היא מתקשרת אליי מהחופשה שלה ביוון, והיא בוכה כל כך חזק שאני נבהלת. האם היא ובעלה עשו תאונת דרכים? האם היא דרכה על דג ארסי ומאושפזת בבית חולים? "מה קרה", אני אומרת שוב ושוב וכל מה שהיא מצליחה להגיד לי הוא "זה נגמר, אני לפה לא חוזרת בחיים".
יעל היא חברה מאוד טובה שלי, ולכן אני מיד מבינה שקרה משהו רע אם היא מדברת ככה על המקום האהוב עליה בעולם. כבר 21 שנה שהיא ובעלה מבלים את חופשת הקיץ השנתית שלהם באותה עיירת הנופש, מין כפר קטן וחף מכל אקשן שממוקם אי שם בדרום היבשת. הם הגיעו לשם בפעם הראשונה במקרה, כשהיו עוד הורים צעירים שמגדלים שני ילדים קטנים, ומיד התאהבו בעיירה הפצפונת. בעבר היא הייתה מושבה של היפים בשנות ה-60, ומשהו מהקסם הזרוק של אז נשאר בה עד היום. ומאז, כל קיץ מחדש, הם נעלמים לשבועיים ונוסעים למקום הסודי "שלהם", לעשות שוב את אותם הדברים שהיא כל כך מחכה להם כל השנה. לפקוד את אותו החוף עם חלוקי הנחל הקטנים והצבע הכחול והרציני של המים, לאכול את אותה המוסקה מלאת הקינמון שאכלו כבר בביקור הראשון שלהם שם, במסעדה הקטנה שיש בה מאמא זקנה ומלאת מרירות שעומדת במטבח ומקללת לתוך הבמיה בעוד בעלה ההולל מתבדח עם האורחים.
בהתחלה אני מודה שזה נראה לי מוזר, למה לא לגוון, איך אפשר לחזור כל קיץ לאותו המקום ולאותם החופים, זה נראה לי זקן כזה, כמו סבתא שלי שהייתה נוסעת כל אוגוסט לאותו בית הבראה בצפון הארץ כדי "להרגיע את עצביי הרופפים", כמו שהייתה אומרת בעברית צחה, לגמרי לא מודעת לזה שהנכדה שלה חושבת "איזה שיעמום, איך אפשר לבלות כל קיץ בלאכול אותה ביצת עין מתחת לאותם עצי אורן, כשהעולם כל כך ענק ומלא הרפתקאות". אבל אז רן קנה עם אחיו בית בקלמטה, ומאז גם אני מתעקשת שניסע בכל חופשה אפשרית לשם, רק לשם, כאילו שאין יותר בעולם את דרום צרפת או הודו. "אתה חושב שזה בגלל שהזדקנתי?" שאלתי פעם את רן, "שנהייתי כמו סבתא שלי, ואני מעדיפה את המוכר והישן על פני מקום חדש?" "לא נראה לי שזה קשור לזקנה", הוא אמר, "יותר לבגרות, למין הבנה כזו שאם כבר מצאת את האושר החמקמק שלך איפשהו, אז אסור לך בשום פנים ואופן להמר על משהו אחר".
בכל מקרה, כדי להגיע אל העיירה הזו שלהם צריך לצאת משדה התעופה ולנסוע משהו כמו ארבע שעות בדרך לא ממש סלולה ומתפתלת. המרחק של העיירה שלהם משדה התעופה כל כך גדול, שזה בדרך כלל מבטיח להם שהם לא יפגשו שם אפילו זוג ישראלים אחד נוסף. כן, כאן הם לא ישכבו על כיסא נוח בים ופתאום תישמע צרחה של "מאמוש, תביא לי את המצופים של לביא מהאוטו", שתפלח את השקט המוחלט.
