נשיכה ונשיקה / שלמה ארצי
זו אמורה הייתה להיות חופשת קיץ באי היווני קוס. מקום נחמד, מילמלתי כשנכנסתי לפנות בוקר בלי האייפון שלי למטע תאנים באי. הכל היה כיפי - חום היום שעלה, עצי התאנים בכרם, תאנים יפהפיות.
ואז, לפתע, "אאוט אוף נו-וור", התנפלה עליי כמו בטיסה כלבת שדה שחורה ומגעילה, השכיבה אותי, נעצה את שיניה בזרועי הימנית ולעסה אותה כאילו אני סנדוויץ' בשר.
הסצנה הזו לא יצאה לי מעולם מהראש.
אני משער שזה נמשך כמה דקות, אבל עבורי זה היה כמו נצח. אחרי קרב בעיטות מטורף כשאני שרוע על האדמה ובועט בה ומנסה להוציא את שיניה מזרועי, הרפתה "לפתע" מלעיסת היד שלי, נפנתה ממני והלכה לדרכה. ככה. בלי להגיד שלום. תודה. לעסתי. כבשתי.
ככה בעצם היינו כמו שניים שנפגשו באקראי ברחוב, התנשכו והלכו לדרכם.
ומה עשיתי אחר כך? שאלו תמיד המתעניינים. ואני עניתי שהלכתי ברגל מבוהל שאחטוף כלבת כשאני צווח, אלוהים, אלוהים, מאיפה הפלת עליי את הדבר הזה? היד הייתה כמו עיסת דם. ובשעה שבע בבוקר, כשהשמש כבר עלתה, נעמדתי בכביש כשיווני טוב לב אחד אסף והביא אותי לריזורט במכוניתו בלי לשים לב שידי שותתת הדם ליכלכה לו את כל המושב האחורי. ומשם נסענו, מיכל זוגתי ואני, לבית החולים הארעי והמיושן של האי, שבו טופלתי.
נשארה לך טראומה מהכלבה? שאלה אותי פעם מישהי (אריק איינשטיין אהב את הסיפור הזה). ואני עניתי שזה היה אחד הניצחונות הכי גדולים שלי בהישרדות.
ובחלומות השחורים ההיא שלעסה והרסה לגמרי את החופשה שלנו באי קוס, שאליו לא חזרנו כמובן מעולם, כדי לא להיתקל בה שוב.
הגיהינום של תכנון היתר / נדב איל
על עוונותיי אתוודה מיד: אף חופשה לא הייתה מסויטת בעיניי. כדי שזה יקרה צריך להתרחש אירוע מצער באמת, או לפחות זיהומי באופן אקוטי. אבל היו אפיזודות. כל אחת מהן יכולה בקלות לפרנס טקסט שלם. מכולן אפשר לצייר תמונה שלמה. זן אחד הוא כמובן ההונאה. הבטיחו לך וילה ב-Airbnb שמשקיפה על אגם. הגעת וגילית וילה שמשקיפה על אוטוסטרדה ראשית בפנסילבניה, ללא גדר בחצר האחורית; כשאתה מחייג, נציגי השירות דוברי האנגלית נמצאים בתת-היבשת ההודית. הם מבקשים הוכחות. מכאן, החופשה נחטפת. או היעד החדש באיטליה ששווק כחבל ארץ טהור, לא נגוע, זך מתיירות חנפנית. אלא שכשאתה מגיע, מסתבר שיש סיבה שהתיירים החליטו להחסיר את החבל הדרום איטלקי הזה מהמסלול באיטליה: הוא עני, בנוי כמו עבירת בנייה גדולה, החופים מזוהמים והאוכל - איך זה יכול להיות בכלל באיטליה? - לא טוב. זה מזכיר לי את המפרץ הנפלא באי מסוים, שכל יום לקראת ערב, מחדר המלון הלבנבן, היה אפשר לראות במרכזו משהו מבעבע... משהו אפור שיצא מצינור שנמתח מהחוף והתפשט לכתם חום במים הצלולים. כמו אסלה שעולה על גדותיה. בלילה הכל היה נעלם, ובבוקר התיירים היו יוצאים שמחים וטובי לב לחוף.
