הסיפור של אימפריית הבריאות הטבעית "ברא צמחים" נבט מכל המקומות בחול הלבן של קובלם, עיירת חוף פסטרולית בדרום הודו, לפני 37 שנה. שם נפגשו לראשונה שרון קוצר מקיבוץ עין השופט (אז בן 23) וריאן הרמנס (22) מארנהם, הולנד. אחרי שהתאהבו וטיילו ברחבי העולם, הם התמקמו באנגליה. שרון למד רפואת צמחים בברייטון, ואחרי שהוסמך כהרבליסט קליני הוא הביא את ריאן לישראל, לקיבוץ. שם, בארבע ידיים, הם הקימו את "ברא". הייתה זו דווקא ריאן שהציעה את השם הכל כך ישראלי. לא רק בגלל המצלול המזכיר את המילה "בריאות", אלא כי "זו המילה השנייה בתורה: 'בראשית ברא'".
עכשיו, ביקנעם, במרכז המבקרים הסמוך למפעל, ריאן יושבת במשרדה הנושק למשרדו של בעלה שהתרוקן. לפני חמישה שבועות שרון בן ה-60 לקה בדום לב במהלך טיול אופניים, "אבל לא במהלך הרכיבה", היא מבקשת לתקן את המידע השגוי שפורסם.
"בשבת הוא יצא לרכוב עם החבר הכי טוב שלו ובנו של החבר באזור עין השופט, מאה מטרים מהבית שבו נולד", היא משחזרת, "הם עשו הרבה רכיבות אופניים בארץ ובחו"ל ושרון היה בריא לגמרי. כשהגיעו לסוף המסלול והתיישבו לנוח מתחת לעצי האקליפטוס, שרון התלונן על כאב בטן מוזר. הוא אמר 'אולי אכלתי משהו שעושה לי רע', וביקש מהחבר שלו שיביא את הרכב לנקודת החניה. החבר הלך וכששרון התחיל להזיע ולהתפתל, הבן של החבר, שהוא פרמדיק, התחיל לעשות לו החייאה. שני אמבולנסים הגיעו, וכיוון שלא הצליחו להתקרב למיקום שלהם הזעיקו מסוק. כשהעלו את שרון למסוק הוא עוד נשם, ורק ברמב"ם נקבע מותו. כבר הלכתי עם הילדים לראות את הנוף האחרון שאבא ראה".
שבועיים אחרי שקברה את בעלה בקיבוץ, שבו כבר התחילו לבנות את ביתם, היא חזרה לעבודה, מתוך ידיעה שהחזרה למפעל חייהם היא תנאי הכרחי לבריאותה הנפשית והפיזית. ברור לה שגם שלושת ילדיהם יצטרפו אליה עם הזמן, ולא מתוך מחויבות להמשיך את דרכו של שרון. "הם תמיד רצו להגיע לכאן, זה עסק משפחתי, כל אחד מהם ישב בתוך מנשא על הגב שלי כשעמדתי עם סכין וחתכתי את הצמחים".
הנוף שנשקף מחלונה נראה כמו גלויה מצוירת, מעוטרת ביותר מאלף סוגי צמחים. "אבל אף אחד מהם לא משמש לייצור, חלילה, כולם לנוי בלבד". על שולחנה אגרטל עם פרחי צבעוני מרהיבים. "טוליפ הוא הפרח שלי, ככה זה, אני הולנדית", היא אומרת וחושפת את הצבעוני שמקועקע על זרועה. מאז מותו הפתאומי של שרון, החלון הזה מייצג בעיניה את המסע הזוגי שעברו. "החלון שלנו לא היה ענק מספיק, נפרדנו מוקדם מדי", היא מנגבת את הדמעות, "אבל הנוף היה מדהים. גם אם מישהו היה מנבא לי שניאלץ להיפרד כל כך מוקדם הייתי עושה את זה שוב, מההתחלה".
