה עם המדליה?'"
כרם: "יש חדר מדליות של גפן אצלנו בבית".
גפן: "אם חזרתי לארץ בחמישי מתחרות ולא הבאתי את המדליה לארוחת שישי, הוא שואל מה קרה".
ואיפה המדליות שלך, כרם?
כרם: "בחדר ליד חדר המדליות של גפן".
כרם: "סירבתי להשתתף בחוג ג'ודו. זה לא השתחרר לי. יום אחד, אחרי שיעור התעמלות קרקע, אמא עשתה לי מארב. נתנו לי תרגילים ועשיתי אותם ממש טוב, מה שנתן לי חוויית הצלחה מוקדמת ואז המאמן אמר: 'בואי נעשה קרב', שהיה ממש כיף. משם כבר הגעתי כל יום"
× × ×
לגפן אין מדליה מאליפות העולם הזו. בעוד אחותה הרחיקה עד לקרב האחרון בקטגוריה של עד 63 קילוגרם, שם נכנעה להרוקה קוג'ו היפנית, היא הודחה כבר בקרב הראשון בקטגוריה של עד 52 קילוגרם, שם הפסידה ליריבה מליטא. היא הייתה מאוכזבת למשך 48 שעות בדיוק, עד שהחלו התחרויות של כרם, שבהן כבר צפתה מהארץ. בין הקרבות היא דיברה עם אחותה הקטנה, מציעה לה עצה ותמיכה, מעניקה את מה שכל אחות גדולה מעניקה לאחות קטנה, ג'ודוקא או לא ג'ודוקא. "גפן יודעת מה אני עוברת", אומרת כרם, "היא איתי בכל יום".
"כשכרם הייתה יותר קטנה", היא אומרת ומיד פונה לאחותה, שהרי הדברים מיועדים אליה, גם אם הם נאמרים אליי, "אני לא יודעת אם את זוכרת, אמרתי לך שתיקחי ממני את כל השיעורים שכבר למדתי. בא לי להביא לך דף עם כל מה שלמדתי, עם כל הנקודות, ולהגיד לך 'קחי, תיישמי'. את לא צריכה לחוות את כל הניסיונות שאני כבר חוויתי, קחי את השיעורים כבר ממני".
כרם: "אני זוכרת".
גפן: "מה שאת צריכה ‑ אני פה, אבל יש לך פריבילגיה - את לא צריכה לטעות כדי להצליח. אני כבר טעיתי. היו לי מדליות מפוספסות. אני חושבת שיכולתי להשיג יותר. בגיל 19 כבר עשיתי קריטריון לאולימפיאדת טוקיו, ואז התחילה הקורונה, הכרטיס כבר היה שלי, נעול, ואז חליתי, בין הראשונים בארץ, כשעוד היה 'חולה 14 הלך לסטימצקי'".
גפן: "ההורים שלנו מאוד ספורטיביים. תמיד היה אוכל בריא בבית, והיו ריצות בשבת, שהצטרפנו אליהן. אבא היה מודד לנו זמנים, הוא מאוד תחרותי ומאוד חי איתנו את החלום". כרם: "הבאנו לו קונטרה ואישרנו לו שזה בסדר, שאנחנו יכולות לעמוד בזה. שתינו אוהבות להתאמן, אפשר לשייך את זה לבית"
חולה 67 עשה איפון.
גפן: "חליתי ממש-ממש קשה, ובזמן שאני בחדר בבידוד, יצאה הודעה רשמית מהאיגוד שהקריטריון לאולימפיאדה נפתח. המשחקים נדחו בשנה ואף אחד לא ידע איך השנה הזאת תשפיע, האם נוכל להתחרות, מה יהיה מצב הספורטאים שלנו. לקח לי חצי שנה לחזור ולהצליח לסיים אימון, בגלל קשיים פיזיים. הגוף נפגע. בסוף לא הגעתי לאולימפיאדה. גילי כהן הייתה שם במקומי. היא עקפה אותי בדירוג העולמי, גם אם לא האולימפי. אחרי שחזרתי לעצמי, עשיתי מדליית ארד באליפות אירופה, מדליית ארד באליפות עולם, ולמרות כל זה ושהייתי מדורגת אולימפית ‑ הקריטריון כבר נסגר לפני זה".
איפה היית ממקמת את הזכייה של כרם במדד השמחה שלך?