עד כאן ז'אנר ההונאה. אך הסיוט, או הגיהינום, הוא בדרך כלל הזולת. לא יצא לי לצאת לחופשה עם אדם שלא אהבתי, או חלילה תיעבתי, או למדתי לתעב. אבל חופשה חושפת דברים, וסיפורים יש בלי סוף. סוגי התנהגויות. לדוגמה: מתכנני-העל, שחייבים לסמן וי, והכל משורטט בטבלת אקסל קפדנית. הם לא הגיעו סתם לאלבניה, הם פה כדי לעבור כל אנדרטה מהשלטון הסובייטי, והם לא חוזרים הביתה בלי שיגררו את כולם לרשימת הצ'ק-ליסט הקומוניסטית שלהם. קיצוניים לא פחות הם החברים שנמצאים בדיאטת קיטו אימתנית, ומבקשים לא לראות או להריח פחמימות לצידם, בכלל. בצרפת, בחופש, זה קצת קשה.
אלה שלא מוכנים לצאת מהמלון לטובת שום דבר, אף פעם, ולא רק בבטן-גב. הם באו עבור המלון. הם שילמו עליו, ולמה לבזבז דלק?
ולהבדיל - אלה שלא מוכנים לעשות שום דבר שהוא לא 19 קילומטרים מאתגרים, ורצוי רחצה בביצה ארומטית בסוף. ומה שמעצבן הוא שעושה רושם שהם ממש נהנים מזה. תת-ז'אנר הם אלה שמגייסים את הילדים ל"טיול זריחה". למחרת הם יציעו יוגה בזריחה, ואז ריצת זריחה.
תמונת ראי לטיילים מושבעים היא מחפשי הדילים. המתמקחים. חולי הקניות והאאוטלטים. אני כבר מעדיף את יושבי הביצות הארומטיות, ובפער.
ולכן, אחרי הסיפורים האלה, אני כה אסיר תודה על חברינו בחופשות; המושלמים, הנוחים והגמישים, הזורמים שאין דברים כאלה. מי ייתנני עשרה יעדים בינוניים עם חברים זורמים על פני מקומות מדהימים עם שותפים בלתי נסבלים. אלה שיעורי החופשה, והחיים.
כשאבא דרס אותי / דניאלה לונדון דקל
יש שני זיכרונות כאלה. יש את איך אבא שלי כמעט דרס אותי כשיצא ברוורס מחניון, ויש את איך אורי, אח שלי, הלך לאיבוד בחופשה בוונציה. אני לא זוכרת לא את זה ולא את זה, הייתי קטנה מדי, אבל היום אני כבר זקנה מספיק כדי לדעת שהצורך האנושי ללוש את האימה הגדולה ביותר שאפשר לחוש גורמת לשיבושים תסריטאיים, ותכופות סיכוי מזערי לפגיעה הופך ל"כמעט מוות", נוסק ל"נס" ומסתיים בברכת הגומל. ולראיה, גם הפולקלור המשפחתי שלנו התנתק במהלך השנים מהמציאות ואנחנו תכף ב"ואז אורי יצא מהמים רכוב על גבו של דולפין" ו"אבא אכן דרס אותך, אבל בזכות ששכבת פרקדן והיית בת חצי שנה יצאת ללא פגע מהצד השני".
לפני 18 שנה ארזתי את שלושת הילדים הקטנים שלי ונסעתי, הורה יחיד, סיוט שקשה לתאר, לחופשה בתאילנד. באותו ערב טיילתי עם הקטנה שלי בת השלוש לאורך החוף, כפי שעשו רבים מהתיירים שסיימו לאכול סלט פפאיה במסעדה של המלון. הילדה שלי התרוצצה מאחוריי, מלפניי ומצדדיי ואספה צדפים לדלי בזמן שאני ניסיתי לשכנע את עצמי שמה שאני עושה כעת זה ספורט.
ואז היא נעלמה. הסתכלתי קדימה ואחורה ולא ראיתי אותה. הסתכלתי שמאלה – קיר סלעים, אין שום דרך שהיא הייתה יכולה להיעלם לי לשם, וגם למה לה. בלית ברירה הסתכלתי ימינה, לכיוון היחיד שהיא יכולה הייתה לרוץ אליו.
הים נראה לי שחור כמו זפת טובענית.