× × ×
זו לא הייתה הפרידה הראשונה שנכפתה עליה בטרם עת. אמה של ריאן, הרביעית מבין ששת ילדיו של אדריכל נוף עשיר, נפטרה מסרטן כשהייתה בת תשע. "אני לא אשכח את הסטירה שחטפתי מהגורל. עד אז הייתי הילדה שתמיד צוחקת, ובתוך הכאב על מותה של אמא לא הבנתי איך אני אמורה למחוק מהחיים שלי את השמחה. בחדר השינה שלי היה תלוי לוח עם פסים, כמו טבלת ייאוש, ואני זוכרת שעמדתי מולו ואמרתי לעצמי 'בכל יום קשה אני אתלוש פס אחד, וכשאגיע לפס האחרון אני אהיה בסדר'".
וזה קרה?
"כמובן שלא. גם אחרי הפס האלף הייתי רחוקה מ'בסדר', אבל היום, כמטפלת, אני רואה בזה דוגמה לאיך אפשר להפוך טרגדיה כל כך עוצמתית למשהו שנתון לשליטתך".
איך?
"האופטימיות שלי נשארה בשליטתי. הבנתי שגם בכאב הכי גדול מותר לי להישען עליה, והיא חיזקה אותי. אחרי מותה של אמא הפכתי לתלמידה רצינית, הכי 'ביי דה בוק'. הייתי סטודנטית טובה, למדתי קרימינולוגיה כי אבא לא הסכים לממן לי לימודי תיאטרון, ובגיל 22 קיבלתי ממנו חשבון פתוח לשנה של טיול ברחבי העולם. הוא חשב שבתור ילדה מפונקת אטוס לארצות-הברית או וואטאבר, ואין לי מושג למה בחרתי דווקא במצרים. משהו בתוכי אמר לי שזה מה שאני צריכה לעשות, ומאז צברתי עוד כמה וכמה דוגמאות מוצלחות למקרים שבהם הקשבתי לעצמי. רק בטיסה לקהיר שאלתי את עצמי כמה טיפשה הייתי כשקניתי כרטיס בכיוון אחד".
אבל החששות התבדו מיד. "ברגע שהגעתי לקהיר הרגשתי שסוף-סוף אני חופשייה ויכולה להיות אני. אהבתי את הרעש והריחות ואת התחושה של קצת סכנה, הצטערתי על כל השנים המשעממות שביזבזתי בהולנד. בחוף דהב פגשתי ישראלים. תמיד התאהבתי בישראלים, אבל זה היה לערב אחד ויאללה נקסט. הייתי בחורה מתוקה ושמחה, וחלק מאווירת הטיול היה להכיר ולזרום ולהתקדם. אחרי ארבעה חודשים עברתי להודו, חרשתי את מומביי, עבדתי באיזה אשרם וטסתי עם חברה לקובלם שבדרום. הסתובבנו בחוף, ופתאום קלטתי את שרון בתוך קבוצה של ישראלים. כבר ידעתי לזהות אותם. הוא פתח רשת לכדורעף והם התחילו לשחק".
"אני לא נגד אנטיביוטיקה, תודה לאל שהיא קיימת, אבל מערכת החיסון של האדם כל כך חכמה, רק צריך לא לגרום לה נזק". קיבלת חיסון לקורונה? "על זה אני לא מדברת. לקחתי המון צמחים, בעיקר פורמולה של ארבע פטריות. ולבית שלנו הקורונה לא נכנסה"
קליק מיידי?
"מבחינה חיצונית שרון לא היה הטייפ שלי, אבל הוא היה חתיך הורס, והרגשתי צביטה פיזית, כאילו שברק נכנס לתוכי. המשכתי להסתכל עליהם. כשסיימו לשחק, גילגלו את הרשת והלכו אמרתי לחברה שלי 'איבדתי את בעלי'. ככה, מילה במילה, רק באנגלית. בערב חזרנו לחוף, הלכתי אותו שוב ושוב, הלוך וחזור, הצצתי לכל מסעדה וכל חושה ולא מצאתי אותו. התיישבתי על החוף בדיכאון. חברה שלי ירדה עליי, 'מה עובר עלייך? מה את עושה עניין מבחור שאפילו לא החלפת איתו מילה אחת?' וזה לא עזר. לא הבנתי מה קרה לי, רק אמרתי 'נגמר לי הטיול, נגמרו לי החיים'. זה נשמע מוגזם?"