בגלל שאין בעיירה אף ישראלי שאפשר לשבת ולקונן איתו על המחיר המטורלל של הענבים בסופר, יצא שהחברה שלי ובעלה הכירו שם חבורה של אנשים מכל העולם. הם התגבשו והפכו כולם לחברים טובים, ומאז הם נדברים להיפגש שם כל שנה באוגוסט על החוף, כמו באיזה סרט צרפתי על קבוצת חברים במשבר גיל המעבר. בחבורה שלהם יש זוג קנדים, היא מורה מתוקה והוא מהנדס רכבות שתמיד כיף לנתח איתו את כל כשלי התחב"צ שלנו. יש גם זוג גרמנים שובב שתמיד מגיעים לטברנה הקבועה של החבורה מחוף הנודיסטים הסמוך. ובעיקר יש שם את זוג האנגלים הכריזמטי, היא סופרת די ידועה בארצה, הוא פרופסור מבריק באיזה תחום בפיזיקה שיעל אף פעם לא הבינה מה הוא עד הסוף. לא שזה משנה הרבה, כי שני האנגלים הם כל כך שנונים שהחברה שלי, שתמיד הייתה הכי מצחיקה וסרקסטית מכולנו, התאהבה בהם ישר.
גם האנגלים התחברו ישר להומור המעולה שלה ומהר מאוד זו ממש נהייתה חברות לכל דבר, כזו שלא הסתפקה בחופשות. הם היו מדברים בטלפון במהלך השנה. יעל אפילו עזרה לאנגלי יום אחד לתקן את המחשב שלו אונליין וגם ייעצה לאישה מה לעשות כשהבן המתבגר שלהם התחיל לגנוב מהם כסף מהארנק. ובכל קיץ יעל הייתה אורזת מתנות בשבילם במזוודה. חלווה פיסטוק בשבילו, טחינה הר ברכה בשבילה. "ובכל פעם שהייתי אורזת להם את המתנות", היא אומרת, "הייתי נזכרת בחיבוק שלה. הייתי מרגישה כאילו שאני בתוך חיבוק של אמא".
רק שהשנה הכל השתנה. "פרקנו את המזוודות", היא אומרת, "וישר רצנו לטברנה על החוף כמו בכל שנה, לפגוש שם את החבורה שלנו ולרדת על בקבוק אוזו וסרדינים מטוגנים. הלכנו על החוף וראינו את שני האנגלים מרחוק, אני מתביישת כשאני נזכרת איך ניפנפתי להם בהתלהבות משוגעת. כי מהר מאוד ראינו שהם לא מנפנפים לנו חזרה בכלל. ג'ייקוב, הבעל, עמד שם ליד הטברנה וצפה בנו מתקרבים במין מבט מוזר. וכשהגענו כל מה שהוא אמר היה 'וול, הנה אתם', בחמיצות כזו. דווקא היא חיבקה אותי, אבל משהו בחיבוק לא היה שלם. כאילו שהיא רק מסמנת".
היא ידעה ישר מה הסיבה. פוליטיקה, אלא מה. כמעט כל ישראלי שנוסע לחו"ל בימים אלו מכין את עצמו מנטלית לתסריט כזה. להגיד שאתם מישראל לאיזה זוג זרים ולראות ישר איך הפנים שלהם נופלים כמו סופלה טהרני. שזה מובן אולי, כי אחרי כל מה שהזרים האלו קראו ושמעו בחדשות שלהם שנקנו בכסף קטארי, הם עכשיו משוכנעים שאנחנו קמים בבוקר, רוצחים תינוק אחד או שניים, ורק אז מעמידים את המקינטה לקפה. אלא שפה לא מדובר בהיכרות ראשונית, אלא בחברות של יותר מ-20 שנה. "ולכן הרגעתי את עצמי שזה יהיה בסדר", היא אומרת, "כי כבר היו לנו שיחות פוליטיות בחבורה והיו ויכוחים איתם על הפלסטינים והכיבוש שלא הותיר להם ברירה אלא להיות טרוריסטים, ואני דווקא לא הייתי יהודייה חנפנית שמנסה להתחבב והגנתי על המדינה כמו יוסף חדאד, ובכל זאת נשארנו חברים טובים".
אחרי שהם חזרו מהטברנה, הבעל שלה, טיפוס סטואי בהרבה משתינו, ניסה להגיד לה שאולי היא מדמיינת. "כולנו רק נחתנו פה עכשיו", הוא אמר, "ככה זה ביום הראשון אחרי הטיסה, כולם עייפים ולא במצב רוח". וזה מה שהיא אמרה לעצמה כשהיא הלכה לישון. שמחר יום חדש והם ילכו לטברנה הקבועה שעל החוף ויפרקו שני בקבוקי יין ויצחקו כמו תמיד. "בשעה שבע בבוקר אני קמה לבדוק מיילים", היא אומרת, "ומגלה שם מייל ממנו, מג'ייקוב: 'אני לא יכול להצטרף אליכם לארוחה היום, המצפון שלי לא נותן לי להאמין שאנשים שלוקחים חלק בג'נוסייד יכולים להרשות לעצמם להיות בחופש. ולפיכך, מבחינה מוסרית אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי לחלוק איתכם לחם, אתם לוקחים חלק ברצח עם ועוד יוצאים לחופשה תוך כדי כאילו שזה כלום. אני לא יכול לשתוק יותר ואני אמשיך להפגין נגד ציונים כמוכם, ושתדעו שאני מוכן גם להיכנס לכלא בשביל שפלסטין תהיה חופשית'".
