העיניים שלך. החיוך שלך. אנחנו זוכרים. אחרי כל כך הרבה שנים. עוד זוכרים. שלך החברים.

פול ביבס זכרונו לברכה. האיש שידע לצחוק, האיש שידע לבכות. האיש שידע לעזור, לתת יד, להושיע מצרה וכמובן לתרום. האיש שהביא כבוד למשפחה, שידע לנצח בזכות ולהפסיד בכבוד. האיש שכולנו האהבנו. האיש, שאיננו עוד. פול ביבס נהרג באסון המסוקים בשנת 1997.

לנצח אחי אזכור אותך תמיד מחייך שימשת דוגמא ומופת וניחשות נזכור את חיוך והקול שמהדהד תמיד ת.נ.צ.ב.ה

היה קצין בגולני נהרג במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן . היה חבר ילדות של אבי נקראתי על שמו . גיבור ישראל . יהי זכרו ברוך

למרות שלא היית צריך, לאחר ששוחחנו בטלפון והסברתי לך את הצורך והמצוקה התנדבת להחליף חבר בלבנון. חלל "אסון המסוקים" זוכרים את החיוך המיוחד, התכניות, המקצועיות הקעקוע המיוחד, התמימות וטוב הלב.

באתי לבקר אותך לפני חודשיים. ראיתי שוב את שמך חקוק על המצבה, אך הפעם הרשתי לעצמי לבכות. הרשתי לעצמי להתגעגע... אני מבקשת ממך סליחה. סליחה שבאותו יום שראיתי אותך, ימים ספורים לפני מותך, לא קראתי בשמך חזק יותר, לא רדפתי אחריך. לקחתי את חיינו כמובן מאליו "יהיו עוד הזדמנויות" אמרתי לעצמי... באותו יום שישי כשנודע לי על מותך, מצאתי מכתבים שכתבת לי בכיתה. היית ילד מקסים. וילד לעולם תשאר, עם עניך היפות והחיוך שלך, שברגע שחייכת כולם חייכו אחריך. אוהבת אותך ומתגעגעת. תשמור על עצמך למעלה.

לעולם לא נשכח את האיש והאגדה-חלל שלא ייסתם

דודי ד"ר שמואל גילס הי"ד נרצח לפני שלוש שנים ע"י ערבים מרכב חולף. דודי היקר שלעולפ לא אוכל עוד לפגוש אותו

לזכרכם חיילים יקרים. כל אחד ואחד מכם. כל נפש - כל נשמה.. לזכרכם- כי לא ימוש מליבינו לעד. בן אם נפלו בפיגוע או בקרב, בן אם בתאונה או באסון כל כך הרבה חיילים אינם. כל אחד מכם הוא כוכב ולזכרכם מדליקים אנו נר.. נר שבליבינו תמיד יבער -... לב שתמיד אתכם זוכר.. יהיה זכרכם ברוך - חיילינו היקרים.. אוהבים אתכם..ולא שוכחים..

זן נדיר

נפל ברמאללה במרץ 2001. חבר, מפקד, גיבור.

כל שנה, ביום הזיכרון, כששומעים את כל השירים והסיפורים על הנופלים, אני יושבת בבית ולא מפסיקה לבכות ! הבכי שלי הוא על אחי הצעיר שנמצא איתנו. הבכי בא מהפחד שמא יקרה הנורא מכל! הפחד להיצטרף למשפחת השכול. זה אולי נשמע מוגזם אבל זה בלתי נישלט! אחי הצעיר משרת עד היום במילואים וליבי איתו !! שאלוהים ישמור עליו ועל כולנו! ליבי עם כל המשפחות! שלא תדעו עוד צער!

חברי טל נרצח ע"י מחבל במכינה הקדם צבאית בעצמונה בתאריך 7/3/02, נזכור לעד אותו ואת 4 חבריו שנרצחו ביחד איתו באותו לילה נורא. נזכור כולנו את כל נרצחי פעולות האיבה שאירעו מאז ומתמיד לצערנו הרב

גם השנה אשא אתכם בליבי היום. אותך, את הרופא, שמשמש לי דוגמא גם היום מרחק 8 שנים מהאסון. וגם אותך, החובש, שעדיין מלמד אותי נחישות וכוח רצון מהם.