כן, במחילה.
"זה באמת היה מוגזם, אבל זה היה אמיתי. ישבתי עם הפנים לים, בכיתי לגלים, ובאיזשהו רגע הסתכלתי לאחור ופתאום ראיתי אותו, נכנס לאיזה מקום עם החבר'ה שלו. ישר קמתי ונכנסתי אחריו. למרות שקצת התביישתי הסתכלתי עליו עד שהוא שם לב. באיזשהו שלב הוא קם, ניגש אליי ואמר 'אני שרון'. ומשם זרמנו".
יחד הם זרמו לטיול ארוך בעולם. "בדיעבד הבנתי שהיינו חייבים לטייל הרבה זמן ביחד מפני שלא קלטתי את הראש שלו. הדבר הראשון ששאלתי את שרון היה 'מה אתה?', מפני שגדלתי בתרבות של 'גבר אמיתי עושה קריירה', ובתיכון אמרו לי 'לא בטוח שתצליחי בזכות עצמך, אז חשוב שתתחתני עם מישהו מבוסס'. שרון ענה 'עוד לא התחלתי ללמוד, אני אחרי צבא'. אמרתי 'אוקיי, ומה אתה רוצה להיות?' והוא ענה 'אין לי מושג'. נלחצתי, 'אומייגד, מה אני עושה עם היצור הזה?' החוקים השמרניים והקפדניים של הולנד ישבו עליי חזק".
ומה אבא אמר כשהודעת לו שאת לא חוזרת?
"הוא לא אמר יותר מדי אז כנראה שמבחינתו זה היה בסדר, וכיוון שהמשיך לשלוח לי כסף גם אני הייתי בסדר. אלה היו היחסים, לצערי".
הטיול הזוגי שלהם יצא מהודו, נמשך בדרום אמריקה ואחרי שלוש שנים הסתיים באיסלנד. "לשרון היה קצת כסף, לפני הודו הוא עבד בארה"ב בחברת הובלות, וחיינו על תקציב קטן מאוד. גם על זה רבנו, בהודו הוא עיצבן אותי בלי סוף. כשאת יורדת מ-40 שעות נסיעה באיזה אוטובוס מעפן ורואה מולך הוסטל, את מתחילה לרוץ אליו. אבל לא, שרון מצא שבמרחק שלושה ק"מ יש הוסטל שעולה שני רופי פחות. הפער התרבותי בינינו היה גדול. אני באתי עם הראש ההולנדי שלפיו את חייבת לדעת מראש מה התוכניות שלך לעוד שבוע, ושרון היה בדיוק ההפך ממני, פרי ספיריט".
אז מה הדביק ביניכם?
"כשדיברנו על הרגע הראשון שבו העיניים שלנו הצטלבו, כל אחד מאיתנו אמר שזה היה מג'יק. מאז הרגע ההוא, גם אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם או במקרה, יש סיבה. שרון אמר 'עד שהכרתי אותך אף אחד לא ראה את הלב שלי'. הטיול הזוגי, לא בתנאים של חמישה כוכבים, איפשר לנו להתחבר מהשורש".
ואז הגיע עוד מפגש ששינה את הכל. תיירת שפגשו באיסלנד סיפרה להם שהיא לומדת פיטותרפיה (רפואת צמחים) באנגליה. "שרון נדלק מיד, ושמחתי שהילד סוף-סוף החליט מה הוא רוצה להיות בחייו. באנגליה היו לנו שבע שנים מדהימות, הרגשתי שם בבית, עבדתי בבית כלא לנוער ושרון נהנה מהלימודים, אבל השמיים היו אפורים מדי בשבילו. הוא ממש השתוקק לחזור לישראל. אמרתי לו 'אני באה איתך בתנאי אחד – שאנחנו פותחים עסק משלנו. אני לא עובדת בשביל אף אחד'".