אין לי כל כך איך להגזים את הסיפור, כי כל העניין נמשך אולי שתי דקות. צרחתי, רצתי לים, הכיתי את הגלים, יצאתי, צרחתי, נכנסתי שוב, חתרתי, צללתי בעמוקים (הנה, אולי פה אני מגזימה), יצאתי, התמוטטתי על החוף, חירחרתי (גם פה), עד שתיירת אנגלייה הושיטה לי את הילדה שלי בחזרה. מסתבר שקטפה אותה ברגע שבו איבדתי ריכוז והמשכתי ללכת מבלי להבחין שהסתומה שלי התיישבה עם הדלי על החול. היא סיפרה שבחושך ראתה ילדה, ובלי לחשוב פעמיים הרימה אותה ורצה איתה לכיוון המלון. כששתיהן שמעו את הצרחות היא עשתה יו-טרן - רק שאני כבר הייתי במים.
מה שאני לא כל כך נוטה לספר זה מה שעבר לי בראש. הדבר הראשון, אבל הראשון, שחשבתי עליו כשדמיינתי אותי חוזרת לארץ בלי ילדה זה שנורא-נורא יכעסו עליי בבית ושזה לא פייר.
הכל כולל כלום / רענן שקד
אני לא חושב שהעולם – או אני – ראינו אי פעם חופשת הכל כלול שהיה כלול בה פחות.
אין לי מושג איך הגענו דווקא לריזורט ההוא בכרתים – אני מאשים את החברים שגררו אותנו (זה עדיין בהליכים משפטיים מולם – לפחות אצלי בראש – כך שאני מנוע מלפרט), אבל קשה היה שלא לדעת שהגענו; הזמרת הרוסייה עם מערכת ההגברה העצומה ליד הבריכה נשמעה כאילו היא בתוך החדר שלנו, שהיה גם הוא – שיחוק! – קרוב לבריכה. רציתי לפרוץ בבכי כשהבנתי שאצטרך להעביר במקום הזה חמישה ימים, אבל מיד עשיתי סובלימציה של הבכי לזעם, דרשתי לעבור חדר ואפילו נעניתי, רק כדי לגלות שגם בחדר החדש, המרוחק מהבריכה, הזמרת הרוסייה נשמעת כאילו היא שרה לידי במיטה. מערכת ההגברה הזו יכולה הייתה להביס לבדה את איראן, כולל החלפת משטר או שניים.
מסעדת הריזורט נראתה כמו חדר אוכל של קיבוץ לאחר פירוק, כולל צחנת הייאוש, והאוכל עצמו היה עושה טובה גדולה אם היה מתעלה לדרגת סטנדרט קיבוצי. אם רציתם מים במהלך הארוחה יכולתם לקום ולמזוג לעצמכם מהברז המרכזי.
בחיי.
הילדים היו קטנים מכדי להבין את גודל – שלא לומר קוטן – התבוסה. בשעות הבוקר גררנו אותם לבריכת הריזורט הקפואה (היוונים לא מחממים בריכות שחייה, והתברר שגם השמש שלהם לא) ואני נכנסתי פנימה והכחלתי מיד רק כדי לצעוק להם: "אה, זה שום דבר! בואו, כיף!"
היינו מוקפים בקהל חדגוני – רוסים מעמד-ביניימים עם ילדים – ושמחתי על שאנחנו לפחות דוברי העברית היחידים בסביבה, עד שהתבררה עוד משפחה ישראלית מוכת גורל שניסתה לעודד את רוחי במילים: "בעיקרון המלון מהצד השני הוא המלון הטוב. כולם שם".
הייתי מספיד את כל האירוע כפיאסקו, אבל הייתה גם שעת בין ערביים אחת שבה פרסנו שמיכה על הדשא ליד החדר, הושבנו עליה את הילדים, הזמרת הרוסייה שרה שירים שכבר למדנו לאהוב בווליום שכבר למדנו את הנזק ההיקפי שהוא מחולל לעור התוף, ומשהו בנו נרגע. אחד החברים (כרגע בהליכים משפטיים, כך שאני מנוע מלנקוב בשמו או לזכור אותו) בא והציע לי שנלך לשחק טניס על אחד ממגרשי הריזורט. הלכנו. למשך חצי שעה הייתי שוב גבר צעיר, נטול ילדים, עם מחבט ביד, בשעת שקיעה יפה, והעולם נראה מבטיח. אחר כך חזרנו ואמרנו לכולם: בואו, אנחנו לא נאכל עוד ארוחת ערב קיבוצית בחדר האוכל פה – למרות שהיא כלולה – והלכנו לטברנה סמוכה.
אני חושב שזו הייתה הארוחה היוונית הכי טובה שאכלתי, בעיקר כי לא נדרשתי לקום למזוג לי מים בעצמי.
