אני לא יודעת איך זה קרה, אבל בזמן האחרון כל מי שאני מכירה נוסע או מתכנן נסיעה למקום אחד בלבד - יפן. הפיד שלי מלא באנשים שחזרו מארץ השמש העולה ולא מפסיקים להעלות פוסטים שופעי התפעלות שכבר ממש גובלת בסגידה. הם מספרים על מדינה כה מצוחצחת ומנומסת, ממש תמונת המראה ההפוכה של ישראל, שלצערי לאחרונה באמת מזכירה יותר את ארץ השמש השוקעת.
הם מספרים איך ביפן, אם הרכבת מעיזה לאחר אפילו בעשירית של שנייה, מנפיקים לכל הנוסעים מסמך מיוחד שנקרא "טופס איחור בגלל הרכבת", כדי שיוכלו להראות אותו לבוס. יש רק דרך אחת מקובלת לחצות את הכביש העמוס בטוקיו, ואם אתה במקרה הולך בצד שמאל במקום בצד ימין היפנים מסתכלים עליך במבט כל כך מגנה שאתה מרגיש כאילו הכית קשישה. וכמובן, איך אפשר בלי להתפייט על האוכל, כי ביפן כל חתיכת דג שתזמין במסעדת הפועלים הכי זולה תוגש ברמת מישלן.
"אפילו המכסה של היוגורט שם", אמרה לי חברה שזה עתה חזרה ממסע של שבועיים לטוקיו, אוסקה וקיוטו, "את יודעת שהיוגורט לא נדבק אליו בכלל? היפנים האלו, הם תיכננו מכסה מיוחד שנשאר חלק ונקי, את קולטת?"
וכמובן שכולם, אבל כולם, מעלים את אותה תמונה לסטורי: תמונת השירותים הבלתי נמנעת, זו שבה רואים אסלה יפנית חכמה, שמלאה כולה בכפתורים ובמתגים. "כל מתג אחראי לבצע פעולה מפנקת אחרת", אומרת החברה, "אבל צריך ללחוץ כדי לבדוק, כי כתוב עליהם רק ביפנית". אני מקשיבה וחושבת לעצמי איך מכל הדברים היפים שיש ביפן, המקדשים, הגנים המעוצבים - דווקא השירותים הפכו לתמונת התיירות הכי פופולרית בסטורי.
כנראה שהישראלים פיתחו כזו אובססיה למקום שבו הדובדבן פורח כי הכל מנוהל בו לעילא ומתוקתק למופת. כל מה שהיפנים עושים - אוכל, בגדים, ריהוט - יהיה מבוצע על הצד הטוב ביותר, ולכן יפן הפכה לא רק ליעד נחשק אלא למדינת-גורו של ממש. מין מקום שאתה חוזר ממנו עם תובנות על החיים ועם נאומים על כל הדברים הנפלאים שמדינת ישראל חייבת ללמוד ממנה.
יפן נהייתה כזה יעד מקודש לישראלים, שלאחרונה קרה משהו מעניין עם פוסט ויראלי שראיתי באינסטגרם. העלתה אותו בחורה בשם שלי, שנסעה לירח הדבש שלה עם בעלה הטרי, רק שמה לעשות, הבחורה סבלה מכל שנייה שלה שם. הנה כמה ציטוטים נבחרים מהפוסט שלה: "יפן זו ארץ כל הפיקציות", היא כתבה, "מדינה שכולה גימיק. אם אתם מעוניינים באוכל בינוני עד דוחה אבל מצטלם מעולה, סעו לשם... והכי גרוע, אם בא לכם תרבות נטולת גמישות, מרובעת כמו האייפד שהזמנו ממנו בכל המסעדות הגרועות שאכלנו בהן, בטח הבנתם. סעו ליפן".
לא חלפה דקה מרגע העלאת הפוסט והיא חטפה תגובות כל כך מגעילות וארסיות מהגולשים שהיא נאלצה לסגור אותו לתגובות. משהו כמו 800 אנשים הגיבו כאילו היא דרכה להם על הקימונו מהמשי. כינו אותה בהמה סתומה, ערסית חסרת תרבות. לא הבנתי מאיפה הגיעה כל השנאה הזו אליה, כולה העזה לא לאהוב את יפן, ארץ שמעולם לא היינו קרובים אליה ברוח.