אחרי חתונה באנגליה וחתונה בהולנד הם נחתו בקיבוץ עין השופט, שם קידמו את פניהם ב"מסיבת חתונה מדהימה" וגם העמידו לרשותם כיתה נטושה שבה הם הקימו את "ברא", "מפעל לצמחי מרפא שהפך למפעל חיים. אחרי שש שנות לימודים שרון ידע מה הוא רוצה לעשות ולא ביזבזנו אפילו יום אחד, היינו מלאי תשוקה. הזמנתי את כל הבקבוקים, התחלתי את הקשר מול משרד הבריאות, זה היה שואו זוגי. אחד מהמוצרים הראשונים של 'ברא' היה פורמולה ישנה מאוד לדלקת גרון. בילדותי סבלתי מדלקות גרון ברמה קיצונית וכשגרנו באנגליה, הפרופסור של שרון הכין את הפורמולה הזאת, שבזכותנו הפכה למוצר מדף".
חשבתי שמדובר בהמצאה, בפטנט שלכם.
"לא. כל המוצרים שלנו לא נולדו אתמול, אבל בחרנו להתמקד באלה שמחסרונם סבלנו – אנחנו, המטופלים שלנו או הילדים. רפואת צמחים זה לא רק צמחי מרפא איכותיים, זה בעיקר להסתכל בעיניים של אנשים ולשאול 'רגע, למה אנחנו נפגשים? מה הוביל אותך לפה?' אני, כמטפלת, לא מתעניינת בהגדרה כמו 'גיל המעבר', אני רוצה לראות באיזה צומת האישה הזאת עומדת. שיחות עם נשים, שחלקו איתי בעיות שונות, הובילו למוצרים שמיועדים לדלקת שתן, בעיות שינה או הפרעות קשב. בצמחי מרפא יש לנו מיליון אופציות".
גם לך יש תעודת הרבליסט?
"לא. כששרון למד רפואת צמחים למדתי איתו ותירגלתי איתו לבחינות, וכשהגענו לישראל לא נרשמתי ללימודים, כי היה לי בבית את שרון, אבל אני מכירה את כל הפורמולות כמו את כף ידי. שרון ואני היינו שותפים לדרך מקצועית שמבוססת על ידע וליווי אישי של לקוחות ומטופלים. אני עוסקת בצמחי מרפא ב'ברא' כבר 29 שנה, מיום שנוסדה. שרון התמחה במטופלים אונקולוגיים, ואחרי שסיימו אצלו הם נכנסו לחדר הטיפולים שלי ועזרתי להם להתמודד עם הכאב והחרדה".
"כשהגיעו לסוף המסלול והתיישבו לנוח, שרון התלונן על כאב בטן מוזר. כשהוא התחיל להזיע ולהתפתל, הבן של החבר שרכב איתו התחיל לעשות לו החייאה. כבר הלכתי עם הילדים לראות את הנוף האחרון שאבא ראה"
× × ×
זה לא מקרי שריאן, אסופה ומנומסת, לא מציעה למזוג לי מקנקן התה שעל שולחנה. "הוא מכיל גם ולריאנה, הרפואה הקונבנציונלית משתמשת רק בחלק אחד מהוולריאנה ואנחנו עובדים עם כל הצמח. הוספתי קמומיל בתמצית מאוד מרוכזת, וגם קינמון, ועכשיו, בתקופה הכי קשה בחיי, אני שותה את השילוב הזה כדי לעבור את הלילה ואת היום. גם בבית יש לי את מרכיבי הפורמולות השונות ואני מערבבת ושותה, וזה עוזר לי לחתוך קצת את הפינות".
והאופטימיות?