גפן: "במדליה שלה שמחתי חד-משמעית יותר ממה ששמחתי כשאני זכיתי. מהמקום של אחות גדולה, שיודעת מה היא עברה".
כרם: "מה?!"
גפן: "זה היה עבורי סוג של פיצוי להפסד הפרטי שלי באליפות הזאת. עוד לא דיפדפתי את זה בכלל. אני הובלתי חצי דקה לסוף, והיא פשוט התנפלה עליי והגבתי לא טוב לסיטואציה. היא זרקה אותי כשאני בניקוד יותר גבוה".
כרם: "בכיתי ברמות".
את סגנית אלופת העולם כבר ארבעה ימים. מה השתנה?
גפן: "היא לא ישנה"
כרם: "בגלל האדרנלין. לא השתניתי, פשוט יש לי עוד מדליה בארון".
בטח יש משהו מרגיע בידיעה שיקרה מה שיקרה, את ההישג הזה כבר יש לך.
כרם: "זה לא הישג השיא שאני מכוונת אליו. אני מסתכלת על זה כמי שהפסידה בגמר, כששאר השלוש על הפודיום ניצחו בקרב האחרון שלהן ‑ על הזהב והארד. רק אני הפסדתי".
כרם פרימו על מדליית הכסף מאליפות העולם שנערכה בבאקו
(צילום: שאול גולן)
גפן: "אתה יוצא עם תחושת החמצה. למזלי, לא זכיתי בהרבה מדליות כסף".
השתיים דומות כמו שרק אחיות יכולות להיות, אך הן גם שונות אחת מהשנייה, כשני חלקי פאזל המייצרים תמונה אחת. "יש להן דנ"א דומה, אבל הן מאוד שונות גם באופי וגם ביכולות הגופניות", מעיד שני הרשקו, מאמן נבחרת הנשים של ישראל שמכיר את השתיים מגיל צעיר, "יש להן סגנונות שונים של ג'ודו וקטגוריות שונות, ובעקבות זה גם הג'ודו שלהן התפתח בצורה שונה. אין הרבה משפחות בארץ שיש להן שתי מדליות באליפויות עולם. הן ספורטאיות מאוד מחויבות ואנחנו מקווים שהן אולי יתחרו יחד באולימפיאדה הקרובה וזה יהיה באמת משהו יוצא דופן".
הופתעתם מהמדליה של כרם באליפות העולם?
"שנים היו לנו ציפיות מאוד גבוהות מכרם. מה שעצר אותה זה לא היכולות הגופניות, אלא אולי היכולות המנטליות. בתחרות האחרונה שלה היא זכתה בארד בגראנד סלאם (תחרות גדולה שאינה אליפות עולם, נ"צ). באליפות הזאת ידענו שהיא יכולה לנצח את היריבות שהיא ניצחה. הלך לה מאוד קשה, לא בקלות, אבל במבחן התוצאה, היא הצליחה. היא אולי לא הייתה בין אלו שהכי ציפו מהן לזכות במדליה, אבל ברור שאנחנו מביאים מתחרות לתחרויות כדי שיזכו במדליות, לא כדי שישתתפו".
× × ×
גפן שוחה בסיטואציות חברתיות, מוחצנת אך בטוב טעם. כרם, כך תעיד גם בעצמה, מופנמת יותר, נחבאת אל הכלים לעיתים, היא מדברת עם הרגליים והידיים, שמטיחות ומרתקות יריבות אל המזרן, יותר בטבעיות מאשר עם הפה. אבל כרם של הג'ודו היא לא כרם שמחוץ למזרן. כשמוכרחים, כשאין ברירה, היא יודעת לזמן את הגרסה הנכונה. "לא הייתי רוצה להיות הג'ודוקא שאני גם מחוץ למזרן", היא מעידה, "אבל בג'ודו אני מצליחה להביא אגרסיביות. כשאני על המזרן אני מתפוצצת".
גפן פרימו בזמן קרב
(צילום: אורן אהרוני)
כמפלסת הדרך המשפחתית, התמודדה גפן עם קשיים שהייתה שם כדי להנגיש עבור כרם, אבל יש גם יתרון בלהיות הראשונה בשרשרת – אין מישהו מעלייך לעמוד מולו להשוואה בלתי פוסקת, עם כל הכבוד לקריירת הג'ודו של אופיר והמדליות בקרטון. למזלה של כרם, גפן מכירה אותה היטב. מספיק טוב כדי לדעת שיש דברים שהיא לא תעז לומר על עצמה, אבל בהחלט צריך שייאמרו.
