"ועכשיו לגרור את המשקולת לכיוון הטוטה״, צועקת לעברנו המאמנת בחדר המצחין מזיעה מעורבת בניחוח ברזל, עם ארומה עדינה של טייץ לולו למון. תריסר נשים, כולן בפלאנק, מנסות לגרור משקולת על רצפת הגומי לעבר היעד. למי יש זמן להתעכב על בחירת המילים, כשמדובר ב-15 קילו שצריך להניע ביד אחת לקצה המפשעה, תוך שהיד השנייה מונעת מהגוף לקרוס. העיקר הטכניקה, ושתהיה מדויקת, ולא לשכוח לנשום.
אבל בואו נתעכב על זה רגע, כי שפה יוצרת מציאות, או לפחות מרמזת שמשהו בה השתנה: באימון הכוח בנמל תל-אביב, שמיועד לגברים ונשים כאחד, אין גבר אחד שיכול להיות מובך מהפקודה של המאמנת, פשוט כי אין פה אף גבר. אווירת הטסטוסטרון שאפפה את חללי המשקולות מתחילת המאה ה-20 התחלפה באווירה אחרת: לא רכה, לא מנומסת ולא חמודה כאירובי מדרגה. רק נשית. נשים שמרימות, מושכות, דוחקות ומניפות משקולות לאן שצריך.
לאן הגברברים עפים כשהאגם צפוף לא תהה מעולם דני סנדרסון, וגם לא כותבת שורות אלה שרק לפני עשור וחצי הייתה די בודדה בסצנת אימוני המשקולות, כשהיא נאלצת להתמודד עם שאילתות טורדניות מהזולת כמו: "אבל מה יהיה על הרחם שלך" או "שלא תהפכי לארנולד שוורצנגר הבת". היום כבר אפשר להרגיע: לא הפכתי לשוורצנגר הבת, ושני הילדים שהפיק הרחם מגיעים איתי מדי פעם לאימוני כוח, ורואים איך כל האמהות מרימות.
זה רשמי: נשים השתלטו על מרחבי המשקולות בארץ ובעולם. שורת מחקרים ודוחות בעולם מהשנתיים האחרונות מצביעה על עלייה חדה במספר הנשים שפונות לאימוני כוח. מחקר שפורסם בשנה שעברה בכתב העת Sports Medicine and Health Science הראה שיותר נשים מרימות משקולות בחדרי הכושר. הדוח השנתי של American College of Sports Medicine הכתיר את אימוני המשקולות כטרנד הכושר המוביל בעולם אצל נשים, וכתבה ב"ביזנס אינסיידר" מאותה שנה תיארה איך חדרי הכושר בארצות-הברית הפכו ל"בתי קברות של מכשירים אליפטיים" כתוצאה מהעלייה בביקוש לאימוני כוח בקרב נשים. גם בישראל יותר נשים מאמצות אימוני משקולות וכוח כחלק משגרת האימון, והמרחב שבעבר נתפס כגברי הופך מעורב יותר.
״כשהתחלתי לאמן לפני 12 שנים עבדתי עם ספורטאים ומפתחי גוף, והיום 90 אחוז מהסטודיו שלי זה נשים״, מעיד אבירם בוחבוט, הבעלים של "אביליטי", סטודיו לאימוני כוח במרכז תל-אביב. ״בחמש השנים האחרונות יותר נשים מגיעות לברזלים. יש אצלנו בנות 80 ורקדניות בנות 18. אמא שלי בת 78 ועושה דד-ליפט, סקוואטים ולאנג'ים״.
איך אתה מסביר את זה?
״יש יותר מודעות וידע ונשים מבינות שהכל מתחיל מאימוני כוח. שאין קיצורי דרך, וזה לא ללכת רק לפילאטיס פעם-פעמיים בשבוע, אלא להגיע לברזלים ולעבוד קשה. זה מה שבאמת בונה אותך״.
אתה מעליב כאן את מדריכות הפילאטיס.
״כל מדריכות היוגה והפילאטיס של תל-אביב מתאמנות אצלי. העולם עושה שינוי״.
× × ×
השינויים האלה מתרחשים עכשיו, אחרי שנים של דשדוש. ״בגיל 16 רציתי להתחיל אימוני כוח כי זה מה שנדרשתי לעשות כספורטאית בנבחרת ישראל בקראטה, אבל לא הייתה אף אישה בחדר הכושר״, מספרת ירדן שביט, 36, מאמנת ובעלת אפליקציה לאימוני כוח לנשים מקריית-מוצקין; ״עמדתי במתחם המשקולות לבד, ולא אשכח שהייתה שם מאמנת שנגעה לי בטרפזים ואמרה לי, ׳את לא צריכה, את מספיק שרירית׳. זו הייתה אז התפיסה.