ניצן בלדרן ז"ל התגייס לגולני בנובמבר 1996. ניצן השתלב היטב במסגרת הצבאית, גילה מסירות, אחריות, רוח התנדבות ועזרה לזולת. גם על הקשיים ידע להתגבר, ושמחת החיים שלו הקרינה כל חבריו למחלקה ולפלוגה שאהבו אותו מאוד. ניצן בלדרן ז"ל היה לוחם מעולה, לא נשבר אף פעם ושימש דוגמא, מודל לחיקוי ומופת לכל המחלקה. ביום ז' בכסלו תשנ"ט (25/11/1998) נפל ניצן בקרב בלבנון. הוא נהרג בהתפוצצות מטען צד שהופעל נגד כח צה"ל במהלך מארב בסמוך למוצב תל- קבעה בגזרה המזרחית בדרום לבנון. יהי זכרו ברוך

מישהו יכול להסביר הכיצד לאחר שישבנו כל המשפחה ובכינו על אובדנו של רס"ן איתן בלחסן ז"ל (הסרטון "אבא של נועם") , נאלצנו לצפות בסצינה פורנוגרפית מזעזעת בפתיחת הסרט "כיפור" ? האם אין גבול ? האם מישהו חשב אולי שזה לא מתאים / מכובד ? למי אפשר להתלונן בנושא זה ?

חבר ואח

לא חויתי כאב פרטי של אובדן ושכול. אולם, הלב מתכווץ למראה אותם ילדים/פרחים שנפלו.

לא הכרתי את האיש למעט העובדה שנפטר ביום הולדתי במרחק של שנים.... תיכנסו לאתר יזכור... כל מילה מיותרת.... יהיי זיכרו ברוך.אמן.

תודה על מה שנתת, על הערכים האומץ הכבוד והזכות שלאול ולקבל תשובות נפגשנו לראשונה בשירות הצבאי ולאחר מכן היית מתייעץ בנושאי ריצה ואופניים נדמת לעד אבל בכל יום שעובר אתה איתי בדרכי החינוך שלי את אותם אלא הרוצים להידמות לנו זוכר תמיד תמיד

7 שנים חלפו ואתה- מביט בנו ממעל , במבט מבויש, שקט וסמכותי.. נוח בשלום על משכבך.

אני לא אשכח את הבוקר של ה- 18.11.03, קמתי לבוקר עצוב, בוקר ששינה את פני. עברה לה כבר חצי שנה, ועדיין אי אפשר לקלוט שאתה אינך פה איתנו יותר, בשבילי זהו סבב היציאות שלך הביתה, ועוד מעט, כאשר אחת המחלקות האחרות תצא, אתה תחזור. אבל כבר חצי שנה שאתה לא חוזר, חצי שנה שבכל בחור בלונדיני גבוה שעובר מולי אני מחפשת אותך, אך שנייה אחרי זה, אני חוזרת למציאות ומזכירה לעצמי שאינך תחזור יותר. שאולי, לראות אותך בתמונות, זה מצד אחד להרגיש שאתה פה איתנו, אך מצד שני זה רק מכאיב יותר, כי זה רק מאמת את המציאות שלא תחזור יותר. אם יש לי למי להודות, אז אני מודה לו מעמקי ליבי על השנה שבה הכרתי אותך. איש מדהים, שתמיד ידע להגיד את המילה הנכונה ברגע הנכון, האיש שלימד אותי שיש דברים שלא צריך לתת להם חשיבות כזו גדולה, ומנגד לדברים החשובים באמת, לתת הכי הרבה שאני יכולה מעצמי. אז זוהי צוואתך בשבילי... יהי זכרך ברוך.