אם לקחת משהו מכל זה (ואם זה תלוי בי, לא לוקח כלום), הנה הדבר: רגעים קטנים של חסד מסתתרים לא פעם בין קפלי מציאות נוקשה של נפילה חופשית. אני מדרג את החוויה כולה בכוכב וחצי. לא אחזור. רק מדי פעם, בדמיוני, לאחר הצהריים ההוא.
כשהפכתי לאל־תוש אנושי / חן ארצי־סרור
מבחינתי חופשה זו מיטה נוחה, ספא מפנק, מזגן בשיא כוחו ואוכל מרהיב שמישהו אחר טרח עליו; בשביל בן זוגי חופשה זה אוהל שהוא בנה בעצמו, מקלחת מגבונים, חום אימים ביער שכוח־אל ופויקה שבוודאות בושל בו פעם בטעות חתול. אהבה זה עסק לא מוסבר, ועובדה שבינתיים זה עוד עובד. כשאני גוררת אותנו למלון של הביוקר הוא מגלגל עליי עיניים, כשהוא גורר אותנו לקמפינג אני מקטרת לפני, אחרי ותוך כדי עד שהילדים צריכים להתערב.
אבל יש קמפינג ויש קמפינג. זה תמיד נורא, אבל גם לסבל יש מדרג. ל"ג בעומר של שנת 2022 לא יישכח לעולם. יצאנו עם חברים לקמפינג עם הילדים בשביל להעביר עוד יום חופש מיותר של מערכת החינוך. ההתחלה העידה על סופו של הסיפור: הרכב נתקע.
מתברר שאתרי קמפינג מוכרזים זה לחלשים, ולחבורה היה דחוף לישון במקום לא מוכרז. בלי אור, בלי ברז, בלי פח. טבע מטונף ובלתי נסבל בצורתו הגולמית. כזה שהאוטו נתקע לך בדרך כי גם הכביש הוא לא באמת כביש.
אז האוטו נתקע ואני כבר רציתי הביתה אבל ניסיתי לזרום, תכונה שמעולם לא הייתה לי.
הגענו מזיעים ועצבניים לשום מקום ומצאנו 356,809,642,267 יתושים. סימן משמיים שזה המקום המושלם להקים בו אוהל. כולם היו מאושרים חוץ ממני. פשוט שימשתי עבורם כאל־תוש אנושי: כל היתושות התמקדו בי בעוד שאר המשתתפים היו מוגנים.
בזמן שהילדים טיפסו על העצים והמבוגרים הכינו פויקה (שבוודאי בושל בו פעם חתול בטעות) אני התמקדתי בלעשות פרצוף סובל וללכת בפעם המאה עם בתי הקטנה לעשות פיפי ביער. היא פחות התחברה לרעיון של קוצים בטוסיק, אבל זרמנו. בערך.
אחרי שעה פשוט הסתגרתי באוהל וחיכיתי שהדקות יעברו. הן לא ממש עברו. בצר לי ניהלתי ריב פאסיב־אגרסיב עם בן הזוג. שלפחות לא יהיה משעמם. עד הלילה לא רק היתושות היו עוינות אליי. איבדתי את כל בני בריתי. נשארתי חמוצה. לבדי. מיעוט נרמס. אבל לפחות לא סבלתי לבד.
כשעלתה השמש הדברים לא נראו יותר טוב. עדיין לא היו פח או מים זורמים או צל. חוץ מהחרבשים שעמדו באוויר עמדה שם גם שתיקה מעיקה. החבורה הקטנה מעולם לא שוחחה על אותו לילה ארור. ואנחנו? אנחנו למדנו להפריד כוחות. מי שנהנה מתנאי שטח מצא את עצמו בשנתיים מילואים בעזה, מי שנהנית מחופשה ראויה בדיוק מארגנת לעצמה טיול מפנק בווינה. עם חברה.
מחנה הכפייה של הכיף / דנה ספקטור
הכל היה עגמומי לנו בבודפשט היפה. זה התחיל בדירת ה־Airbnb שנראתה בתמונות כמו קן אוהבים מתוק בגוני צהוב בננה, והתבררה במציאות ככוך זעיר וחסר כל חלון שבוודאות שימש פעם כמחסן נשק של המפלגה הפשיסטית. חשוב לי להדגיש, אני לא מפונקת בחופשות, רן ואני בילינו את החופשה הטובה בחיינו במלון מכונם של סרסורים וזונות ברומא שלא היו בו אפילו מים חמים במקלחת. אבל בדירה הזו? זה היה בלתי אפשרי להצליח לדמיין אותנו עושים אהבה. היא הייתה חושנית בערך כמו מרפסת שירות סגורה. "לא נורא", אמרתי, נחושה בדעתי להישאר אופטימית, "בוא נרד לרחוב הראשי". בדיוק באותה שנייה התחיל לרדת גשם. וכשבודפשט שחורה, היא נראית כמו עיר רוחות. אתה רואה את סבא של מרב מיכאלי עומד במעיל ומעשן בכל פינה.