ובעוד אלו כועסים על חילול יפן ומשמיצים את שלי שהיא סובלת ממשהו שנקרא אתנוצנטריות, אני מצאתי את עצמי די מסכימה עם הכלה האמיצה. גרתי ביפן כמעט שנה, בדירת שותפים עם קירות נייר אורז. וכן, זה היה לפני המון שנים, כשהייתי בת 20 פלוס, ואין ספק שהמדינה השתנתה המון בזמן שחלף מאז. ועדיין, דבר אחד אני כן יכולה להגיד בוודאות. יפן היא יעד מדהים לטיולים, לנסוע לשם זה לא סתם לבקר בחו"ל, זה אשכרה לנחות בכוכב אחר. אבל בסופו של דבר, כשאת ממש חיה שם ומדברת עם אנשים שנולדו שם? היא גם מקום שיש בו המון אומללות.
בכל פעם שמישהו מספר לי על ההתחשבות בזולת של היפנים, אני ישר נזכרת במועדון ההוא ובפנים העצובים של הירו סאן, היפני שהפך לחבר שלי. אבל רגע, קודם הסבר. זה היה מועדון מארחות ליד הרובע היוקרתי שיבויה, ואני עבדתי בו במשך שנה כמארחת. לא הייתי אחת המארחות היפות והמבוקשות במועדון, אף אחד מהלקוחות מעולם לא הזמין אותי לקפה או לקח אותי למסעדה, כמו שקרה לחברות שלי שם, שהוטרדו מינית על בסיס יומיומי. נכון, בכל פעם ששיכור היה מתפרע ושולח ידיים הוא היה נזרק מיד החוצה. אבל עם מילים לא הייתה שום בעיה. כי אם יש משהו אחד שהתרבות היפנית המעודנת מצטיינת בו זה שוביניזם מעורבב בשנאת זרים מטורפת. זה דבר ידוע שזרים בעיני היפנים הם משהו שהוא רק טיפה פחות נחות מעז, לא סתם הם קוראים לנו "גייג'ין", חייזר. אבל מה שלא ידעתי זה כמה הנשים שם נחשבות לפחותות ערך. כן, דיברתי עם בחורה צעירה שעבדה ביפן לפני שנתיים וזה עדיין נמשך, גם אחרי מהפכת מי-טו. אז חברות שלי שמעו מהיפנים ניתוחים מחליאים של המראה והגוף שלהן שנערכו להן ממש בפרצוף, לא רק ביפנית, גם באנגלית, כדי שיבינו בדיוק מי המעמד השולט.
בהתחלה חשבתי שזה רק משהו שהם עושים במועדוני מארחות, אבל אחרי כמה חודשים התחלתי להקשיב לשיחות של הלקוחות, והבנתי שלא, ככה הם מדברים גם על הנשים המקומיות שלהן. ביטוי אחד שתפס אותי היה "עוגת חג המולד", שזה משהו שאומרים על כל רווקה יפנית מעל גיל 25. כן, בגיל 25 את כבר נחשבת למשומשת וגמורה, ולכן את עוגת כריסמס - עוגה שנשארת על המדף הרבה אחרי החג, ואף אחד לא מעוניין לקחת בה ביס.
אבל הדבר שהכי זכור לי מהמועדון זה בעיקר העצב, הסבל הלא-יתואר של כמעט כל הגברים שהגיעו לשם. רובם היו בני 30-40, עובדי משרד שהובאו לשם על ידי המנהל הבכיר בחברה שלהם. אני אומרת "הובאו" כי זה בדיוק מה שקרה, אף אחד מהם לא רצה לסיים את יום העבודה שלו, שהוא מפרך גם ככה, באזור 23:00 וללכת ישר למועדון מארחות שבו יכריחו אותם לשתות עם תיירות שמחופשות ליפהפיות הוליוודיות. הם היו עייפים, היום שלהם התחיל בדרך כלל בחמש בבוקר, לפעמים גם בארבע, אם הם גרו באחד הפרברים הרחוקים יותר של טוקיו. וככה מצאתי את עצמי יושבת מול חבורת גברים צעירים ובריאים שכמעט לא עומדים יותר על הרגליים מרוב שהם מותשים ומפהקים מולי בלי הפסקה, כמובן שבנימוס מופתי, מאחורי כף היד שלהם. "המטרה היא לגבש את הצוות?" שאלתי את אחד הלקוחות פעם. "לא", אמר לי הלקוח שהאלכוהול שהבוס לא הפסיק לפקוד עליי לתת לו שיחרר את לשונו היפנית המופנמת, "זה כדי להזכיר לנו למי אנחנו שייכים. לחברה, לתאגיד, לבוס".
