"זה באמת כל כך מכוער?" פונה אליי גבר גדל גוף עם פנים של ילד, בזמן שאני מצלמת את המרכז המסחרי המוזנח, ובמבטו עלבון. "ממש לא", אני נבהלת וממהרת להוריד את הנייד. צ'יקו, בעל דוכן לבני הנשים שמאחוריי, כנראה עקב אחר תנועות התיירת שלי וקפץ לתבוע את עלבונו של המרכז הניצב בתחילת רחוב העצמאות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות על רחוב העצמאות בערי ישראל:
את העצמאות התחלתי מהסוף - חוף הסלע שבמערב. עם הבריזה, עם הגב לים, התקדמתי צפונה לאורך השדרה המשופצת, הנינוחה, הדומה מאוד לשדרות רוטשילד בתל־אביב, רק רחבה יותר, ריקה יותר ועם גינון עירוני נועז יותר. סופה של השדרה בכיכר המגינים, שבעיבורה אנדטרה לזכר נופלי העיר, ושהיוותה את הלוקיישן לשיר הסיום של תוכנית הטלוויזיה ללימודי אנגלית המיתולוגית "היר ווי אר".
אני עומדת כעת אחרי הכיכר, בחלק שנותר מהרחוב לפני שהוא מתפייד לתוך שדרות ירושלים ובת־ים זולגת ליפו. היר ווי אר אין זה סנטר אוף בת־ים, לוק! בחתיכה הזו נמצא כל התוהו: חנויות, מסעדות, "מקס סטוק", "סטוק מרקט", רעש, זיהום, הומלסים, הרכבת הקלה, והמרכז המסחרי הזה מולי, שמתוכו פורץ "בניין נחום" כארובה מפויחת, מוצקה, פצועת תריסולים ומזגנים. לפני שנתיים התחרה "בניין נחום" על התואר המפוקפק "המבנה המכוער בעולם" ברשת החברתית "Reddit" ועורר באזז מקומי קטן של גאווה ועלבון.
"שטויות", אני אומרת לצ'יקו, שהתגלה כמרואיין מתוק וחכם במיוחד, "רואים שזו אדריכלות נהדרת ואחלה של בניין. הוא פשוט מוזנח, אבל לא מכוער".
צ'יקו בוחן אותי לוודא שאני לא מסתלבטת. "זו באמת אדריכלות נהדרת", הוא אומר, "130 מטר כל דירה. חדרים ענקיים. איפה יש בתים כאלה היום? נכון, צריך לשפץ את החזית - וזה יקרה - אבל זה בניין שנבנה בשנות ה־60, ויחסית לזמנו הוא פורץ דרך".
"איך?" אני שואלת. "את יודעת שבכל קומה יש פיר אשפה? פיר אשפה! מי בנה בשנות ה־60 פיר אשפה? ומי שם שתי מעליות בכל קומה? והקירות החיצוניים שלו" - הוא מדגים עם הידיים - "ככה עבים! לא בונים יותר קירות כאלה. בקיץ לא צריך להדליק מזגן ובחורף לא צריך להדליק חימום".
"איך אתה יודע?" "כי אני גר כאן", הוא מצביע, "בקומה הרביעית".
צ'יקו בת־ימי מלידה. בסביבה הזו גדל. הוא זוכר את המרכז המסחרי הרבה לפני שהצירוף מרכז מסחרי הוחלף ב"פסאז'" ואז ב"קניון". לא שאפשר להדביק את המילה קניון למבנה הברוטליסטי המבוטן והמוזנח הזה – חסרות מעטפת, דלתות נפתחות, איזו אנטנת M של מקדונלדס, אבל אפשר לדמיין. גם אחורה אפשר. כשצ'יקו מתאר את ימי הזוהר, את אתרי הבילוי והחנויות השוות, את אולמות השמחה הנוצצים שבאחד מהם גם התחתן - שכבות ההזנחה מתקלפות בקלות.
איש מבוגר ורזה חולף על פנינו, נראה מינימום בן 80, שערותיו הדלילות משומנות ומשוחות לאחור בגנדור. הוא בדרך לבית המרקחת ושואל את צ׳יקו אם לקנות לו כדורים ללחץ דם. אני חשה צורך להתערב. אני מכירה את הכדור.