מכירים את זה שאתם בעיר זרה, מחפשים שוב ושוב איפה הקסם הזה שכולם כל כך עפים עליו ולא מצליחים למצוא אותו בשום מקום? זה מה שקרה לנו בבודפשט. הלכנו אולי 20 פעם הלוך ושוב את הוואצי אוצ'ה הארור הזה שלהם, ופשוט לא הבנו ממה כולם נהנים. לבתי הקפה הייתה כריזמה של קרפרייה בטיילת, חנויות היד השנייה היו יקרות להכעיס. נכון, העיר עצמה יפה מבחינה ארכיטקטונית, אבל כמה כבר אפשר לבהות בבניינים מגונדרים? ספציפית בניין הפרלמנט העתיק, שמולו עמדנו כחצי דקה, מנסים להבין מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו. לספור צריחים ולחשוב "מעניין איזה חוקים הונגריים חשובים נוצרו פה" זה לא בדיוק בילוי המאה.
× × ×
נהיינו רעבים, אז פנינו לסמטה צדדית, נחושים בדעתנו לנצל את הכישרון הגדול שיש לרן - למצוא את המסעדה הכי סודית ומשובחת בעיר, זו שרק המקומיים סועדים בה. יש לו שיטה משלו לאבחן מסעדות. הוא תמיד מנסה להציץ למטבח ולראות מי עובד שם, יש לו העדפה ברורה לסבתות כועסות שמבשלות בהבעה זועפת כזו של "בגלל בעלי הלוזר אני תקועה פה בין הסירים 50 שנה". "ככל שהמאמא במטבח יותר מרירה", רן תמיד אומר, "האוכל שלה יותר טעים".
כזו מסעדה בדיוק הוא מצא בבודפשט, ואני התיישבתי על כיסא הקטיפה והרגשתי מאושרת בפעם הראשונה. אפילו חייכתי ואמרתי "בטוח יהיה פה גולאש מושלם". לא הספקתי לסיים את המשפט, ולמסעדה פרץ גבר חבוש במגבעת בווסט אדום. הוא שלף מתוך התיק שלו כינור, והתחיל לעבור בין השולחנות ולנגן שירי עם הונגריים וסרנדות מהאירוויזיון. ואז נכנסו בשיא האותנטיות גם איש אחד עם קוף על הכתף, ואחר כך גם מוכרת הוורדים הקבועה, זו שתמיד עושה פאסיב־אגרסיב לגברים התיירים שיפנקו את האישה שלהם ודופקת לך מבט של "מתקמצן עליה, אה?" "אוי", רן אמר, "נפלנו על חתיכת מלכוד". מלכוד זה הכינוי שלו למלכודות תיירים, אומרים את זה במבטא צרפתי. לה־מלכוד.
גם למחרת לא הצלחנו למצוא משהו אחד שלא היה פלסטיקי ומאכזב סביבנו. אפילו בתי המרחצאות הרומיים המפורסמים של בודה הותירו אותנו אדישים. "כמה אפשר להתרגש מאמבטיות", אמרתי לרן. "זה ממש הולמס פלייס של פדופילים", אמר הוא, "תקלטי את הגבר הזה בחלוק שדופק מבטים לנערה".
מרגע לרגע מצב הרוח שלנו התחרבש כשהבנו שאנחנו פשוט לא מתחברים לשום דבר בעיר המוזרה הזו. וככל שיותר סבלנו, ככה אני נכנסתי למוד התיירותי הכי מסוכן, שלב מחנה הכפייה של הכיף. כלומר, התחלתי לחפש בכוח אטרקציות, צורות בילוי יצירתיות שאולי יביאו לנו את הפאן. "אולי נלך למוזיאון הסלפי והמתוקים", אמרתי לרן בערב. "מה סלפי ומתוקים?" הוא אמר, "מה אני, מעריצה בת 12 של אריאנה גרנדה?" "אז נלך לעשות פיקניק שקיעה על גדת הדנובה", אמרתי, "אני אקנה מחר יין וגבינות".