"כשהקרוספיט הגיע לארץ ב-2011, נחשפתי שוב להרמת משקולות. נכנסתי למקום, הרחתי את הגומי ואמרתי ׳וואו, הגעתי למקום שלי׳. הפכתי למאמנת, ובשבע השנים האחרונות אני רואה איך נשים שהן סופר-עסוקות, עם ילדים וקריירה, מטורפות על אימוני כוח. זו המתנה הכי טובה שנשים קיבלו בשנים האחרונות. סוף-סוף לא מודדים אותך על איך שאת נראית אלא מפארים אותך על ההתקדמות שלך, על כמה את עקבית, כמה את חזקה. כשאת עושה דד-ליפט עם מאה קילו ‑ זה מאגד בתוכו את כל התהליך שעשית שנה אחורה, תהליך שהוא פיזי ונפשי. זה מראה מי את. זה עולם הרבה יותר עמוק מעוד קובייה בבטן״.
קרין לאופר דיין, יזמית בת 51 מרמת-גן, גילתה את כוחו של הברזל לפני חמש שנים. מאז היא עושה אימוני כוח שלוש פעמים בשבוע, ושמישהו ינסה לעצור אותה. ״מגיע גיל שאת מבינה את הכוח של זה. זה לא רק להיראות טוב, זה הרבה יותר עמוק״.
סליחה על הצרפתית, אבל לא קשה להרים משקלים כבדים בגיל 51?
״שמעי, אין לי עדיין תופעות לוואי של גיל המעבר, ואני מרגישה שזה בגלל הספורט. חברות שלי מזיעות בלילה כמו סוסות ואני ישנה כמו תינוקת. לדעתי, זה מאימוני הכוח. אני גם הולכת זקופה יותר, ואני חושבת שזה מאז שהתחלתי לעשות תרגילי גב״.
עורכת הדין מאיה כלב ממודיעין עושה דד-ליפט (הרמת משקולות ברגליים ישרות - ר”א) עם 80 קילו בגיל 49. ״התחלתי להרים משקלים בקורונה. גיליתי שאפשר לעבוד במשקלים מאוד גבוהים ולא להתנפח, אלא להתחטב. לאט-לאט את קולטת שיש כל כך הרבה בחורות בגילי 20 ו-30 שמרימות ברזלים במשקלים מטורפים, נראות מדהים ובעיקר קורנות מביטחון עצמי, ממסוגלות״.
מה זה עשה לך מעבר לתחושת המסוגלות?
״מנטלית, כשאני מגיעה לעבודה אחרי אימון אני באנרגיות אחרות לגמרי. יותר חדה, יותר ערנית, מתחילה את היום אחרת. חוץ מזה אני יכולה לקפוץ עם הילדים, לעלות מדרגות כשאני סוחבת עליי ילד, ואני לא מפורקת. אני גם חושבת על איך החיים שלי ייראו בעוד 20 שנה, איזו מסוגלות תהיה לי כסבתא. גם הורמונלית אני מרגישה שאני בזון, שזה הפך לחמצן שלי. עזבי זהב ויהלומים, תני לי ברזלים״.
האיזון ההורמונלי שמתארות כלב ולאופר דיין אינו מקרי: אימוני הכוח הפכו כיום במידה רבה לתרופת מרשם לנשים שנכנסות לעשור החמישי לחייהן. זאת בניגוד לדעות הרווחות במאה הקודמת, אז רופאים הזהירו כי פעילות גופנית אינטנסיבית מסוכנת לנשים, ויכולה, כפי שפורסם בכתב עת גרמני לחינוך גופני, “להוביל לנשירת הרחם”.
