מהרגע שהיא נכנסה למטוס, האישה עם הקארה השחור לא מפסיקה לנדנד לנו שנחליף לה את המקום. "מצטערת", אומרת לה בסבלנות אילנית, הדיילת הבכירה בטיסה, "אי-אפשר להחליף לפני ההמראה. חכי שהשלט של חגורות הבטיחות ייכבה, ואני מבטיחה שאני אשתדל למצוא לך מקום חדש". "אבל מה הבעיה שאני פשוט אעבור עכשיו?" האישה אומרת בקול בוכים ומצביעה על המושב הפנוי כמה שורות לפניה. מהשנייה הראשונה, ראיתי שהיא עורגת קשות לכיסא הזה, שולחת אליו מבטים חמדניים כאילו שהוא בראד פיט שעשוי מעור אפור וקפיצים. ולא רק היא, לפחות שלושה אנשים אחרים חוץ ממנה הסתכלו עליו באותה התשוקה. משפרי הדיור של הטיסה, ככה התחלתי לקרוא להם בלב שלי, אלו שלא משנה איזה מושב הם קיבלו, D26 או F13, תמיד יסתכלו מסביב לראות אם אין נדל"ן שווה יותר להשיג. "אל תהיי שיפוטית", אני מזכירה לעצמי. הרי גם אני בתור נוסעת תמיד זוממת על שלישיית המושבים הריקה. רק היום, כשאני דיילת, אני מבינה כמה קשה להתמודד עם נוסע שמסרב לשבת בשקט במושב שלו.
"נו, אז תעבירי אותי מהר עכשיו", האישה אומרת לאילנית בדיוק שלוש דקות אחר-כך, כשהיא רואה שאנחנו מתעכבים על המסלול עוד קצת. אילנית היא דיילת מהסוג שהפך פופולרי מאוד לאחרונה בחברות התעופה. דיילת בוגרת. אישה בת 50 עם ילדים בוגרים וניסיון חיים עשיר. היא חצי יוונייה, ובמדים שלה היא נראית כמו איזו יפהפייה הלניסטית, עם השיער המתוח והעיניים הכהות. בדרך כלל הנוסעים מגיבים לסמכות העדינה שלה מעולה ומצייתים לה. לא גברת קארה שחור. איך שאילנית ממשיכה הלאה, היא עוברת אלינו, הדיילות הפחות בכירות, לנסות ליצור קבוצת לחץ אצלנו. בהתחלה היא תופסת אותי, אבל מהר מאוד היא מבינה שאני גור דיילות טיפש מסוג ג'וניור, אז היא עוברת לרחל, שהיא דיילת צעירה, בת 20. מהרגע שראיתי את רחל היא הזכירה לי את טליה מ"האח הגדול". היא גבוהה ויש לה עיניים מלוכסנות וכל כך הרבה חן טבעי. ועכשיו האישה תופסת את השרוול שלה. "אני מתה מכאבים", היא אומרת לרחל, "יש לי פריצת דיסק חמורה ואני פשוט לא יכולה לשבת על הכיסא הזה". "מה את אומרת", אני חושבת, "וזה בניגוד לנוסעת בת ה-80 שיושבת עכשיו כמו מלכה על המושב שייעדו לה?".
"אני מבינה שזה בטח כואב מאוד", רחל אומרת ברגישות שכבר גיליתי שמאפיינת אותה, "אבל עוד לא המראנו, ואסור להחליף מקומות. רוצה כוס מים בינתיים, שתוכלי אולי לקחת כדור?" האישה לא רוצה מים, אבל כן עושה פרצוף כמו ילדה בת חמש שלא הסכימו להחליף לה את השלוק הצהוב לסגול. אני לא מבינה את זה. מילא אם היינו בטיסה של חברה אכזרית שנוהגת להתעלל בנוסעים שלה, כולנו מכירים את הז'אנר, אבל היום אנחנו טסים עם אייר חיפה, חברה חדשה שנוסדה ב-23' והתחילה לטוס ב-24'. אולי בגלל זה היא משקיעה ומפנקת את הנוסעים שלה. מגישים לך מים פעמיים, ובחינם, לא כמו בטיסות אחרות שבהן ביקשו ממני 12 שקלים על בקבוק אחרי שחיכינו במטוס שעתיים וכולם נחנקו מחום. באייר חיפה מגישים לך גם חטיפים בחינם, ובטיסות ליוון ימזגו לנוסעים שוט של אוזו. והכי מרשים הוא צוות האוויר שלהם. כל מי שפגשתי היה כל כך נחמד ולבבי לנוסעים.
לא, ממש לא מגיע לצוות כזה לחטוף עוד לפני שבילינו שנייה אחת באוויר. בטח לא כשאנחנו כל כך עסוקות, כי יש כל כך הרבה הכנות שלא ידעתי שהצוות צריך לעשות לפני ההמראה. צריך לעבור בין כל כפתורי המזגן ולבדוק שהאוויר יוצא, לבדוק שכל הארונות והמגירות בקבינה של הדיילות נעולים. ואגב, כבר שנים אני באובססיה לגלות אילו אוצרות מתחבאים בכל תאי האפסון של הדיילות, האם יש שם פינוקים חשאיים לנוסעים שרוצים לצ'פר אותם? אוכל מיוחד לצוות שהוא טעים יותר מכריך בטעם אבקת סנדוויץ' ופלפלים רטובים?
