שתף קטע נבחר

כאוס בגבולות: ישראל איבדה הרתעה

מדיניות הממשלה וצה"ל מול חמאס בעזה הגיעה למבוי סתום, ההתבססות האיראנית בסוריה משובשת אבל לא נבלמת ומההרתעה הישראלית נשאר מעט מאוד. שיגור הרקטות לכינרת וירי הצלף על קצין צה"ל בגבול הרצועה מזכירים שבקרוב תיאלץ ישראל לקבל החלטות דרמטיות בשתי הגזרות. בינתיים היא אובדת עצות

 

 

אסטרטגיית ההרתעה וההכלה של הממשלה ושל צה"ל הגיעה למבוי סתום. בדרום, מול רצועת עזה, לא מצליחים להשיג רגיעה יציבה ולתת תחושת ביטחון לתושבי הנגב המערבי כבר כמעט ארבעה חודשים - למעשה מאז 30 במרץ, היום שבו התחילו ההפגנות על הגדר. בצפון לא מצליחים להפסיק את ההתבססות הצבאית האיראנית בשטחה של סוריה, אלא רק להאט אותה.

 

האיראנים ושלוחיהם, חרף המכות שהם סופגים כמה פעמים בשבוע, ממשיכים במאמציהם להפוך את סוריה לחזית פעילה נפרדת מול ישראל, חזית שממנה יופעלו גם טילי קרקע-קרקע מדויקים, גם טילי חוף-ים מדויקים וגם מערכות נגד מטוסים וטילים מודרניים. כל אלו יצמצמו את חופש הפעולה של חיל האוויר ויקשו על ישראל להתמודד עם אלפי הטילים והרקטות שצבר חיזבאללה בלבנון, ושהאיראנים הולכים וצוברים בסוריה. הדיאלוג הדיפלומטי האינטנסיבי שישראל מנהלת עם הרוסים ו"הדיאלוג הקינטי" (חילופי אש) עם הצבא הסורי הם פתרון חלקי, ואינם מונעים זליגות.

 

מטוס הסוחוי הסורי שהופל שלשום (יום ג') על ידי חיל האוויר מרתיע את משטרו של בשאר אסד, אבל לא את האיראנים. האירועים שהגיעו ביממה לאחר מכן – ירי הרקטות מסוריה לכינרת והפגיעה בקצין גבעתי בגבול עזה - מדגימים היטב את חומרת הבעיה, שאפשר להגדירה במילה אחת: כאוס. העניינים יצאו משליטה.

 

חמאס משמר את המתיחות

מי שצלף ופגע בקצין צה"ל על הגדר בעזה היו כנראה אנשי קבוצות המכונות בצה"ל "סוררים". בדרך כלל הכוונה היא לאנשי ארגונים ג'יהאדיסטים-סלפיים קיצוניים שמערערים על שלטון חמאס ברצועה, אבל הפעם יש סיבה להעריך שכמו ביום שישי שעבר - אז נורה סמ"ר אביב לוי למוות – מדובר באנשי פלג קיצוני בתוך הזרוע הצבאית של חמאס, שעשו דין לעצמם.

 

מה שמעניין הוא, שגם הסוררים הסלפיים וגם הקיצוניים מתוך חמאס מנסים באמצעות הפיגועים על הגדר לגרור את צה"ל לסבב לחימה גדול נוסף בתוך הרצועה. הסוררים מקווים להביא בכך לקיצו של חמאס, ואנשי הפלג הקיצוני של הארגון מאמינים שאם צה"ל ייכנס לרצועה, הם יצליחו להסב אבידות קשות לישראל ולחטוף חיילים כדי לשחרר אסירים.

בנימין נתניהו וגדי איזנקוט  (צילום: אלכס קולומויסקי)
רה"מ נתניהו והרמטכ"ל איזנקוט. החלפת אסטרטגיה(צילום: אלכס קולומויסקי)
  

הגעת החייל הפצוע לסורוקה (צילום: חיים הורנשטיין)
פינוי הקצין שנפצע אתמול על גבול הרצועה(צילום: חיים הורנשטיין)

זו הייתה כנראה מטרת הפיגוע, שהתחיל בשליחת ילדים לגדר. כשכוח צה"ל הגיע גלוי וחשוף לפזר אותם, פגע בו הצלף שהתכונן מראש מול מקום התקרית. צה"ל יצטרך לבחון מחדש את השיטות שבהן הוא פועל לאורך הגדר, ולדאוג שהחיילים יבצעו את עבודתם מאחורי הסתר.

