בדרך המובילה ממרכז הארץ לרמת הנדיב, פיסת ירק ואבנים אי שם במשולש של זכרון יעקב-בנימינה-פרדס חנה, שם בין היתר קבור הברון רוטשילד, הפסיקה אפליקציית הניווט לעבוד. נעלמו האוטוסטרדות והדרכים המסומנות, הגריד הקבוע, המגביל והמאפשר כאחד, שבתוכו נעים חיינו. החץ הכחול, המסמל באופן לא פרופורציונלי את המכונית, החל משייט במרחבים הלבנים הבלתי מוגדרים שעל צג המסך, נטול הכוונה, עומד במקום, כמו לא יודע גם הוא מה לעשות ולאן עליו לפנות. לרוב השטח הזה מחורץ באוטוסטרדות, כבישים בין-עירוניים ועוד, מסלולים מוגדרים שבתוכם מתנהלים חיינו בסדר ממושטר. כעת בלט השטח הלבן בריקנותו, מציע אפשרויות בלתי מוגבלות ועם זאת כל כך מגבילות.
איך מגיעים למקום שמעולם לא היית בו בלי שמישהו – או יותר נכון, משהו – יכווין אותך לשם? פעם, בימים שבהם האדם היה צריך להיות קשוב יותר או לכל הפחות נסמך יותר על עצמו, המומחיות הזאת הייתה כמעט אינטואיטיבית. כיום היא אבדה, התאבנה, כל שנותר ממנה הוא תפילה לשלט קטן שכתוב עליו "רמת הנדיב", וחץ המפנה במדויק למקום שבו צריך לסטות מהדרך.
אם אפשר היה לתזמן את שביקת המודרניות, ראוי היה לעשות אותה בדיוק ברגע הזה, בדרך אל מה שמכונה "מקלחת יער", סדנה בת שלוש שעות שמתקיימת בטבע ומטרתה לחבר את האדם לעצמו באמצעות הסביבה. אין כאן באמת מקלחת. לפחות לא כזאת מוחשית שמצריכה התפשטות או מים זורמים. במקלחת יער האדם עושה את מה שהוא כמעט שלא עושה בחייו – הולך שלא על מנת להגיע, בדרך שסופה אינו פיזי או מוחשי בדמות מכולת, סופר או משרד, אלא איפשהו עמוק בתוכו, פינה שאי-אפשר להגיע אליה באמצעות הכוונה אלקטרונית או בין הרי הבטון שמקיפים אותו בשגרה. אולי נכון יותר יהיה לומר שבמקלחת יער אין בכלל סוף. יש רק אמצע.
"מקלחת יער זו סדנה בת שלוש שעות למבוגרים, שמתקיימת בטבע, ומטרתה לתת חיבור לעצמי ולטבע, דברים שמשלימים זה את זה", אומר יואל וירבה, 42, תושב עין הוד וראש תחום תוכניות ולמידה ברמת הנדיב, "יש חשיבות בהאטת הקצב. הסדנה הזאת מזמינה אותנו להיפרד מההטרדות היומיומיות, כמובן מפלאפונים, ולהאט כחלק ממהלך לשיקום הקצב. כשאני יותר במודעות פנימה, אני יותר קשוב החוצה ויותר רגיש לסביבה. הרגישות הזאת מקרינה לטובה גם על היחס לעצמי וגם על היחס והאמפתיה לשאר בני האדם. יש בזה היבט של מיינדפולנס, קשב ומודעות אקולוגית. זה תהליך אישי שעובר האדם עם עצמו, אבל גם פעילות קבוצתית שכוללת תהליכים של שיקוף ושיתוף שיש להם ערך מאוד חשוב".
× × ×
מקלחות היער הראשונות התקיימו ביפן, מדינה שיש בה גם יערות וגם מקלחות, וההלחמה שלהם הפכה פתאום מתבקשת כל כך בתרבות שבשנות ה-80 וה-90 של המאה שעברה הביאה לשיא את היתרונות, אבל גם החסרונות של המודרניזציה. החבות החברתית, הכלכלית והמקצועית לעבודה בלתי פוסקת בקצב גבוה הגבירה את רמות הסטרס והובילה לחיפוש אחר פעולות ריאקציוניות שמטרתן למלט את האדם בחזרה אל משהו מרגיע וראשוני יותר. "הדגש היה על רפואה ובריאות הציבור", אומר המדריך ליאור בנתור, אקולוג במקצועו ותושב מעגן מיכאל הסמוכה, "התחילו באותה תקופה מחלות אוטואימוניות, בעיות שינה, וכל מיני דברים שהיום אנחנו מקשרים לסטרס ואורח חיים מודרני. הייתה הרגשה ששהייה בטבע יכולה למתן חלק מהדברים האלה. זה התחיל מלמעלה, מהממשלה, והם הזמינו אנשים לעשות את השהייה המונחית הזאת, ותוך כדי מדדו כל מיני דברים שמקושרים עם סטרס – הורמונים כמו אדרנלין, לחץ דם, דופק. בדקו לפני ואחרי ומצאו שיש השפעות ארוכות טווח שנמשכות אפילו שבועות אחרי הסשן.