דנה ספקטור כדיילת אוויר בטיסת אייר חיפה
(צילום: גיל נחושתן)
וצריך לעבור בין הנוסעים, לבקש מהם בפעם העשירית לשים את תיק היד שלהם מתחת למושב. ולא, גבירתי, זה לא משנה שזה תיק לואי ויטון מקורי ואסור ליצירה נדירה כזו לגעת ברצפה. המטוסים של אייר חיפה קטנים. המטוס הוא מדגם ATR 72-600, מטוס צרפתי-איטלקי פופולרי מאוד לטיסות קצרות ומכיל כ-78 מושבים. זה אומר שאין לו תא מטען בבטן המטוס, כל המזוודות נדחסות במין חלל מחסני כזה מאחורי הקבינה של הדיילות. ובגלל שאין הרבה מקום בדגם הזה, אנחנו, הדיילות, צריכות להודיע לכל נוסע שבתא האפסון מעליהם אפשר לשים רק את הטרולי. "אז מה עושים?" שאלתי את הדיילת, "בגדול, מכילים", היא אמרה, "צריך הרבה סבלנות. יש הרבה מקום למטה, מתחת לרגליים, אבל יש גם דברים שאסור להם להיות למטה כמו תפילין או דברי קודש". הנה עוד אתגר שקוף שיש לדיילות ולא ידעתי עליו, למצוא לתשמישי קדושה מקום מכבד בתוך מטוס דחוס.
ויש גם את מה שהדיילת רחל עושה עכשיו, שזה ללכת במעבר ולסקור את כל הנוסעים. כשאני הייתי זו שיושבת במושב, חשבתי שזה בגלל שאולי הדיילת היפה מחבבת אותי, אבל עכשיו אני יודעת שהבהייה המרוכזת שלה בנו, הנוסעים, מסתירה דבר אחר. היא סופרת אותנו אחד-אחד בתןך הראש שלה, זה מה שכללי הבטיחות מחייבים אותה לעשות, וצריך לספור שכל הנוסעים פה לפני ההמראה ולוודא שאיש לא נעדר, או שהחליף אותו טרוריסט.
× × ×
האישה עם הקארה ממשיכה לגנוח בקול, ואני חושבת "בסדר, בכל מטוס יש לפחות נוסע אחד כזה". זה כמעט סטטיסטי. 70 אחוז מהנוסעים הם מקסימים ממש, וממש כיף לשרת אותם. למשל, כשאני מנסה לעזור לאמא הג'ינג'ית שיושבת כל הטיסה עם תינוק פצפון על הברכיים. על כל כוס מים שאני נותנת לה, היא מחייכת אליי בהודיה כאילו שהשקיתי אותה בדום פריניון. ומצד שני, יש תמיד גם את 30 האחוזים האחרים. אלו שבאים מקופחים מהבית, שמתעקשים לריב, חייבים שייתנו להם יחס מיוחד של דוכסית. נוסעי הספיישל נידס הם אלו שיזכרו שהם חייבים לשירותים בדיוק כשהמטוס נוחת, כאילו שהם טסים פעם ראשונה ולא יודעים שבנחיתות אי-אפשר לקום.
דנה ספקטור כדיילת אוויר בטיסת אייר חיפה
(צילום: גיל נחושתן)
אחרי שתי טיסות אני כבר יודעת איך לזהות את הטראבל מייקרס האלו. את קולטת אותם בשנייה שאת מתיישבת בכיסא הדיילת שלך במהלך ההמראה, קוראים לו "ג'אמפ סיט", אבל השם הנכון יותר הוא קרש גיהוץ, מרוב שהוא ישר ונוקשה. הג'אמפ סיט נמצא הפוך מכיוון הנסיעה, ולכן הוא מאפשר לך להשקיף על כל הנוסעים שלך. וככה את יכולה לראות איך מטוס שלם יושב כמו טטלה ומחכה עד שהשלט של חגורות הבטיחות ייכבה. עד שפתאום, בערך עשר דקות לתוך ההמראה, את רואה כמה ראשים של נוסעים שמתחילים להתנועע למעלה ולמטה כמו כדורי פינג-פונג חסרי שקט. את סופרת שנייה אחת בדיוק, ובום, אין אפס. הנוסעים האלו משחררים את החגורה, נעמדים ומנסים לטייל במטוס.
הסוריקטות, ככה אני קוראת להם. הם נראים בול כמו החיה החמודה הזו שזוקפת את הראש, בודקת שהשטח פנוי, ומתרוממת על שתי הרגליים האחוריות שלה. הסוריקטה המעופפת יודעת שהיא צריכה להישאר במקום שלה, אבל כמו כל סוריקטה היא גם חרדתית במיוחד, פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תישאר כבולה בחגורה.
אני עוברת במטוס, עושה את הפעולה היחידה שמתאימה לדיילת מתלמדת שהיא במקרה גם ג'ירפה די רצינית, כלומר, פוסעת במעבר וסוגרת את התאים לאפסון שמעל הנוסעים בזה אחר זה. האמת, זה מפתיע אותי לגלות כמה שאני נהנית מזה, אני שולחת יד, וטורקת את התאים באלגנטיות ואז נשמע הקליק המתוק הזה. וזה לא הרעש היחידי שאני שמה לב אליו. כשאת דיילת ומטוס שלם הוא באחריותך, זה כאילו שכל החושים שלך מתחדדים. המטוס עומד על המסלול ומחכה, אבל המנוע כבר נוהם, כמו איזה פנתר ששוקל טונות ומת לזנק. ומדי פעם נשמע בקבינה הפעמון הזה שעוד לא הבנתי מאיפה הוא מגיח, מין צלצול קסום כזה שמבשר שעוד שנייה תישמע הודעה במערכת הכריזה מהקברניט. אבל חוץ מזה שקט מתוח נופל על המטוס, והוא תמיד מתוח. כי שנייה לפני שממריאים, כל הנוסעים חושבים רק דבר אחד, "בבקשה, רק שלא נתרסק". בדממה הזו הרעשים שאנחנו, הדיילות, עושות הם כמו מין תזכורת כזו שהכל בשליטה והכל בסדר. הצליל של העקבים שלנו, שחולפים על השטיח הלוך שוב, הטריקה של כל מה שפתוח ועלול לסכן את הנוסעים. קליק. קליק. קליק.