אבירם בוחבוט, בעלים של סטודיו לאימוני כוח: ״נשים רוצות שיראו שרירים. אם לפני עשור הן אמרו לי, ׳תשים אותי על 800 קלוריות, אני רוצה להיות ׳סקיני סיק לוקינג׳, היום אין הרעבות. נשים מבינות שכדי לצלוח את האינטנסיביות של החיים את צריכה להיות חזקה״
״בשנים האחרונות יש מגמה ברורה של מעבר של נשים בגיל פרה-מנופאוזה ומנופאוזה לאימוני כוח, לעיתים על חשבון אימונים שמתמקדים בעיקר בגמישות ויציבה, כמו פילאטיס״, מאשרת ד"ר איריס יעיש, אנדוקרינולוגית בכירה בבית החולים איכילוב ומנהלת מרפאה רב-תחומית לטיפול בגיל המעבר. ״הסיבה המרכזית היא ההבנה שמנופאוזה קשורה לירידה במסת שריר, ירידה בצפיפות עצם, עלייה בשומן בטני, ירידה בקצב חילוף החומרים וירידה בכוח ובתפקוד. אימוני התנגדות הם אחד הכלים היעילים ביותר להתמודד עם השינויים האלה. יש לי מטופלות שמסיבות שונות לא לקחו טיפול הורמונלי וזה ממש מציל אותן״.
מה אנחנו יודעות מהספרות הרפואית?
״שאימוני כוח מסייעים בשימור ואף עלייה במסת שריר, משפרים כוח ותפקוד פיזי, יכולים לסייע בשימור צפיפות עצם, משפרים רגישות לאינסולין והרכב גוף וקשורים גם לשיפור במצב הרוח, בשינה ובאיכות החיים בחלק מהנשים. ההמלצות של גופים מקצועיים כמוThe Menopause Society (לשעבר NAMS) ו-American College of Sports Medicine כוללות פעילות התנגדות קבועה כחלק מרכזי מהטיפול באישה במנופאוזה. זה לא אומר שפילאטיס לא טוב. הוא עדיין מצוין עבור גמישות, שווי משקל, חיזוק רצפת האגן, כאבי גב ויציבה. אבל פילאטיס לבדו לרוב פחות מספק עומס אנאבולי משמעותי לשריר ולעצם, בהשוואה לאימוני התנגדות פרוגרסיביים״.
ובשורה התחתונה?
״אני חושבת שחדר כושר עם משקולות ועומס זה הבסיס של התבגרות נכונה. אני ממליצה לכל אישה בגיל הפרה-מנופאוזה והמנופאוזה לשלב אימוני כוח יחד עם פילאטיס או יוגה. רק צריך הדרכה בתחילת ההרפתקה, כדי לא לגרום נזקים״.
המלצות הרופאים וזמינות המחקרים ברשת כבר באות לידי ביטוי בשטח: ״יותר נשים מגיעות אליי ואומרות ׳אני צריכה אימוני כוח׳״, מעידה גיתה וייס, 40, בעלת סטודיו “אלמנט” לאימוני כוח בביתן אהרון; ״הן דיברו עם הרופא או נחשפו למאמרים והבינו שמה שצריך להשקיע בו עכשיו זה שריר. זו נקודת מפנה שבה הרבה נשים מתחילות לתפוס את עצמן כמשהו אחר, כמשהו שמשתנה. ויש פה משהו מנטלי לצד הפיזי - התחושה של ׳אני חזקה׳ היא תחושה שאני עושה משהו חשוב למען עצמי״.
× × ×
קדחת הכוח לא שמורה רק לנשים בגילי ה-40 פלוס. גם בנות דור ה-Z עומדות בתור למשקולות, ותודה לנטע אלחמיסטר. ״התחלתי לעשות אימוני כוח בין כיתה ז׳ לח׳ כי רציתי להיות נטע אלחמיסטר וראיתי שזה מה שהיא עושה״, מודה יסמין שלוש, 20, מדריכת פילאטיס ופילאטיס-בר מתל-אביב; ״את רואה מה המפורסמות ברשת עושות וזה משפיע. באיזשהו שלב נכנסתי חזק לפילאטיס לכמה שנים וממש פחדתי לחזור לכוח, כי קנדל ג'נר, היילי ביבר וכל הקטנות האלה צילמו את עצמן בפילאטיס והיו אמירות שכוח זה מנפח, שאם אעשה אימוני כוח ארָאה כמו גבר".
אז מה גרם לשינוי?
"כשלמדתי הדרכת פילאטיס ועשיתי קורס אנטומיה דיברו איתנו על החשיבות של כוח בבנייה של העצמות, והבנתי שזו השקעה לטווח ארוך ושאישה חייבת לעשות אימוני כוח. היום אני עושה פעמיים בשבוע ברזל. מרימה משקלים כבדים, חזרות, סטים, מנוחות ארוכות בין סטים. לצידי מתאמנות גם תיכוניסטיות, זה נראה כמו קייטנה. כולן מרימות משקולות״.
מביבר חזרת לאלחמיסטר.