"אני אגיד משהו שהיא עצמה לא תגיד", היא פותחת, מעידה על הנחתום שאינו מעיד על עיסתו, "מהרגע הראשון שהיא דרכה על המזרן, כרם הייתה מטאור. היא עשתה תוצאות שאף אחד לא עשה. אף אחד לא יכול היה להסתכל ולעקם פרצוף ולתהות אם היא שם בגלל שהיא 'אחות של', כי כל תחרות שהיא הלכה אליה היא ניצחה. לא הייתה לי בעיה להגיד אותו דבר על עצמי אם הייתי חושבת ככה".
הדרך של גפן אל הספורט הייתה אינטואיטיבית בהרבה, כמו מודרכת על ידי מצפן פנימי שרק חיכה לקוטב הנכון שימגנט אותו. הלכה למצוא ספר ומצאה חלוק. כרם, עם קשיים שיכולים להיות רק למי שמתוקף צעירותה נידונה להיתלות באילנות גבוהים, הייתה צריכה קודם כל לרתק את עצמה לענף כדי לגלות שהיא יכולה לעשות את זה, בהנאה רבה ובהצלחה גדולה לא פחות, גם לאחרות. אם גפן הייתה חייבת למצוא את הג'ודו מחוץ לבית, עבור כרם, הג'ודו היה מטבע מתחת לפנס. כל מה שהיא הייתה צריכה כדי לגלות את הספורט היה לצאת לסלון, שם הונחו מזרנים שיצרו זירה מאולתרת, ולתוכה נכנסו במהרה כולם. תחילה עינב, ולאחר מכן גם היא. או לפחות זו הייתה הכוונה. הקשר של כרם עם הג'ודו הוא לא סיפור על אהבה ממבט ראשון. אולי שלישי. אולי חמישי. "שלושתנו היינו משתוללים כמו שילדים משתוללים, ועל הדרך עושים גם ג'ודו", היא נזכרת.
גפן: "היית מעולה, אבל לא הסכמת ללכת לחוג".
כרם: "סירבתי להשתתף. זה לא השתחרר לי. יום אחד, אחרי שיעור של התעמלות קרקע, אמא באה לקחת אותי ואח שלי חיכה באוטו..."
גפן: "הם עשו לה מארב, הם גנבו אותה לאימון".
כרם: "הייתי אז בת שמונה. התחלנו במשחקים, עשיתי קצת תרגילים, ובגלל שידעתי איך לעשות אותם, אז זה לא היה לי חדש. למאמן קראו בר דואר, והוא לימד אותי ואני ישר על ההתחלה עשיתי את זה ממש טוב, אז זה נתן חוויית הצלחה מוקדמת שמאוד עזרה לי. בסוף האימון, כשסידרנו את המזרנים, הוא אמר לי 'בואי נעשה קרב'. אני זוכרת אותו כקרב שנמשך שעה והוא כנראה לא היה שעה, אבל היה לי כל כך כיף לעשות אותו, ומשם פשוט הגעתי כל יום".
גפן וכרם פרימו
(צילום: יובל חן)
למזלכן אתן בקטגוריות משקל שונות, מה שאומר שאתן לא צריכות להתחרות אחת בשנייה. זה קרה מתישהו, סתם, בשביל הספורט?
כרם: "למה אנחנו צריכות להתחרות?"
גפן: "לא, וטוב שאנחנו לא באותה קטגוריה כי אני חושבת שהייתי מסרבת. גם בבית כנראה היו מסרבים לזה בכל מחיר".
מדליית הכסף באליפות העולם היא רגע השיא בקריירה של כרם, בדיוק בגיל שבו גפן הייתה כשזכתה בארד בבודפשט. זו פסגה של הר שהטיפוס אליה היה מעורר השתאות גם לולא הייתה נתקלת בקשיים מיוחדים בדרך, אם הבדידות והסגפנות, שהן נחלתם של ספורטאים אולימפיים, לא מהוות קושי גדול מספיק. אבל היריבה הגדולה ביותר שכרם ניצחה באליפות העולם הזאת, עם כל הכבוד לאלו שהכניעה בדרך – המונגולית שמדורגת שנייה בעולם ועליה גברה ברבע הגמר, הפולנייה שמדורגת שביעית שאותה ניצחה בשמינית הגמר – היריבה הקשה ביותר שעליה גברה כרם בדרך למדליה היא זו הנמצאת במראה.