הפעם הטיסה קשה יותר. הרגליים כואבות בתוך העקבים, ודי, בא לי הביתה, קשה להחזיק חיוך כשהפרצוף שלך עייף כמו מסכת גומי. קשה לשמור על סבלנות כשאת מתה מרעב ואין זמן אפילו למרק מנה חמה
× × ×
כן, אין ספק שהנוסעים צריכים שקט עכשיו. אני מסתכלת על האישה המבוגרת שכיסתה את כל הראש בצעיף שלה, וכמה שאני מזדהה איתה. גם לי יש פחד טיסות, ואני תמיד מכסה את עצמי בסוודר בזמן ההמראה, בונה לי קן בטוח מצמר כדי שלא אראה כלום אם אחד המנועים פתאום יתלקח בחלון לידי. "לכל אחד מהנוסעים פה יש בלב דאגה פרטית משלו", אני חושבת, "וכולנו רוצים שנמריא כבר בשלום ונוכל להתחיל את החלק הרגוע של הטיסה, זה שבו מותר לנו לזוז ואנחנו מעיינים במגזין של החברה, שבו תמיד ממליצים לנו על יעדים אקזוטיים שאיש לא מכיר כמו כרתים או פריז". ואז, בדממה הזו של הציפייה, פתאום בוקע קול אחד רם. "אני לא מבינה את זה", זו שוב האישה שמתלוננת לבחורה שיושבת לידה, "מה כבר ביקשתי, לעבור? אני אחרי פריצת דיסק והמושב הזה פנוי". ובעצם היא לא אומרת את זה רק לה, היא משדרת את זה לכל המטוס. זה מין רדיו שיימינג שאנשים לפעמים עושים לדיילים בטיסה, משדרים לכל המטוס זרם תודעה של תלונות. מגוללים להם את כל העוולות והיחס הגרוע שהם קיבלו מהצוות. המטרה של זה היא ברורה, שהדייל כל כך יפחד שעוד שנייה החברה מקבלת תביעה מהנוסע, שהוא ייכנע להם.
"רק בישראל יש כאלה דיילות, כל כך לא שירותיות", האישה ממשיכה לקונן בקול. "איך את מצליחה?" אני שואלת את אילנית, "איך את לא כועסת עליה שהיא משמיצה אתכן?" "אני מזכירה לעצמי שזו רק חרדה", אילנית אומרת, "אנשים שעולים למטוס לרוב מפחדים. הם עומדים לאבד את השליטה על החיים שלהם, לתת למישהו אחר להטיס אותם בשמיים בחפץ ששוקל כמה טונות של פלדה כנגד כל חוקי הטבע. אז הדרישות האלו, הכעס? זו כולה חרדה שיוצאת בתור עצבים, הדרך שלהם לנסות להחזיר את השליטה". ועם זה, אני מקבלת את השיעור הראשון שלי בתור דיילת. הסוריקטות המשוטטות? מבקשי הקפה בדיוק בשנייה שאת עוברת ואוספת זבל? הם לא מציקים לנו בכוונה. טיסות הן כזה מצב לחץ שזה פשוט מוציא מאנשים את הילד הקטן שבהם.
מצחיק, לפני שאנחנו מגיעים לכאן, הבודקים תמיד שואלים אותנו אם נתנו לנו משהו מסוכן להעביר, בשיקוף מחפשים לנו במזוודות חומרי נפץ. אבל בפועל, הרבה מאיתנו עולים למטוס בלי לדעת שאנחנו נושאים איתנו חומר מסוכן שאיש לא רואה. את הנפש שלנו והפחדים השחורים שלה, שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם. פתאום אני מסתכלת על האישה הזו באהבה. מאיפה לי לדעת עם איזה מטען היא עלתה למטוס הזה, אולי היא קלסטרופובית, אולי הגב שלה בוער מכאב. והנה, אילנית מחייכת אל האישה, היא מבטיחה לה שוב שהיא תנסה לסדר לה החלפה בשנייה שנמריא. ורחל, היא לא שוכחת לעצור אצל הנוסע הזקן עם הכובע בדרך חזרה, זה שהתלונן קודם שאין לו אוויר. "המזגן פועל טוב עכשיו?", היא שואלת בעדינות.
הדיילת היא דמות האמא של המטוס, אני חושבת, היא זאת שצריכה לענות לנו כשאנחנו מנג'סים מתי נגיע ויודעת מה באמת קורה מאחורי הקלעים. היא זו שיכולה לסדר אותנו ולהביא לנו עוד חטיף או להעניש אותנו ולהזמין לנו משטרה בנחיתה. "צוות", הקול של הקברניט נשמע עכשיו, "להתכונן להמראה". וזהו, המטוס מתחיל להאיץ, נושא בערך 70 אנשים שצריכים שנראה אותם, שנשמע אותם. שיוכלו כבר לשים את הראש אחורה, ולהירדם.