× × ×
היום אני יודעת שהרגע המדויק הזה, שבו את מחפשת בכוח מה לעשות כדי שיהיה כיף, זה הרגע שבו צריך לוותר ולהגיד קדיש על הנופש. בחופשות טובות נהנים מסתם לשרוץ על ספסל ביחד, עד כדי כך המקום החדש עושה לכם את זה. הוא גורם לכם לדמיין שאתם אנשים אחרים, לפנטז לקנות פה עליית גג ולעשות הסבת קריירה למשורר או לחוטב עצים.
כשהגענו לפיקניק התברר שהנהר מלא באוניות תיירים עצומות, שגרמו לשקיעה להרגיש כמו יצירת AI כתומה ומזויפת. בכל פינה שרצו אלפי תיירים שנדמה שגם הם לא הבינו מה ההונגרים תרמו לתרבות המערבית - מחול הצ'רדש? בלה לוגוסי? תשאלו את עצמכם מה הונגרי בעיניכם ואין לי ספק שפפריקה תהיה התשובה. בסוף מצאנו כיכר יפהפייה וריקה בפאתי הנהר והתיישבנו. לרגע אחד היה נדמה שמצאנו אותו, את הרגע האחד הזה בחופש ששווה את הכל. "מה זה?" רן אמר, "יש פה סוג של מיצג מחאה מקסים, תראי את פרחי הנייר שתלו על העץ ואת השלטים". אז נעמדתי לקרוא את השלט, שהיה באנגלית. "כיכר זאת הייתה כיכר שיגור שממנה שלחו יהודים למותם במחנות ההשמדה", קראתי בקול רם, "אנו, אנשי הקהילה היהודית, מוחים על החלטת עיריית בודפשט לשנות לה את השם ולהסיר את האנדרטה לזכר השואה כדי להשכיח את מה שעוללו גדודי החץ השחור". "כיף", אמר רן. "פנטסטי", אמרתי בחמיצות. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נסענו לבירה גדולה באירופה. אחרי בודפשט, אנחנו אנשים של עיירות קטנות. רצוי כאלו עם חוף.
העיר ששנאה אותי / איציק שאשו
להגנתה של בריסל ייאמר שהיא החלה לשנוא אותי כבר בשדה התעופה. דייל הקרקע שאותו העזתי לשאול משהו צעק עליי בחזרה משהו לא ברור, אבל שנשמע מאוד כועס. זה היה כל כך קיצוני שאין לי אלא להעריך שבתרגום לפלמית מה ששאלתי אותו נשמע לו כמו "אני לבד בעיר, מה הטלפון של אחותך?"
זאת בעצם הייתה נסיעת עבודה שהארכתי כדי שיהיה לי עוד קצת זמן בעיר שנחשבת כיעד האולטימטיבי לגיקים של בירה, כמו זה שהייתי פעם. נו, כאלה שמקבלים עור ברווז משלוק של בירת חיטה בחוזק 14.2 אחוז שבושלה עם זרעי פסיפלורה ונמזגת רק מחביות שמייצרים נזירים פרנציסקנים. אז התוכנית הייתה להקדיש את היומיים הבאים לשיטוט חסר עכבות בין כמה פאבים עתירי חביות מיוחדות שכאלה, אבל התוכנית שכחה מהעניין הפעוט הזה של אקלים. לא, כי שש מעלות פלוס סופות רעמים זה לא להיט בעודך משוטט בין סמטאות חשוכות והודף ניסיונות של מלצרים טורקים לשדל אותך לתוך מלכודת התיירים שלהם. אני לא רוצה להגיד שחזרתי מובס לחדר המלון שלי, אבל זה רק בגלל שהמילה ספוג תהיה הולמת יותר.
למחרת קמתי נחוש לגלות מה יש לבריסל להציע לי בשעות שבהן עדיין לא מקובל לשתות. די מהר גיליתי שיש סיבה לכך שאף אדם מעולם לא נסע לחופשה בעיר הזאת. כי עם כל הכבוד למטה נאט"ו או לבניין הפרלמנט האירופי, בשביל מוסדות מרובעים באפור אני יכול לקפוץ לרמת־גן, ושם לפחות אפשר לחכות שייפסק הגשם עם סביח ביד. אה, והגשם לא נפסק. גם לא לשנייה.
