"את לא מאמינה מה ענו לי עכשיו בקבלה", רן אומר כשהוא מניח את שפופרת הטלפון. הוא מתיישב על מיטת הקינג סייז של חדר 3015, שהיא באמת מיטה מדהימה, רפסודה לבנה ומרווחת שהכי בא לך להפליג עליה אל נהר השינה השחור, רק שהיא תופסת את מרבית 22 המ”ר שמהווים את החדר, זה שנקרא בגנדרנות "סוויטת לוקסוס פלוס". "מילא לוקסוס", רן אמר כשנכנסנו לפה וסקר את העיצוב השקט והאלגנטי של החדר, "באמת יפה פה. אבל איפה פה הפלוס? אפילו אין אמבטיה, רק מקלחון".
"מה הם אמרו?" אני שואלת עכשיו. "הם אמרו שאם אני רוצה שיביאו לנו לחדר סכין, זה יעלה לנו עוד כסף", רן עונה. "מה?" אני בשוק, ורן אומר: "הבחור בקבלה אמר 'אח שלי, אם אתה רוצה סכין כדאי לך לרדת לפה ולקחת, אחרת שירות חדרים יגבה ממך 30 שקלים תמורת השירות'". אני אפילו לא נעצרת על העובדה שפקיד הקבלה קרא לו "אחי". אחרי כמה שעות במלון הזה, שמשום מה נחשב לאחד ממלונות היוקרה הטובים בישראל, כבר הבנו שאנחנו שוהים בסוג של פלוגת מילואים חמישה כוכבים, עם נותני שירות שמתייחסים אליך בידידותיות מזלזלת, קוראים לרן "אח שלי" ולי "נשמה", כמובן שנייה לפני שהם מפילים עלינו עוד סירוב למשהו לגמרי נורמלי שביקשנו מהם. בהתחלה חשבתי שיש בזה משהו חמוד, אבל אחרי שפקידת הקבלה אמרה לי "סורי מאמי" בנונשלנטיות מעצבנת לפני שהיא בישרה לי שלא, אין שום סיכוי שאני אקבל צ'ק-אאוט מאוחר אפילו בחצי שעה, נזכרתי שאולי לא בא לי כל כך על מלון שמדבר אליי כמו שעינב בובליל מדברת לעוקבות שלה כשהן מבקשות עוד הנחה חוץ מקוד הקופון.
כן, פעם המלון היה מעז לזמבר אותך בחשבון מנופח רק אם היית טיפש מספיק להזמין את האנטרקוט מהרום סרוויס. "שלא תעזו להשתמש במיני בר", ההורים שלנו היו מזהירים אותנו, מתייחסים למקרר הנחשק שכל כך רצינו לבדוק את כל החטיפים שלו כמו אל לשכה אפלה, מין פורטל לגיהינום שכל השדים אורבים בתוכו. תפתח אותו פעם אחת, רק תיגע באגוזי הזה, ואבא יפשוט רגל בגללך. אבל היום? המלון הישראלי נהיה כל כך חוצפן וזורק שאין לו בעיה לבקש ממך 30 שקלים רק כדי להעלות לך סכין למריחה שתי קומות במעלית.
ועכשיו אין לי ספק שרן ואני נזכרים בדבר אחד: הספרה אפס. כי פעם, כשהיינו מגיעים למלון ישראלי באילת או בטבריה והיה חסר לנו משהו, פשוט היינו לוחצים אפס בטלפון החוגה האפור ומדברים עם הקבלה. והם היו מביאים לנו את זה, בשמחה. מה לא העלו לנו לחדר אז, בימים הטובים של ישראל הנורמלית והמתפקדת? דלי עם קרח, קיסם לאוזניים לאנשים מהסוג שלי, שחיטוט באוזן גורם להם עונג ארוטי, ערכה מיניאטורית של מברשת שיניים ומשחה, שהייתה כל כך מתוקה ששמרתי אותה.
"אני מת מרעב", רן אומר ומחזיק בידו חבילת סלמון מעושן סגורה. אם נרצה לאכול את הסלמון הכתמתם והמגרה הזה עכשיו, נצטרך לקרוע את האריזה בשיניים שלנו כמו שני זומבים מוטרפים באפוקליפסה, לא בדיוק הערב הרומנטי שרן תיכנן לי ליום ההולדת. כי מהצד שלו? הוא באמת דאג לַכֹּל, הלך למעדנייה וקנה גבינות משובחות ובגט שמנמן ופריך, וגם הביא איתו בתיק פירות קיץ מכל הסוגים. רק דבר אחד הוא שכח בבית: סכין כדי לפתוח את האריזות. אני סוקרת את החדר בייאוש. עשר בלילה, עוד לא אכלנו כלום, וגם להשתכר אי-אפשר כי את היין שהוא הביא איתו אי-אפשר לפתוח. אין חולץ בקבוקים בחדר הלוקסוס פלוס הזה, והם בטח גובים ממך פלוס 50 שקל תמורת הזכות לקבל אחד. לא, זה לא הגיוני שאורח ששילם יותר מאלף שקל ללילה ימצא את עצמו מורעב ועצבני בלילה, הכל כי הוא היה אופטימי מספיק להאמין שבחדר של מוסד שתפקידו לפנק אותך ישימו לו דברים בסיסיים. הסכין הזו? היא בעצם כמו סכין בגב, עוד אחת משורה של התעללויות קטנות שהמלון הזה האכיל אותנו מאז שהגענו לפה.