× × ×
שבוע לפני, אני עדיין שטחית. כל מה שמעניין אותי לגבי ההתנסות שלי בתור דיילת הוא לגלות כבר איך איראה במדים. כשהחברה שולחת לי את החבילה עם המדים הביתה, אני מסתערת עליה וקורעת את הניילונים בציפורניים כאילו שמדובר במתנת יום ההולדת שלי. אני מחליקה את השמלה הכחולה על הגוף, מתפעלת מהגזרה שכאילו נולדה להחמיא לאישה, לא משנה באיזה גיל. המדים של אייר חיפה יפהפיים, ואני יודעת שלא יאמינו לי, אבל לשים את השמלה הזו על הגוף שלי? זה כבר מתחיל לתקן משהו אצלי בפנים. מאז שאני ילדה אני חולמת להיות דיילת. הייתה לי אפילו ברבי של דיילת שאבא שלי הביא לי מאחת הנסיעות הרומנטיות שלו עם אמא שלי, והיא תמיד הייתה הבובה האהובה עליי.
אני חושבת שיש בעולם הרבה ילדות קטנות כמוני, שמשהו בדמות הדיילת פשוט קורא להן בנשמה. זה לא רק היופי האצילי, אלא בעיקר התחושה שהיא יודעת בדיוק מה שהיא עושה. שהיא סמל לביטחון ותושייה, מישהי שכולם סומכים עליה. אני הייתי ילדה מבולגנת עם הפרעות קשב, ולכן, כשהשתחררתי מהצבא, לא העזתי לגשת למיונים של אל על. למרות ששירתי בחיל-האוויר, ידעתי שאני לא מספיק טובה לזה. אל על הייתה החברה היחידה אז, והיה כזה ביקוש שהבנות שהתקבלו לשם היו הכי שוות. בנות ממושבי יוקרה או בנות של טייסים עם שמות כמו גפן או דר. לרוב הן היו יפות, והיה להן ביטחון של בחורה שיודעת שהיא תתמודד עם הכל, שריפה שפרצה בקבינה, נוסע מטריד. אני כל בוקר הייתי קמה בתוך החדר המטונף שלי, יודעת שגם היום אני לא אסדר אותו כי אני מוכנה לחיים האלה בערך כמו פטרייה.
ואולי חבל שלא ניסיתי להתקבל, כי מחקרים גילו שבצוותי אוויר בכל העולם יש אחוזים גבוהים בצורה משמעותית של עובדים עם הפרעת קשב. מסתבר שאנחנו מעולים בזה, ההיפר-פוקוס שגורם לנו לתפקד מדהים במצבי לחץ. זו בדיוק הסיבה שאני כל כך מתבאסת על עצמי שעל היום הראשון לעבודה אני מאחרת לתדריך. אני עושה הכל נכון, לא נרדמת בלילה מרוב התרגשות, מקיצה בשעה חמש בבוקר, מגהצת שוב את המדים. ואז, באמצע הנסיעה ברכבת לחיפה, אני מגלה ששכחתי את השקית עם נעלי העקב השחורות שלי בבית. אני חוזרת הביתה ושוב עולה על הרכבת, וככה יוצא שכשאני מגיעה לשדה התעופה בחיפה אני באיחור. זה הכי רחוק ממה שרציתי לשדר היום, אני נוטפת זיעה, וגם המדים שלי כבר מזכירים משהו שבילה את הלילה על הרצפה של נווה תרצה. וככה אני מתחילה את המשמרת הראשונה שלי.
היא אמרה את המילה נתב"ג כמו שאנשים אחרים אומרים "נחש ארסי" או "טיפול שיניים". הדיילות החיפאיות שלנו שונאות לנחות בשדה הלאומי המסובך, גם כי הוא ענק ומשתרע על פני יבשות ולכן הכל יותר ארוך שם
אני כל כך מתלהבת מהגשמת החלום הבלתי אפשרי, שאני מציעה יותר עזרה ממה שצריך. אני מתעקשת לחטוף למישהי את הטרולי שלה מהיד ולהעלות לה אותו על אף שהיא אומרת לי בתקיפות "לא צריך". כמובן שאני מסתבכת איתו ומפילה אותו מרוב שהוא כבד. האישה, שפתאום אני קולטת שנראית כאילו היא בעלת סטודיו לפילאטיס, מרימה אותו ביד קלה ומניפה אותו, שולחת לי מבט של "מי זו הדיילת הזו עם הקואורדינציה של הסליים?" אני גם מקפידה להתנחמד לכל נוסע שעולה ומנהלת עם כל אחד מהם סמול טוק מקיף.
"איפה אתם, ב-D2?" אני אומרת לארבע נערות בנות 13 שעלו לטיסה עם הורים מותשים, וממהרת להוביל את כולם למקום, רק שאיפה, איפה, המקום הזה? אני מנסה להעמיד פנים שאני יודעת בדיוק איפה זה שורה D, עד שאני שומעת את אחת הנערות אומרת, "עזבי, זאתי לא יודעת כלום", ופונה לרחל, גורמת לי להרגיש כמו עציצה עם תג שם.
"אההממ", אני שומעת כחכוח מאחור. אני מרימה את הראש שלי בבהלה, ורואה שכל ההתבחבשות שלי יצרה פקק מטורף באמצע המטוס. עשרות נוסעים עומדים מאחוריי ומחכים שהדיילת המפטפטת תתפנה כבר מהמעבר. אני מרגישה אותה, את השנאה העצמית שלי מהעבר, איך היא עולה לי בגרון. "ידעתי שאישה כמוך לא מתאימה לתפקיד הזה", אני חושבת, "המקצוע הזה דורש איזון מדויק בין נחמדות לסמכותיות, לא להיות כמוך, שכל כך רוצה שיאהבו אותה שהיא שוכחת שהדבר הכי חשוב הוא לבדוק איפה לעזאזל נמצאת שורה D לפני שהיא מתחילה לשרת".