לקראת הערב האחרון שלי בבריסל התלבטתי אם להישאר בחדר ולספור דקות עד הטיסה למחרת, או לנסות ולשחות שוב לאיזה פאב מדופלם בסמטה חשוכה. בסוף האלכוהוליסט הפנימי שבי ניצח, אבל גם זה רק כדי להפסיד בנוקאאוט: על דלת הפאב חיכה לי שלט קטן שבישר על סגירה לרגל משהו, ואני נאלצתי להיכנע לאיזה מלצר טורקי שהיה עיקש במיוחד. הוא הביא לי בקבוק קפוא ולידו צלחת קטנה. הבירה הייתה סתמית, עלי הגפן – הצגה.
הכל בגלל צרצר אחד / קרן מלמד־מרגלית
מי ידע שצרצר יכול להפיק קולות בווליום כזה? בטח לא אנחנו. משפחה עירונית ומפונקת מגבעתיים, שהחליטה לצאת לראשונה לטיול פלוס לינה בחיק הטבע. כדי לרכך את המכה שבמעבר ממיטות מרווחות לתנאי שטח, הזמנו לנו מקום במה שנשמע בשעתו כמו הפתרון המושלם לעכברי עיר שכמונו: התעלול השיווקי המכונה גלמפינג.
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. אף אחד לא הקיא בדרך, והאתר שמשקיף על ים המלח נראה נקי ומסודר. האוהלים מרווחים וממוזגים, השכשוכית חמודה ומוצלת ויש אפילו גישה לקפה קר ללא הגבלה.
אלא שאז דברים התחילו להשתבש. הילדים גילו שהטבילה בים המלח גם שמנונית וגם שורפת, וכולנו גילינו יחד שההחלטה לא להביא אוכל מהבית ולצאת לאחת המסעדות הסמוכות הייתה טעות קשה. כתבתי מסעדות? התכוונתי מסעדה אחת, בודדה, שהגישה את מיטב התוצרת המקומית: פיצה מעדנות (100 אחוז גבינת עמק) היישר מהפריזר ושניצלוני עוף טוב.
אבל כל אלה היו רק ההקדמה המשעשעת למה שקרה כשכולנו שכבנו לישון. בתזמון חשוד מאוד, בשנייה שבה עצמנו עיניים ניסר קול לא מוכר את הדממה המדברית. ולא סתם קול; צרצור שקודח לתוך אונות המוח, שורט את עור התוף, משפשף את קצות העצבים. את המשך הלילה בילינו בניסיון להבריח את הפולש שככל הנראה התמקם ממש מעל האוהל. טילטלנו את היתדות, ניענענו את הדפנות, ולבסוף יצאנו החוצה והתחלנו להשליך אבנים אל הצרצר, שאיש מאיתנו לא באמת הצליח לראות.
אני לא זוכרת איך זה נגמר. אולי הצרצר השתעמם והלך להעיר משפחה אחרת, אולי נרדמנו באפיסת כוחות. אני רק זוכרת שמישהו מנע ממני לממש את הרעיון להיכנס לרכב בשלוש לפנות בוקר ולחזור הביתה. אבל דבר אחד ברור לי עכשיו: עכברי עיר, מוטב שיישארו במיטותיהם המרווחות, עם הקולות שהם מורגלים בהם - מסיבות רועשות, אופנועים של וולט ושירתה של הסירנה.
הולנד לא חיכתה לי / ליאור בן עמי
פעם, לפני שהייתה זו סכנת נפשות להשאיר את המדינה שלנו בלי השגחה, טסנו בקטע משפחתי להולנד. אתם יודעים, פרות, טחנות רוח, גבינה עגולה כזאת. כל הפסיליטיז.
ובאמת, תודה לאל, הכל הלך חלק, אם שמים בצד את עדנה, האמצעית שלי שנפלה לאגם ברווזים; או אשתי, שבטיול אופניים בחיטהורן התרסקה על איזו רוכבת סינית, השמועות אומרות שעד היום ההיא ניזונה מקשית; או את זה שבאמסטרדם נסעתי בטעות עם הרכב השכור בנתיב רכבת קלה, ובראש עוד התמונה של נוסעי הרכבת מולנו תופסים את הראש.