"עדיין איתי. אני עובדת על עצמי, לומדת לאהוב את הימים הקשים כמו את הימים היפים, מפני שרק בתהום את מבינה מה זה חיים. כמו הילדה בת התשע שאיבדה את אמא שלה, אני יודעת שיהיה בסדר. אני יודעת את זה גם מפני שאין לי ברירה וגם מפני שבמשך כל חיי הצלחתי להפוך מצבים שחורים להזדמנויות לשנות את החיים. כשאישה מגיעה אלינו - למרכז המבקרים או לאחד מהסניפים – ומתלוננת על בעיות שינה אני יכולה לתת לה פורמולה, יש לנו הרבה פורמולות לבעיות שינה, אבל כשהיא תשב מולי אני אנסה להבין למה היא בברוגז עם עצמה ולמה הגוף שלה לא זורם איתה. היא תצא מכאן מחוזקת מפני שאנחנו לא נותנים מוצרים, אנחנו נותנים תמיכה. אנחנו אף פעם לא משקרים לאנשים, אנחנו אף פעם לא מספרים סיפורים יותר יפים מהמציאות. כשהלקוח נכנס אני מזהה בעיניים שלו עד כמה הוא רוצה לדעת. כן, יש לי את היכולת לראות דברים שאף אחד לא יכול לראות".
זה משהו שנולדת איתו?
"אולי, ואולי הרגישות שלי התפתחה תוך כדי תנועה. כבר 28 שנה אני מטפלת ב'ברא' ואני עושה עבודה ממש טובה".
בקיבוץ נולדה בתם הבכורה מילן (27, סטודנטית לתואר שני בייעוץ ארגוני ברייכמן), בלידת בית. "לא זכור לי שהלידה בבית עוררה בקיבוץ מהומה, וכשמישהו אמר 'עין השופט זה לא הולנד' לא נעלבתי. זכותם לא להתלהב מהרעיון. רותי ואורי, הוריו של שרון – האמצעי בין שני בנים – קיבלו אותי באהבה והם סבתא וסבא מכל הבחינות. הילדים שלנו הספיקו להכיר את הסבא מהצד שלי, לפני שנפטר".
גם יובל (25, סטודנטית לנטורופתיה ברידמן) באה לעולם בלידת בית, כשעקרו למושבה יקנעם. זה קרה כשהמפעל שגדל הועתק ממשמר העמק להזורע וממנו ליקנעם-עילית, על צלע ההר. "העסק התרחב לא בגלל שמיהרנו, אלא בגלל שהיינו לויאליים ללקוחות שלנו שחיפשו סוגים שונים של הקלה. הצמחים שמגיעים אלינו עוברים אנליזה חיצונית, ואם האנליזה לא חוזרת במאה אחוז תקינה - אם מצאו בה גרם אחד של שאריות של מתכות או הדברה - ולמרות שמבחינת משרד הבריאות הכל תקין ובגדר הנורמה, אנחנו לא נשתמש בצמח. הוא יחזור לספק. השנה, חסרו לנו שישה מוצרים מפני שאיזה צמח לא עבר את האנליזות. אנחנו באמת עובדים עם הלב. בכל עשרת הסניפים שלנו עובדים אנשי מקצוע. זו לא חנות טבע שבה את קונה מוצרים, זה מקום שבו את מקבלת ייעוץ חינם, בהתאמה אישית".
בהיריון השלישי שלה, עם איתמר (17), הם החליטו להוסיף ל"ברא" צלע שלישית, גיל צלר, מנכ"ל ושותף. "כשהעסק גדל וגדל שרון ואני הבנו שאנחנו לא יכולים לחבוש את כל הכובעים. אנחנו מבינים בצמחי מרפא, אנחנו יודעים לרפא אנשים, אבל אנחנו לא מנכ"לים. כשגיל נכנס נוצר בינינו משולש מדהים. עכשיו גיל ואני לומדים, זה מול זו, איך להחזיק את הדבר המדהים הזה. עכשיו הוא בטייוואן, הוא טס לבדוק את הספקים. זה מקצוע שעובר שם מאב לבן, והוא רוצה לבדוק במו עיניו שהבן עומד בסטנדרטים שלנו ושומר על הפרוטוקול המדויק".