שעה אחר-כך, עמוק בתוך הסטרטוספירה, אני במקום אחר לגמרי. כבר הספקתי לעשות את רוב סבב הפינוקים שאייר חיפה מציעה לנוסע, וככל שעשיתי יותר דברים צברתי יותר ביטחון. הגשתי לנוסעים מים. לקחתי שקית זבל גדולה ואספתי את הכוסות המשומשות שלהם, מה שנקרא סבב אשפה. אבל הכי נהניתי מחלוקת החטיפים, שזה לעבור עם סלסילה מקש שבה יש שני סוגי חטיפים. עוגיות עבאדי זעירות, הסלקתי לתיק שלי חמש כאלו, וחטיף גרנולה בריאות. "מתוק או מלוח?" אני עוברת, "מלוח או מתוק?" אני מגוונת כשמשעמם. יש כזה סיפוק בפעולה הפשוטה הזו, רק ללכת על העקבים שלי כמו פיית מאנץ' קסומה. לתת לאנשים. להרעיף.
דנה ספקטור עם צוות טיסת אייר חיפה
(צילום: גיל נחושתן)
יש לי כבר כמה חברות בגילי שבחרו להתפטר מהעבודה הקודמת שלהן, ולהפוך להיות דיילות כקריירה שנייה. ואני יכולה להבין, בגיל 50 כבר פחות מעניין אותי ההישג הבא שלי. לנסות להצטיין, להצליח, המרוץ להיות משהו, זה מתיש. היום אני רוצה לנסות להקשיב לצליל של הנשמה שלי, ומה שהיא מספרת לי כרגע הוא שהיא מאושרת. תמיד אהבתי אנשים, אני אוהבת לדבר איתם, אוהבת לשרת אותם, לראות אותם מהססים כשהם לוקחים שתי שקיות עבאדי במקום אחת, כל כך רגילים שנוזפים בהם שזה מוקצב ואסור. ואז לחייך ולהגיד "בטח, קח בכיף", ולראות איך הם שמחים.
הדיילות של אייר חיפה עוד יותר מורעלות על העבודה שלהן ממני, וזה על אף שהן לא באמת מקבלות את כל הבונוסים היותר זוהרים. שלא כמו אחיותיהן בישראייר או בארקיע, אין להן את הדבר הזה שנקרא אובר-נייט או שהות, כלומר לישון יום או יומיים ביעד שאליו טסתם. ולכן הדיילות שלה לעולם לא זוכות לדפוק שופינג ברומא או לשרוץ על הבריכה במלון בזנזיבר. במקום זה הן ממריאות ונוחתות בשדה התעופה הזר, עוברות מהר את שיקוף התיקים ובדיקת הדרכונים במסלול המקוצר של צוות האוויר, והופ, עולות למטוס לישראל. יש גם ימים מפרכים שבהם הצוות עושה שלושה סבבים כאלו בבת-אחת. "חוץ מאשר במלחמה", מספרת הדיילת נועם, "בהתחלה לא טסנו, ואחרי זה היינו בלרנקה כי הוצאנו את המטוסים מהארץ. זה היה כזה כיף. נתנו לנו לישון שם במלון דירות יפה, טברנות, שופינג. היינו מבלים כל לילה בדירה של מישהו אחר, שותים יין, קריוקי".
"זה לא גרם לך להצטער שאת לא בחברה עם אובר-נייט?" אני שואלת. "ממש לא", היא אומרת, "כי פה זו חברה קטנה, כולנו חברים. אם ייתנו לי שהיות בחברות אחרות סביר להניח שאני לא אכיר את מי שאני אהיה איתו. עם כמה שזה היה לי כיף במלחמה, גם היה לי קשה. אני אוהבת את הבית שלי, עם המשפחה, עם בן הזוג. אוהבת את המיטה שלי, את האוכל הביתי, לא את הג'אנק-פוד של המלונות. אל תשכחי שאנחנו מקבלים כרטיס חינם על בסיס מקום פנוי לנו ולבן זוג. אני אוהבת לבחור את החופשות שלי בזמן שבא לי, מבינה?". "אנחנו ילדות בית", רחל אומרת, "רגועות, חיפאיות טיפוסיות, זה למה כולנו באנו לעבוד כאן. את יודעת שנגמרת משמרת ואת בבית שלך. אין כיף כזה".