״כן. את רואה שהיא עשתה כוח שנים, גם תוך כדי ההיריון, עבדה קשה על מסת השריר ונהייתה ׳אמא כוסית׳. בסוף אנחנו עדיין בחברה שמקדשת יופי, ונשים רוצות להיראות טוב גם כשהן הופכות לאמהות״.
ואולי גם פה קבורה המשקולת. עם תרומה נדיבה של הרשתות החברתיות, אידיאל היופי עשה שיפט - לא עוד עור ועצמות, אלא עור שיושב יפה על שרירים בנויים היטב. גם בקולנוע אפשר לראות את החתירה תחת האידיאלים הגופניים הפטריארכליים, כשנשים זכו סוף-סוף לגלם דמויות שאינן שבריריות וזעירות. נטלי פורטמן עשתה את זה ב"תור: אהבה ורעם" של מארוול ב-2022, וקייטי אובריאן ב"אהבה מדממת" ב-2025 ‑ סרט על רומן בין מפתחת גוף ומנהלת מכון כושר ‑ כשהיא מציגה פיזיות מרשימה ודמות שחולמת להשתתף בתחרות פיתוח גוף בווגאס.
לא רק בעולם הבדיון. השרירים הפכו מסחריים, וקמפיינים של נייקי, אנדר ארמור ואדידס וגם חברות הלבשה תחתונה כמו "סקימס" של קים קרדשיאן ו"פנטי" של ריהאנה החלו להציג נשים שריריות במקום נשים קטנות. סרינה וויליאמס, שגופה המפואר היה גם מושא לביקורת, הפכה לפרזנטורית מבוקשת. ההאשטאג "muscle mommy" הפך לטרנד ענק בטיקטוק. ״אם פעם מודל היופי היה טוויגי, היום הבת שלי מדברת איתי במונחים של ׳להיות חזקה׳״ מודה מאיה כלב, ״הילדים עפים עליי, אומרים לי ׳איזה שריר יש לך בידיים אמא׳״.
לאופר דיין: ״פעם רק רצינו להיות רזות, לשרוף קלוריות לא משנה מה, והיום אני רוצה גוף חזק. כשאני הולכת עם גופייה ורואה את השריר ביד זה מרגש אותי, ואם פעם השרירים של מדונה בידיים ובמפשעה דחו אותי - היום היא עושה לי את זה״.
בוחבוט מספר שגם למתאמנות שלו במכון נמאס לחיות על חסה ופריכיות. ״נשים רוצות להיות נוכחות, לא חולצה על קולב. רוצות שיראו שרירים״, הוא אומר. ״אם לפני עשור נשים אמרו לי, ׳תשים אותי על 800 קלוריות, אני רוצה להיות ׳סקיני סיק לוקינג׳, היום אין הרעבות. נשים רוצות לבנות מסת שריר ומבינות שכדי לצלוח את האינטנסיביות של החיים את צריכה להיות חזקה״.
״האופנה היום היא המראה האתלטי״, פוסקת מאמנת הכושר לי טלצ׳י, שזה שני עשורים מוכרת בתל-אביב כ"פלפלת", ״זה אופנתי שיש לך שריר. וכשנשים הפנימו שאפשר לבצע אימוני כוח בלי לגדול - שם התחום פרח, כי הן התחילו להיכנס לחדרי כושר ולאימוני כוח״.
ויש גם את זריקות ההרזיה, שהפכו לאופנה בפני עצמה.
״זה לא פוטר מאימוני כוח, להפך. בזריקות ההרזיה אוכלים הרבה פחות ויש פגיעה במסת השריר, כי הגוף יורד במשקל לא בצורה טבעית. בשביל להרים מסת שריר ולשמור על המשקל החדש צריך להרים משקלים. כשאת עושה אימוני התנגדות ושומרת על גירעון קלורי ‑ מסת השריר שלך עולה ואת מתחטבת. לכן אימוני התנגדות שומרים על מסת השריר וחילוף החומרים״.
אז יותר נשים מגיעות כי הן מזריקות וויגובי ואוזמפיק?
״הן לא אומרות לי שהן מזריקות. הן מתביישות. אבל אני יודעת״.
ירדן שביט, מאמנת: "בגיל 16 רציתי להתחיל אימוני כוח, אבל לא הייתה אף אישה בחדר הכושר. עמדתי במתחם המשקולות לבד, ולא אשכח שהייתה שם מאמנת שנגעה לי בטרפזים ואמרה לי, 'את לא צריכה, את מספיק שרירית'. זו הייתה אז התפיסה"
ויש גם עוד שאלה כבדת משקל: האם כל הטרנד הכוחני הזה הוא לא הצד השני של ההרואין-שיק? דרך למשטר את גופן של נשים, אם לא דרך הרעבה ורזון, אז דרך העמסת חלבונים והתמסרות למכון. עבודה בנראות שלא נגמרת ומצריכה משאבים כמו זמן וכסף.