"מצטער", רן אומר לי בבוקר, כשהוא מבשר לי שהזמין לנו חדר במלון לכבוד יום ההולדת שלי, "אבל לא יכולתי לקבל את זה שהאישה שאני אוהב תנקה את הבית ותעשה כביסות ביום ההולדת. ביום הזה צריך לעשות משהו שונה". ועכשיו בא לי לחבק אותו. כי האמת היא שאני חששתי מיום ההולדת הזה, הוא בא לי כבד השנה, עצוב. אני מסתכלת על האיש הזה, שכבר הזמין לנו חופשה ביוון בעוד יומיים, אבל הוסיף עוד מתנה כי הוא מסרב לקבל את זה שלא יהיה לי טיפה אחת של קסם ביום שלי. ובשביל זה הוא היה מוכן להתעלם מהעובדה שכמו רוב הישראלים גם אנחנו נשבענו לעצמנו מזמן שלעולם לא נלך יותר למלון יוקרה, חחח, במדינה שלנו. לא נשלם את הסכומים האלו יותר, לא ניתן לעצמנו להתאכזב בפעם המאה.
ובכל זאת, איזו רוח אופטימית קופצת עליי כשהמונית פורקת אותנו מול הדלת המסתובבת של הלובי. כי תמיד קיימת התקווה שהמלון שהזמנת? הוא בכל זאת יתברר כחד-קרן, כהפתעה נעימה בנוף של מלונות ישראליים שוברי לב, שהוא יהיה המלון האחד הזה שישים לך בקבוקונים חמודים של שמפו אורגני יקר באמבטיה, שיניח במרפסת ערסל צבעוני. "החדר בטוח מוכן כבר", אני אומרת לרן. בגלל שבכל זאת המשכתי לנקות, התעכבנו עוד כמה שעות, מה שאומר שהגענו באיחור של שעתיים וחצי לצ'ק-אין שלנו, שהוא גם ככה מאוחר, בשלוש. אבל כשאנחנו נכנסים מסך של אכזבה נופל לי על העיניים. הלובי פקוק כמו צומת מסמיה, רק שלושה פקידי קבלה מולכים על הדלפק, ומולם ממתינים משהו כמו 25 אורחים עצבניים. "סליחה", אני אומרת לפקיד הקבלה כשאני סוף-סוף מגיעה אליו, "בטח החדר שלנו מוכן כבר". הוא מקרקש במחשב שלו ואחרי כמה שניות מרים את הראש. "לא", הוא אומר, "החדר לא מוכן. במקרה הטוב יהיה מוכן עוד שעה". "אבל זה אומר שיהיה לנו חדר ארבע שעות אחרי הזמן, במקרה הטוב", רן עדיין משוכנע שהוא לא הבין אותנו. "כן", אומר פקיד הקבלה ואפילו לא מרים את הראש, "זה בגלל המכביה".
וזהו, זה כל מה שהוא נותן לנו כהסבר. מילה אחת. המכביה. והוא אומר לנו את המילה האחת הזו בארשת פנים של ניצחון, כאילו שהמכביה היא ההסבר המדעי המדויק לכל מה שלא בסדר בעולמנו. למה יש התחממות גלובלית? המכביה. למה טראמפ מתנהג כמו שבשבת עם איראן? אה, זה בגלל תחרות הספורט היהודית הזאת שמערבלת הכל. וזה כל כך מוזר, כי מה למכביה ולעובדה שעוד אין לנו חדר? האם התאכסנה בחדר שלנו להקה של מתעמלות מכשירים צעירות מניו-ג'רזי שעשו צוקהרות על המזרן עד שהוא נהרס? יותר מאוחר, נדבר עם מנהלת קשרי הלקוחות של המלון. היא תסביר לנו את מה שהפקיד לא ניסה אפילו להסביר: "היינו צריכים לעשות צ'ק-אאוט במקביל ל-700 ילדים מהמכביה, אז הכל התאחר".