דנה ספקטור כדיילת אוויר בטיסת אייר חיפה
(צילום: גיל נחושתן)
מהר מאוד אני מבינה שכמעט כל הדיילות פה הגשימו חלום שנראה להן בלתי אפשרי. רחל היא דתל"שית, והיום היא דיילת בחברה חילונית שטסה בשבת. "זה מה שתמיד רציתי להיות", היא אומרת, פשוט זורחת כשהיא מדברת עם הנוסעים, עוצרת במעבר כדי ללטף ראש של פעוט שמסתובב ומחפש כפתורים מעניינים ללחוץ עליהם. "הייתה לך פעם גם טיסה אחת קשה?" אני שואלת. "בטח", היא אומרת, "בטיסה אחת, רבע שעה לפני הנחיתה בחיפה, פתאום שמעתי צעקה בקבינה, 'תבואי מהר, יש פה מישהו שנפצע'. אני מגיעה ומגלה שזה גבר מבוגר שפתח את התא העליון של האפסון ונתפסה לו שם האצבע. יש לנו ערכת עזרה ראשונה של הצוות, ערכה רצינית שיש בה כל מה שצריך כדי לעזור, אבל בגלל שמיהרתי לעזור לו הלכתי על הערכה הבסיסית, שאני יכולה להגיע אליה מהר יותר. כשהוצאתי אותה גיליתי שאין שם מספריים, אין לי איך לחתוך את התחבושת. אז גילגלתי מסביב לאצבע תחבושת שלמה, ותוך כדי שאני בלחץ וחושבת מה לעשות, אני רואה שאשתו מצלמת בטלפון את האירוע, אותי. ואני שומעת אותה אומרת בסרטון, 'בושה, הדיילת הזו לא יודעת לטפל, תראו איך היא חובשת גרוע'. ממש עושה לי סרטון שיימינג בשידור חי, ואני דיילת חדשה, רק סיימתי את הקורס, לא יודעת מה לעשות. אני מחליטה לעדכן מהר את הטייסים".
אמאל'ה.
"חכי, זה מידרדר. באותה תקופה עבד איתנו קברניט מפראג. הוא לא מדבר עברית וגם לא כל כך אנגלית. הוא לא הבין את מה שאמרתי לו, וכנראה חשב שנכרתו לנוסע כל האצבעות והוא מאבד דם, אז הוא החליט לעשות נחיתת חירום בחיפה. ולא סתם, הקפטן הכריז על MayDay, שזה מצב החירום הכי קיצון שיש בתעופה. אני שומעת את הטייס מכריז על נחיתת חירום ורואה איך הנוסעים בהיסטריה. וכשאנחנו נוחתים אנחנו רואים שכל השדה על הרגליים. הזעיקו לשם מד"א ומכבי אש, אורות מהבהבים, סירנות. מה לא. הכל בשביל חתך באצבע. בסוף החובשים הורידו את התחבושת וגילו שהחתך שלו היה חתך הכי פשוט וקטן, אבל האיש לוקח מדללי דם ובגלל זה הוא דימם המון. כולם צחקו עליי, המשטרה, מד"א, מכבי אש. אחרי זה קיבלתי קצת על הראש, כי על אף שחבשתי אותו ועשיתי מה שלימדו אותי בקורס, טענו שהייתי צריכה לשאול אותו אם הוא לוקח מדללי דם. לקחתי את זה ללב, אמרתי לך כמה חשוב לי להיות הדיילת הכי טובה. אבל אני עקשנית מאוד ואני גם חצי רוסייה, יש לי אמא סובייטית בבית ובזה מסתיים הסיפור. משמעת והתמדה. אני החלטתי שאני רוצה להיות דיילת, ואני אסיים את זה עד הסוף".
בטיסה אחרת אני טסה עם ראנא, אמא לשניים בת 41. ערבייה מנצרת שהיום גרה בחיפה. ראנא מעוררת את ההערצה שלי מיידית. היא פשוט יפהפייה, הדיילת המושלמת. האיפור שלה הוא יצירת אמנות והשיער שלה מוקפד ואסוף בצמה של שלושה מקטעים שונים. אני מופתעת לגלות שראנא שהיא בעצם דיילת טרייה, התחילה לטוס רק במאי של השנה שעברה. לפני זה היא עבדה בהייטק 14 שנה כמהנדסת.
זה מין רדיו שיימינג שאנשים לפעמים עושים לדיילים בטיסה, משדרים לכל המטוס זרם תודעה של תלונות. מגוללים להם את כל העוולות והיחס הגרוע שהם קיבלו מהצוות. המטרה ברורה, שהדייל כל כך יפחד שעוד שנייה החברה מקבלת תביעה מהנוסע, שהוא ייכנע
היא אומרת שהיא כל כך פחדה שהיא לא תתקבל, שהיא שמרה את זה בסוד, סיפרה לבעלה רק כשהודיעו לה שהיא מתחילה קורס. "כששאלו אותי כילדת בית-ספר מה החלום שלך כשתהיי גדולה ואני אמרתי דיילת - כולם התחילו לצחוק עליי. ומאז החבאתי את זה. הם כיבו לי את החלום, מבינה?"
למה צחקו עלייך?
"זה היה לפני שנים, המורות שלי היו עתיקות בראש, זה היה נראה לא אפשרי שמישהי מהמגזר תהיה דיילת. צחקו עליי, 'את ערבייה, איך תהיי דיילת? מי יקבל אותך?' ולכן כשהתקבלתי לזה בגיל 40? וואי, איזו התרגשות. אני בחיים לא אשכח את התגובה של הילדים כשהם ראו אותי במדים. את הגאווה בעיניים שלהם. עד היום אני מתרגשת כשאני לובשת את המדים, באמת. אני עומדת מול המראה, וחושבת, 'הנה, זו אני, זו מי שאני באמת'. זה מתאים לי כי אני תמיד הייתי מתוקתקת, אוהבת להתלבש, בשכונה תמיד אומרים לי 'הנה, הגיעה הדוגמנית שלנו'. בפעם הראשונה ששמתי את המדים, זה היה כאילו שהכל נפל למקום".
"תקשיבי, אני חייב להגיד לך משהו", קול של נוסע קוטע אותנו, "עזבי את ה-600 דולר ששמתי על הכרטיס והשחילו אותי, עזבי הכל. אין מצב שאין שמיכות במטוס. זו הזיה, אני קופא מקור". "אני מצטערת", ראנא אומרת, "אין לנו שמיכות במטוס". "לא מעניין אותי", הוא כועס, "אז תכבי את המזגן. אין מצב שאני עכשיו קופא שעה וחצי עד הארץ".