היא אומרת שהיא אפילו לא יודעת מה יותר פגע בה. "נראה לי", היא אומרת, "שזה היה הביטוי הזה 'לחלוק לחם'. שזה ביטוי שבעצם בא מהמסורת הקווייקרית ומהנצרות. ביטוי שאומר אם אתם 'ברייקינג ברד' ואוכלים על אותו שולחן ביחד, זה סימן לחברות. הבן אדם ישב ובכה לי על הכתף כשאיבחנו את הבת הקטנה שלו על הספקטרום האוטיסטי ואמר שהוא לא יודע איך היא תסתדר בלעדיו כששניהם ימותו, ופתאום הוא כותב לי מכתב גינוי בשפה גבוהה כאילו שאני שרת החוץ של מדינת ישראל?"
ומילא זה, אבל את המייל המשפיל הזו הוא גם שלח לכל חברי החבורה, שיידעו כולם מה נכון לעשות מבחינה מוסרית עם שתי הישויות הציוניות המרושעות שהצליחו להשתרבב לקבוצה שלהם בלי שאף אחד שם לב שיש להם קרניים מתחת לכובע הים. "חשבתי שאחרי שפעמיים עשו עליי חרם בתיכון אני כבר חסינה", היא אומרת לי, "ועכשיו אני לא מסוגלת להפסיק לבכות". היא מספרת לי שאחרי זה היה ניסיון מסוים לתקן. ג'ילי, אשתו, כל כך נבהלה מההתנהגות המכוערת של בעלה שהיא מיד הציעה שהיא תבוא לאכול איתם ארוחת צהריים. והיא אגב, יהודייה, דור שלישי בלונדון. אבל הארוחה איתה לא סידרה שום דבר, כי מהר מאוד הסתבר שג'ילי מסכימה עם עיקרי הדברים של בעלה הצדיק, רק לא עם הדרך הלא-תרבותית שבה העביר אותם. זה אפילו היה עוד יותר פוגע, להבין שהיא הגיעה לארוחה הזו רק כדי חלילה לא לפגום בנימוסים האנגליים המעודנים שלה, ולא בגלל שהיא הבינה שבעלה הכאיב ככה לחברים של 20 שנה.
הפרצוף הזה שלהם הטריף אותי, כי הוא נראה לי פרפורמטיבי מדי, מזויף, כאילו הם מתעקשים להראות שהם כל כך מתביישים ברצח העם, שלא נראה להם ראוי לא להשפיל את העיניים ביגון
"אני מרגישה שגירשו אותי מגן העדן הקטן והפרטי שלי", היא אומרת עכשיו, "את זוכרת שדיברנו על כמה אני אוהבת לחזור למקומות שאני מכירה כי אני מרגישה בהם ביטחון של בית שלא תמיד היה לי בתור ילדה. וזה מה שהחוף שלנו היה בשבילי. רק שעכשיו אני מבינה שאני ישראלית, ואין לי זכות להרגיש בבית בשום מקום. 20 שנה חשבתי שהם רואים אותי בדיוק כמו שאני, ופתאום מסתבר שמבחינתם אנחנו רק קריקטורה מזקני ציון עם אף עקום ורוע צרוף שדורכים על ראשים של תינוקות עם מגף".
מיותר להגיד שהחופשה שלה נהרסה כליל, שמאותו רגע היא הרגישה כמו מצורעת, הסתגרה במלון ופחדה ללכת לטברנה שלהם, כדי לא לפגוש את האנגלי שבטח יסתכל עליה כאילו הייתה אווה בראון בפריאו פרחוני. והיא לא הפסיקה לבכות, על החברות שנגמרה ועל גן העדן שלה שכבר לא ירגיש בטוח, "וגם על אי-הצדק הזה של העולם", היא אומרת, "איך אחרי 7 באוקטובר זה התהפך ככה? איך הם שכחו שטבחו בנו ואנסו אותנו ועברו לצדד ברוצחים?"