מה את אומרת ללקוח שמתלונן שהפורמולה כבר לא עובדת עליו?
"אין מצב שבו הגוף מתרגל לפורמולה וכתוצאה מכך היא כבר לא משפיעה עליו. כשתיקחי טיפות לבעיות שינה, זה לא אומר שמעכשיו ועד סוף חייך יהיו לך רק לילות טובים. לא יקרה, אבל הפורמולה תאזן אותך, ואם פתאום יהיו לך שני לילות של נדודי שינה זה לא בגלל הפורמולה, אלא בגלל החיים. יש מיליון סיבות: רעב, מלחמה, תסבוכת כלכלית, לא חסר".
איפה עומדת רפואת הצמחים הישראלית לעומת העולם?
"לא קל כאן. לדוגמה, אני לא יכולה לרשום על הקופסה 'פורמולה לבעיות שינה' או 'לכולסטרול גבוה', זה אסור, אני חייבת להמציא שמות מקוריים כמו 'ברא נייט לבעיות שינה'. לדעתי, זה התחום היחיד בעולם שבו נאסר על היצרן לרשום מה הוא נותן. למה? בגלל שיש המון רגולציות והעולם דורש מחקרים. אז נעשו הרבה מחקרים על שיח אברהם, שממנו נוצרת פורמולה למצב הורמונלי של האישה, אבל איך תוכיחי שמה שעובד עלייך יעבוד גם על השכנה שלך? כל אדם הוא יחיד ומיוחד".
ואיך מתנהלת רפואת הצמחים מול הרפואה הקונבנציונלית?
"אחד לא פוסל את השני, אבל האנושות הגיעה למצב שבו הביטחון שלנו בעצמנו נדחק לחלוטין. אני תמיד מקשיבה לעצמי, לגוף שלי, וייתכן שאני נחשבת לאאוטסיידרית מפני שאני לא מוכנה להיסחף לטרנד של חרדה כרונית. זו תופעה נפוצה אצל ישראלים. גדלנו בפחד, בבכי על מה שלקחו מאיתנו ועל מה שהולכים לקחת מאיתנו, והחיים באי-שקט משפיעים על הילדים שלנו בעודם ברחם. למה אישה בהיריון צריכה ללכת כל יום לגינקולוג כדי לעשות מוניטור? בשלושת ההריונות שלי עשיתי כמה בדיקות בסיסיות ובזה נגמר העניין. למה להתערב בצורה מוגזמת? אני מעדיפה ללכת לפי תחושות הבטן, אבל אני לא מטיפה לשום דבר, רק מייעצת".
אז את לא גורו של לידות בית.
"בדיוק. תמיד יהיה מי שיגיד לי 'איזה מזל שנולדתי בבית חולים ולא בבית', ואני אומרת 'להפך, לידת בית מאפשרת לך להקשיב לעובר שלך', אבל זאת אני. כשאמא מספרת שבן השלוש שלה מסרב לאכול ירקות, אני שואלת איך היא מגישה לו את האפונה והגזר. למה שהוא יאכל אותם בגוש אחד מעורבב? הוא מעדיף שכל ירק יעמוד בצלחת בנפרד. ושלושת ילדיי נגמלו מחיתול תוך שלושה חודשים. איך? כל חצי שעה לקחתי את התינוק לסיר ועשיתי לו 'פססס' ליד האוזן. רק בלילה שמתי להם חיתול, כי הם ישנו איתנו במיטה ולא רציתי לקום בלילה והמזרנים היו יקרים".
"אחרי שש שנות לימודים שרון ידע מה הוא רוצה לעשות ולא ביזבזנו אפילו יום אחד, היינו מלאי תשוקה. הזמנתי את כל הבקבוקים, התחלתי את הקשר מול משרד הבריאות, זה היה שואו זוגי"
בגיל שלושה חודשים? גמולים לחלוטין?
