"כן", היא אומרת, "אבל את יודעת שזה לא מספיק, נכון?" היא מחייכת אליי חיוך קטן ומחודד שכולו התעליינות, והלב שלי נופל. כי אני יודעת, כל כך יודעת, מה הולך לבוא עכשיו. הרצאה ארוכה שהיא תשפוך ישר לתוך האוזניים המסכנות שלי שרק רצו להקשיב לקייילי מינוג בעודי צועדת באושר ברחוב. וההרצאה הזו תעסוק, איך לא, בענייני בריאות, כושר ותזונה. או ליתר דיוק, בהרגלי הכושר והתזונה העילאיים שלה, אלה שעושים אותה כל כך הרבה יותר חטובה ושרירית ממני.
כן, אין לי ספק איך ייראו הדקות הקרובות של הפגישה המקרית הזו. היא תספר לי על כל פיסת ירק שהיא מכניסה לפה במהלך היום ותקנח בפירוט של כל אלפי סוגי הספורט והאימונים שהיא עושה במהלך השבוע. כדי לשעשע את עצמי, אני משחקת בראש בחידון הטוטו הקטן שאני עושה בכל פעם שאני נתקלת באחד מהאוונגליסטים האלו של הפיטנס. "על מה היא תדבר בהתחלה?", אני חושבת "האם קודם היא תספר איך היא מתחילה כל בוקר עם חצי אבוקדו טחון עם זרעי צ'יה שזו מנה של 27.3 גרם חלבון? או שאולי תתחיל בהרצאה על ההבדל בין פילאטיס מכשירים לרצפה, ואיך רק מי שעושה רצפה באמת מבין".
נפגשנו במקרה, כשהלכנו שתינו באבן גבירול בשעת בין ערביים שצבעה את הבניינים באור זהוב ומפייס. בהתחלה ממש שמחתי לראות אותה. נפגשנו לפני עשר שנים, כשעבדנו שתינו על פרויקט שבסוף לא התרומם. אישה חכמה ומלאת אמביציה שלא נותנת לחיים להכניע אותה. אחת כזו שעובדת בלי הפסקה כדי להפוך לגרסה הכי טובה של עצמה. תמיד הערצתי אנשים כאלו, שהם ההפך הגמור ממני, שממשיכים לשקוד על עצמם כאילו שהם הקפלה הסיסטינית ולשפץ את כל מה שהם לא אוהבים בעצמם במקום לשבת כמוני בבית ולמולל בחוסר ישע את הקלפים הגרועים שהטבע נתן להם.
ולכן לא הופתעתי לגלות שגם היום, בגיל 55, היא נראית כמו שחקנית טניס אתלטית בטייץ הקצר שלה. לא היה לי ספק שהיא המשיכה לעשות כושר בדיוק כמו אז, נשים כמוה לא מרפות מעצמן לשנייה, הן בתהליך תמ"א אינסופי שייגמר רק במוות. החלפנו כמה מה שלומך ומה המצב, וככה למדתי שהיא התגרשה ובזוגיות פרק ב' עם בחור מדהים שכמובן עשה אקזיט ולא צריך לעבוד יותר, עכשיו הוא גולש גלים וגם עושה מיינדפולנס כמוה. ואז, כשעברנו לצד שלי, גיליתי שאין לי כל כך משהו חדש לספר. תחת המבט שלה הרגשתי כמו סלע טחוב ומאכזב שלא זז שנים מאותה הנקודה בנהר. אולי בגלל זה עשיתי את הטעות הכי מטומטמת בעולם וחיפשתי במה אני כן גאה בעצמי - "אני פה כי אני בהליכה שלי", אמרתי לה והצבעתי על האוזניות, "אני הולכת לפחות שישה קילומטר כל יום וזה עושה לי ממש טוב".
ועכשיו אני מקללת את עצמי על שנפלתי ככה בסם השחצנות. הרי נשבעתי לעצמי שאני לא אספר יותר לאנשים זרים שאימצתי את ההליכה בתור הספורט שלי. נתחיל בזה שזה כבר לא שוס גדול כי כל המדינה סופרת צעדים, אבל בעיקר אני לא מספרת לאיש כי זה התחיל להגעיל אותי. זה נהיה ממש הספורט הלאומי, להשוויץ בפני אנשים זרים על כל הספורט הזה שאתה עושה, שיבינו שיש להם פה עסק עם בן אדם בריא, כזה שקם בשש בבוקר לרוץ על הים ולא עוזב עד שהוא לא דופק שחיית טוטאל אימרס בתוך המים הקרים.