היא מדברת ואני חושבת שזה כאילו מחיר קטן לשלם, חופשה הרוסה, חברות ארוכה שהתפרקה רק כי איזה אנגלי בן 70 החליט פתאום שהוא מתנגד משטר אמיץ שיראה לישראל מה זה. "למרות שבינינו, הוא לא ייכנס לשום כלא בשביל פלסטין, התרח הזה", היא אומרת, "הוא ימשיך לשתות ג'ין טוניק בגינה הפריבילגית שלו וירגיש הכי מרטין לותר קינג עם עצמו רק כי הוא כתב מייל מכונן ליעל מישראל".
ובכל זאת, זו לא רק החופשה שלה שנגזלה, זה החופש של כולנו לנסוע לנשום באיזה חור אקזוטי שבא לנו בלי לפחד שמישהו יבוא ויגנה אותנו מול כולם רק כדי לצחצח בהנאה את המצפון שלו. "בגלל זה אני כל כך כועסת על מי שעומד מאחורי 'נז"א'", אני אומרת עכשיו. למי שלא יודע, “נז"א” - נזק אגבי - הוא סרט אנטי-ישראלי שנעשה על ידי שני יוצרים, יובל אברהם ורחל שור. בסרט מתואר איך צה"ל ישב וחישב מה יהיה הנזק האגבי של כל תקיפה שלו בעזה, ואיך - לפי העדים שמופיעים בסרט - לא ממש הזיז למפקדים אם הנזק הזה יעלה בחיים של 500 אזרחים תמימים. הסרט זכה מיד להצלחה בינלאומית מסחררת, הוא קיבל 20 ומשהו דקות של מחיאות כפיים רצופות בפסטיבל ונציה, שבר שיא של 83 שנה בתשואות הקהל.
ועכשיו אני נזכרת איך צפיתי בשני היוצרים עומדים שם ומאזינים למחיאות הכפיים בפנים חתומות כמו אבן. יותר מהכל, דווקא הפנים העצובות שבהן הם קיבלו את התשואות שלהם הצליחו להרגיז אותי. בחייאת, אתם שני אנשים צעירים, זה עתה זכיתם בהדרן שובר שיאים ובפרס יוקרתי בפסטיבל הכי נחשב בעולם בערך, תנו חיוך קטן על ההישג, מה אתם עומדים שם אבלים וחפויי ראש כאילו מרחו אתכם בזפת רותחת? הפרצוף הזה שלהם הטריף אותי, כי הוא נראה לי פרפורמטיבי מדי, מזויף, כאילו הם מתעקשים להראות שהם כל כך מתביישים ברצח העם שמתרחש במדינה שלנו, שלא נראה להם ראוי לא להשפיל את העיניים ביגון.
וזה כל כך מזכיר לי את המשפט המליצי הזה, "אני לא יכול לחלוק איתכם לחם", שהאנגלי כתב לחברה שלי. זה כל כך מוזר, אתה מכיר אותה כבר 20 שנה, סיפרת לה סודות משפחתיים, אפילו כתבת לה שיר ליומולדת ובו כתבת שהלב שלה מלא בפרפרים אדומים ורגישים שמחפשים בית. יכולת לכתוב מכתב מהלב שבו אתה מסביר בדיוק כמה אתה אוהב אותם אבל לא מצליח ליישב את העובדה שהם ישראלים עם הדעה הפוליטית שלך. אז מה פתאום דחוף לך לכתוב לה כמו פוץ על שבירת לחם יחדיו ועל מצפונך שלא מתיר לך את זה? ברור שבעודו כותב את המייל הזה בשפה גבוהה הוא התענג על המוסריות היפהפייה שלו שעולה מכל מילה מנוסחת, דמיין איך יום אחד ידברו על הרוב ששתקו כשהדבר הזה התרחש, ואיך יהיה לו את המייל הזה שיוכיח לנכדים שלו שהוא היה אמיץ.
זה מה ששני היוצרים שידרו לי כשהם עמדו ככה. כאילו הם כבר מדמיינים איך עוד כמה שנים אנשים יסתכלו עליהם בסרטון הזה, ויגידו לעצמם "הנה שני לוחמי המשטר האמיצים שהתריעו על שואת העם הפלסטיני לפני כולם".