"זה לא רק שאני בא לטבע והדופק שלי יורד בזכות כל מיני תרכובות. אני בעצם מתקרב לאיזשהו מקום טבעי לי בתוך מערכת אקולוגית שלמה, וזה יכול להגיע למקום מאוד עמוק, ליחסים שלי עם העולם וכו'. אני לא אומר שאחרי פעם אחת אתה מרגיש אחד עם העולם, ואולי גם לא אחרי 50 פעם, אבל קורים דברים. בן אדם פתאום מאט, יושב בשקט, מתפעל, מתפעם, מניח בצד, אולי עולים לו המון דברים שנוגעים במקומות עמוקים בתוכו שמבקשים שינוי. מחשבות על עונתיות, צמיחה, נבילה. הגישה שלנו היא שהיער הוא התרפיסט. אני כמנחה מנסה רק ליצור אווירה ואיזשהו מבנה של סשן שתומך בחוויה של המשתתפים, ואני סומך על הטבע ועל זה שאנשים יעברו את מה שהם צריכים".
מעולם לא השתתפתי בסדנה שכזאת. עצם המסגור שלי והשימוש במילה "שכזאת", מבהיר את היחס הקלישאתי והמכליל שלי לאירוע כולו. כמה קל היה לי ליפול לתוך המשוואה הכותבת את עצמה, על התבוננות פנימית בטבע אי שם באזור הכללי של פרדס חנה. היפי, שאנטי, בנטי, כל מילות התואר הללו שקל כל כך להתקבע עליהן. טבע עבורי הוא הדשא המלאכותי המרפד את האבנים שעליהן הניחו את הנדנדות והמגלשות שבגינת המשחקים מתחת לבית. אני אדם רציונלי עד להכאיב, ציני וספקן. כאשר ליאור ביקש מעשרת המשתתפים בסדנה לעצום עיניים, הותרתי אותן פקוחות בכוונה, אולי ניסיון אחרון להתנגד, שריון של לעומתיות שלא הצלחתי, או יותר נכון לא רציתי, להשיל, מפחד להתמסר לאפשרות להיות חלק ממה שאני כל כך מתאווה ללגלג עליו. הקול של ליאור מרגיע. הוא יכול לגרום לנהג שחוסמים אותו ביציאה מהסופר להפסיק לצפור. אחרי שביקש מספר פעמים שאקשיב לאיזה קול מאי שם, ואשתדל לבודד אותו באותו האופן שבו מתמקדים באדם מסוים בתוך המון, העיניים נעצמו מאליהן, הפסקתי להביט כדי שאוכל להקשיב, מכבה עוד ועוד אפליקציות בתוכי עד שיישארו רק אלו הנחוצות לי באמת ברגע הזה.
אחרי למעלה מחודש של דריכות משתקת, שעות ספורות אחרי כניסתה לתוקף של הפסקת האש בצפון, חיבקתי את הזכות להרפות. ההתפתחויות האקטואליות, יחד עם הסיטואציה שבה נמצאתי, שכוב על מחטי אורן יבשים מתחת לעץ גבוה עמוס אצטרובלים, השרו עליי רוגע שהתייאשתי אפילו מלחפש. לא ידעתי לתת לו שם מרוב שהיה זר לי, אז קראתי לזה ביני לבין עצמי "חו"ל", כאילו השתכנעתי שתחושות של רוגע ושלווה הן כאלו שבלתי ניתן להשיג במציאות ובמקום שבו אנחנו חיים. שכבתי שם, בחו"ל שבכרמל, והסתכלתי למעלה בתקווה שלא אצטרך לקום. הדחקתי לוחות זמנים, מחויבויות משפחתיות, אבהיות, כאילו אני לבד בעולם. אמור היה להיות חם, מחניק, שרב בואכה אובך, אבל קרירות מפתיעה נשבה מכל מקום, רוח כל כך חזקה שהיא נשמעה כמו גלים, ים בתוך יבשה. ליאור אמר שנמשיך הלאה, ורציתי לומר לו שלא יפריע לי במקלחת, שמקלחת זה דבר פרטי, אבל קמתי והמשכתי הלאה.