אני מודה לה על זה שהיא לפחות טרחה להסביר, אבל באמא שלי, אני לא מצליחה להבין איך זה נחשב הסבר לגיטימי. הלנתם ספורטאים מהמכביה? כל הכבוד לכם על הרווח הנאה שעשיתם, מה הקשר בין זה לכך שאתם מגלחים לי עצמונית את הזמן המקוצר ממילא שנתתם? "אז בטח תיתנו פיצוי?" אני אומרת לפקיד. "לא, אין פיצוי", הפקיד אומר, ונראה מאוד מאוכזב מההתנהגות שלנו. אחרי הכל, אנחנו ישראלים כמוהו, האם לא מפכה בנו לב יהודי חם ששמח שרועי ג'ון כהנא, הילד בן ה-15 של סוחר ג'ינסים שהיגר לאוסטרליה, הגיע לפה כדי לשחות מאה מטר? "אז לפחות צ'ק-אאוט מאוחר", רן אומר, "לקחתם לנו כבר ארבע שעות". "א-אפשר", אומר הפקיד ואשכרה נוזף בנו כמו אמא, "כל החדרים מוזמנים כבר. צ'ק-אאוט ב-12, ואני מבקש לא לאחר אפילו בדקה".
זה כל כך מוזר, כי מה למכביה ולעובדה שעוד אין לנו חדר? האם התאכסנה בחדר שלנו להקה של מתעמלות מכשירים צעירות מניו–ג'רזי שעשו צוקהרות על המזרן עד שהוא נהרס?
וזה כבר מוציא אותי מדעתי, אולי כי זה מסמל את מה שנהיה במדינה בשנים הרעות האלו. ככה זה מרגיש להיות אזרח ישראלי מהשורה עכשיו, אפס זכויות ורק חובות, תעשה 300 ימים של מילואים, תמשיך לשלם מסים מהגבוהים בעולם, אל תעז לבקש שייתנו לך משהו בתמורה, תגיד תודה שמצאו לך מקום במדינה היחידה בעולם שבה לא שונאים אותך כרגע. וזה משתקף כמו תמונת מראה במלון הזה, בפקיד שנכנס למחשב כדי לוודא שרן שילם כל שקל מה-1,200 שהוא חייב לרשת, ובתמורה כל מה שהוא נותן זה להגיד לנו "מציע לכם ללכת לים בינתיים, אני אודיע לכם בסמס כשהחדר יהיה מוכן".
בסוף קורה נס והפקיד מודיע לנו בסמס שהחדר שלנו מוכן כבר בשבע ורבע. אנחנו ממהרים לחזור מהים, אולי בכל זאת נספיק לראות את השקיעה מהמרפסת. "אוי", רן אומר כשהוא פותח את הדלת. ובאמת, מדובר במרפסת כל כך פצפונת שבוא נגיד שאם הרצל היה צריך לשאת ממנה את הנאום שלו על מדינת היהודים, הוא היה נשבר באמצע ומוותר. "בוא ננסה להצטופף", אני אומרת, אבל בחדר יש רק כיסא אחד, למה שיהיו שניים? איזה זוג אוהבים משונה ירצה לשבת ביחד במרפסת כדי להסתכל משם על הים? אז אנחנו נשברים ומניחים את כל המעדנים על המיטה, ואז מגיעה הסאגה עם הסכין, ואני רואה איך רן עוד שנייה בוכה מרוב שיש פער בין התוכניות שלו למציאות. די, באמת שאי-אפשר יותר. זה לא “הלוטוס הלבן” פה, זה הרדוף רעיל בחורשת טל.
ארוחת הבוקר למחרת שופעת ולא מאכזבת, אבל בשלב הזה, לרן כבר אין תיאבון ובא לי לרצוח מישהו כי אני רואה כמה שהוא מאוכזב. פאקינג 40 שנה לקח לי למצוא מישהו שיודע לאהוב בפרטים הכי קטנים, שעשוי ממאמץ. מישהו שזוכר שאני הכי אוהבת גבינה מעושנת וקונה לי אותה לפיקניק, שלא הצליח להתאפק ולתת לי רק מתנה אחת ולכן הזמין עוד הפתעה, די מטופשת יש לומר, במלון ישראלי שלצפות ממנו למשהו זה כמו לחלום שהדוש הכי גדול בגוש דן יכרע ברך ויציע לך אחרי הסטוץ. לא, זה לא הגיוני שדווקא מלון, מוסד שתפקידו היחיד הוא לארח, יעשה הכל כדי לחרב לגבר כזה את החגיגות שהוא תיכנן בכאלה דיוק ויופי. "כל כך רציתי שיהיה לך מושלם", רן אומר. "בזכותך היה לי באמת מושלם", אני אומרת, "למרות שהמלון עשה הכל כדי להרוס". אני נזכרת איך אתמול בערב, אחרי שוויתרנו על טקס השקיעה, על המרפסת, על החלום לאכול, נכנסנו להתקלח, ואיך צחקנו כשגילינו ששמו את המרכך במקלחת בדיספנסר מקולקל ולכן הוא יצא בשליכטות לבנות של סרט פורנו על כל הקירות.