אני לא יכולה לקבל את זה, את התחרותיות החדשה והדוחה הזו שהתפתחה כתוצאה מטרנד הוולנס. אני צריכה רק לנחות בכיסא שלי בבית הקפה הקבוע, וכבר אני שומעת מסביבי שלוש שיחות שונות של בחורים צעירים שמתווכחים אחד עם השני מי מהם שוקד על הכושר בצורה יותר אפקטיבית. כל מיני קרעי משפטים כמו "אבל אתה עדיין אוכל פחמימות, אחי, זה לא טוב" ו"פוצ'יוולי זה לא ממש ספורט, זה יותר בשביל פאן". אני זוכרת שהיו שנים שבהן אנשים נהגו לדבר בבתי קפה על ספר חדש שהם קראו, על עלילה מטומטמת של סרט אימה שהם נפלו עליו בטעות באיזה לילה. ממתי זה נהיה מנומס לשבת ולטרחן את מי שיושב מולך בכל מה שהכנסת לבטן שלך מאז שעות הבוקר?
"ללכת זה סבבה", היא אומרת עכשיו, "אבל זה בטח לא מספיק, לא בגילנו. את צריכה לעשות גם אימוני כוח, משהו שיבנה לך שרירים וישמור על צפיפות העצם". "צפיפות העצם", אני חושבת ומתמלאת עוגמה, "הנה עוד מילה שהייתה שייכת פעם רק לרופאים והיום אנשים חושבים שלגיטימי להשתמש בה בסמול-טוק". אבל לה לא אכפת מזה שהפרצוף שלי מקרין אי-נוחות. "לפחות ארבע פעמים בשבוע אימוני כוח", היא אומרת, "זה הדבר היחיד שיגרום לך להמשיך לזוז ולהיות פעילה בגיל 70". היא ממשיכה לחפור לי על הרמת משקולות ועל סבבים, ולא שמה לב שאני כועסת. בהתחלה אמרו לי ללכת, ואני הלכתי כמו ילדה טובה. ואז אמרו לי שזה לא מספיק, אני צריכה גם לעשות ספורט לחיטוב כמו בלט או פילאטיס או יוגה. אז התחלתי לעמוד על רגל אחת כמו אנפה מטורללת מול סרטונים ביוטיוב של איזו גורו התעמלות סינית. ואז נכנס דבר חדש - אימוני כוח. זה הדבר החדש שאי-אפשר בלעדיו. השיחות שלי עם נשים מסביבי התחילו להזכיר שיחות של באדי-בילדרים באיזו מיצייה של קייל ואלוורה במיאמי, כמה סטים של הנפת יד לאחור את עושה כל יום. ומהרגע שמשקולות נהיה הטרנד הלוהט החדש, נהיה לי ברור שאני לא מספיק טובה, כי זה המסר היחיד של כל אופנת אריכות החיים הזו - שאנחנו לא מספיק טובים אף פעם.
היא ממשיכה ושופכת עליי את כל שגרת הספורט שלה, סתם ככה ברחוב. וזה בסדר מבחינתה להפוך אותי למעודדת הפרטית שלה, שמאזינה לכל ההרצאה על איך "שיניתי מהיסוד את כל ההרגלים הרעים שלי", ואומרת מדי פעם "וואו". לא משנה שעם כל וואו כזה שאני אומרת אני רוצה לצעוק עליה שלא מעניין אותי מה היו ההרגלים שלה פעם, מבחינתי היא ישבה כל ערב והציתה את מקטרת הקראק המעוטרת שלה בעודה יורדת על פיצה אננס משפחתית. אני בקושי מכירה אותה, מה אכפת לי מה היא הייתה פעם ומה היא עכשיו. ובכל זאת, אני מוכנה להישאר מנומסת, סתם אוזן ענקית שממטירים לתוכה מספרים רנדומליים וכל מיני סטטיסטיקות כמו ה-BMI שלך ומספר הסטים של זרוע אחורית שאת עושה כל ערב.
ואני מבינה שחלק מהעניין הוא שליטה. לפעמים זה כל מה שנותר לבן אדם, לשלוט בכל מה שהוא יכול לשלוט. בגוף שלו, בוויטמינים שהוא לוקח, במנת החלבון שהוא מודד באדיקות. ושליטה? זה דבר מדהים, מי כמוני יודעת. גם אני חולת שליטה בהמון מקומות בחיים שלי, בכל פעם שאני מעלה שלושה קילו אני ישר מורידה אותם, בכל פעם שאני הולכת פחות מ-8,000 צעדים ביום, אני ישר מתקנת את עצמי למחרת. שליטה עצמית היא הדרך שלנו לשכוח כמה מעט שליטה יש לנו על הגורל שלנו, במיוחד במדינה מוכת מלחמות ואסונות כמו שלנו. הבעיה מתחילה כשהשליטה הזו על מה שנכנס לגוף שלנו וכמה שאנחנו מזיזים אותו הופכת להפרעה של ממש.