 

אבל זה לא יפתור את הבעיה. בדרום אין רגיעה מפני שחמאס לא מעוניין שתהיה רגיעה עד שישיג את מטרותיו בלי לעשות שום ויתור משמעותי. חמאס רוצה כסף מהרשות הפלסטינית, חשמל ומים מישראל ומעבר רפיח פתוח ממצרים. אלה חלק מהדרישות שהוא מעמיד. ישראל מוכנה לתת לחמאס סיוע הומניטרי בתנאי שיפסיק את טרור האש, ואפילו לשקם את הרצועה אם הוא יחזיר את גופות הנעדרים ממבצע צוק איתן ואת שני האזרחים הישראלים שבהם הוא מחזיק. אבל חמאס לא מוכן לכך, ולכן הוא מאפשר לסוררים לפעול במינון נמוך, ובמקביל גם מפעיל את חוליות העפיפונים ובלוני התבערה. כך הוא משמר את המתיחות לאורך הגבול, ואת הצורך של ישראל, מצרים והאו"ם להיענות לדרישותיו.

 

משחק הביליארד של המזרח התיכון

שיטת המקלות הצבאיים והגזרים הכלכליים שמפעילה ישראל מול חמאס בתקופה הנוכחית פשטה את הרגל, ויעידו על כך תושבי הנגב המערבי שאזעקות צבע אדום מריצות אותם לממ"דים כמעט כל ערב שני. מכות הגמול של צה"ל, אף שהן כואבות מאוד לחמאס, לא רק שלא מביאות אותו להפסיק את ההטרדה באמצעות בלוני התבערה, אלא גם לא גורמות לו להפסיק את הירי, בין אם הוא מתבצע ישירות על ידי הארגון ובין אם על ידי הסוררים.

 

עצירת זרם המשאיות בכרם שלום עוזרת כמו כוסות רוח למת, וגם המצרים לא מצליחים להשפיע על חמאס, ובוודאי שלא לבלום אותו. המאמצים של המצרים ושל שליח האו"ם מלדנוב להשיג רגיעה כושלים שוב ושוב. הגיעה השעה שנבין שמהם אי אפשר לצפות שתבוא הרגיעה. בכל פעם שצה"ל מנחית מכה על תשתיות של הזרוע הצבאית, אצים רצים החמאסניקים לראש המודיעין המצרי ולמלדנוב שמרסנים עבורם את ישראל; הפוך על הפוך, המתווכים לא מצליחים להביא להפסקת הפעולות העוינות של העזתים אלא רק לריסון התגובות הישראליות בדיוק ברגע שהן מתחילות לכאוב לחמאס ומזיקות לו. כמה נוח הסידור הזה לארגון שמנסה לשמר את הלהבות ברמה נמוכה כדי להשיג את יעדיו המדיניים והכלכליים.

 

הפטנט הזה עובד לא רק בדרום אלא גם בצפון. "צבא חאלד בן אל-ואליד", השייך לדאעש ושולט במובלעת במפגש הגבולות בין ירדן, סוריה וישראל, נמצא כעת תחת מתקפה קשה של צבאו של אסד ושל מיליציות שיעיות שנלחמות לצידו ובתוכו.

הסריקות אחרי הטיל ששוגר מסוריה (צילום: דוברות המועצה האזורית עמק הירדן)
הסריקות אחרי הטילים ששוגרו מסוריה(צילום: דוברות המועצה האזורית עמק הירדן)
דאעש הסורי מבין שהוא הולך לאבד את המאחז שלו לטובת צבא המשטר, בדיוק כפי שקרה באזור דרעא ובאזור קוניטרה, ולכן הוא נקט אתמול אמצעי שהיה מוכר לנו עד עכשיו מהסצנה העזתית – הוא משגר רקטות גראד לעבר הכינרת כדי שישראל תגיב בירי על צבא המשטר התוקף אותו. אנשי דאעש הסורים במפגש הגבולות מקווים שהתגובה הישראלית על הרקטות שהם ירו כפרובוקציה תבלום את אנשיו של אסד. חיקוי מושלם למה שהסוררים בעזה מנסים לעשות, אלא שבניגוד למה שקורה בעזה, לצה"ל יש לא מעט מטרות של דאעש בבנק של חיל התותחנים וחיל האוויר. לכן תקפו כלי טיס את המשגר הנייד מסוג BM21 ששיגר אתמול טילי גראד לכינרת. ממש כמו במשחק ביליארד, אני פוגע בכדור הישראלי כדי שהוא בתורו יפגע בכדור של המשטר הסורי שעומד לפגוע בי.