"לחלוטין. כמו שידעתי איך ללדת, סמכתי על האינטואיציות שלי שילמדו אותי איך להמשיך את החיים. שלושת ילדינו בחיים לא קיבלו אנטיביוטיקה, אף פעם לא היה צורך. דלקת בשתן טופלה בצמחי מרפא. אני לא נגד אנטיביוטיקה, תודה לאל שהיא קיימת, אבל מערכת החיסון של האדם כל כך חכמה, רק צריך לא לגרום לה נזק".
קיבלת חיסון לקורונה?
"על זה אני לא מדברת. לקחתי המון צמחים, בעיקר פורמולה של ארבע פטריות. ולבית שלנו הקורונה לא נכנסה".
כחברה פרטית, "ברא" לא מדווחת על מספרים. יש עוד שחקנים על המגרש, "אבל רק אצלנו הכל אין-האוס, מההתחלה ועד הסוף. אנחנו מייבאים את הצמחים, מייצרים את הפורמולות, ומתחת לאותו הגג יש לנו קליניקות טיפוליות של נטורופתים, הרבליסטים, ארומתרפיסטים, רפלקסולוגים, מטפלים בדיקור סיני ושיאצו, ואפילו יש לנו מישהי שעושה פיסול פנים, זה כמו בוטוקס טבעי. עיסוי פנים זה כמו לקחת את הפרצוף שלך לחדר כושר. במקביל למפעל ולמותג הפרטי, אנחנו המוח מאחורי מוצרים של חברות אחרות שזקוקות לידע שלנו. אנחנו עושים את זה רק כשאנחנו מאמינים במוצר".
29 שנות עבודה צמודה. איך הסתדרתם?
"אני, בניגוד לשרון, לא יכולתי לעשות הפרדה בין החיים הפרטיים לעבודה. כשהוא הרגיז אותי יכולתי לא להיכנס לפגישות, עד שהוא חייך או שלח לי סמיילי.
"שרון היה רגוע מאוד, היו לו המון רעיונות, ואני חושבת שאם היום הוא היה ילד בטוח היו שמים עליו את החותמת של היפראקטיבי או עם בעיות קשב וריכוז. בקיבוץ הוא בכלל לא הלך לבית ספר, בגיל שש הוא יצא לבד לטייל בהרים, היה לו חיבור לטבע והוא חיפש מטבעות עתיקים. רק בגיל 12 הוא התחיל ללמוד. אמרו לו שהוא לא יכול היה להיכנס למגורים החצי-עצמאיים של הבנות והבנים בגלל שהוא לא נכנס לכיתה. זה היה סוג של איום, והוא נכנע והפך לאחד מהמצטיינים. זה לא מקרי שפיתחנו פורמולות להפרעות קשב, הלב שלי יוצא אל הילדים האלה".
גם עכשיו, אחרי שנותרה בלעדיו, ריאן שומרת על השגרה. בחמש בבוקר היא יוצאת עם הכלבים לטיול של שעה וחצי "ביער, בחושך. אבל עכשיו, כשאני חוזרת הביתה, שרון כבר לא עומד במטבח ומכין סנדוויצ'ים לאיתמר. לא זכור לי שאי פעם ראיתי אותו מתעצבן, אבל הוא היה עקשן לא פחות ממני, ואולי אפילו יותר. אמנם בהתחלה שלנו כל אחד מאיתנו דרך על האצבעות של השני, אבל תמיד שמענו באוזניים את אותה המוזיקה".
מה הלאה?
"שרון השאיר לנו תוכניות קדימה, לשנים רבות של עבודה. כמובן שלא ארחיב בפרטים. אני חייבת להמשיך. בשבילי זה לא מספיק להמשיך ולשרוד, אני חייבת להמשיך עם תשוקה לחיים, ועכשיו אני חצי קלאץ'. בלילות, כשבאות הדמעות, אני מזכירה לעצמי שרק בחושך אפשר לראות כוכבים".