"לפני שלוש שנים קרעתי את הרצועה הצולבת בברך. תהליך ההחלמה אמור להימשך כתשעה חודשים ולי, בגלל כל מיני סיבוכים וניתוחים חוזרים, זה לקח שנתיים. לפני שנה וחודשיים חזרתי לראשונה למזרן".
כשכרם מספרת על הקשיים והניצחונות הגדולים שלה, גפן תולה בה מבט כמעט מעריץ, ואולי לא רק כמעט. תנועת ההשראה ביניהן היא דו-סטרית. אם כרם הצליחה להתגבר על הפציעה הקשה כדי להגיע להישג שאפילו אחותה הגדולה לא הגיעה אליו, הייתה לה לבטח מורה טובה. בניגוד לג'ודו או ספורט מקצועני, שם המקום הראשון והשני ניתנים למדידה והגדרה מדויקת, בהתמודדות עם קשיים אין אליפות עולם, או נכון יותר יהיה לומר שלכל אדם יש את אליפות העולם שלו. את מדליית הזהב באליפות העולם של הקושי הפרטי שלה, גפן התחילה להרוויח במהלך אולימפיאדת טוקיו.
× × ×
מבחינה ספורטיבית, היא לא לקחה חלק באולימפיאדה הזאת. מכל בחינה אחרת, היא כנראה השפיעה ועיצבה אותה אפילו יותר מזו שבפריז, שבה סיימה במקום השביעי, מרחק שני ניצחונות מהפודיום. איבוד הקריטריון לאולימפיאדת טוקיו, וזאת למרות המדליה באליפות העולם ונוספת באליפות אירופה ‑ חרת בה צלקת שגם הבטחת המקום במשחקים כעבור שלוש שנים לא ריפאה. הייאוש מההבנה שגם הצלחה באליפות העולם לא תספיק כדי להעניק לה את המקום שהוענק בסופו של דבר לגילי כהן מנע מגפן, לדבריה, לשמוח אפילו על המדליה שבה זכתה. גפן עושה רושם כמי שיודעת היטב ליהנות מן הרגע, אך ליהנות מרגע השיא בחייה המקצועיים היא לא ידעה.
גפן: "אני אגיד משהו שכרם לא תגיד על עצמה ‑ מהרגע הראשון שהיא דרכה על המזרן, היא הייתה מטאור. היא עשתה תוצאות שאף אחד לא עשה. אף אחד לא יכול היה לעקם פרצוף ולתהות אם היא שם בגלל שהיא 'אחות של', כי כל תחרות שהיא הלכה אליה היא ניצחה"
"ידעתי שזה לא מבטיח לי מקום באולימפיאדה", היא מסבירה, "אולימפיאדה אומרת עליך המון. אתה מציב לעצמך מטרות ומשיג משהו שרוב האוכלוסייה לא מסוגל להגיע אליו. למדתי בדרך שצריך להסתכל על דברים אחרת. זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה לא ידעתי להסתכל נכון על ההישגים שלי. אחרי שעשיתי מדליית ארד באליפות אירופה בגיל 18 שוב התמודדתי על המדליה הזאת באליפות אחרת, אבל הייתי כל כך מבואסת שאני מתמודדת עוד פעם על הארד, שאמרתי לעצמי בלב 'כבר יש לי כזה, אני לא רוצה'. הפסדתי אותה, ואני מתחרטת על זה מאוד. אמרתי לעצמי 'גפן, מתי עוד פעם את תתחרי על מדליית ארד באליפות אירופה?'"
מתי באמת?
"אחרי זה זכיתי במדליית ארד נוספת".
ומה קרה באולימפיאדת טוקיו? הנבחרת זכתה במדליית ארד בתחרות הקבוצתית. ראית את הקרבות?
"לא הייתי מסוגלת לראות את זה. טסתי עם אח שלי ואמא שלי ליוון לכל שבוע התחרויות. רציתי לברוח למקום שבו אף אחד לא מדבר על זה. למזלי, בגלל שהמשחקים היו בשעה אחרת, בכל בוקר כשקמנו כבר היו תוצאות וידעתי מה קרה בלי שאני צריכה להיות בעניינים בזמן אמת. לא הייתי צריכה לראות".