הנה כל מיני סימנים לזה שאת סובלת מהפרעת וולנס - את מוצאת את עצמך מספרת לאנשים זרים את כל שגרת הבריאות שלך במשך יותר משתי דקות ברצף. את מנדבת להם מידע ועצות על פיטנס שהם לא ביקשו, ולאורך כל הזמן הזה את מרגישה איך משהו נעים וחם ממלא לך את הבטן. הדבר הזה שאת מרגישה? זו תחושת הניצחון, את יותר טובה מהם, את תישארי צעירה גם בעוד עשר שנים, כשההיא תרקיב ותעלה עובש. והניצחון החם הזה בבטן? הוא-הוא השליטה שלך, שיצאה משליטה והפכה להפרעה של ממש. מי שבאמת אוהבת ספורט ונהנית להאכיל את הגוף שלה כאילו שהוא מקדש טהור, עושה את זה בשקט. היא לא צריכה למצוא אנשים זרים כדי לספר להם בנוקדנות כמה היא מצטיינת. את לא אמורה להתחרות בכל יצור אנושי מסביבך כל עוד את חיה.
זה מה שעובר לי בראש כשהיא קוראת להליכה האהובה שלי "כלום". פעם, כשהייתי טיפה דומה לה, וזו הייתה התקופה הכי עצובה ולא חושנית שהייתה לי בחיים, אמנם מעולם לא הייתי אוונגליסטית פיטנס שמטיפה לאחרות כמוה, אבל כן הלכתי במשך שעות על חוף הים או ברחוב, מודדת את הצעדים שלי בתוך המסך, לא רואה לא עצים ולא כחול. הייתי חוזרת מהליכה של שעתיים בלי חיוך ובלי חדווה, ומתיישבת לאכול את ארוחת המנצחות שלי, פריכית עם סלט טונה. אמנם זה הרגיש כמו ללעוס את אחת מעבודות היצירה של מאיה מֵהגן - ובאמת, אחרי כמה חודשים נכנסתי לג'ינס בשתי מידות פחות - אבל רן לא מצא אותי יפה יותר. להפך. הוא די איבד בי עניין. "איבדת משהו ממך", אמר לי כשסוף-סוף העזתי לשאול אותו מה קרה לנו, "את לא שמחה יותר, רק הישגית יותר. אני מתגעגע לאישה הישנה שלי, זו שאהבה עוגות קרם, שהתרגשה שיש סטייק וצ'יפס לארוחת ערב, שרצתה לחיות ולא רק לשלוט".
חלפו חודשיים, ואני נהייתי חולה. כשהתעוררתי כל לילה מכאבים ולא להצליח לזוז בלי להרגיש תשישות, הרופא בישר לי שזה בגלל שהפסקתי לאכול גלוטן. "בטח", אמר רן, "האדם זקוק ללחם. תקראי בעצמך, מאז ימי קדם הלחם החם שאכלנו הפך אותנו לחכמים יותר, החיטה היא זו שאחראית להתפתחות המטורפת של המין האנושי". מיד אחרי זה הוא הגיש לי צלחת של טוסט גבינה, ואני טרפתי אותה. אני חושבת ששם הבנתי, לא צריך להפריז בדברים האלו, אבל מדי פעם? בהחלט כן. כי אוכל טעים זה אולי לא הרגל טוב, אבל זה בהחלט נותן לך סיבה טובה מאוד לרצות להמשיך לחיות.
ומה שווה להשביח את הגוף שלך כל הזמן כאילו שאת דירת שני חדרים ליד הרכבת הקלה בפתח-תקווה, אם בתוך כל ההשבחה העצמית הזו את לא עוצרת מדי פעם ושואלת את עצמך "רגע, אבל מי גרה בתוך הגוף המושבח והמתוקתק הזה?" והתשובה, כמובן, היא שהדיירת של הגוף הזה היא את, את והנפש שלך, שמאוד זקוקה לפסטה ועוגה וכוס יין מדי פעם, סתם לשבת עם אהובך ולהרגיש שהבטן שלך חמה ומגרגרת כמו חתול מרוצה, למה לא.