"לא אמרתי קנדור", צוחק המבוגר, "אמרתי קנדום".
"זה, אל תראי אותו ככה", אומר צ׳יקו ועורך לי הכרה עם המתבדח שכוחו – אתמה ואשמח בשבילו - עוד במותניו. "הוא, הייתה לו את חנות כלי הכתיבה הכי מפורסמת בבת־ים". הממצאים מתחילים להתאסף.
המחקר הקטן שלי סביב הבוטקה של צ'יקו מצביע על אוכלוסייה ותיקה, מקומית. אחרי שהוא עושה לי היכרות עם השניים שבחנות לתיקון ניידים שמאחוריו - "הם טייסים לשעבר, ראית איזה צנועים? איתם את יכולה להשמיץ את ביבי כמה שאת רוצה" – אני מבינה שכולם מכירים פה את כולם. הנה, עוד לקוחה קוראת בשמו ונעצרת מול תפרחת מלבלבת על תחתוני כותנה גבוהי מותן.
קילומטר אחורה, ליד הים - בשליש הראשון של השדרה המאופיין במה שנקרא "תנופת בנייה", או בעברית פשוטה, מגדלי קבלנים הממקסמים עד המילימטר את הרווח שהם עשויים לקבל עקב הקִּרבה אל הים - ראיתי אוכלוסייה אחרת. הבריסטה כחולת השיער בקפה שישבתי בו, הזקנה שפרסה בהידור מפית רקומה על ספסל לפני שהניחה עליו את ישבנה, זוג המזוקנים שהזיזו כלי שח קטנים בשדרה, האצן שמד הדופק שחבש בקושי הקיף את קיבורת זרועו, בוריס ושלושת הכלבלבים הגמדים והכעורים שלו, שאותם, כך סיפר לי, אסף לאחר שנזרקו או נבעטו לרחוב – כולם דיברו, או שתקו, או התנשפו, ברוסית.
בקפה המצוין עם הבריסטה כחולת השיער "אורבן קפה" פגשתי גם את קייט לומר, מאפרת פרטית - כנראה האישה היפה בתבל - שעלתה מרוסיה, ואת בנצי אמון, שף פרטי, שסירב משום מה להתפקד למגזר למרות שניסיתי לשכנע אותו שהוא טועה, וטען שהוא עולה חדש דווקא מטורקיה. הם לא זוג, סתם חברים מהגן של הילדים שהתיישבו לשתות קפה אחרי שדאגו לעייף אותם בגינת המשחקים ה"משופצת", כלומר מפלסטיק רועש. "מה זה עולה חדש?" שאלתי את בנצי. "שמונה שנים", הוא אמר. "שמונה שנים זה חדש?" תהיתי. "עולה חדש זה לתמיד", הוא הסביר.
באמצע השדרה, כשההתחדשות העירונית פינתה את מקומה ליושן והבתים מצידי השדרה נמלאו יופי ותיק, עצים והתפרצות בוגנוויליות, ליד בריכת המים העגולה עם היונים, כבר פגשתי אנשי אמצע. כלומר מראשון־לציון. יוסי וזהבה פיטובסקי באו לשמור הבוקר על הנכדה נועהל'ה עזת המבט. זו הנכדה הראשונה וניכר ששניהם מלאי אמביציה. אני צופה בסב המשקיען הרודף אחר נכדתו סביב הבריכה, ומנחשת: "נכון שעם הילדה שלכם הוא לא היה ככה?" "נכון מאוד", עונה זהבה, "איך ידעת?"
הלאה. לא רחוק מתחנת המוניות - תחנה מסוגת מבנה, לא אפליקציה - מול ה"ביגודית" של ויצ"ו, אני רואה בתוך מסגרת חלון, בקומה השנייה, זוג גברים חתיכים משעינים מרפקים וכוסות קפה על עדן. "אתם זוג חמוד", אני צועקת להם. הם צוחקים. הם לא זוג. למה כל השדרה הזו מלאה בלא זוגות? הם מסבירים: הד"ר עבר לגור בקומה הראשונה לפני כמה חודשים. זו חברות צעירה, לא רומן. ד"ר אברהם מעוז חיים, ״גרוש באושר פעם שנייה״, טוען שפיתח שיטה לאסתטיקה פרמננטית שיכולה להשיג אותי שנים לאחור בלי הזרקות ובלי חומצות. "איך?" אני מתעניינת. "זה לא על רגל אחת, את רוצה לעלות?" לא עליתי. אישאר כך.