שיהיה ברור, אני לא שייכת לאנשים שחושבים שאסור ליוצרים להגיד את האמת שלהם. ובטח שאני לא מאמינה שישראל אמורה להפוך לקופסה גדולה וחתומה שלא יוצא ממנה שום דבר, שום דיווח שלילי, שום סרטון של מתנחל מתעלל בחמור, העיקר לשמור על עצמנו כחזית אחידה וחזקה בעיני הגויים. זכותם של שני הצעירים חמורי הסבר לייצר איזה סרט שהם רוצים, ובטח להיות שמאלנים, ולהאמין שהכיבוש משחית, כמו שאברהם הוכיח באינספור כתבות שכתב באתר "שיחה מקומית" קודם לכן. ובנסיבות אחרות, יכול היה להיות לי גם הרבה כבוד לאומץ שלהם להתריע על מה שהם רואים כפשע מחריד, בטח כשהם יודעים שעוד שנייה מדינה שלמה עומדת לשנוא אותם ככה שההורים שלהם לא יוכלו לרדת למכולת בלי לשמוע שהם גידלו בוגדים.
"הוא לא ייכנס לשום כלא בשביל פלסטין, התרח הזה. הוא ימשיך לשתות ג'ין טוניק בגינה הפריבילגית שלו וירגיש הכי מרטין לותר קינג עם עצמו רק כי הוא כתב מייל מכונן ליעל מישראל"
אבל במקרה של “נז"א”, אני לגמרי מחוממת על צד היוצרים חסרי הלב שיצרו אותו. כי מה שהם יצרו פה זה לא רק סרט על נזק אגבי, זה נזק ענקי ומציאותי מאוד לכל מי שישראלי והוא לא הם. אני כבר לא מדברת על חופשות שנהרסות, זה באמת כסף קטן, גם לא על סטודנטים ישראלים לרפואה שלא יקבלו מלגה כי הם ביייבי קילרז, אני מדברת על מאות הישראלים והיהודים שכבר חטפו מכות ברחבי העולם, על אלו שנרצחו ואולי גם יירצחו בעתיד גם כי סרטים מהסוג של “נז"א” לימדו אנשים שיהודים הם מפלצות שרצוי להרוג.
ונניח שאברהם ושור לא אוהבים ישראלים מסוגי. מיד אחרי 7 באוקטובר, התיישבתי וראיתי עשרות סרטוני זוועה במין מזוכיזם לא מוסבר. אחרי שראיתי מה הם עשו לאחים ולאחיות שלנו שם, איזה חדר סלחני נטרק לתמיד בתוך הנפש שלי בפני העזתים. ובכל זאת, לא כולם נהיו כמוני אחרי הטבח, יש מאות אלפי ישראלים שחושבים שהמלחמה הזו הייתה מוגזמת, יש המונים מבני עמי שמצביעים הכי רחוק מבן גביר והביעו את דעתם נגד העוצמה הלא-סבירה של המלחמה. האם מגיע להם לנסוע לחופש ולגלות שהחברים הבינלאומיים המתחסדים שלהם קיבלו נשק חדש ויעיל נגדם, סרט שלם שמראה שאנחנו אכן נאצים שעושים ג'נוסייד?
אז כן, לכל הפחות, נראה לי שבמקום לעמוד בפסטיבל בפנים של ספינקס סובל, אני הייתי מנצלת את ההזדמנות כדי לסמן עם היד שלי שיפסיקו למחוא כפיים, לוקחת את המיקרופון ומיד אומרת בקול שלא כל הישראלים מסכימים עם מה שקורה שם, שאסור שהסרט ייתן לגיטימציה להתקפות נגד יהודים בעולם.
"וכולם יצאו בזול", היא אומרת עכשיו, "האנגלי מרגיש נפלא עם עצמו, היוצרים של ‘נז"א’ יוזמנו למלונות פאר בנורווגיה ושם יחגגו אותם עם שמפניות. רק אני נדפקתי וצריכה לחכות עד אוגוסט בשנה הבאה כדי לקבל שוב חופש". "וגם לחפש לכם חוף חדש", אני אומרת, חושבת שאולי בקרוב כבר לא יהיו יותר חופי טורקיז שישראלים יכולים לעצום בהם את העיניים בלי פחד.