הסיטואציה שבה נמצאתי מתחת לעץ גבוה עמוס אצטרובלים, השרתה עליי רוגע שהתייאשתי אפילו מלחפש. לא ידעתי לתת לו שם מרוב שהיה זר לי. הסתכלתי למעלה בתקווה שלא אצטרך לקום. הדחקתי לו"ז, מחויבויות משפחתיות, אבהיות, כאילו אני לבד בעולם
× × ×
"בטבע יש משהו שמזמין אותנו לקשב רך, לדברים שלא תופסים יותר מדי מתשומת הלב שלנו – להסתכל על עננים, עצים, צמרות זזות, סתם לפסוע בנחת בלי לנסות להגיע לאיזשהו מקום", אומר בנתור, "אפשר להשיג את זה בפארקים עירוניים, פשוט צריך שהכל יהיה פחות מרובע, גזום, מרוסס וכו'. חשובה קצת פראיות, עונתיות, פחות משהו ממושטר. כאקולוג אני מאוד מאמין בטבע עירוני ואני חושב שבעיר צריך להשקיע את כל המשאבים בפארקים איכותיים ומעניינים וגדולים מספיק, כדי שאנשים שגרים בעיר יכולים יהיו גם הם לבוא ולתמוך בבריאות ובשקט הנפשי שלהם בשהייה במשהו שהוא לא בדיוק טבע, אבל הוא יכול להיות יחסית טבעי. המקום הראשון שהנחתי בו מקלחות יער באופן קבוע היה בפארק הירקון. יש רעש של מכוניות, נכון, ולא הכל טבעי, אבל יש גם הרבה אלמנטים שהם כן שיחזרו על ידי זה שהם שיקמו פריחת חורף וצמחייה ארצישראלית, ויש אדמה, ויש ציפורים, ויש חרקים ופרפרים, וזה שזה נגיש לאנשים זה שווה את היעדר האותנטיות היחסי".
המשכנו להתקדם בשבילים הירוקים, נדקרים על ידי קוצים שאחת המשתתפות תאמר בהמשך שבאמצעותם היא חשה דווקא את הרכות שלה. מישהי הרימה קוץ של דורבן. אחר הסתכל מטה, אחרת למעלה. אני עצמי הבחנתי בטור נמלים שהזדחל באופן שנראה לי נטול היגיון ומטרה, אבל אמרתי לעצמי שמי אני ומה אני, שבלי ווייז אין לי מושג לאן לפנות, שאתה על רמת הדיוק של המצפן הפנימי של יצורים כה קטנים ועם זאת כה מסודרים. התאמצתי שלא לדרוך עליהן, מתרגם את פערי הגודל בינינו כחובה שמוטלת עליי לשמור עליהן. הן לא יכולות להרע לי, אבל האפשרות שאני ארע להן פורשה על ידי כאחריות. זו כביכול התבוננות באחר, אבל למעשה התבוננות בי.
"אנחנו מזמינים להשתתף באופן קבוע, אבל גם השתתפות חד-פעמית היא מבורכת", מסביר וירבה, "בניגוד לארגונים שפונים במובהק למיטיבי לכת, להיפים, לרוחניקים או לאנשים עם סנדלים, איך שלא תקרא לזה, אנחנו קוראים לכולם. הסדנה הזאת מיועדת גם לאנשים שמבלים את כל יומם במשרד, לאנשים שבאים מהעיר, וגם למי שהולך יחף ביער כדרך חיים. יש פה התנסות שצריך לבוא אליה פתוחים ועם סבלנות, התנסות שהיא מונגשת ומונחית. זו לא חוויה מוזרה של אנשים 'אחרים'. זה יכול להתאים לכל אדם, וכל אחד יפיק ממנה את מה שהוא צריך בהתאם לדרישות שלו".