שמחת בשביל החברים, אני מתאר לעצמי.
"בוודאי. אני מצליחה לקיים בו-זמנית צער בשביל עצמי ושמחה בשביל אחרים. כמו עם כרם. אני עצובה בשביל עצמי על האכזבה שלי באליפות הזאת, אבל אין לזה קשר לשמחה שלי בשבילה".
התפייסת עם עצמך מאז? הפספוס בטח התחלף בגאווה. את כבר אומרת לעצמך "וואלה, זו הקריירה שלי"?
"אף פעם לא אמרתי את זה. אולי רק בסוף, כשאני אפרוש, אני אוכל להגיד שזו הייתה הקריירה שלי. זה לא סותר את זה שאני גאה בהישגים שלי, אבל אין מה לעשות, גם מחדירים לנו את זה באימונים, אתה מנצח או מפסיד, תשמח או תהיה עצוב יומיים-שלושה ‑ וזה כבר לא רלוונטי. אליפות העולם הזאת זה מקרה אחר, כי זו אליפות עולם. אתה נלחם על טייטל, לעשות משהו היסטורי, להיזכר לנצח".
אתן מאוד שם אחת בשביל השנייה. המשפחתיות היא יתרון, אבל יכולה גם להיות חיסרון. איך הסביבה שלכן מקבלת את זה?
"אנחנו קודם כל אחיות, זה תמיד מה שאמרו לנו בבית וזה הקו שמנחה אותנו, אבל כשמגיעים לנבחרת צריך לפרק את זה ולמסגר את זה קצת אחרת. קודם כל עבור עצמנו, אבל גם עבור אחרים. זה כוח שיכול גם להרתיע. אנחנו מגיעות מאותו בית, אנחנו מתאמנות אחת עם השנייה, אנחנו כביכול לא צריכות אף אחת חוץ מאיתנו, וזה לא קל לפרק את ההנחות האלו ולהוכיח שאנחנו כמו כל אחת בנבחרת".
גפן וכרם פרימו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
אני מניח שלא פשוט גם להיות האח של גפן וכרם, מדליסטיות באליפות עולם.
"לאחי יש אופי מאוד מיוחד. לא פשוט להכיל את כל הסיטואציה הזאת בבית ומחוצה לו, כשמדברים על אחיות שלך כל הזמן. אנחנו הרבה בתחרויות, אז בקבוצה המשפחתית כותבים תמיד 'כל הכבוד גפן, אלופה שלנו' ושבוע לאחר מכן 'כרם, כרם, כרם'. הוא מצא את הייעוד שלו, הוא קצין ביחידה מובחרת".
לא פשוט לחיות כספורטאי אולימפי בישראל, אפילו כחברות סגל זהב, שאליו כרם הצטרפה כעת בעקבות המדליה. גם מבחינה כלכלית.
"כן, עם שני אימונים ביום, לפעמים יותר, כשכל אימון הוא שלוש שעות לפחות ‑ אין לך פנאי לעשות שום דבר אחר. אנחנו עדיין זקוקים לספונסרים".
הכינו אתכן לזה טוב בבית.
"ההורים שלי מאוד ספורטיביים והחיבור שלנו לספורט התפתח באופן טבעי. תמיד היה אוכל בריא בבית, והיו ריצות בשבת, שעינב וכרם הצטרפו אליהן כשגדלו. אבא היה מודד לנו זמנים. הוא מאוד תחרותי והוא מאוד חי איתנו את החלום".
גפן וכם פרימו פרימו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
ואתן איפשרתן את זה.
כרם: "אנחנו הבאנו לו קונטרה ובעצם אישרנו לו שזה בסדר, אנחנו יכולות לעמוד בזה. שתינו אוהבות להתאמן. אפשר לשייך את זה לבית. יש לנו את הצעקות של אבא עדיין בראש".
אם את, אחות גדולה או אחות קטנה, אמא לילד או לשניים, קוראת את זה, כבר ברור לגמרי מה צריך לעשות כדי להגיע לפודיום באליפות העולם. כל מסע של אלף מייל למדליה מתחיל בצעד קטן לספרייה.