ההסתבכות, בכל מקרה, התחילה בטיסת החזור. או בניסיון החזור. מגיעים לנמל התעופה סכיפהול - מזוודות, ביטחון, הכל. רק מה, מסביב מלא גירויים. מלא. יש דגם פרוזן יוגורט ענקי כזה, אז צילום; והמבורגר גדול, ברור, צילום; ויש נעל הולנדית שאפשר לשבת בתוכה, מפתה כזאת, צילום; ויש דגם של מטוס סילון, כולל הקוקפיט והמנוע שלו, טק־טק־טק, מלא צילומים; ואז, בדיוטי פרי, ויקטוריה'ס סיקרט וכל הדברים האלה, אשתי מתעניינת נורא. צילום.
ומפה לשם הצילום הבא קצת מטושטש, כי אנחנו רצים; ואז יש תמונה של עדנה, זו שנפלה לברווזים, על רקע שער D23. נראית קצת עגומה האמת. בודד וחשוך שם. כולם נסעו להם. בהולנד, מסתבר, לא מחכים לך. אין ערבות הדדית ואין ערך לחיי אדם שהיה חייב בייגל ושוקו לפני המראה. מתניעים, וביוש. אפילו לא מביטים לקורבנות בעיניים דרך מראת הצד.
בקיצור, הסברים, טפסים, עניינים, כרטיסים חדשים ליום המחרת, מלון בשדה התעופה. בחוץ ברקים וגשם של מקלות של מקטרות. יש ביטוי מקומי כזה. לא סגור מה הפירוש, אבל הולנד מזעיפה פנים אל אלה שהיו אמורים להסתלק ונתקעו לה כמו מקטרות.
זה ידוע שמי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין, אז לטיסה הבאה התייצבנו 900 שעות קודם. לא זזנו מהגייט, D23. בוהים בו כזה. נהיינו הסרט "טרמינל: גרסת המשפחה", רק בלי טום הנקס, בלי המזוודות שטסו יום קודם, ובלי אמון במדינה הזאת, שמתייפייפת לך עם טחנות רוח אבל את המינימום - לשים וינקר, להרים הנדברקס, לחכות שנייה עם המטוס בצד - לא יכולה.
פרידה מרחוק / מרב בטיטו
להקת הקופים שנידנדה מעלינו בפראות את הצמרות הגבוהות של עצי הקוקוס לא התרשמה במיוחד מהכפריים, שצעדו מתחתיה כמו בכל בוקר תוך כדי מחיאות כפיים קצובות. מדי פעם גלש אחד מהם במורד הגזע, תקע בנו מבט סקרני אך זומם ותוך שניות נמלט בבהלה מקצבם המאיים של תופי המלחמה האנושיים. מעטה לחות כבר נקשר סביבנו, סחט בקלות טיפות ראשונות של זיעה, ומכת חום עמדה הכן בקו הזינוק לקראת יממה נוספת ומענגת בגואה שבהודו. חודש לפני העונה הרשמית היא טרם התמלאה בתיירים, והדהוד הכפות האנושיות שהתערבב בקריאות קופים מחרישות אוזניים יצר באי סאונד של מטרונום ענקי שרק אלוהים יודע לברוא.
החופשה המשפחתית עמדה בכל הציפיות האפשריות במגבלות הז'אנר עד כה, אבל משהו עמד להפר את מנוחתי וחוץ משיגעון הקופים לא היה שום רמז שיסביר את המועקה שהשתררה יומיים לפני שהסתיימה. אפילו גאניש – הרץ קנקן בחוף והגרסה המקומית למוסטפה שלנו בסיני - לא הצליח להעלות אצלנו חיוך כמו כל בוקר כשזימר בחן "אל המעיין בא גדי, בא גדי קטן", ואני התחלתי לחשוד.
לא טעיתי. הכלב המשפחתי ביילי – פקינז קשיש ואהוב כבן לנו שכבר חצה את שנתו ה־15 ונתמך בשלל תרופות ־ אושפז במצב קשה בבית חולים וטרינרי בישראל, ואף אחד לא סיפר לי. חקירה צולבת של בני המשפחה הממושמעים ששמרו היטב את הסוד עד אז, העלתה שהוחלט מאחורי גבי לחסוך ממני את הידיעה ולהגן על שלוות נפשי. לא היה טעם להקדים את הטיסה, מצד שני גם החופשה כבר לא עמדה בקריטריון הבסיסי של "חסרת דאגות". הכלבים מוכי השחין שהתרוצצו בחוף הפכו לחבריי הטובים בשני הלילות הנותרים, פינקתי, שיחקתי ושפכתי עליהם ים תשומת לב. רק קיוויתי שמישהו מעבר לים מלטף את הכלב שלי בנשימותיו האחרונות כשאנחנו לא שם, לצידו.