הלאה. אני מתקרבת לשליש האחרון. השליש של צ'יקו. אחרי "קופת חולים לאומית", רגע לפני כיכר המגינים, אני נכנסת לשימי לוי מ"מספרת שימי לוי". אני בטוחה שהם מכירים. אבל כבר אין לי את מי לשאול. גם שימי לוי נולד בבת־ים והמספרה שלו פועלת כבר 30 שנה - "כל הלקוחות שלי הם לקוחות חוזרים". בצהריים הוא סוגר והולך לאמא שלו לאכול. אחר כך חוזר, פותח, ושוב סוגר. אין לו אישה, אין לו ילדים, אין לו מכונית. "מי צריך את כאב הראש הזה?" הוא אומר ואני לא בטוחה לאיזו רובריקה הוא מתכוון. בערב הוא הולך לטיילת לשבת עם חברים. כמו צ'יקו, חייו פרוסים במרחק הליכה. את השיפוץ של השדרה, שעלותו מוערכת ב־20 מיליון שקלים, הוא לא קונה. "זו תפאורה, עשו את השדרה כאילו מי יודע מה", הוא אומר. "אבל אם תיכנסי פנימה, לתוך השכונות, המצב אחר לגמרי".
שתי הבחנות מעניינות נוספות נתן לי צ'יקו, שאותו פגשתי כאמור בסוף המסלול ושממנו אני תיכף נפרדת. הוא הגיש לי אותן כקושיות. "את רואה את הרכבת הקלה?" הוא שואל. "כן", אני עונה ומסתכלת על תחנת הדנקל החוצה את לב התוהו. "למה לדעתך היא עוברת מעל הקרקע, ולא מתחת?" ניסיתי לחשוב.
ביד אליהו, בשכונה שלי, הנמצאת בקצה המזרחי של תל־אביב, חופרים כבר שנתיים יותר עמוק מטיפול שורש. "בגלל שקשה לחפור פה?" אני שואלת. "כי כסף״ הוא מעריך, ״כי לחפור זה יקר, אז למה לא לדפוק לנו את העסקים? הרי זו רק בת־ים, לא תל־אביב, אז למי אכפת". "איך זה דופק לכם את העסקים?" אני שואלת. צ'יקו מצביע על הדנקל. סביבה גדר לבנה וגבוהה. "אנשים יורדים ועולים בתוך הגדרות ולא מגיעים יותר לרחוב".
הקושיה השנייה הייתה בנושא הימורים: "הביטי סביב", הוא פקד, "כמה דוכני פיס את רואה?" אנחנו מונים יחד: ״אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמישה...״ צודק. רק עכשיו אני רואה את הטירוף. "רבים מהאנשים שגרים כאן״, הוא מסביר ומצביע על "מגדל נחום", ״חיים על קצבה של ביטוח לאומי - זקנים, שורדי שואה - עניים בקיצור. אלה האנשים שהכי טובים למפעל הפיס. הכי קל לעשות עליהם מניפולציה. את רואה אותם יום אחרי שהם מקבלים את הקצבה, עומדים פה בתור וחולמים על זכייה. זה נורא, אבל את זה בטח לא תוכלי לכתוב בעיתון, כי אף אחד לא רוצה להתעסק עם הגוף הזה".
אני מבקשת מצ'יקו לעמוד רגע ולתת לי לצלם אותו כדי שיהיה לי רפרנס לצייר אותו. זה הולך קשה. הוא לא מוכן בשום אופן. גם כשאני מסבירה לו שזה איור. גם כשאני אומרת לו שכל האחרים הסכימו לי. לבסוף הוא מתקשר ומתייעץ עם בתו הקטנה. בתו מאשרת. אני מצלמת אותו על רקע הבניין. לדעתי זו תמונה של מי שאמור להיות ראש העיר הבא. כי עצמאות, אם תרשו לי לסיים בפאתוס, היא להבין מהם החסמים המופעלים עלינו כדי שלעולם לא נצליח להשתחרר, ועוד פאתוס אפרופו "בנין נחום": לראות את היסודות המוצקים של היופי מתחת לכיעור.