למדתי את כל מה שצריך ללמוד, הוא מאוורר לחצים ואני חייבת לעזור לו. "ראני", אני הולכת למנהל הטיסה הדוגמן שלנו, "באמת אין שמיכה אחת במטוס? ומה אם מישהו קופא מקור? "נחמם אותו, נעשה לו פו ונחכך ידיים", ראני אומר, אבל הולך לנסות להנמיך את המזגן. הייתי מחפשת שמיכה, אבל בשלב הזה אני כבר יודעת שלא, אין שום אוצרות מסתוריים בכל המגירות והארונות של הדיילים בקבינה, רחל פתחה והראתה לי הכל. יש בקבוקי מים מינרליים לנוסעים, יש קפה ותה, ואפילו במגירות ששייכות בלעדית לדיילים יש רק האוכל הכה מאכזב שלהם. מה אוכלות הדיילות בלילות? מנה חמה. במגירה היום יש או תירס או עגבניות, או סנדוויץ' שהן מביאות מהבית, כמו רחל.
"אני אתן לך את המושב שלי", אני אומרת, "אני יושבת מאחור ואצלנו חם". הוא מודה לי, ובחיי שזה שווה את זה, לראות אותו מצטנף וסוף-סוף נרדם. חצי שעה אחרי, אני רואה את ראנא עומדת בקבינה, נראית עייפה. "למה את לא יושבת קצת?" אני שואלת אותה. "כי נתת לנוסע את המקום שלנו, הדיילות", היא אומרת, "ואני לא אתיישב עכשיו ליד הנוסע, זה לא מכובד. לא נורא, אני אעמוד, אל תיקחי ללב".
"תראי מה זה", אני חושבת, "רצית כל כך לפנק את הנוסע, שדפקת את אחותך לצוות". צריך לשמור על איזונים כשאת דיילת, זה כמו שמאזנים את המשקל של המטוס כדי שימריא טוב.
× × ×
"מה זאת אומרת יש עיכוב של לפחות שלוש שעות?" אני אומרת, כמה ימים אחרי זה. הגעתי לשדה התעופה של אתונה בדיוק בשלוש בצהריים. מספיק בשביל התדריך. "מצטערת", ירדן מהחברה אומרת עכשיו בטלפון, “נפל להם מכ"ם הטיסות בשדה, אל תשאלי איזה בלגן, אומרים שבקצב הזה אנחנו נצא מאתונה אולי בתשע בערב". אני מסתכלת בייאוש על הספסל שלי. הוא אמנם נחמד, אבל זה ממש לא חלל שהייתי רוצה לבלות בו שלוש שעות בהמתנה.
הסיוט הכי גדול של כל דייל באייר חיפה הא טיסה שמתאחרת לשעות הלילה. "השדה של חיפה נסגר בעשר בלילה", רחל הסבירה, "וזה אומר שאם המטוס לא נוחת בזמן, מפנים אותנו לנחות בנתב"ג". היא אמרה את המילה נתב"ג כמו שאנשים אחרים אומרים "נחש ארסי" או "טיפול שיניים". הדיילות החיפאיות שלנו שונאות לנחות בשדה הלאומי המסובך, גם כי הוא ענק ומשתרע על פני יבשות ולכן הכל יותר ארוך שם. "רק להגיע מהמטוס לשדה עצמו לוקח נצח", כמו שרחל אומרת, "וגם למי יש כוח למצוא דרך לחזור לבית בחיפה בסוף יום מפרך של שלושה סבבי המראה-נחיתה".
הנוסעים האלו נראים בול כמו סוריקטה שזוקפת את הראש ומתרוממת על שתי הרגליים האחוריות שלה. הסוריקטה המעופפת יודעת שהיא צריכה להישאר במקום שלה, אבל כמו כל סוריקטה היא גם חרדתית במיוחד, פשוט לא יכולה לשאת את המחשבה שהיא תישאר כבולה בחגורה
"סליחה", אני שומעת קול מימיני, רואה שעל הספסל שלי התיישבה אישה שכנראה עובדת בתור צוות קרקע יווני, כי היא לבושה בווסט צהוב זרחני כזה מעל החולצה. "מקווה שזה לא מפריע לך שאני שואלת", היא אומרת ומצביעה על נעלי העקב שלי, "אבל תמיד רציתי לדעת, לא כואב לכן להסתובב על כאלו עקבים כל היום?" "מתרגלים מהר", אני אומרת לה, על אף שמאיפה יש לי מושג. אני חיקוי טמו של דיילת. והאמת היא שזו לא הפעם הראשונה שאני משקרת בלי בושה לאנשים ששואלים אותי כל מיני שאלות של דיילת. בטיסה הקודמת הלכתי לשתות קפה קר בקניון של המרכזית אחרי שנחתי, ונערה בת 16 פתאום צעקה לי מהדוכן שבו היא עבדה, "וואי, דיילת, איך אני רוצה! תגידי, זה קשה להתקבל?" אני אפילו לא זוכרת מה שיקרתי לה, רק את האשמה שהרגשתי כשעשיתי את זה. ועדיין, לא הצלחתי להתאפק. אני כל כך נהנית כשחושבים שאני דיילת אמיתית. הדיילת היא הסלב של השדה, יש איזו אווירה של מסתורין שמלווה אותה. כולם עוקבים אחריה במבט, מנסים לנחש מאיזו חברה היא, לאן היא טסה. גם אם היא הכי נשואה ובורגנית בעולם, מלווה אותה ארומה מסוכנת כזו של אחת שתשב היום בלילה בלובי של מלון בקייפטאון ותשתה יין עם מרגל רוסי.