כל שנה קשה יותר מקודמתה. כל שנה מוסיפה על הצער והכאב. לא משורר אני ולא סופר ושפתי דלה מדי מכדי להביע את התחושות של האבדן והכאב שלא חשתי במלחמות ישראל. יום זה בסמיכות ליום העצמאות ואחרי יום השואה שממנה ניצלו הורי ז"ל, מהווה לי תמרור וזכרון כי אנו עדיין נלחמים על עצמאותינו. כשהייתי ילד היום הזה היה עמום עבורי,עמדנו דום והרכנו ראש. כשהייתי חייל בגולני ואח"כ בחיל המודיעין היום הזה לא היה יום של כאב כי אני שמרתי על המדינה שלי, והייתי החומה, העיניים והאזניים שלה. כשנולדה הבת הבכורה שלי אמרתי לעצמי ביום הזה בעוד 18 שנים יהיה אחרת פחות עצוב, פחות כואב. היום כאשר הבנות שלי כבר סיימו את שרותן הצבאי ואני רואה את האבות והאמהות השכולים והם בני גילי ואף צעירים יותר אני בוכה עמם. מדי יום זיכרון הדמעות זולגות מעצמן והכאב על הבנות והבנים מקבל צורה מוחשית יותר ויותר למרות שלא עברתי אישית את האבדן והשכול. אני צופה בהורים, באחים, החברים והמשפחות המספרים את הכאב האישי שלהם, ואני חש חלק מהם, חלק ממשפחה אחת גדולה אשר נלחמת על קיומה כל יום, שעה אחרי שעה, ועדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה. עדיין קמים עלינו להשמידינו, עדיין רודפים אותנו, ואנו עדיין נלחמים באויבים. היום יום הזיכרון ביתי הצעירה (22) נמצאת על שביל חוצה ישראל, בדרכה מן החרמון ועד אילת. ברגליה היא כובשת את הרגבים והאדמה שלנו. ברגליה היא כובשת את הארץ של אלה שנתנו את היקר מכל. שביל חוצה ישראל מהווה עבורי סמל נוסף לנוכחות התמידית שלנו כאן. אני גאה במפעל הציוני שהוקם בדם, יזע ודמעות ומייחל ליום שבו נוכל גם להניח את חרבינו ולכתת אותה למזמרות ואיתים. זכרם של הנופלים חקוק בליבי לתמיד, כי במותם ציוו לנו את החיים. יהי זכרם ברוך.

איש אחד גבוה, הטיל עלינו צל, ועכשיו, מת. ועכשיו, אני שואל אם היה לו פחד אם היה לי לב, אם הייתי יודע להגיד, מתי, אני אוהב.

אבי יזדי בן דודתי נהרג בפיגוע באולם השמחות כינור דוד. אבי עמד בכניסה לאולם שבו נישא רק כמה חודשים לפני. עכשיו שאני רואה מקרוב מהי משפחת השכול אני מבינה את גודל האסון. אמא שמבקרת כל יום בקבר בנה, מדברת עם האבנים. אחות שלא חייכה מאותו לילה נורא. אימו מספרת שהיה האור של הבית, החיוך של הבית ושהוא נהרג עימו נעלמו האור והחיוך. הכאב והצער נותרו ואינם מרפים. ילד בן 24 שעוד לא טעם את החיים נקטף והלך ועימו נעלמו הרצון של אימו ואחותו לחיות יהיה זכרו ברוך

אני נושאת אתי את האבל שנים רבות, אינני יכולה להגות את שמו של אחי, ואינני יכולה לדבר עליו. אני "שומרת" על אמא, אמא שאיבדה בן... וכאן - לראשונה - עלומת שם - דיברתי אתכם... ואתם הקשבתם...

הייתי ילד כשנהרגת.עבדת עם אבא שלי בפלחה.איש צעיר אחרי השיחרור.הייתי בחתונה שלך והזיכרון הדוהה מתקשה לפרט את הרגעים.נגדעת אל האין והמשא שלך ושל חברי מזרע האחרים שנהרגו במלחמת יום כיפור בא לרבוץ עליי בכל שנה במועד הזה. מי יתן וידעו כל מי שידע כבר,פחות צער

אברהם מימון,אורן מסיקה, ואלה שנרצחה בבת-ים ע"י מחבל ערבי. יהי זכרם ברוך