ומכולם, נגע לליבי הירו סאן. התחברנו בגלל שהוא דיבר אנגלית מצוינת, וגם כי היה היחיד שתמיד התעקש לבוא רק אליי ולהתארח בשולחן שלי. בהתחלה זה החמיא לי, הנה אחד שלא חושב שאני גבר מגודל שמחופש לאישה, כמו שבעל המועדון לא הפסיק להזכיר לי. אבל מהר מאוד הבנתי למה הוא בוחר בי. הוא פשוט היה מאוהב עד כלות באשתו היפהפייה, ואני, עם גובהי הקינג-קונגי ותלתליי הכעורים, פשוט לא היוויתי לה שום איום. גם לשני ילדיו הקטנים לא הפסיק להתגעגע. היה ברור שהוא מת להיות איתם עכשיו, לזכות לעונג הנדיר של לאכול איתם ארוחת ערב, ובמקום זה הכריחו אותו לשבת איתי ולראות את הבוס החלוד שלו רוקד לצלילי שיר ישן של אלביס.
ערב אחד הוא השתכר מאוד ואמר לי בדמעות, "אני מקווה שאשתי לא תתייאש ממני. היא לא רואה אותי בכלל בערבים, וגם בסופי שבוע, שזה הזמן שלי למשפחה, הבוס לפעמים מחליט שכולנו הולכים לשחק איתו גולף באיזו עיירה רחוקה, ואז אני שוב לא רואה אותם”. "ומה יקרה אם היא תתייאש?" שאלתי. "היא תיקח לה בעל של אחר הצהריים", הוא ענה. הוא הסביר לי ש"בעל של אחר הצהריים" זה אומר מאהב צעיר, בדרך כלל בטלן חתיך, שפשוט בא להיות איתך במהלך היום כי בעלך כל הזמן בעבודה. "זה מאוד מקובל ביפן", הוא הסביר לי, "אנחנו פחות שיפוטיים לגבי בגידות כי אין ממש ברירה. הגברים לא נמצאים עם האישה, הם עובדים נון-סטופ, והנשים שלנו כל כך בודדות".
באותו הערב חל יום הנישואים שלו ושל אשתו. הוא קנה לה פרחים ותכשיט יפה והתפלל שיצליח להגיע הביתה יחסית מוקדם. ואני זוכרת איך הבוס התעקש למשוך את הבילוי עד שלוש וחצי בבוקר. אסור היה לאף שכיר ללכת לפני שהמנהל מכריז שהוא הולך. קצת לפני שהבוס השתכר סופית, הירו הציץ בשעון שלו ואמר "זה אבוד, אני כבר לא אגיע הביתה כי הרכבת האחרונה יוצאת עוד חמש דקות". הוא אמר שילך לתחנה וייקח שם תא שינה כזה, לפי שעה. יש כאלו בכל תחנת רכבת גדולה ביפן. אלו לוקרים לבני אדם, לא פחות, מין חלל פצפון שאפשר רק לשכב בו, ואנשי העסקים היפנים שפיספסו את הרכבת האחרונה משלשלים כמה ינים לתוך המדחן, מקפלים את עצמם פנימה ומתעוררים למחרת, להספיק להגיע לעבודה בבגדים של אתמול. כשהירו יצא החוצה מהמועדון הוא השאיר לי את הפרחים של אשתו, ושלח אחורה מבט כל כך מלא בייסורים שעד היום לא יוצא לי מהגוף. בעיניים שלו ראיתי גבר שהתרבות שלו לא מניחה לו לאהוב את הנערה שלו, לא נותנת לו לקחת שום חלק בגידול של ילדיו הקטנים. גבר שישן בסרקופג, ארון קבורה לפי שעה, שבו ימותו גם כל החלומות שלו.
אז אני שמחה על כל הישראלים שנוסעים לבקר, אבל בבקשה תחסכו מאיתנו את הנאומים נוסח "צריך רק ללמוד מהם". אני תמיד זוכרת איך אחד החברים היפנים שלנו אמר לנו פעם, ברגע נדיר של כנות, "אין פה גרם אחד של חופש להיות מי שאתה. זה כמו דיקטטורה שקופה, רק כזו שאתם במערב לא מסוגלים לראות".