 

לולא הפעולות שכן מתבצעות, המצב בצפון היה עלול להיות גרוע יותר: צה"ל מצליח לשבש ולהאט את ההתבססות האיראנית, והפרות הריבונות מוגבלות ולא כוללות פיגועים על הגדר. ישראל מצליחה לגרום לכך שלרוסים יהיה עניין בדיאלוג איתנו. 

 

ועדיין, כל זה מצטרף לתמונת מצב כאוטית שרבים בה הפרטים, אבל השורה התחתונה היא שמעניינת: צה"ל וממשלת ישראל כבר לא מצליחים לייצר הרתעה אפקטיבית, לא בדרום ולא בצפון. ההרתעה אמנם לא אבדה כליל, אבל היא כורסמה קשות באופן שמעמיד את מדינת ישראל בפני שוקת שבורה ובפני איום מתמשך על ריבונותה לאורך הגבולות, על ביטחון התושבים באזורי הגבול ועל יכולתם לקיים חיי שגרה.

 

ישראל אובדת עצות

אז מה אפשר לעשות במצב כזה? בדרום הדילמה היא קשה ומסובכת יותר. צה"ל יכול לעשות יותר ממה שכבר עשה בתחום הרס התשתיות של חמאס ואפילו פגיעה בראשיו (סיכול ממוקד), אבל מהלכים כאלה יובילו כמעט בהכרח למבצע צבאי ממושך בתוך רצועת עזה, שבסופו נעמוד בפני דילמות קשות לא פחות: למוטט את שלטון חמאס ולהישאר ברצועה עד שיבוא במקומו גורם שלטוני אחר, או לצאת מהרצועה אחרי שהרסנו את רוב היכולות הצבאיות של חמאס ולחזור פחות או יותר למצב שבו היינו לפני שהחל המבצע. שתי האופציות לא מבטיחות שקט לתושבי דרום ישראל בטווח הארוך.

 

 

בצד האחר של הסקאלה נמצאת הסדרה אזרחית כלכלית שתרגיע את המצב ברצועה ואת חמאס. מי שמציע תוכנית שיקום כלכלית גדולה שתרגיע את חמאס ואת העזתים עדיין לא יכול להדגים איך היא תבוצע בפועל. דרוש פתרון משולב, צבאי ואזרחי, בשיתוף עם מדינות ערביות מהמפרץ, שיאפשר שיקום של הרצועה בשיתוף פעולה עם חמאס או – אם יוחלט שישראל תיכנס פנימה – בלעדיו.

 

בצפון הדילמה פשוטה יותר. בניגוד למצרים, שמוכיחים חוסר יכולת להשפיע על חמאס ולרסן אותו, הרוסים בסוריה דווקא יכולים לספק את הסחורה. הם לא עושים זאת מפני שהם עדיין זקוקים לאיראנים כדי להילחם במעוז האחרון של המורדים במחוז אידליב שבצפון סוריה.

 

אם וכאשר ישלים אסד את השתלטותו על אידליב, תגיע השעה שבה הרוסים יוכלו לבצע את "ההסדרה הפוליטית הגדולה" שהם מתכננים בסוריה, ואשר במסגרתה ייאלצו הכוחות הזרים לעזוב. כרגע אין שום תועלת בהרחקת האיראנים לטווח של 100 או אפילו 200 ק"מ מישראל. בעידן הטילים, הרקטות והסייבר, אין משמעות לכמה מאות קילומטרים. מי שנמצא בסביבה, כאילו יושב לך על קו הגבול. לכן צריכה ישראל להמשיך לפעול צבאית ולהבהיר לרוסים שלא תהיה הסדרה, והם לא יממשו את הרווחים מההתערבות בסוריה, עד שהאיראנים ושלוחיהם ייצאו משם כליל.

 

כרגע נראה שממשלת ישראל וצה"ל אובדי עצות לנוכח הכרסום החמור בהרתעה וביכולת לקיים ביטחון לאורך הגבולות בצפון ובדרום. המעשה המיידי שנחוץ כרגע הוא תגבור משמעותי של מערך ההגנה האקטיבית נגד כלי טיס וטילים, כולל רכש של אלפי מיירטים ועשרות משגרים, וכמובן מיגון וחיזוק מבנים בכל רחבי הארץ. צעדים כאלה כשלעצמם יכולים לחזק את ההרתעה באופן מיידי. מזל שביהודה ושומרון עדיין מצליחות ישראל והרשות לקיים רגיעה יציבה ומתמשכת.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: חיים הורנשטיין
פינוי הקצין שנפצע בגבול עזה
צילום: חיים הורנשטיין
מומלצים