״זו שאלה טובה, והמציאות מורכבת״, מודה פרופ' אסתר הרצוג, ראשת החוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית צפת, אנתרופולוגית חברתית ופעילה פמיניסטית שחקרה, בין היתר, את היחסים המגדריים בחדרי הכושר בישראל; ״מצד אחד זה מבשר שנשים יכולות להצטיין בכל דבר, שזה דבר טוב וחשוב וברור שיש שינוי לטובה בתחום, אבל האם זה אומר שהפטריארכיה סיימה את חייה? ממש לא. כי גם פה יש החפצה. ההחפצה היא לא שאת הולכת ומרימה משקולות, אבל כשמפרסמים משתמשים בקוביות בבטן כדי לעשות כסף - זו החפצה. זה המשך של העברת מסרים סקסיסטיים לנשים ולמי שמסתכל עליהן״.
מצד שני, אולי זה מייצג גל חדש של פמיניזם. נשים שלוקחות בעלות על גופן ומתעקשות לתפוס מקום.
״יש פה איזו השתקפות של ׳אנחנו יכולות לעשות הכל, יכולות ורוצות לקבל את ההכרה החברתית ואת האפשרויות וההזדמנויות’. זה חלק מתהליך של התחזקות פוליטית במרחב הציבורי של נשים. יש משהו בזה שנשים מראות כוח פיזי, זו אמירה מאוד חשובה שעוברת גם בצורה סמויה. נשים צעירות רואות שלנשים יש כוח פיזי, ומבינות שנשים יכולות להיות חזקות. זה דימוי נגדי לאישה כקורבן״.
× × ×
לכל קוקטייל החלבונים הזה חייבים להוסיף גם את המצב הביטחוני בישראל. עדיין חסרים מחקרים ונתונים כמותיים בנושא, אך הקשר בין ספורט ושחרור אנדורפינים לבין מצב הרוח כבר הוכח, ובסיפור הישראלי - המרואיינות לכתבה מעידות כי גם היעדר תחושת הביטחון והשליטה שלח אותן לעבודת כוח.
״מאז 7 באוקטובר אני מרגישה שנשים מגיעות להתאמן אצלי גם ממקום של לייצר אצלן ביטחון אישי״, אומרת וייס; ״אישה רוצה להרגיש חזקה כי קשה שם בחוץ. הן רוצות לפרוק את המתח המטורף שמתיישב לכולנו בגוף. אני מרגישה שאני תומכת רגשית לכל דבר״.
מאיה כלב: "כשאני מגיעה לעבודה אחרי אימון, אני באנרגיות אחרות לגמרי. יותר חדה, יותר ערנית. חוץ מזה אני יכולה לעלות מדרגות כשאני סוחבת עליי ילד, ולא מפורקת מזה. גם הורמונלית אני מרגישה בזון. עזבי זהב ויהלומים, תני לי ברזלים"
לאופר דיין: ״רק בסוף השבוע האחרון לא ידענו אם תפרוץ מלחמה. אם לא תרימי משקל, איך תרימי את עצמך במדינה הזו שאנחנו חיות בה?״
טלצ׳י: ״נשים רבות הגיעו אליי לא מהמקום של נראות, אלא ממקום של חולשה פיזית או נפשית. זה קשור גם למלחמה. אנשים נמצאים בנקודה כל כך חלשה פיזית ונפשית, וכל פסיכיאטר לצד כדורים נגד דיכאון יגיד לך ללכת להתאמן. אני פוגשת את זה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. נשים אומרות לי, ׳אני מרגישה שאני מתנוונת, שאני לא מסוגלת להרים את הילד׳. הן מגלות שאין להן כוח בגוף ורוצות לעשות עם זה משהו״.
והמשקולות פותרות את זה?
״כשאת מתחילה להרים משקלים ובהמשך קולטת שהם כבר קלים לך, את מרגישה שאת מנצחת את עצמך. תחושת החוזק וההבנה שאת לא באמת הופכת לבאדי בילדרית - זה מה שגורם לנשים להתמכר. ובסוף את גם יכולה לרוץ עם הילד שלך ביום ספורט. לא שווה?״.