"לעומת צורות אחרות של מיינדפולנס, מקלחת יער היא רגישת טראומה", משיב בנתור לתהייה אם ההתנסות הזאת מסוגלת לסייע למדינה במצב דחק מתמשך, "במקלחת יער מפנים את הקשב גם פנימה אבל עוד יותר החוצה, התנועה של העלים, הפסיעה שלנו, הרוח, הצבעים הרגועים שיש מסביב, ויש בזה משהו שהוא יחסית מווסת ומרגיע. יש מחקרים על הנושא של PTSD וטבע, וספציפית גם על מקלחת יער. אני חושב שזה מאוד רלוונטי בהקשר של החיים שלנו כאן בשנים האחרונות".
צעדתי לבד לכיוון הרכב, הפעלתי את הווייז ולחצתי על "בית". התקלה לא נפתרה, אבל זו כבר לא הייתה בעיה. ביציאה מהחניון הופיע שלט גדול שהכווין לתל–אביב. מה הפלא - לצאת מהשגרה זה קשה, אבל לחזור אליה אפשר בעיניים עצומות
× × ×
לקראת סיום הציע ליאור כוס תה, אגוזים ושקדים, ואת האפשרות שכל אחד ישתף משהו שהסדנה עוררה אצלו. מקל עץ עבר בין ידיים, וכל אחד הבטיח לעצמו שייקח עימו משהו שתמיד היה שם אבל כנראה רק עכשיו נמצא. היא תלך יותר בשדות, והוא יחפש יותר את הטבע, והיא תבקש לעצור, והוא ינסה להביט בעיניים עצומות. אחרון הגיע המקל אליי. אם הייתי מרים את ראשי מהאדמה, שם עלים זעירים וזרדים התערבבו לכדי שטיח שארג את עצמו, לבטח הייתי רואה אחרים מביטים בי, מחכים לשמוע מה הדבר עורר אצלי לא פחות משאני חיכיתי לשמוע מה עורר אצלם. כל עוד המקל דילג מיד אחת לאחרת, שיכנעתי את עצמי שאוותר על החלק הזה, ואשמור את מחשבותיי לעצמי. לא בגלל שזה לא עניינם, אלא בגלל שזה לא ענייני, ופירשתי את השיתוף כחשיפה מיותרת. אם היה למקל כוח מרפא כלשהו, או שמא הייתה זו בחירה אינסטינקטיבית שעשה היקום עבורי, פתחתי את הפה. לא הודיתי לאיש. גם לא לעצמי. אמרתי שמסקנה אמיתית עדיין אין לי, ושלו הייתה תובנה כלשהי מתעוררת אצלי, הדבר היה חוטא למה שאני תופס כמהות האירוע. מסקנה, יעד, פעולה – לשם כך יש את החיים עצמם, על הסד המגביל כל כך שלהם, ואילו אני מעדיף, כל עוד אני ביער הזה ורגע לפני שאני חוזר לחתיכת הפח הלוהט המתקראת מכונית, להתכחש למסגור ולמסקנות. אני לא יודע מה אני מרגיש, אמרתי, ושיקרתי. ידעתי מה אני מרגיש – לא הרגשתי כלום. לא התעורר בי הרצון לחפש את הטבע מתחת לאף משום שאני יודע שלא אעמוד בזה. נמנעתי מהבטחות, כפרתי בשאיפה להמשכיות, ובכך ניסיתי לבודד את הרגע הזה כיחיד ומיוחד, שלא קדם לו משהו דומה לו, ולא יבוא אחריו משהו זהה לו, והוא יישאר כשלוש שעות שבהן הרשיתי לעצמי להתנהג אחרת ממני, ובסופן גם כיבדתי והכרתי במגבלות היומיומיות שלי אשר ימנעו ממני לשוב ולבקר כאן. אמרתי את כל זה בקול, ומאי שם נשמע צחקוק קל של הסכמה. הודינו אחד לשני ולליאור, התרוממתי מהאדמה, ותוואי הזרדים האקראי חרץ בעורי קעקועים עדינים שייעלמו בתוך שעות. צעדתי לבד לכיוון הרכב, נכנסתי אליו, הנעתי והפעלתי את המזגן על העוצמה הגבוהה ביותר, כי זה דבר אחד כשחם לך בטבע, ודבר אחר לגמרי כשחם לך בקאיה. הפעלתי את הווייז ולחצתי על "בית". התקלה לא נפתרה, אבל זו לא הייתה בעיה. ביציאה מהחניון הופיע שלט גדול שהכווין לתל-אביב. מה הפלא - לצאת מהשגרה זה קשה, אבל לחזור אליה אפשר בעיניים עצומות.