אני יודעת, כולם רואים עליי שאני דיילת מבוגרת. איש לא מסתכל עליי וחושב שאני יהלי בת ה-20 הרעננה מרמת-השרון. ראיתי את זה טוב מאוד רק לפני רגע, כשנהג מונית עקב אחריי לאורך כל הכביש שמוביל לגייט ארבע, עד כדי כך הוא התפעל מהאלגנטיות של המדים. בשלב מסוים הוא כל כך התפעל שהוא צפר לי ואני הסתובבתי. עד עכשיו הוא רק נסע מאחוריי, אבל עכשיו הוא ראה את הפנים שלי. ואלוהים, איך שהמסכן הזה נבהל. הוא היה בחור צעיר, ופתאום הוא מצא את עצמו מנסה להזרים אישה בגיל של אמא שלו. אם לא הייתי במדים, אני משוכנעת שהייתי נעלבת רצח. אבל משהו במדים האלו הוא כמו גלימה של גיבורת-על שמגינה עליי. כן, נדמה לי שמצאתי את התרופה לגיל המעבר. מדים של דיילת. אין בעולם קרם אנטי-אייג'ינג שעשוי מבכי של חלזונות, אין מזרק בוטוקס אחד, שיכול לגרום לי להרגיש עוצמתית ולוהטת כמו המדים הכחולים של אייר חיפה.
פתאום אני רואה שעוד מישהו התיישב לידנו, בחור מקועקע עם טרולי. "תגידי", הוא אומר, "את יודעת למה יש כזה בלגן עם הטיסות היום?" "אה", אני אומרת לו, "זה בגלל המכ"ם שנפל". וזו כזו תחושה של כוח, להיות בעלת הסוד הזו, זו שיודעת בדיוק מה קורה מאחורי הקלעים של השדה. "יתקנו אותו עוד מעט, אל תדאג", אני אומרת, אף שאין לי מושג.
אילו רק ספסל המעריצים שלי היה יודע איפה הייתה הדמות הזוהרת שלי לפני יומיים. רוכנת עם כפפות גומי על האסלה של המטוס. מנסה לסתום את האף. "פייי", אני אומרת לראני, הדייל הבכיר, "למה זה כל כך מסריח?" "אין לנו מושג", הוא אומר, "זה לא בגלל הנוסעים, זה פשוט ריח קבוע כזה". "פעם אחת", אומרת ראנא, "מישהו הקיא בשירותים ככה שלא ידעתי מה אפשר לעשות. בסוף לקחתי את בקבוק האוזו ופשוט שפכתי פנימה". כן, לא הכל נוצץ שם למעלה, השירותים באמת מדיפים ריח של אבדון וצריך לנקות אותם כמה פעמים בטיסה.
דנה ספקטור כדיילת אוויר בטיסת אייר חיפה
(צילום: גיל נחושתן)
בסוף אייר חיפה מוצאים פתרון יצירתי, והם מאחרים רק בשעה. והפעם, הטיסה קשה יותר, אולי כי חיכיתי בשדה המון זמן, אולי כי הנוסעים מותשים מהעיכוב. הרגליים כואבות בתוך העקבים, ודי, בא לי הביתה, קשה להחזיק חיוך כשהפרצוף שלך עייף כמו מסכת גומי. קשה לשמור על סבלנות כשאת מתה מרעב ואין זמן אפילו למרק מנה חמה. ואז, סוף-סוף, שקט נופל על הקבינה. רוב הנוסעים כבר ישנים. זו השעה הכי יפה במשמרת, סיימנו את רוב המטלות, אפשר לשבת קצת אם הנעליים שלך מכאיבות. ובדממה הזו, שאולי קצת מזכירה תינוקות שסוף-סוף נרדמו על מזרנים בפינת הגן, אפשר לראות את הנס הזה, הפלא של השמיים. אני מציצה מהחלון, רואה ים שמתפרס לרגליי וקורץ מלמטה בנצנוצים כסופים, ומדי פעם מופיע אי, ועוד אי, כל אחד בצורה מוזרה יותר מהשנייה. זה מותח את הלב שלי עד הסוף, ממלא אותי בדמיונות על מסעות ועל נדודים. הכל נראה אפשרי כשאת דיילת. שיום אחד תגיעי למדגסקר, שיום אחד גל גדות תעלה למטוס ותגיד, בואי, תהיי חברה שלי.
ואז אני רואה אותם. את זוג הזקנים שעלה למטוס קודם. הוא נרדם, הפה שלו פתוח, והיא מחזיקה את היד שלו ומסתכלת בחלון כמוני. ופתאום היא מוציאה מהתיק את הצעיף שלה, פורסת אותו יפה על בעלה הישן, ומעבירה עוד מבט ארוך ודואג עליו, מבט של כלה בת 20. וזו לא רק היא, זה הבחור שקודם לקח חטיף גם לחבר שלו שנרדם, ולחש לי "אני יכול לשמור לו כוס מים, שיהיה לו כשיתעורר?" זה האיש שחיבק את אילנית כשהוא נכנס, אמר "טוב לראות אותך שוב", וראו שהוא מתכוון לזה. שמעתי כל כך הרבה קיטורים של דיילים על הישראלי המכוער, אבל אם את רק מסתכלת, את יכולה לראות כל כך הרבה מחוות של אהבה במטוס אחד.
